• Facebook
• Twitter
• Email

הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר, עומר הופמן

עומר הופמן אמון בדרך כלל על הצד הוויזואלי של ספרי ילדים וקומיקס, וזהו הספר הראשון שלו כסופר. זוכרים את הפרק האגדי ב"דרו קארי" שבו מימי שולחת את דרו לסין בחבילה? באופן מפתיע הספר הזה מגולל סיפור דומה, שבו הילד יואב שולח את כל המשפחה שלו בדואר. ומה שבאמת מדהים הוא שהדואר אשכרה מתפקד ומצליח לשלוח חבילה, ככה זה בעולם הפנטסטי של ספרות הילדים.

לגיל 2־7, ידיעות אחרונות, 46 ש"ח

הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברג

כולנו צריכים מדי פעם תזכורת לכך שאם מנסים – מצליחים ואם לא – מנסים שוב ושוב עד שמגיעים לסף ייאוש והכסף נגמר ואז אולי מצליחים. בקיצור כן, מסרים מעצימים עובדים טוב יותר על ילדים, שיתחברו לסיפור על ילדה שלא מתייאשת. הנה, בדבר אחד כבר הצלחתם.

לגיל 3־6, כנרת זמורה ביתן, 72 ש"ח

תפסיק לזוז כבר! מאירה פירון

ספר חמוד לאללה עם איורים מתוקים של תמר הוכשטטר, שמספר על ילד שאינו מפסיק לזוז וסוחף אחריו אולם קולנוע שלם. גם אם אתם לא מההורים שחושדים בכל הזדמנות שהילד הוא היפראקטיבי, ודאי שתוכלו להזדהות עם תחושת העייפות מול האנרגיה הבלתי אפשרית שלהם. היי, עשיתם את זה לעצמכם, מה עוד נשאר מלבד ליהנות.

לגיל 2־6, הוצאת ידיעות, 46 ש"ח

לא בדיוק לווייתן, ג'סי סימה

אוהבים את סיפור הברווזון המכוער? אוהבים חדי קרן? אוהבים לווייתנים? אם התשובה שלכם לכל זה היא "כן", כי וואלה, למה לא בעצם, הספר הזה הוא בשבילכם, כלומר לילדים שלכם. קלפ הוא לווייתן חד־שן, מה שנקרא גם נארוול. נו, הלווייתנים האלה עם הקרן שלא גדלה מספיק וייתכן שהוא בכלל חיה אחרתתתת. איזה? חד קרן אומרים לכם!

גילי 3־6, הוצאת מודן, 40 ש"ח

מר לי וצר לי, ג'וליה דונדלסון

אוהבים את המשל על העז? אוהבים את הציוות המנצח של אקסל שפלר וג'וליה דונדלסון? אוהבים פריקוולים? חושבים שכדאי להפסיק עם התבנית הזאת? בהחלט. מדובר בספר הראשון שהצמד יצר יחד, לפני האלבומים המסחריים וההופעות באצטדיונים עם "טרופותי" ושות'. מדובר בחידוש למשל העז המפורסם, שכדאי שגם אתם תכירו אם אתם בקטע של עוד ילדים.

לגיל 3־6, הוצאת מודן, 40 ש"ח

שירים לילדות נבונות, מאיר ויזלטיר

ספר שירה לילדים~ זכרתם שיש עוד כאלה מלבד הכבש השישה עשר? מדובר באוסף שירי ילדים מתוקים במיוחד שכתב מאיר ויזלטיר לשתי בנותיו הקטנות ושהתגלו אחרי עשרות שנים. על האיורים אמונה זויה צ'רקסקי־נאדי ולא יהיה מופרך להמר שמישהו ירים את הכפפה וילחין אלבום בהשראת הספר. לכו על זה שתוכלו לספר ש"הכרתם את זה עוד משלב הפרינט".

לגיל 3־8, הוצאת ידיעות, 46 ש"ח

אלה מרי והאבאים הקטנים, פיה לינדנבאום

אבא פלוס אבא זו משפחה? ומה לגבי אבא+אבא+אבא+אבא+אבא+אבא+אבא? כי זה מה שקורה לילדה שבדית שלה יש שבעה אבאים קטנטנים. הסיפור המקסים של הסופרת השבדית זוכת פרס אסטריד לינדגרן נותן זווית חדשה ליחסי הורים־ילדים מודרניים בצורה שתהיה רלוונטית גם לכם, בלי קשר למספר האבאים שהמשפחה שלכם מכילה.

