>> בעוד כשבוע (15-21.2) רגע אחרי יום האהבה וסביב יום המשפחה, אירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי" יתקיימו זו הפעם השנייה בהובלת "אנו – מוזיאון העם היהודי" ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, במסגרתו מזמינים במוזיאון את הציבור לקיים ארוחה משפחתית וקהילתית משותפת, גם דרך הצעה לפעילות סביב הארוחה המשפחתית, שתהיה זמינה באתר המוזיאון. במקביל יתקיימו אירועים ומפגשים במוזיאון ומחוצה לו – גם בבתים פרטיים, ובמרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, כמו מפגש בן דורי עם מיכל ושרי אנסקי, פרק לייב של פודקאסט הקולינריה "מדברים מהבטן" ואירועים נוספים (את כל הפרטיםתמצאו ממש כאן). ביקשנו ממרב אורן, מנכ"לית FOODISH, לכתוב לנו מעט על איך "סיפורים מהמטבח המשפחתי" הפך לאירוע דגל של המוזיאון.

״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ לא נולד כרעיון גדול. הוא נולד לאט, מתוך הצטברות של רגעים. שנים שאני מתעסקת באוכל ובזהות דרך FOODISH. נפגשתי וראיינתי אנשים מוכרים יותר ופחות, אנחנו עובדים עם בני נוער, ילדים ואזרחים ותיקים – תמיד מתוך הבנה שאוכל הוא לא העניין. הוא הפלטפורמה. בהשראת ״זיכרון בסלון״ עלתה לי מחשבה פשוטה: מה אם לכל אחד ואחת תהיה האפשרות לארח ולהתארח, ולספר את הסיפור המשפחתי שלו דרך האוכל? לא צריך במה, לא צריך הפקה. בית, שולחן, עוד אנשים, וזהו.

אז ניסיתי אצל ההורים שלי בבית. הזמנו את החברות של אמא שלי למפגש קטן. כל אחת התבקשה להביא משהו מהבית – טעימה, חפץ, זיכרון – לא משהו גדול, לא “אירוע”, סתם לשבת יחד. אבל אז קרה משהו שלא צפיתי. פתאום הכרתי את החברות של אמא שלי מזווית אחרת לגמרי. לא כ״החברות של אמא״, אלא כנשים עם סיפור. שמעתי סיפורים שלא הכרתי, גם על אמא שלי, כאלה שלא עולים בשיחות יומיומיות. לא דרמטיים, לא היסטוריים – פשוט אנושיים. והבנתי שמה שקורה סביב שולחן, כשיש אוכל במרכז, הוא אחר – פתוח יותר, חשוף יותר, כן יותר.

במפגשי “סיפורים מהמטבח המשפחתי”, עולים שוב ושוב רגעים מהסוג הזה. לא רגעים מתוכננים, אלא כאלה שקורים מעצמם: מישהו שמספר על אבא שעלה לארץ עם דלעת ממולאת בכסף, מישהי שמדברת על אחותה שהייתה מחטופי תימן, ומישהי שגילתה קרובת משפחה באירוע רק דרך מאפה שטעמה. אלו לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים שנחבאים בין שורות של מתכון.

הרגע שהכי נשאר איתי קרה באחד האירועים הראשונים. הגיע לשם גבר בן 92. הוא לא יצא מהבית מאז הקורונה. ובכל זאת, הוא הגיע במיוחד כדי לספר על הקובנה של אמא שלו שעלתה מתימן. על הריח, על הטעם, על הגעגוע. בגיל 92 געגוע לאמא לא נעלם, הוא רק משנה צורה. כשהוא דיבר, החדר כולו השתתק. שם הבנתי סופית: זה לא פרויקט על עבר, זה פרויקט על קשר. על הצורך שמישהו יקשיב, על הרצון שהסיפור שלך יסופר.

אני באה מבית חילוני, ובישול לא היה הצד החזק אצלנו. דווקא מתוך העבודה שלי הבנתי עד כמה אוכל הוא עוגן. בלי ששמתי לב, ארוחות השבת אצלנו בבית הפכו ממשהו שעושים מתוך הרגל לרגע מאחד שכולם מחכים לו. בעולם שבו מדברים כל הזמן על בדידות, זה כמעט נראה מובן מאליו, אבל זה לא. לנו, כעם, יש טקס שבועי קבוע שגורם לנו לשבת יחד, לדבר, להקשיב. דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים – לכולנו יש מסורת כל כך מיוחדת סביב שולחן השבת.

