הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

בשנה שעברה, אי שם באזור נובמבר, אירוע ה-Ballout של תדר והנסי היה כזריקת מרץ לעיר עייפה ממלחמה, עם כמעט 16 אלף מבקרים שבאו לצפות ב-16 קבוצות כדורסל שמורכבות ממיטב אנשי הלילה של העיר, מתחרות על זכויות התרברבות (וגביע, ופרסים) בחגיגת ששילבה ספורט, מוזיקה, אוכל ואלכוהול. כמעט שנה אחרי, אנחנו אפילו יותר עייפים, כך ששובו של ה-Ballout לרחבת בית רומנו בעוד כשבועיים (10-13.9) הוא בדיוק המוד שהיינו צריכים להיום.
>>מה עושים בלילה הלבן: 9 אירועים מומלצים שכדאי מאוד להיות בהם

למי שפספס את השנה שעברה, הנה למה לא כדאי לכם לחזור על הטעות: Ballout הוא טורניר סטריטבול 3 על 3, שמתקיים על רחבת בית רומנו שתהפוך למשך סופ"ש אחד למגרש כדורסל מעוצב ומאובזר בהתאם. המתחרים בטורניר, המרכיבים 16 קבוצות, הם כמה מאנשי התרבות והלילה של העיר, שינסו להוכיח לנו שמאחורי השרירים בגופיה הזו יש גם משחק, ולא רק פוזה.

חלמתם פעם לראות את אנשי פורט סעיד מטביעים על עובדי הכולי עלמא? את משחק הדרבי השיכור בין אנשי היין של בוסר מול אלו של קרוט (אל תזלזלו, הם אלופי שנת 2024)? את רותי ברודו זורקת מהשלשה כחלק מהקבוצה של הרצל 16? טוב, האחרון כנראה לא יקרה, אבל תדעו שכחלק מהחוקים, בכל קבוצה תשחק שחקנית אחת לפחות. עוד ישתתפו קבוצות של אנשי האחים, סניקרבוקס, ראיה, בסטה, קפה אירופה, צ'יקטי, תלתליסטים, האומן 17, סטודיו 108, רעש רקורד (זה אומר קבוצהעם אוחנה?!) וקליפורניה בר.

במהלך הימים האלו, כאמור, רחבת בית רומנו תהפוך למגרש כדורסל מעוצב ומאובזר בטריבונות לצופים ולוח תוצאות, באירוע שכמיטב מסורת התדר יהיה פתוח לקהל הרחב ללא תשלום. מגרש הכדורסל עוצב בשיתוף פעולה עם "ספלאש פרוג'קט" – פרויקט ייחודי שהוקם על ידי ליאם שרם, שנרצח ב-7 באוקטובר, ונועד לשקם ולצבוע מחדש מגרשי כדורסל קהילתיים ברחבי הארץ, בדגש על שכונות מוחלשות, ובשיתוף פעולה עם אמנים ידועים. מעבר לכך, ביום האחרון לאירוע יתקיים משחק ראווה מיוחד לכבוד ליאם, בהשתתפות חברי משפחה ושחקנים מפתיעים.

בדומה לשנה שעברה, גם הפעם ילוו את האירוע דוכני אוכל מבית השף אייל שני – בשנה שעברה היו סמאשבורגר, קריספי צ'יקן, קורן דוג, מי יודע עם מה יפתיע השנה – וגם ברי קוקטיילים מבית הנסי, שכאמור לקחו חסות על אירוע הרחוב. האכזבה היחידה שלנו כרגע היא שלא פורסמו הופעות, כמו שהיו בשנה שעברה, אבל מי יודע, אולי עוד יפתיעו. זריקת כדור במקום צפוף תחת השפעת אלכוהול? מה כבר יכול להשתבש?
בולאאוט 2025, 10-13.9, בית רומנו, דרך יפו 9 תל אביב

• ❤ תרבות
• תדר
• כדורסל

אוהדי קבוצות הכדורסל של תל אביב, שימו לב: מעכשיו כבר לא צריך לאכול בבית לפני משחק, וגם אין צורך להסתפק בשניצלוני קרטון ונקניקיה מסתורית מהמזנון. במקום זאת, בזמן המחצית תוכלו לרדת על סטייק וצ'יפס ולזלול המבורגר שמנמן ועסיסי. ואם זאת לא בשורה – אנחנו לא יודעות מה כן (חוץ מבשורת החטופים החוזרים). כן, היצע האוכל בהיכל מנורה השתפר בן רגע.
>>הרחוב הכי לוהט בעיר: 25 מקומות לאכול ולשתות בנחלת בנימין

את התפריט החדש, שיוגש מתוך דלפק המזנון בתוך ההיכל, מרכיבה ותבצע רשת "פריז טקסס" הנפלא, שמחזיקה בסניפים ברחוב הרצל ובגבעתיים. השינוי המשמעותי ברמת המזנון יזמן לבאי ההיכל ארוחת בשרים זהה באיכותה לזו שמקבלים מבקרי מסעדות הרשת: רשימת המנות מצומצת יחסית מסיבות תפעוליות (עומס לקוחות בפרק זמן קצר), אבל מדובר בשיפור משמעותי מהמצב הקיים.

