לאחר תקופה ארוכה מדי של קיפאון, נראה שמשהו טוב קורה במתחם התחנה. תרגעו, עדיין אין יותר מדי מה להתלהב כי המקום עוד רחוק מימי זוהרו, אבל נראה שדברים מתחילים לזוז, בין היתר בהשפעת הרכבת הקלה, ופארק המסילה הסמוך. מעכשיו, לניחוח קליית הקפה מקפה נחת נוסף ריח משכר של בצק מתוק מסניף כנאפה כעכ – בית המאפה של פרח רסלאן, שמגיע משוק הנמל.
>>איזה מזל: סניף ראשון בתל אביב ללהיט העוף המטוגן לאקי צ'יקן

"בחזון שלי תמיד ראיתי מקום שהוא בית לגליל", מסבירה רסלאן. "אני בדרך שלי כבר חמש שנים, שבתוכן עברנו קורונה ומלחמה, ולכאן אני רוצה להביא תרבות וקולינריה מהצפון. אמנם כשנכנסתי למתחם בפעם הראשונה הוא היה שומם, אבל האנרגיה מדהימה ומיד הרגשתי חיבור למקום". כמו אנשי אוכל רבים כיום, פרח רסלאן פרצה לתודעה הציבורית בריאליטי מאסטר שף. הסיפור שלה – מהילדות בכפר מוסלמי-שיעי בדרום לבנון כבת לאב לוחם צד"ל, ועד הבריחה לישראל – כבש את לב השופטים. את השאר עשה הכנאפה כעכ, מנת רחוב לבנונית שמורכבת מבייגלה שומשום פריך ממולא כנאפה חמה מגבינה נמתחת. עכשיו הוא יעשה את השאר גם לתושבי דרום העיר.

החנות שרסלאן ובעלה עלי פתחו בקניון אגמון מרקט, סמוך לאגם החולה, הפכה לתחנת עצירה חובה בדרך לצפון. תור ארוך השתרך מול הדלפק ועם ישראל הסתער על הפחמימות המתוקות, במיוחד בשבתות וחגים. בעקבות המצב בצפון המרקט נסגר, ורסלאן העבירה את הפעילות לשוק הנמל. מתוך הבנה שהשטח המצומצם העומד לרשותה שם אינו מאפשר התרחבות, היא מביאה את החזון במלואו למתחם התחנה – חלל מעוצב באבן ועץ, בסגנון שמזכיר את הבנייה בגליל, ובמרכזו שולחן ארוך שבעתיד יתקיימו סביבו סדנאות.

לרגל הפתיחה, השולחן עמוס בכל טוב מחבל הארץ הצפוני: זיתים ולאבנה, תערובות תבלינים ותה, קופסאות מעמולים בדוגמאות מורכבות וכלי קרמיקה בעבודת יד. על הקיר שמעל לדלפק תלויות בשורה אחת כפות עץ, שבעזרתן מכינים מעמולים. רסלאן שולפת מעל אחד המדפים מארז ובתוכו שלוש כפות עץ, ומסבירה שלכל דוגמה יש משמעות. "אני רוצה להמשיך את המסורת ולהעביר אותה מדור לדור, כפי שבילדותי ישבתי ליד אמא כשהיינו מכינות מעמול לחגים בכף עץ מיוחדת. היום אנחנו בעידן שבו נשים פחות מכינות מעמול בעבודת יד ואת הכפות מייצרים מפלסטיק זול, אז חיפשתי אמנים שיידעו להעתיק או לעצב אותן בפטיש ואזמל, והתחלנו מהכף של אמא שבה אני משתמשת עד היום".

המסורת נוכחת גם במנות ובמאפים, ובראשם כאמור הכנאפה כעכ – מנה שנולדה בבירות על הטיילת בקו המים. תמצאו כאן גם פטאייר תרד ופטאייר זעתר, ומוצרים חדשים כגון שמן זית שנמזג לבקבוקים מתוך מכל נירוסטה נוצץ, או פריקי וזהוראת – תערובת עלים לחליטה בעלת סגולות רפואיות. למאפים נוספו גזוז עם תערובת תבליני הבית ופרחים, גלידה מחלב עזים, ולבן אירן – משקה יוגורט צונן עם נענע שרסלאן מייבשת בעצמה, גרסת לבנון למשקה הטורקי המסורתי.