לגיל 3־8, הוצאת ידיעות, 40 ש"ח

נוני ונוני־יותר, נעמה בנזימן

עוד ספר של מאיירת שהחליטה לקחת את המושכות ולהתחיל לכתוב. אז בעצם לקחת את הקולמוס. מקלדת? מקלדת, כן. בכל אופן, נעמה בנזימן שכבר הספיקה לזכות בפרס אנדרסן ופרס משרד התרבות (להבדיל) לאיור, בסיפור על שני ארנבים, שאחד נוני והשני… יותר נוני. יתאים לאחים גדולים או סתם אם יש לילד שלכם חברים תחרותיים מדי. אף אחד לא אוהב אתכם, ילדים תחרותיים מדי.

גילי 3־5, עם עובד, 34 ש"ח

מר גוזמאי אורח בירח, לאה גולדברג

ספר שפורסם לראשונה ב"דבר לילדים" לפני 80 שנה, ושהעיבוד המחודש שלו "מר גוזמאי הבדאי" בליווי האיורים של ירמי פינקוס, הפכו לרב מכר. כעת יוצא ספר ההמשך, בתקווה ליצור פרנצ'ייז לאה גולדברג שיתחרה ביקום הקולנועי של מארוול, או סתם יקסים על הדרך את הילדים שלכם כמו שהוא הקסים את הסבים שלכם.

לגיל 3־1,000 כנראה, הקיבוץ המאוחד, 34 ש"ח

• שבוע הספר
• ספרים
• ספרי ילדים
• לאה גולדברג
• מאיר ויזלטיר
• עם הילדים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מקום מפגש:אבן גבירול פינת השופטים, 16:30

אילנה, איפה אנחנו?

"פה אני גרה, בהמשך הרחוב, כבר ארבע שנים, אבל תמיד הייתי בחלק הזה של מרכז העיר. יש פה בית חולים, מוזיאון, בית משפט".

כל מה שבן אדם צריך.

"כל מה שבן אדם צריך. כל הרשויות מרוכזות סביבי".

אילנה ברנשטיין (59) מתבדחת, כמובן. היא לא מרגישה במרכז. היא סופרת ותיקה, פורה ומוערכת שפרסמה 11 ספרים מאז 1991 ובאה ממשפחה עם שתי אחיות מכובדות לא פחות – העיתונאית אורלי אזולאי והאקדמאית והבמאית ד"ר אריאלה אזולאי. אבל כל שפת הגוף של ברנשטיין – אישה לא גבוהה, רזה מאוד, עם שיער ג'ינג'י שופע – היא שפת התחמקות. היא מציתה הרבה סיגריות, זזה בעדינות ומקפידה לעמוד בצל. היא זזה קצת כמו ספרה החדש, "ימי ראשית": הרבה קרעי זיכרונות, חזיונות, מעברי זמן (אין הרבה תכלית לתת תקציר לעלילה שלו. זה ספר שקוראים או שלא קוראים, וקוראים אותו בשביל לחוות אותו, לא בשביל להתעדכן בנעשה כלשהו).

"למדתי בתלמה ילין ציור ופיסול. זה נשמע היום כמו משהו שמתקשר לאנשים צעירים, אבל אני סיימתי את הלימודים שלי במחזור השני אחרי שהוא אוחד עם בית ספר רננים. בכל אופן, אני בתל אביב מגיל 13 אבל גרה בה מגיל 19".

לאן עברת בהתחלה?

"ז'אן ז'ורס פינת דיזנגוף. הגעתי לדיזנגוף בקצה של המיתולוגיה, בשנת 1977. עוד היה קיים המושג 'מזדנגף'. אנשים היו עושים את זה בימי שישי".

גם את?

"כן, אבל כבוגרי תלמה ילין רצינו לבדל את עצמנו, להיות שונים ומיוחדים ומקוריים. הלכנו לשם בעיקר בשביל לעשות סטוקינג למשוררים. אלה היו אז מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך. הייתי מאוהבת בסתר ביאיר הורביץ. הם היו צעירים ויפים".

הוא כבר היה אז עם הזקן הענקי הזה?

"חלק מהזמן, כן. הוא היה ג'ינג'י, נראה אירי־סקוטי כזה. הייתי מאוהבת בו בכל מובן. הוא כמובן לא ידע את זה".

אז איך עושים סטוקינג למשוררים?

"ידענו איפה הם נמצאים והיינו רודפים אחריהם, הכרנו את בתי הקפה שלהם, שם ישבו ממליכי המשוררים. הם היו פותחים שולחן וכל מיני פרחי משוררים היו מעזים להראות את מה שהם כתבו. אני עשיתי את זה גם, כשהייתי בת 16, לגבריאל מוקד, וקיבלתי ממנו תגובה
מאוד פושרת. בהליכות והנימוסים של היום אנשים לא משיבים כלל, אבל הוא טרח ואמר משהו כמו 'יש בזה משהו' אך לא פרסם שום דבר. טוב, זה היה באמת יומרני וזה גם לא באמת היה טוב. אז עוד ציירתי וזו הייתה רק דרך להתבגר. בדור שלי אי אפשר היה להתבגר בלי לכתוב שירים".