המשמעות היא שהחל מעוד כשבועיים תוכלו לנעוץ שיניים בסטייק מיושן וצ'יפס פריך, לקחת ערימת כנפי עוף או לטרוף את ההמבורגר המפורסם, שעשוי מזני הולשטיין וסימנטל, ולהספיק לחזור למחצית השנייה עם קצת פחות כוח לעודד. ישנה גם גרסה טבעונית לאוהדי הפועל (סתם סתם), ועם התקדמות תהליך הלמידה, התפריט צפוי להתרחב, כאשר בהמשך מבטיחים כי הרשת תפעיל גם את מערך ההסעדה בתאי ה-VIP.

"מנורה מבטחים זאת אחת הבמות המרכזיות במדינה", אומר בהתרגשות יואב גוטמן, מבעלי הרשת. "הטיימס סקוור של מדינת ישראל. זה שלט פרסום ענק שיותר ממיליון מבקרים בשנה ייחשפו אליו. זאת ההזדמנות שלנו לבסס את פריז טקסס כמותג בשרים חזק". למי שאיכשהו עוד לא נתקל ברשת המצוינת, דעו שפריז טקסס הוקמה כמסעדת בשרים אמריקאית קז'ואלית, והתפתחה לרשת מסעדות קצבים עדכנית. בכל סניף ניצב מקרר בשר סקסי וההמבורגרים הם מהז'אנר המוגזם, עם תועפות טופינגז ורטבים תואמים מתוצרת בית (אם כי בסניף מנורה אין תוספת גבינה, מטעמי כשרות).

כיום מונה הרשת חמישה סניפים, כשבעתיד הקרוב צפויים להיפתח גם סניפים נוספים בנתניה ובקניון שבעת הכוכבים. "במקום האוכל הלא איכותי שהיה עד היום, להביא את פריז טקסס להיכל זו אמירה על איכות האוכל והמוצר שהמבקרים יקבלו", מסכם גוטמן. "אנחנו גאים להיות חלק מהחידוש של ההיכל ולהביא את חוויית הבשר שלנו לקהל העצום שמגיע לשם מדי שבוע. זאת ההזדמנות שלנו להציג את פריז טקסס במגרש המרכזי, תרתי משמע".

• אוכלים שותים
• היכל מנורה
• פריז טקסס
• המבורגר
• כדורסל

עד ש"טד לאסו" הגיעה, קומדיות ספורט מעולם לא היו להיט יוצא דופן. אלא אם היו כמה סדרות מוצלחות, ואפילו כמה סיטקומים שרצו זמן רב ("הליגה" או "על הפנים", למשל), אבל אף סדרה לא הפכה את הז'אנר על ראשו כמו זו על המאמן האמריקאי החביב שפוגש לראשונה כדורגל. מאז היו כמה סדרות שניסו לקפוץ על הכל, למשל "קצר וקולע" החמודה עם סטף קרי, וכמו כל ז'אנר פורח עם קהל פוטנציאלי – גם על הז'אנר הזה נטפליקס היתה חייבת לקפוץ.

>>פגוש את הפה הגדול: אייל ברקוביץ' חזר אל המסך בעיתוי מושלם

לפחות נראה שהם עשו עבודה טובה בבחירת האנשים מאחורי קומדיית הספורט "עולה להתקפה". השם דיי ניינטיזי, וגם הרעיון שמאחוריה די מיושן, אבל מאחורי הסדרה הזו עומד צוות קומי מוצלח למדי, שמורכב מינדי קיילינג, דיוויד סטאסון ואייק ברינהולץ ("הפרויקט של מינדי"), שחברו למפיקה איליין קו ("רק רוצחים בבניין") כדי לארוז קומדיה פשוטה וקלה לעיכול בת חצי שעה, רק 10 פרקים, ובינג' מושלם שכמו "טד לאסו", גם מתאים לאוהבים הספורט וגם למי שלא בטוח אם גם בכדורסל יש נבדל.