המנות מוגשות בצלחות קרמיקה, עוד דבר שלא מתאפשר בשוק הנמל, וניתן גם לשבת במרפסת הצמודה. בעתיד יתווספו עוד מאפים ומוצרים שימלאו את גבולות גזרת הכנאפה כעכ בתוכן קולינרי חדש. "לתל אביב יש את הקצב המהיר שאני לא רגילה אליו אבל הוא כבש אותי. אני אדם תחרותי ותל אביב גורמת לי ליצור יותר. בצפון הייתי יעד כמעט ללא מתחרים וכאן אני צריכה לעמוד בציפיות", אומרת רסלאן בחיוך צנוע שמסתיר אמביציה ונחישות. בדיוק התכונות שאנחנו אוהבים בתל אביב, וגם בייגלה שומשום פריך ממולא כנאפה חמה מגבינה נמתחת בהחלט לא מזיק.
פארק התחנה, שלישי-חמישי 22:00-14:00, שישי 17:00-09:00, שבת 21:00-10:00, ראשון-שני סגור

• אוכלים שותים
• כנאפה
• בייגלה
• מתחם התחנה
• לבנון

"יאללה יא נסראללה, נדפוק אותך אינשאללה; נחזיר אותך לאללה, עם כל החיזבאללה". שיר בן 18 שנה שחזר בגדול אחרי המבצע שבו חוסל חסן נסראללה ע"י כוחות צה"ל בערב שישי. ונסראללה אכן מלווה אותנו – ב-32 שנה הוא עמד בראשות ארגון חיזבאללה, מאז שהחליף ב-1992 את עבאס מוסאווי (עוד אחד שחיסלנו וחשבנו שיהיה יותר טוב). ובשנים האלה, הוא התקבע כארכי-נבל של מלחמות ישראל. וכדי להבין את הדמות של נסראללה בתרבות העברית, צריך ללכת קצת אחורה: בכל דור ודור היה לנו ארכי אויב מפלצתי שסימל את הרוע, ולא צריך ללכת רחוק עד פרעה מלך מצרים או (להבדיל) אדולף היטלר – במלחמות של ישראל מאז הקמתה, תמיד היתה דמות גדולה ודמונית ששימשה כ"אויב" האכזר.

>> ג'ורג' קלוני ובראד פיט מתאחדים לסרט, וזה כיף כאילו זה שנת 2005

בשנות השישים, זה היה גמאל עבד אל נאצר – הנשיא האכזר שהוביל את מצרים למאבק חריף ולמלחמות חוזרות ונשנות נגד ישראל. וסביב מלחמת ששת הימים, הניצחון והאופוריה שאחריו – נכתב עליו שיר בעברית. חיים חפר ז"ל כתב את מה שהיה להיט ענק באותו קיץ – "נאצר מחכה לרבין". שיר שכולו התפארות בהצלחה הישראלית, ולעג למנהיג המצרי האומלל שיום אחד, הוא מנבא, יתחנן לשלום. אחר כך, זה היה יאסר ערפאת, שרקד ריקוד מוזר עם התרבות הישראלית. הוא הרי התחיל עם הקמת אש"ף בתור ארכי נבל – "האיש עם השיערות על הפנים" – ואחר כך, עם חתימת הסכמי אוסלו והמו"מ שניהל עם כל ראשי ממשלות ישראל, הוא הפך לחרצוף חביב ולחיקוי של טוביה צפיר; ואז, אחרי שאמר "לא" בקמפ דייויד – חזר לתדמית הנבל הנלעג, עם השפה הרועדת והמשקפיים הגדולים מדי – כמו בחיקוי של אלי יצפאן, עד מותו ב-2004.

נאצר מת, ערפאת מת, ובדרך גם אסד מת – ונשארנו עם נסראללה. השייח' הכריזמטי שהוביל את ארגון חיזבאללה ליווה אותנו במשך הרבה יסורים – חטיפת אלחנן טננבאום, חטופי הר דב בלבנון, וכמובן מלחמת לבנון השנייה. אז גם החל הרומן התרבותי שלנו עם השייח' הקשקשן. ונסראללה היה מטרה קלה לחיצי הסאטיריקנים בישראל – הטורבן המוגזם על הראש, המשקפיים והדיבור הנחרץ והזועם הפכו אותו לקריקטורה מושלמת. הראשון לחקות אותו היה אלי יצפאן, בתכנית הלייט נייט שלו בערוץ 3. נסראללה שהתגלם מהחיקוי היה נלעג לחלוטין: מישהו שיודע לצעוק ולהרים את הקול (בצורה צורמנית למדי), אבל הוא גם מגלומן, ובסוף הוא די כלי ריק מאחורי הצרחות והיבבות. וזה עוד מבלי לדבר על החיתול.

הרגע שבו הרומן עלה מדרגה היה, כאמור, עם המלחמה ב-2006 – תקופת השהייה במקלטים ביישובי הצפון שהולידה לא מעט פולקלור, וגם נסראללה היה חלק לא קטן מזה. אני אישית אפילו זוכר פרסומת של חברת מזגנים תחת הסיסמא – "נסראללה, אנחנו יודעים שאתה מזיע". ב-"מועדון לילה" אפילו הפיקו שיר מיוחד, על מקצב טכנו אופייני, שבו אזרחים מהרחוב איחלו לו מגוון קללות נרחב.