בגינה מאחורי סניף לאביט בהיכל התרבות, 16:45

ברנשטיין מוליכה אותנו לגב הסניף של בית הקפה, דרך מעבר אחורי של היכל התרבות ולא דרך שדרות תרס"ט. כשהולכים אליו בדרך הזאת אפשר לחשוב שנפלת על מקום סודי, שלא נמצא מרחק מטר מהנקודות הכי מרכזיות בעיר. ברנשטיין משוטטת בגינה שאליה נשפך בית הקפה.

זה מקום סמוי מאוד, בדרכו.

"בגלל זה אני אוהבת לבוא לפה. בבוקר שומם, אפשר לשבת ולכתוב ולראות את הגן היפה הזה. היה פה פעם סטימצקי, הוא הפך לסניף של ספרי אמנות ואחר כך נסגר בכלל. אני אוהבת אותו, לעומת בתי הקפה הראוותניים שיש ברחבה של כיכר הבימה. איפה שאני גרה יש שני בתי קפה, ממש במרחק מטר זה מזה, של שני קהלים שונים שלא יתערבבו לעולם. זה מרתק".

היום, כעורכת ספרותית, את יושבת בבית קפה ומקבלת את ההחלטות שגבריאל מוקד קיבל פעם בעניינך.

"אבל היום הכל במיילים או ברשתות החברתיות. לי יש יחסים מעורבים עם זה. אני כל הזמן רוצה לצאת מהפייסבוק".

כמה זמן את כבר מבלה שם שזה מפריע לך?

"זה מקום מדכא. הוא מציג עולם שאני לא חלק ממנו, עולם שיש בו כל הזמן ילדים נורא יפים ונכדים נורא יפים וארוחות נורא טובות והם נוסעים לנסיעות נורא מהנות ולבתי מלון נורא יפים. וכמובן פוליטיקה. היו שנים שפרסמתי רשימות פוליטיות באתר העוקץ והייתי משחררת אותן לפייסבוק. אבל ילדים, מסעדות, טיולים? זה רק גורם לי להרגיש לבד בעולם מרוב שזה מקום חברתי".

אבל את הרי יודעת שזה שטויות.

"זה נוח להגיע ל־4,000 אנשים בשנייה, אבל גם שם יש נימוסי שולחן. אם אתה לא מספיק חביב לאחרים, נגיד. יש איזה תן וקח. אני רואה את זה, בימים שהאצבע שלי מתעייפת מרוב לייקים אז גם שלהם מתעייפת. זו מערכת כלכלית".

רגע, לא הסברת לי איך עשית סטוקינג למשוררים.

"די, נו".

היית טובה בזה?

"רעה מאוד. חברים שלי היו עושים את העבודה ואני הייתי רצה אחריהם. הייתי ילדה מאוד ביישנית. לא הייתי עושה מזה כותרת, מהסטוקינג הזה". ואז היא מציעה לשתות משהו.

נחמה וחצי, 17:15

"פעמיים בחיים שלי גרתי בארצות הברית", נזכרת ברנשטיין, "פעם כסטודנטית ופעם כאימא צעירה לשתי בנות (היום הן בשנות ה־30 לחייהן; לברנשטיין יש גם בן זקונים בן 18 – ע"ק). כשחזרתי בפעם השנייה חיפשתי עבודה, הייתי בת 30 וגרושה טרייה (בן זוגה לשעבר הוא המפיק אריק ברנשטיין – ע"ק), אז נהייתי קופירייטרית. הלכתי לראיונות וכל הזמן לא קיבלו אותי. אמרו לי שאני לא חיית פרסום. בסוף נפלתי על משרד של איש אחד עם שני לקוחות. אמרתי שאני אהיה מאוד חרוצה, הרמתי טלפונים, רציתי להעשיר את המשרד. בשעות הערב הייתי שוטפת חדרי מדרגות בבניינים ליד השוק הסיטונאי, ליד קרליבך, בשביל לממן את קריירת הפרסום שלי".

ונהיית פרסומאית?

"כן, 12 שנה".

איך היה?

"פרנסתי את הילדות שלי. זה מה שהיה". היא מזמינה סטולי עם קרח ולימון ומספרת ארוכות איך עזבה את הציור אחרי תערוכת יחיד בגיל 30 שהפכה למשבר.

מה היה הסגנון שלך?

"פיגורטיבי, חומרי מאוד".

אלה דברים שאת מזהה גם בכתיבה שלך גם?

"לא חשבתי על זה מעולם".

"ימי ראשית" הוא ספר כזה – פיגורטיבי.

"אני מנסה להפוך את השפה לעלילה. אני מחפשת את הנרטיב של השפה".