למרות שהסדרה עוסקת במאחורי הקלעים של ליגת הכדורסל הגדולה בעולם, ה-NBA, אל תצפו לקבל הצצה אקסקלוסיבית לאיך הדברים שם עובדים. מינדי קיילינג היא לא בדיוק שימי ריגר. במקום זה תקבלו משפחה לא מתפקדת של ילדי עשרים שאיבדו את אביהם הגדול, וירשו ממנו קבוצת כדורסל. בת הזקונים איילה, שכל הבנים המאצ'ואיסטים במשפחה התעלמו מעצות הכדורסל שלה כי היא בת, מקבלת לידיה את ההגה לקבוצה הגדולה (והפיקטיבית) "לוס אנג'לס ווייבז" לאחר שאחיה הבכור נשלח לגמילה מסמים. אתם כבר מבינים לאן זה הולך, יהיה כיף.
"עולה להתקפה", 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• כדורסל

ימי המלחמה המאריכים, והעיר – יש להודות – במצב לא משהו. כלומר, ביחס לצפון ולדרום החיים שלנו תותים, אבל תל אביב לא כמו שהיתה, והאירועים המיוחדים שהכניסו קסם לעיר הזו הולכים ומתמעטים, ואלו שכן קורים מצטנעים במהות. לכן ממש שימח אותנו, ואנחנו מקווים שישמח גם אתכם, להיתקל באירוע Ballout, שיתקיים החל מיום רביעי ולמשך ארבעה ימים (6-9.11) ברחבת התדר שבבית רומנו, שמזכיר לנו קצת את תל אביב בימים טובים יותר.

>>כשתל אביב הייתה זולה: סגירת המטבחון מסמנת את סוף הניינטיז

אוכל, אלכוהול, הופעות חיות, תיקלוטים ובלב כל הדבר – טורניר סטריטבול שיורכב מ-16 קבוצות שנאספו מאנשי חיי הלילה, התרבות והאוכל של העיר. חלמתם פעם לראות משחק כדורסל שכונות בין "האחים" ל-"קולנוע קנדה"? אולי מדליק אתכם לראות קרב תקליטים בין חוד המחט ו-RIAA היי פיי? אצל מי יש יותר עובדים שיודעים לכדרר, אורבי או בוסר? כעת אפשר לגלות, בטורניר בו ישתתפו גם קבוצות מהרצל 16, קבוצת אייל שני, קרוט ואפילו קבוצה שושואיסטית שנקראת "אולסטארז הנסי", על שם הספונסר האלכוהולי (וגם נותן החסות של NBA), שמשיק מהדורה המוגבלת של HENNESSY NBA.

במהלך הימים האלו רחבת בית רומנו תהפוך למגרש כדורסל מעוצב ומאובזר בטריבונות לצופים ולוח תוצאות, באירוע שכמיטב מסורת התדר יהיה פתוח לקהל הרחב ללא תשלום. מגרש הכדורסל עוצב על ידי האמן עדי נחום, בשיתוף פעולה עם "ספלאש פרוג'קט" – פרויקט ייחודי שהוקם על ידי ליאם שרם ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר בשדרות, ונועד לשקם ולצבוע מחדש מגרשי כדורסל קהילתיים ברחבי הארץ, בדגש על שכונות מוחלשות, ובשיתוף פעולה עם אמנים ידועים.

אבל מכיוון שאי אפשר לצפות במשחק בלי להינות מקצת תרבות, בין המשחקים (ולאחריהם) יקפצו להופעות פריצה על המגרש די.ג'יי ומוזיקאים שאנחנו מאוד אוהבים – כהן, ליעד מאיר, שאי ולאבה דום, עדן דרסו, סימה נון ואפילו Vogue Night Tlv, אז אומייגאד יהיה ווגינג על המגרש. לצד כל זה יוגשו מנות אוכל ספיישל של אייל שני, בהשראת אוכל אצטדיונים – סמאשבורגר, קריספי צ'יקן, קורן דוג, וגם צ'יפס באינטרפרטציה שלו. בנוסף במקום יהיה בר קוקטיילים מיוחד שיציע משקאות מבוססי הקוניאק על גווניו. במהלך ימי האירוע גם תוקם חנוץ מרצ'נדייז ממותג של האירוע, בקבוקי הנסי NBA, יערכו הרצאות וטורנירי משחק כדורסל 2K ב-PS5 שמיועדים לכולם, אז בכלל תהיה חגיגת מוזיקה, אלכוהול, אוכל וכדורסל.
דרך יפו 9, 6-9.11

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• ספורט
• כדורסל
• תדר