אך יותר מאלו, היתה זו "ארץ נהדרת" שהציגה את נסראללה בדרך מאוד מעניינת, שגם התפתחה עם השנים. החיקוי הראשון, אז בימי המלחמה, הציג את נסראללה (בגילומו של מריאנו אידלמן) בתור מישהו ערמומי. כשהוא ישב בפאנל עם דן חלוץ הזחוח ומירי רגב (אז עוד כדוברת צה"ל שרק רוצה להופיע בטלוויזיה) הוא היה ערמומי יותר מהם, הכיר את החברה הישראלית יותר מהם, מעורבב בהווייה שלנו יותר מהמנהיגים שלנו – לעזאזל, הוא אפילו שר את שיר האודישנים של "כוכב נולד". זה היה רמז ברור לתקופה שבה החשש מנסראללה, היה גדול מהאמינות שרחשנו כלפי גופים כמו דובר צה"ל או ממשלת ישראל.

הגלגול האחרון של נסראללה, תחת ידיו האמונות של יובל סמו, היה מעניין במיוחד – כי ההתייחסות האחרונה של "ארץ" לנסראללה נגעה בנאומים שנהג לשאת. אבל נסראללה של סמו לא היה מפחיד – הוא כן התלבש בעור מפחיד, אבל בתכלס "כלב נובח לא נשכתותו". כלומר, חזרנו במידת מה לנסראללה של תחילת הדרך – מדובר באויב לא מאוד מתוחכם, שמדבר גבוהה גבוהה, אבל בפועל לא באמת מצליח ליישם משהו. ועכשיו, כשהוא מת, די ברור מי היורש הבא שלו בתור הארכי נבל.

דמותו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, גם ב"ארץ נהדרת" אבל גם באופן כללי, פרצה במלחמה הזאת. נס וסטילה כללו אותו ברשימת ה"כול כלב ביג'י יומו" (ע"ע, הרשימה הכי מלחיצה להיות עליה מאז "מחברת המוות"), סאבלימינל הבטיח ש"אנחנו אומרים ליחיא סינוואר – Yeah We Seen War", וכמובן הדמות של אלי פיניש שהציגה אותו מילולית כעכברוש שמתחבא במאורה – ואין יותר מדי מה לפחד ממנו.

הדרך שבה אנחנו מתייחסים לנבלים שלנו לא שונה בסך הכל מהדרך שבה מתייחסים לארכי נבלים פוליטיים בכל העולם. קים ג'ונג איל ב"טים אמריקה", או בן לאדן באלף סאטירות שונות בארה"ב שאחרי 9/11, לא היו הרבה יותר מתוחכמים. זאת היתה הדרך העדינה של הסאטירה לנסות ולצבוע את המציאות בצבעים קצת יותר נורמלים. יותר שפויים. לצחוק על המצב, ועל האויב הבדרך כלל מפחיד, כדי לנסות ולהפוך את הסיטואציה לנסבלת יותר. אז איך נסראללה משתקף מהתרבות שלנו? זה בסופו של דבר תהליך – היו שנים שבהם החשש ממנו היה הרבה יותר אמיתי, ומתמצא בתקופת המלחמה ובדמות הדי מתוחכמת שייחסו לו ב"ארץ". אבל בסופו של דבר, כמו כל הארכי נבלים שלנו, הוא חזר להיות אותו טמבל מהמדבר שצועק חזק – אבל לא באמת עומד מאחורי המילים שלו.

בשנת 2006, כשלהקת פרישמן והחלוצים כתבו את "יאללה יא נסראללה" – הדיוקן של נסראללה בחברה הישראלית היה מפחיד מתמיד. בדיעבד, מקץ 18 שנה, כנראה שמשהו בשיר הזה בכל זאת חלחל והפך את נסראללה לדמות אנושית יותר, אפילו נלעגת. זו כנראה הדרך שלנו, כל השנים, להתמודד מול היריבים שלנו – ללעוג להם, לצחוק עליהם, להראות שאנחנו לא מתרגשים וחזקים יותר מזה. באותה דרך שבה הפכנו את "תקוף תעשה פיגועים", הלהיט של חמאס שהיה אמור לזרוע אימה, ללהיט חתונות. ועכשיו רק נשאלת השאלה כמה מזה זו אופוריה לא מוצדקת, כמה זה זלזול – וכמה זו פשוט דרך התמודדות של אומה שתמיד נמצאת במצוקה מול מבקשי נפשה. לא מול נסראללה, כי אותו כבר החזרנו לאללה – אלא מול הנבלים של ההווה, ושל העתיד.