בשנה שעברה, ״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ הפך לאחד מאירועי הדגל של "אנו", מוזיאון העם היהודי עם סדרת מפגשים בתוך המוזיאון וגם מחוצה לו, בבתים, בקהילות ובמסעדות ברחבי הארץ. השנה זו הופכת למסורת של ממש, והפעם גם משרד החינוך משתף איתנו פעולה. בעיני, המהות של המיזם כולו היא פשוט לספר את סיפור הזהות שלנו דרך האוכל, כי לכל מטבח משפחתי יש סיפור. לא צריך לדעת לבשל, לא צריך מתכון משפחתי מפואר, צריך רק מי שיספר ומי שיקשיב. לפעמים זה כל ההבדל בין זיכרון שנשאר סגור לסיפור שממשיך לחיות.
לכל הפרטים המלאים לאירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי"

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• פודיז
• סיפורים

>> ד"ר אורית שחם-גובר היא האוצרת ראשית של "אנו – מוזיאון העם היהודי", המציג בימים אלה את התערוכה החדשה"20/20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות". התערוכה מפגישה בין יצירות של 20 אמניות צילום מהעת הזאת לבין יצירותיהן של 20 חלוצות יהודיות שפרצו דרך בתחום הצילום במחצית הראשונה של המאה ה-20, אך נשכחו לאחר מלחמת העולם השנייה וכעת מקבלות משהו מההכרה שמגיעה להן. הטקסט שלפניכם פותח את קטלוג התערוכה שתרצו לרכוש אחרי שתבקרו בה.

>> במדינת ישראל הפז"ם דופק מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם // טור אישי
>> יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

במסורת היהודית, המונח "תיקון" הוא בעל משמעות תרבותית ואמונית עמוקה – מעשה ידי אדם, אבל נוגע במהות אלוהית. תיקון יכול להתרחש בין אדם לחברו, בין אדם לחברה או בין אדם למקום. התערוכה"20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות"באה לתקן עוול היסטורי שנעשה למי שנסיבות חייהן והטלטלות ההיסטוריות של תקופתן גזלו מהן את ההכרה שהיו ראויות לה.

זהו סיפורן של נשים יהודיות במחצית הראשונה של המאה העשרים: נשים אשר שברו את תקרת המרתף שקודמותיהן היו כלואות בו במשך אלפי שנים, ובאמצעות המצלמה פרצו אל האור, אל העצמאות האישית והכלכלית, אל המימוש העצמי ואל היצירתיות האמנותית.

זה היה דור ראשון לגאולה נשית, ובנותיו היו נשים עצמאיות בעלות סטודיות מצליחים, שעמדו על רגליהן מבחינה כלכלית ללא תמיכת גברים או בני משפחה. נשים יוצרות, שידעו להפוך את הצילום ממלאכה לא-נחשבת לאמנות נחשבת ופרצו דרך בתחומי הפרסום, האוונגרד, צילומי האופנה והצילום החברתי והעיתונאי. בידיהן הפכה המצלמה מכלי ללכידת פורטרטים מבוימים, אישיים ומשפחתיים, שצולמו בסטודיו בלבד, לכלי הנושא מסרים אמנותיים וחברתיים גם מן הרחובות, מציג ומנכיח את מי שלפני כן לא היו להם קול ופנים.

אלא שהצלחתן היתה קצרת ימים. העבים שהתחשרו עם עליית הנאצים העיבו על פרץ ההצלחה הנשית הזה – ומלחמת העולם השנייה מחתה אותו כמעט לבלי השב. מי שלא נספתה בשואה נאלצה להשאיר את הצלחתה מאחור כדי להציל את נפשה. רובן לא הצליחו לשחזר את הצלחתן בארצות המקלט שאליהן נמלטו, ושמן ותרומתן לאמנות הצילום שקעו בתהום הנשייה.

כעת בשלה השעה לעשות איתן צדק. התערוכה מייצרת לפיכך דיאלוג בין-דורי ומפגישה עשרים מאותן צלמות חלוצות עם עשרים צלמות מצליחות בנות זמננו. התוצאה היא מפגש מרתק בין דור הנשים ששכבו על הגדר עבור הבאות אחריהן לבין ממשיכות דרכן בנות זמננו, שמנהלות איתן דיאלוג היסטורי ואמנותי. ההתבוננות ביצירותיהן של בנות שני הדורות הללו מעלה לפרקים תהייה: מי "מאז" ומי מהיום? מה הישן ומה החדש?