מאיפה ההחלטה הזאת נובעת?

"זה תהליך שנולד בהדרגה. פעם היה לי מאוד אכפת מעלילות. שנים ציירתי ולא יצא מזה כלום, ואז ישבתי וכתבתי רומן שפתח סדרה חדשה בעם עובד ("שארה כסותה עונתה" – ע"ק), וזה היה משמח מאוד. הכתיבה הגיעה במקרה: בפרסום כתבתי ג'ינגלים, והיה שם ג'ינגליסט שאהב את המילים שלי, הוא היה איש רציני. והוא רצה שאני אכתוב מילים לתקליט שהוא הפיק, אני לא זוכרת של מי. התיישבתי מול מכונת כתיבה, ובמקום שיר יצא לי סיפור. את הפזמונים ההם לא כתבתי מעולם, אבל התחלתי לכתוב סיפורים קצרים שגם אותם לא פרסמתי".

עדיין יש לך אותם?

"כן, בוודאי".

ולא מעניין אותך לקרוא אותם?

"השתגעת? אני אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור. לא אתן להם מבט נוסף. בקיצור, הצטברו הסיפורים האלה ולא ידעתי מה לעשות איתם. גם הכתיבה אצלנו בבית הייתה תפוסה, כי אנחנו שלושתנו כותבות: אחותי הגדולה החליטה כבר בגיל 16 שהיא עיתונאית והשתלטה על 22 האותיות וזהו, אבל בגיל 30 אפשר כבר היה לחצות גבולות. ואז שמעתי על סדנת כתיבה באוניברסיטה הפתוחה אצל חיים באר, נרשמתי אליה, והיא הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי למעני. הוא הציע לי לעזוב את הסיפורים הקצרים ולכתוב רומן, אז הלכתי וכתבתי רומן".

פשוט ככה, הלכתי הביתה וכתבתי רומן.

"מן הסתם זה לקח תשעה חודשים. היו הילדות, היה משרד הפרסום, זו הייתה כתיבת לילה כזאת".

ולא ציירת מאז?

"עשיתי כל מיני עבודות ציור, אבל לא ציירתי".

מה ההבדל?

"ההבדל בין לצייר ללהיות צייר. אמנות זה לא. ציירתי כמו שמישהי סורגת".

אבל זה אצלך בראש. מי שמסתכל על התוצר לא יכול להבדיל.

"אני חושבת שכן. זה לא בא אצלי מהמקום הזה – אני שונאת את זה, שונאת את 'המקום הזה', זה נדבק לי. נדבקים לך כל מיני וירוסים כאלה ועכשיו הכל מרגיש ומרגיש לי", היא נוחרת בגועל. "אני רואה בכתיבה שלי משהו פרפורמטיבי. זה מושגים רולאן בארתיים כאלה, אבל בכתיבה אני רוצה ליילד את עצמי. אני לא ילדה קטנה, זו לא אידיאליזציה, אבל מאוד חשובים לי הזווית שבה אני ניגשת אל הטקסט והקול, המנטליות של הטקסט. אלה הדברים החשובים מבחינתי והם מעסיקים אותי. אני לא אשב לכתוב עד שלא יהיה לי הסולם הטונלי של הטקסט. ואני שומעת את זה".

מה למשל הסולם ב"ימי ראשית"? הפרגמנטריות שלו? מה גרם לך להרגיש שאוקיי, אפשר לצאת לדרך?

"אני פשוט צריכה לשמוע את זה. זה עניין תחבירי".

ברגע שאין לך עלילה את יכולה להרשות לעצמך להיות פחות מובנת. זה באמת משחרר את התחביר מ הפוקנציונליות שלו.

"אין לי שום כוונה להיות פחות מובנת. אני עושה הרבה מאמצים בשביל כן להיות מובנת. ועדיין, עם כל המאמצים שאעשה… תמיד אני, או אתה, או אנחנו נהיה לא מובנים. קשה לרדת לדעתו של אדם, ולכן כדאי להתאמץ להיות ברור. ודאי שאני רוצה להיות מובנת. משהו קורה לטקסטים בחמצון שלהם, ביציאה שלהם אל האור".

את נמצאת באינטראקציה עם קוראים?

"מעט מאוד, אני מחוץ לסצנה".

זה המשך מאוד הגיוני לכל מה שאמרת, להיות מחוץ לסצנה.

"אני לא יכולה אחרת".

להתמנגל תמיד אפשר.

"זה דורש כישורים אחרים מאלה שיש לי, בגלל זה הסכמתי לריאיון הזה. אמרו לי – את תראי את המקומות שלך בעיר. חשבתי, זה נחמד, אני אצא סוף סוף מהבית, אולי אני אגלה שיש לי מקומות בעיר. תמיד כשאני מחוץ לבית אני רק רוצה לחזור הביתה ולכתוב".

