"איסט סייד" של כאן 11 היא דרמה פוליטית אמיצה. אבל גם מתישה

יום לפני שהיא עוזבת לבית לחם, משפחה נהנית יחד מערב אחרון בביתה במזרח ירושלים. ההורים עומלים על הכנת בקלוואות כדי לחגוג את הפרידה כשדפיקה בדלת נשמעת. מומי בן דאהן (יהודה לוי) מופיע בפתח הבית כשלצידו בעלת הבית החדשה ושני גברים, חובשי כיפה ומצוידים ברובים. הוא מסביר בערבית, לא ממש בנימוס או בעדינות, כי הקונה שלו מכרו את הבית העביר אותו הלאה לקונה אחרת, גברת צוקרמן היהודייה. כדי לשמור עליהם מזעם השכנים הם נדרשים לקחת את שני ילדיהם ולעלות מיד על טיסה לביתם החדש, לא בבית לחם אלא באוסטרליה.

"איסט סייד", הסדרה החדשה של כאן 11, יוצאת לדרך במה שנראה כמו בום דרמטי ענקי. כבר בדקותיה הראשונות היא מספקת לנו סיטואציה מותחת שהייתה יכולה להחזיק סרט שלם, אבל מהר מאוד מתברר שזה לא שיא שהגיע מוקדם אלא רק קצה הקרחון, תצוגת יכולות של האנטי-גיבור שבמרכזה. מומי, סוכן שב"כ לשעבר, מסייע למכור נדל"ן במזרח ירושלים המשוסעת לקונה היהודי המרבה במחיר. מצד אחד נמצאים בעלי קרקעות שנדחקו לפינה, בין אם בגלל נסיבות חייהם או בגלל לחצים כאלה ואחרים שהפעילו עליהם בן דאהן ושותפיו; מהצד השני עמותה בראשותה של מאירה (שרית וינו אלעד), יו"ר עמותה ימנית ששואפת למלא את מזרח ירושלים בדגלי ישראל.

ברגע הראשון התחושה היא ש"איסט סייד" היא סדרה נועזת על גבול האומץ האידיוטי בתקופת "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" שבה אנו חיים. כמה סצנות אחר כך מתחילים להופיע סימני שאלה, כי התמונה נעשית מורכבת יותר עם כל פרט מידע שנחשף. על פי שני הפרקים הראשונים שלה, "איסט סייד" היא לא דרמה פוליטית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני במלוא כיעורו, אלא דרמת פשע שבה גורמים בעלי אינטרס מנצלים מצב דפוק לטובתם האישית. קצת מותחן פרנויה, קצת מתח אפל ברוח "פאודה".

אבל זה לא הדבר היחיד ש"איסט סייד" מציעה לצופים בשני פרקי הבכורה שלה – הם כל כך עמוסים בדמויות, עלילות וכיוונים אפשריים שקצת קשה לתקצר אותם. יש לנו את הסיפור של מומי הסוחר אבל גם את זה של מומי האב המסור למתבגרת אוטיסטית (גפן קמינר), שרק רוצה לסדר לה בית טוב ומכבד לשארית חייה. יש גם רומן לא מאוד מעניין בינו לבין המטפלת של הבת (נטע ריסקין), את סיפורה של המשפחה המוכרת ושל המשפחה הקונה, את השותף החרוץ אבל גם קצת טמבל של מומי, את הפטריארך של הכנסייה היוונית שמסרב להיכנע לדרישותיו, את הקשר המסקרן בין מומי למעסיקה שלו, וזה אפילו לא הכל.

ריבוי הדמויות והסיפורים הופך את הסיפורים ממעשייה מדכאת על טובים ורעים מוחלטים למשהו אנושי יותר. זה מעניין, זה מוציא קצת מהעוקץ הפוליטי, יש שיגידו שזה גם הופך את כל המצב לקל יותר לעיכול. מומי בן דאהן הוא יותר וולטר ווייט מאשר אריה קינג ואפילו ראשת העמותה שלמענה הוא פועל עושה זאת יותר מתוך כבוד לבעלה המנוח מאשר מתוך בערה אידיאולגית. כל זה מסקרן ומותח מספיק כדי לעורר עניין לשאר העונה (שצפויה לכלול עשרה פרקים), אבל גם מבלבל.

בעיקר בעייתי החיבור בין שני חלקים שונים בסיפור שמרגישים כמעט כמו שתי סדרות שונות – החיים הפרטיים של מומי מול אלה המקצועיים. אחרי כמה וכמה סדרות וסרטים שעסקו בדמויות על הרצף האוטיסטי אך לא נתנו להם מקום לפני ומאחורי המצלמה, הסדרה שוברת כאן מוסכמה עם הליהוק של גפן קמינר המצוינת, שנמצאת בעצמה על הרצף. הדינמיקה בינה לבין לוי טובה ואמינה והיא מוסיפה לסיפור רגש, קלילות והומור נחוצים מאוד. עם זאת, משהו בסיפור הזה מרגיש לא לגמרי מפוצח.

יש פה שתי סדרות. עכשיו צריך להחליט ביניהן (מתוך "איסט סייד", באדיבות כאן 11)

מאיה היא דמות שקל לחבב ולרצות בטובתה, ודווקא בגלל זה תחושת הבהילות של אביה מרגישה קצת אנטי קליימקטית. מומי בבירור לחוץ להשיג הרבה כסף ומהר, אבל התוכניות שיש לו לעתידה של הבת קשורות יותר למידת ה"תפקוד" שלה מאשר ליכולותיו הכלכליות. ובכלל, למה טיפוס מקושר ומוכשר צריך תוכניות כל כך מסובכות וארוכות טווח אם כל מה שהוא רוצה זה לדפוק קופה? ואלה לא הרגעים היחידים שבהם האמינות של הסדרה עומדת בספק, קחו לדוגמה את הדמות שזקוקה לאשפוז בהול ונטול דיאגנוזה בדיוק למשך הזמן שהעלילה מצריכה.

לא כל סטייה מהרצינות והריאליזם היא דבר רע בהכרח, פשוט עדיף שזה ייעשה כדי לזרוק צבע ואופי. יש יופי מסוים דווקא ברגעים הקטנים שבהם "איסט סייד" מרשה לעצמה לעשות קצת שטויות, מהסצנה שבה סוכר הקרקעות הקשוח תופס את הבייביסיטר שלו אוכלת שאריות ישר מהסיר ועד לאובססייה של הפטריארך לוורדים שחורים. "איסט סייד" יכולה להיות עוד דרמה רצינית וקשוחה על "הסכסוך", והיא יכולה להיות גם פרשנות גובלת בפארסה על הכאוס שהוא יוצר באזור הכי מסובך במדינה. עכשיו רק נשאלת השאלה איזו סדרה היא תבחר להיות.