• המסך
• ❤ תרבות
• ארץ נהדרת
• לבנון
• קומדיה

הדגל הלבנוני הוא דגל יפה. הדגל הלבנוני שמאיר את בניין העירייה בכיכר רבין היה אתמול בערב, לכמה רגעים, הדבר הכי יפה בעולם. הוא מגיע מתוך הנפש היפה של תל אביב, עירם של יפי הנפש, והוא מרחיב את הנפש אל מקומות בהם מזמן לא ביקרה. והיופי הזה שמתקיים במחווה ההומנית הזאת מוציא את מכוערי הנפש מדעתם. וגם זה יפה.

האקט הפשוט הזה של עיריית תל אביב-יפו כבר הפך כמעט לקלישאה: אי שם בעולם מתרחש לו אסון ואנחנו מביעים את צערנו והזדהותנו באמצעות מערכת לדים צבעוניים שהותקנה בחזית הבניין מבעוד מועד. זו תמיד מחווה ריקה למדי, קוסמטית, ובכל זאת יש בה קסם, באופן שבו היא מעודדת את כל מי שעובר בכיכר לחשוב, לחמול, לחוש משהו מהאבל שיורד על העולם. כי מי שחי בתל אביב רוצה להיות חלק מהעולם הזה ולכאוב כשכואב לו. רק בדלנים שליבם צפוד ומכווץ משנאה יכולים לזעוף ולזעום מול מחווה כזאת.

כי האמת היא שביירות היא אחותנו. והאמת היא שהחלום שלנו היה ונותר לעלות על רכבת ולבלות בה סופ"ש ים תיכוני של אוכל טוב ומסיבות סוערות. והאמת היא שאנחנו יודעים שהחלום הזה רחוק, נאיבי ושובר-לב בסיכויו הקלושים, אבל לחלום עדיין מותר כאן

כשהמחווה הזאת מופנית אל עבר מדינת אויב יש בה בכל זאת קסם מיוחד: היא מבדילה מיד בין אנשים בעלי מוסר ומצפון ובין מי שנפרדו ממנו לטובת הון פוליטי. כשהיא מופנית אל השכנה הצפונית שלנו – וספציפית אל עיר הבירה שלה שתושביה הצעירים דומים לנו כל כך, רוקדים לאותה מוזיקה ומטפחים את אותן תקוות וחלומות על חופש ושוויון – היא מסמנת את מה שיכול היה להיות אלמלא היה נחטף המזרח התיכון בידי קנאי דת ולאומנים. זה בדיוק מה שמטריף קנאי דת ולאומנים בצד שלנו.

כי האמת היא שביירות היא אחותנו. והאמת היא שהחלום שלנו היה ונותר לעלות על רכבת ולבלות בה סופ"ש ים תיכוני של אוכל טוב ומסיבות סוערות, ושצעירי מהפכת הטכנו של ביירות יבואו לעשות אצלנו שבת, שנוכל לבקש סליחה על חלקנו בהרס העיר היפה הזאת ושהיא תתקבל מתישהו בחיוך עצוב של פיוס. והאמת היא שאנחנו יודעים שהחלום הזה רחוק, נאיבי ושובר-לב בסיכויו הקלושים, אבל לחלום עדיין מותר כאן.

הפגנות הטכנו בביירות, דצמבר 2019:

רבים שיבחו את ראש העיר רון חולדאי על האומץ שהפגין כשכתב "האנושיות קודמת לכל סכסוך", אלא שזה תמיד היה האתוס הישראלי בטרם נשדד והושחת בידי סוכני השנאה של הימין בכנסת ובתקשורת: ידנו מושטת לשלום, יש לנו חלום, נהיה טובים ומוסריים מאויבינו. לא עבור הלבנונים קישטנו את בניין העירייה, גם לא כדי להרוויח נקודות בקהילה הבינלאומית, כי אם עבור עצמנו, כתזכורת לכל מה שפעם היינו ועדיין יכולים להיות, כמים זכים וקרירים שישטפו את הנפש היפה והמאובקת שלנו בקיץ הנורא של שנת 2020.

אין שום סיבה להתרגש מקריאות הגעוואלד הבכייניות מימין ולהצטדק מולן. מדינת ישראל הרשמית התגאתה במחווה הזאת בחשבון הטוויטר שלה בערבית. גם אחד מדובריו הרשמיים נתניהו מיהר לנופף בה באנגלית אל עבר העולם. הזעקות והגידופים מעידים בעיקר על המקוננים ועל יכולתם המצמררת לעלוץ מול טרגדיה אנושית. האור שבוקע מבניין העירייה מגרש את החושך שלהם. הם מפחדים מהאור. יש להגביר אותו בכל עוצמתו.

• טור עורך
• לבנון
• כיכר רבין
• הבועה
• טור דעה
• רון חולדאי
• עיריית תל אביב
• בנימין נתניהו