גם עכשיו?

היא מתחמקת מהתשובה.

למחרת, SMS מאילנה ברנשטיין:

"בוקר טוב. אני רוצה, לאחר לבטים, להוסיף כמה מילים. אני לא מאמינה בנרטיב סדור, לכיד, שלם, הרמוני, עם התחלה, אמצע וסוף. זה משהו שקיים רק בספרות. הנרטיב, ודאי האישי, הביוגרפי, אינו יציב, ואותו אני מחפשת בכתיבה; והנרטיב הלא סדור מצריך שפה משלו שגם אותה אני מחפשת וגם מוצאת לעתים. לקרוא, לכתוב, לאהוב – אמרת שזה היפי. זאת בדיחה על כותרת הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' מאת אליזבת גילברט. נעשה על פיו סרט גרוע עוד יותר מהספר. הרוחניות ממני והלאה. דבר נוסף – שאלתי את עצמי הבוקר אם הפייסבוק החליף את החלון? התשובה שלילית. כי החלון הוא פנימי ואנשים בו מעט. ואגב, את כל זה חשבתי בעודי משוטטת בחלל המטבח. תודה, אילנה".

• תלמה ילין
• גבריאל מוקד
• אילנה ברנשטיין
• מאיר ויזלטיר
• יאיר הורביץ
• ימי ראשית
• קופירייטינג
• ספרות
• תל אביב
• רחוב דיזנגוף
• פרסום
• יונה וולך
• נחמה וחצי
• אריק ברנשטיין
• ספרים
• תרבות

>> מאיר ויזלטיר ז"ל נפטר אמש בבית החולים תל השומר בגיל 82. הוא השאיר אחריו שתי בנות ושלוש נכדות. ויזלטיר היה מגדולי משוררי ישראל וכתב במהלך חייו מאות שירים, חלקם קלאסיקות ישראליות על זמניות, שהתפרסמו בכ-20 ספרי שירה. בשנת 2000 זכה בפרס ישראל לספרות, לא למרות אלא בזכות שירתו הנועזת, הבוטה, הפוליטית והבלתי מתחנפת. כאחד המשוררים הכי תל אביבים בישראל, הוא התראיין למגזין "טיים אאוט" בדיוק השבוע לפני תשע שנים בשיחה צפופה על שירה עם יהלי סובול, בגיליון מיוחד שערך שלומי שבן. אנו מביאים את הכתבה כלשונה. יהי זכרו ברוך.

***

דבר העורך, שלומי שבן: תמיד אהבתי את הכתיבה של יהלי וככל שעוברות השנים אני אוהב אותה יותר. אני חושב על השירים שכתב למוניקה ולעצמו ומוצא בהם עוד ועוד פנים. מפענח את השפה המיוחדת והחידתית שלו. היום ממש מוניקה סקס מוציאה את האלבום החמישי שלהם: "מקצועות חופשיים". שניים מהשירים כבר מתנגנים ברדיו והפכו ללהיטים גדולים. את הראשון שבהם, "שוב יורד אור חקי אפרורי", כתב המשורר האדיר מאיר ויזלטיר – הזדמנות טובה להפגיש אותם לשיחה פתוחה.

הסינגל הראשון באלבום החדש של מוניקה סקס הוא "שוב יורד אור חקי אפרורי" שאת מילותיו כתב המשורר מאיר ויזלטיר. כך נולד הרעיון לציין את צאת האלבום בשיחה עם ויזלטיר, במקום עוד ראיון פרומו מהסוג הרגיל. קפצתי על המתנה ש־Time Out הציעו לי. ויזלטיר הוא המשורר העברי האהוב עליי, וההזדמנות לשבת ולדבר איתו הייתה מפתה מאוד, עם או בלי קשר לאלבום. כשצלצלתי אליו התברר לי שגם הוא מוציא משהו השבוע – מהדורה חדשה של הספר הנפלא "מוצא אל הים", שיצא לראשונה בשנת 1981, כך שהתירוץ לפגישה נהיה הגיוני כפליים. באתי עם דף מלא שאלות, אבל רוב הזמן השיחה זרמה מעצמה, ובעצם דווקא ויזלטיר פתח בשאלה משלו.

ויזלטיר:"אני כותב שירים, לעתים רחוקות מאוד כתבתי גם תמלילים במחשבה תחילה שמישהו ילחין אותם. זה קרה לי מעט מאוד. עכשיו, אתה כותב גם את המילים וגם מוזיקה. ומה שלא כל כך ברור לי – איך אתה עובד? האם אתה כותב מילים לחוד ואז מלחין לזה מוזיקה, או שיש לך מוזיקה בראש ואתה שם על זה מילים, או שזה קורה יחד?"