השאלה אינה אמנותית גרידא. כעת, ממרחק של כמעט מאה שנים, נשאלת גם השאלה: מה נשתנה? האומנם הוסרו כל המחסומים? האם לאחר תקרת המרתף נשברה גם תקרת הזכוכית החוסמת את דרכן של נשים בעולם האמנות? התשובה כמובן מורכבת, ונעה בין אנחת רווחה לחיוך מיואש או לפחות נבוך.

בטווח השנים שבין דור החלוצות ובין ממשיכות דרכן נמצאים גם אנחנו, קהל המבקרים, שהרי גם בידינו מצלמה והיום כולנו צלמים. גם אנחנו שואלים באמצעותה אותן שאלות שהעסיקו את דור החלוצות: מהו דימוי מעובד ומהי אמת מצולמת, מהי מציאות, מהי אמנות, ומי ואיפה אנחנו בתוך כל הערבוב הזה?אני רואה זכות גדולה באפשרות לעשות את התיקון עבור דור החלוצות ולייצר מפגש בין-דורי המאפשר לכוכבות של ימינו להציג לצד כוכבות העבר שנשכחו.
התערוכה "20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות" מוצגת ב"אנו – מוזיאון העם היהודי", רחוב קלאוזנר 15, תל אביב-יפו //אוצרי התערוכה: מיכל הומינר ואסף גלאי | אוצרת משנה: רעיה ספיר | אוצרת ראשית: אורית שחם־גובר //פרטים נוספים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• צילום
• נשים
• טור אישי

טליה רסנר היא הבעלים והמייסדת של נולה אמריקן בייקרי, הקפה-מאפיה הייחודי שמתמחה במאפים ומאכלים אמריקאים איכותיים (דיזנגוף 197). היום (שני, 24.2), במסגרת "סיפורים מהמטבח המשפחתי", מיזם של מוזיאון העם היהודי "אנו" וחטיבת האוכל שלו FOODISH, תקיים רסנר מפגש בבייקרי ובו היא תספר על "קייג'ון יהודי: האוכל של הקהילה היהודית בניו אורלינס" ותגיש לאורחים גאמבו כשר.הכניסה חינם. עוד פרטים כאן.

>> ריח של תל אביב הישנה וסמל של קוליות // העיר של ענת ברזילי
>> יופי אנושי שלא קיים בשום מקום אחר // העיר של רון מיכאל

ב-7.10 הייתי בבית, במיטה עם ארי הבן שלי (היום 5.5). חדר השינה שלנו הוא הממ"ד, אז האזעקות לא היו דרמה גדולה. בכל זאת, באזעקה השנייה ההורים שלי כבר עדכנו שיש טבח במסיבה ברעים, ואני זוכרת שזה היה נשמע לי הזוי לגמרי. זה עדיין נשמע לי ככה.הייתי בשוק לגמרי בהתחלה, כמו כולן.ם. בהיתי יום שלם בטלוויזיה (ארי היה כל היום בטלוויזיה השנייה ולא הבין מאיפה כל הטוב הזה נפל עליו…).
למחרת הלכתי לתרום דם בסנטר. יש לי סוג דם o, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, לעזור. הייתי שם כל היום עד שבע בערב ולא הצלחתי לתרום. הגיעו כל כך הרבה אנשים, שלא הגיעו אלי בכלל. התור היה עוצמתי. במהלך היום, כשאני עדיין בתור, קיבלתי שיחה מחברה שסיפרה לי שהודיעו שמי שהיה יד ימיני בשנה הראשונה בנולה, עמרי מיכאלי, נהרג.
עמרי היה בן אדם שהיה כולו לב, כזה שרואים אותו בעיניים ובחיוך ובכל דבר שהוא עשה. פרינס צ׳ארמינג, באמת, מהקלישאות. הרגשתי תמיד בטוחה לידו, כמו כולן.ם. הוא היה בלתי מנוצח. אני עדיין לא קולטת שהוא מתושכל זה עדיין כל כך רחוק מלהיגמר.

1.שקיעות בים

הכי קלישאה תל אביבית, אבל לא מזמן הגעתי להבנה שכולנו קלישאות של עצמנו… אני אישה של הצפון הישן אז גבעת הילטון זה ה-go to שלי.

2. פארק הירקון

זה באמת נכס מטורף שיש לעיר, שני רק לים. יש בפארק כל כך הרבה חלקים שונים עם אופי אחר. אני אוהבת מאוד את האזור שקרוב לשכונת חרוזים ברמת גן, איפה שהפארק מרגיש יותר טבע אמיתי. לא מזמן גיליתי גם את הגן הטרופי, מקום מהמם באמצע הפארק שלא הבנתי איך לא הייתי בו קודם. זה בדיוק מה שאני אוהבת – שאני תמיד מגלה בפארק משהו חדש.