סובול:"שלוש התשובות נכונות, כל פעם זה קצת אחרת. אבל הרבה פעמים – יחד. אני יושב עם הגיטרה ומנגן לעצמי רצף של אקורדים ושר עליהם עד שאני מגיע לאיזו מלודיה קטנה מאוד, שניים־שלושה צלילים, ואז אני מחפש משפט. משם זה עקב בצד אגודל. אני מאוד אוהב שירה, אבל שירי רוק הם מעין יצור כלאיים כזה. הטקסט לא באמת נפרד מהמנגינה. בשיר רוק טוב אי אפשר להפריד את המילים והמנגינה. מה שקורה ביניהם, זה שיר רוק".

ויזלטיר:"גם שיר שאין לו כוונה להיות שיר מושר, יש לו מוזיקה. תמיד. כשאין לו, זה רע מאוד. היום קורה גם שאנשים כותבים שיר שיש בו כל מיני תכנים אבל זה בעצם מין פסקה בפרוזה, מחולקת לשורות. אין שום מהלך מוזיקלי בתוך זה. אבל אם שוברים את השורות, צריכה להיות לזה מוטיבציה מוזיקלית כלשהי. כי מה זה שבירת שורות? זה מדריך אותך איך לקרוא את השיר, איך לבצע אותו בקריאה".

סובול:"יש פרט ביוגרפי שחשבתי שאולי יש בו נקודת השקה, למרות שהכתיבה שלנו היא בעולמות שונים. הנקודה הבריטית. כשהייתי בן 16 עברתי ללונדון ומאוד הושפעתי מהמוזיקה הבריטית של אותה תקופה. קראתי שאתה גדלת על משוררים בריטים כמו טי. אס. אליוט למשל. התחושה שלי היא שלהשפעה הבריטית יש משהו שחלחל לתוך הכתיבה שלך ומאוד מייחד אותה בנוף העברי".

ויזלטיר:"בתיכון עירוני א' היה לי מורה טוב מאוד, אלכס אהרונסון. הייתה לו אמביציה להקנות לנו שירה מודרנית. שייקספיר ושירה מודרנית. ייטס ואליוט. בזה הוא התחיל. את התלמידים היותר מצטיינים היה מזמין אליו הביתה. הוא היה משמיע לנו תקליטים של מחזות שייקספירים. וגם של שירה. דילן תומאס, אליוט. ואחרים. אלה המשוררים הראשונים ששמתי לב אליהם בכלל, שהתרשמתי מהם".

סובול:"שמתי לב לנקודה מסויימת שיש בה הקבלה בין הספר לאלבום. הגיל שבו הם נוצרו. אני עכשיו 41 והספר יצא כשאתה היית בן 40. יש דברים מסוימים שאני מרגיש שהם של גיל 40 בספר, ובתקליט בטח אני מרגיש שיש דברים של גיל 40. למשל, יש לך פה שיר שאומר 'הפסקת עישון היא שלב בשיבה אל העישון'. אני השבוע ניסיתי להפסיק לעשן. היו לי שלושה ימים ללא עישון. זה היה נורא ואז אמרתי לעצמי: 'אני משוגע, בשבוע שיוצא לנו אלבום אני מחליט להפסיק לעשן. זה הזמן הכי גרוע', וחזרתי. המשפט הזה בשיר הוא בעיניי משפט של גיל 40. יש בו גם קלילות בקשר לעניין הזה של ההפסקה והשיבה".

ויזלטיר:"השיר הזה הוא עדות לדעתי לפעם הראשונה שניסיתי להפסיק לעשן. אפילו לא ניסיתי להפסיק לעשן לנצח. אמרתי לעצמי שאפסיק לעשן כמה שאני אוכל, נגיד חצי שנה, שלושה חודשים, אחר כך נראה. אבל זו הייתה הפעם הראשונה. לא במקרה יש שיר שמתעד את זה. כי עד אז לא קרה לי דבר כזה".

סובול:"זה באמת הגיל שאתה מתחיל להרגיש, כמו שכתוב בשיר, את השחור בריאות. אתה פתאום מודע. והשחור בריאות זו מטפורה טובה לעוד כמה דברים שאתה מתחיל להרגיש בגיל 40".

ויזלטיר:"זה יפה שגילית את העניין הזה, לא חשבתי על זה, באמת יצירות של לקראת ה־40".

עולםחמדן

סובול:"מעניין אותי לשמוע מה חשבת על האלבום, מה זה העלה לך?"

ויזלטיר: "יש בו סוג של אוטונומיה קבוצתית. לרוק מתאים שיש להקה. זה כמו ההבדל בין תיאטרון שבו השחקנים מתחלפים כל הזמן לתיאטרון כמו תיאטרון החאן בירושלים שבו יש להקה קבועה שעושה כל דבר, לא חשוב אם זה מולייר או חנוך לוין, התפקידים איכשהו נופלים into place. אז אתם קצת ככה. היום בעצם יש מעט מאוד להקות בארץ".

סובול:"יש להקות צעירות טובות אבל להקות ששרות בעברית ועובדות לאורך תקופה ארוכה זה באמת דבר די נדיר היום. חשבתי על העניין הזה שלשירה יש מזל, סוג של מזל בין האמנויות. קצת כמו חיה שהיא חסרת תועלת לטורפים בסביבה. זאת אומרת, אני בעשרים שנות הפעילות שלי מרגיש כמה העולם נהיה יותר ויותר, המילה היא לכאורה קפיטליסטי, אבל בעצם חמדן. אבל השירה, מצד אחד תמיד בוכים על מר גורלם של המשוררים שזה כל כך קשה וכל כך מתי מעט קוראים וכל זה, אבל ברמת הכתיבה לפחות יש בזה משהו משחרר. נגיד אצלנו, לכל דיסק כזה יש השלכות כלכליות, על החיים של הצוות שעובד איתנו, על ההשקעה הכספית ששמנו".

ויזלטיר:"והמשורר – מה הוא צריך? נייר ועפרון".

סובול:"וגם כשיש לו נייר ועפרון הוא יודע שהוא לא יתעשר מזה, האמנות שלו לא מחויבת לסחוב אותו כלכלית".

ויזלטיר: "מה הדימוי שנתת קודם? חיה שאין לה ערך לטורפים? הדימוי שלי תמיד היה שהשירה העברית צמחה כמו יבלית. אף אחד לא טיפח את זה, אף אחד לא השקה את זה, לא זיבל את הערוגה. אבל זה גם נותן לה חופש מוחלט. השירה העזה לעשות דברים שספרות אחרת, הפרוזה, הרומנים, אנשים שכתבו לתיאטרון, אנשים שעשו סרטים, לא העזו לעשות. לא העזו להיות כל כך חופשיים. הם היו צריכים סוג של הסכמה כדי לצאת לפועל".

סובול:"יש לי חבר, במאי קולנוע, שאומר לי שכמות המתווכים שהוא עובר דרכם בכל שלב של העשייה היא פשוט בלתי נגמרת".

ויזלטיר:"בדיוק, כל המתווכים האלה, הם כולם מחזיקים אותך, אחד מחזיק בשרוול, אחד מחזיק אותך בביצים, בכל מיני מקומות. כשאתה כותב שיר, אתה חופשי לגמרי ואתה יכול להעז הרבה יותר מכל מיני בחינות. לא רק תעוזה פוליטית, מכל בחינה. ואחרי שהשיר ישנו. יכול להיות שלא יהיה לך איפה להדפיס אותו, היו מצבים כאלה בעבר שלא היה איפה להדפיס תכנים פוליטיים וגם מיניים. אבל הוא קיים, הוא ישנו, ומתישהו הוא גם יודפס".

סובול:"הרוק גם כן נולד כמו יבלית. בלי תמיכה ממסדית. אבל כשהגיע החיבוק של הקהל הרחב באמת, בסוף שנות השבעים, כשהרוק גדל לאיצטדיונים, מאותו רגע התחיל שינוי ברוח שלו".

ויזלטיר:"כי הקהל גם יכול להיות שוטר. אתה יכול לראות את זה נגיד בתיאטרון, היו מקרים כמו 'מלכת אמבטיה' שהקהל הוריד את זה. לחץ הקהל".

סובול:"מעניין שהספר הזה נכתב בתקופת המהפך של 77', בין 76' ל־79', ואין בו התייחסות למהפך".

ויזלטיר:"לא ישירה".

סובול: "יש לך הרבה שירים פוליטיים אבל מעמדה מפוכחת. לא מטיפה".

ויזלטיר:"כתבתי הרבה שירים פוליטיים, אבל אני לא בעמדת הצדיק. אני לא רואה את עצמי בעמדת הצודק, שיש רעים ואני הטוב. אני בא… אני לא הטוב. אני עד. אני רק עין, אוזן. זהו. בנאדם".

סובול:"לא מגיע איזשהו שלב שבו זה לא מוסרי להיות רק עין? בוא נגזים, לצורך העניין, אם למשל היה גרמני שהיה גר באושוויץ, והיה כותב שירים, בתור עד, עדיין זה היה מוסרי בעינייך?”

ויזלטיר:"זה יותר טוב מאשר להעלים עין. לקרוא לדברים בשמם לדעתי זה בריא, מבחינת ויטמינים לאורגניזם, לגוף".

עניין של טמפרטורה

סובול:"אתה חושב שכתיבה דרך העין…"

ויזלטיר:"עין ואוזן".