3. קפה יעל

אני אוהבת מקומות אמיתיים וזה מקום ממש אמיתי בעיניי. נעים, לא מתיימר, אגבי במובן הכי טוב של המילה, עם אוכל שהוא תמיד ממש טעים ומוקפד.
צייטלין 18

4. הקיר של דור

דור פלג, חבר קרוב ואמן מוכשר, עשה קיר לעירייה ברחוב ראש פינה 25 פינת הרכבת. עבודה מרגשת ויפהפיה, שבקטע מצמרר העבודה עליה הסתיימה ב-6 באוקטובר 2023, מה שהפך אותה למדויקת יותר מתמיד, כמו חץ בלב וכמו חיבוק חם מלא בנחמה.
ראש פינה 25

5. מסעדות שיושבים בחוץ ויש בהן אווירה קלילה

אייבי, התדר ורומנו, פיצה לילה. איכשהו עם השנים, ואולי גם בגלל העיסוק בתחום, בסוף בא לי לשבת במקום נעים, שאני יכולה לשבת בנוחות, לאו דווקא בכיסא ושולחן וסטינג סטנדרטי. להיות באוויר הפתוח ולאכול אוכל טרי וטעים ולא מתחכם. אמיתי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

זה לא המקום, אלא הסטרס באוויר. ברור שכל מה שקורה פה משפיע על כולנו, אבל היציאה לרחוב כבר מרגישה כמו יציאה לקרב. העבודות בכל מקום, המרחב הצטמצם ממש פיזית בהמון מקומות בעיר, כולם לחוצים ומוציאים הכל על כולם – צופרים, מעירים זה לזה, מתערבים לך בחיים בלי שביקשת, נדחפים בתור, לא מכבדים מרחב אישי… זה קשוח. תנשמו עמוק ותנסו להיות נחמדים אחד לשני. Make love not war.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההרצאות של יערה קידר. הייתי בינתיים ב-2 הרצאות, אחת על הנסיכה דיאנה ואחת על ג׳קי קנדי, אבל אני בטוחה שכל ההרצאות מעולות מעניינות ומהנות בדיוק כמוהן. יערה דוברת רהוטה, אמיתית ומלאת ידע וחן. קשה שלא להתאהב בה. ההרצאות מספקות אסקפיזם לעולם האופנה והאומנות, אבל גם הצצה לעולמן של נשים אייקוניות חזקות ופורצות דרך ושיעור באיך אפשר להעביר מסרים ולהשפיע גם כשהתנאים מוגבלים, להשמיע קול גם דרך אופנה.

איזויצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
#strugglingwithgoodbye הוא שמו של פרויקט של יעל רסנר. כן, היא אחותי, אבל היא גם אמנית רגישה, עדינה ונוגעת ללב. היא מצלמת פרחים נובלים ועוסקת בקושי שבפרידה ממשהו שהיה בו יופי וזמנו עבר. היופי מלא הרגש של הפרחים הנובלים מעורר אצלי, במיוחד מאז השבעה באוקטובר מחשבות על הרבה דברים שהיו ואינם, אבל גם מעורר תקווה שתמיד אפשר למצוא יופי וחמלה, גם במקומות שנראים לנו אבודים.את הפרויקט ניתן לראות כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש כל כך הרבה מטרות טובות. בונות אלטרנטיבה, תרבות של סולידריות, תמיכה בנשים, פליטים. לא חסר לאן לתרום או להתנדב. פשוט תתרמו, תתנדבו, תנו מה שאתם יכולים, מתי שאתם יכולים. גם כשזה קטן, זה טוב לעשות קצת טוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
"האחים" עושים עבודה מדהימה מבחינה עירונית, תרבותית וחברתית. יש להם מסעדות מעולות, אבל הם כל כך הרבה מעבר לזה. העשייה שלהם רק הולכת ומעמיקה וזה פשוט מעורר השראה. שאפו.

מה יהיה?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום, ואין לי תשובה. אני מנסה להתרכז במה שטוב ממש כרגע. השגתי כרטיסים לכבש השישה עשר וזה כבר מנחם את ליבי. יש מלא דברים מהממים שיקרו בשבועות הקרובים, אני מתרגשת.

• העיר שלי
• נולה בייקרי
• חוף הים בתל אביב
• פארק הירקון
• קפה יעל
• אמנות רחוב
• אייבי
• תדר
• רומנו
• מוזיאון אנו ANU