סובול:"כן, דרך התבוננות היא דבר נדיר מדי בשירה העברית?”

ויזלטיר:"השירה העברית החדשה, המודרנית ממש של העשורים האחרונים, הכישרונות החזותיים שלה הם מוגבלים. ואני דווקא מאוד אוהב להגיד דברים דרך הסתכלות, בלי להגיד אותם. כאילו, לתת למבט לדבר בלי שאצטרך להתערב".

סובול:"אני יכול להתחבר לדבר הזה מהמקום שאחד הערכים שאני אוהב בשירי רוק זה העניין של העדות. הדבר הראשון שחיפשתי אצל זמרים שאהבתי זה קודם כל להאמין להם שהם שרים על החיים שלהם. לפעמים אתה לא צריך אפילו להבין את המילים כדי להבין שהוא שר על החיים שלו, זה לא בהכרח עניין של הטקסט אפילו"

ויזלטיר:"זה גם עניין של טון".

סובול:"בדיוק, זה גם עניין של טון".

ויזלטיר:"עניין של טמפרטורה".

סובול:"נכון. בשירה זה גם נורא חשוב, אתה נותן אמון במשורר כשאתה קורא אותו. שירה, בגלל שהיא כל כך מזוקקת, אתה צריך לתת אמון שיש פה משהו אמיתי. יש פה שיר שמצייר בצורה מאוד כנה ומאוד קשה, את העמדה שלך בעולם. 'המזבלה בשנת 2000'".

ויזלטיר:"זה היה מבט על החברה, על החברה במובנים גם חברתיים ממש, וגם תרבותיים. עולם התרבות, עולם הספרות".

סובול:"אבל זה כל פעם מגיע גם אליך בסוף כל בית. הנורא מכל מגיע בסוף השיר, שם אתה כותב 'אבל אני כבר החלטתי מזמן כי כאן תהיה קבורתי, גופי ונשמתי הבשילו כפרי המזבלה הזו'. יש פה גם אמירה מאוד קשה על מה זה עושה לך".

ויזלטיר:"כן. כי אם יש לך כל כך הרבה אנטי כלפי החברה, התרבות שבה אתה פועל, אתה צריך לשאול את עצמך 'מה איתך? אתה חלק מזה או לא? אתה עומד לגמרי מול זה או נמצא בשולי המזבלה הזו?' השאלה היא מאיפה אתה מדבר. זה כמו בבית משפט לפעמים, שיש לך עד מדינה, שהוא גם היה בכנופייה של העבריינים אבל הוא לא עבריין ראשי ובכל זאת הוא לא נקי. הוא צריך להודות גם מה חלקו. הוא לא מושלם, לא במקרה הזדמן למקום. אני שונא להיות צדיק".

שירששווהפני

סובול:"עכשיו אני נזכר שאם היה שיר שנראה לי אנגלי בספר, זה באמת השיר שנתן את שמו לספר, 'מוצא אל הים'".

ויזלטיר:"באמת? מעניין".

סובול: "הבתים בני הארבע שורות האלה: 'פעם הייתה אישה/ היא הייתה אישה זקנה,/ היא חייתה בעולם/ שבעים וחמש שנה'. זה ממש מזכיר לי שירה אנגלית".

ויזלטיר:"יפה, אני אגיד לך למה. לשיר הזה יש שייכות למסורת אנגלית מסוימת. יש ספר אנתולוגיה אנגלית שנקראת The Common Muse. אנתולוגיה של שירים שלא כתבו אותם משוררים ידועים, וחלק ניכר מהאנתולוגיה הזאת היא שירים שהיו כותבים במאה ה־17 וה־18 לנידונים למוות. חברים שלהם או קרובי משפחה או משוררי רחוב כאלה היו כותבים להם בלדות כאלה והיו מוכרים את הדף בעבור פני. אחד הבילויים אז היה לבוא לראות את התלייה בלונדון, והיה בא קהל של אלפים והיו מוכרים להם את הדפים האלה. משוררי הרחוב האלה לא ידעו לחרוז כל כך טוב, ולשקול כל כך טוב, וזה כתוב במסורת הזאת. עם חרוזים לא מדויקים. השורשים שלו הם במסורת הזאת. לכן העניין האנגלי שאתה אומר הוא בול".

סובול:"בשיר הזה יש משהו קליל מצד אחד ומצד שני יש בו סיפור מאוד קשה. סיפור על אישה שנכנסת לים כדי לטבוע, ומוציאים אותה ותוקעים אותה בבית אבות. ואותו בחרת כשם הספר".

ויזלטיר:"סיפור קשה אבל אמיתי. זה סיפור תל אביבי אמיתי".

• ❤ תרבות
• מאיר ויזלטיר
• אנשים
• עורך אורח - שלומי שבן
• ❤ תל אביב