חובבי מחזות הזמר – כן, אנחנו יודעים שאתם ביננו, כי גם אנחנו כאלה – בטח ישמחו לגלות שספריית המיוזיקלס של דיסני+ התמלאה בשנים האחרונות בכל טוב, וההיצע המשמח מבלבל קצת. לכן אספנו לכם את כל מחזות הזמר הכי טובים של דיסני+, אז תכינו את מיתרי הקול שלכם. וכן – זה אומר שיהיו כמה סרטי דיסני, כי גם אם זה מצויר, זה עדיין מחזמר. וכן, ברור שגם המחזמר עם הראפ כאן.

צלילי המוזיקה (1965)

הקלאסיקה שלא ליחה, אלא אם נמאס לכם לראות נאצים על המסך. סיפורה של משפחת פון טראפ והאומנת מריה, שג'ולי אנדרוז מביאה לחיים בקסם רב, סוחף גם ממרחק 60 שנה, והאופן בו מוזיקה יכולה להפיח חיים בבני אדם. שירים שכולכם מכירים, בביצועים קלאסים ותחושת פלייה נפלאה שמחזיקה גם מול המציאות המחרידה שמתוארת בסרט – מה זה מחזמר טוב אם לא שילוב מושלם שכזה?

מולין רוז' (2001)

מאז שנת 2001, מחזות זמר השתנו מקצה לקצה, וגם הצילום, האפקטים והסטנדרט של הצופה. עם זאת, מולין רוז' נשארת קלאסיקה עם שירים מוכרים וקליטים, וכמה ביצועים נהדרים, וקאסט מטורף שכולל את ניקול קידמן, יואן מקגרגור, קיילי מינוג ועוד רבים אחרים. חלק מהביצועים שם באמת לא הזדקנו טוב, אבל זה סרט שתמיד כיף לראות, גם אם קצת בשביל הקרינג'.

אל תוך היער (2014)

עוד יצירה נהדרת של מלך מחזות הזמר סטיבן סונדהיים, ולמרות שהעיבוד רחוק מלהיות מושלם, הוא ממש מהנה, בעיקר בזכות העיסוק שלו באגדות ילדים, החל בכיפה אדומה וכלה בסינדרלה. זה לא מפתיע בכלל שדיסני בחרה להפיק מחזמר שמכיל חלק גדול מהנסיכות והנבלים שהם יצרו לאורך כמעט מאה שנות קולנוע, ולמרות שתאגיד ענק שכזה יכול להיות קצת קנאי לגבי הפרנצ'ייזים המוכרים שלו – הם ממש מרשים לעצמם להתרחק מהדיסניות המוכרת, ולייצר מחזמר מהנה ועמוס כוכבים. חוץ מזה לא באמת צריך תירוץ כדי לראות את מריל סטריפ במחזמר.

הלו, דולי! (1969)

מדובר במיוזיקל אגדי עם ברברה סטרייסנד האחת והיחידה, שמשחקת את השדכנית דולי לוי שרק רוצה למצוא שידוך ראוי לאיש עשיר מפורסם וקמצן. המחזמר בוים על ידי טיטאן קולנוע אמיתי, ג'ין קלי, האיש שמאחורי קלאסיקות שלעד ייזכרו בספרי ההיסטוריה כמו "אמריקאי בפריז" ו-"שיר אשיר בגשם". מעבר להופעה המדהימה של סטרייסנד, תמצאו שחקנים קלאסיים כמו וולטר מתאו בתפקיד המיוזיקל היחיד שעשה בחייו, ואפילו את לואי ארמסטרונג. הוא יכול להרגיש מאד מיושן, אבל במקרה הזה זה לגמרי פועל לטובת הסרט, והצלילה לסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היא מבורכת תמיד.

אלאדין (1992)

סרט שכל ילדי שנות התשעים והלאה גדלו עליו. ולמרות שהסרט הזה מדהים, ומלא בחידושים מרעננים הן מבחינת האנימציה והן מבחינת הפסקול הנהדר שמלא בשירים מוכרים וטובים, הוא עדיין ממוסגר בנוסחה הקבועה של דיסני – בין אם מדובר בסגנון הציור, או באופן שבו מספרים את הסיפור. ועדיין, כולכם ראיתם אותו, כולכם נהניתם ממנו ואין סיבה לא לצפות שוב במחזמר הסוחף הזה. על הגרסה עם וויל סמית' כבר אפשר לוותר.

מרי פופינס (1964)

בואו לצפות בדיק ואן דייק מנקה ארובות ומזמר, ואת ג'ולי אנדרוז רוקדת עם דמויות מצוירות, ואת כל הקסם הזה קם לתחייה. באמת שאין מספיק מילים לשבח את המחזמר המוזר הזה, כי אני די בטוח שאם היו עושים את זה היום זה לא היה נשאר אותו דבר (רק תשאלו את אמילי בלאנט, שנכנסה לתפקיד בסרט ההמשך משנת 2018), אבל יש במיוזיקל הזה קסם שיכול לגרום גם לרציניים ביותר לזמר יחד עם מארי פופינס את הפזמון של "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס".

האמן הגדול מכולם (2017)

לא כל המבקרים חיבבו את סרטו של יו ג'קמן, המגולל את חייו של פי. טי. ברנום, מייסד קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי. אבל הזמן עשה עימו חסד, והשירים המוצלחים הפכו אותו לשווה צפייה, כאשר דווקא הופעתו של יו ג'קמן כאיש בידור מצדיקה לבדה הצצה בסרט. תנו לעצמכם להיסחף בספקטיקל, ואל תיכנסו לקטנות כמו פיתוח סיפור או תסריט – ותוכלו להינות ממנו כמו שנועד: כמופע בידור צבעוני ושמח.

המילטון (2020)

אי אפשר להתכחש ללהיט הבינלאומי, שאמנם מצולם כולו על הבמה של ברודוויי ולא בדיוק כסרט, אבל מעביר את רוח המיוזיקל באופן מדבק במיוחד. צריך לראות את "המילטון" פעם אחת בחיים, אבל ממש לא צריך לקנות כרטיס טיסה במיוחד בשביל לראות את המחזמר הזה. מזל שדיסני דאגו לצלם את ההצגה כי יש בה לא מעט דברים טובים. ג'ונתן גרוף בתפקיד המלך ג'ורג', לדוגמה. באמת שרק בשבילו שווה לכם לראות את כל ההצגה.

סיפור הפרברים (2021)

אחד ממחזות הזמר הקלאסיים ביותר קיבל חידוש של סטיבן ספילברג, לא פחות ולא יותר. זה מעניין לראות קולנוען ותיק כמו ספילברג, שנחשב לאחד מעמודי התווך של הקולנוע המודרני, מנסה לעשות משהו שהוא טרם עשה – והתוצאה לא מאכזבת. מדובר באחד העיבודים הטובים ביותר שראיתי למחזמר המפורסם, שמבוסס באופן חופשי למדי על "רומיאו ויוליה". סיפור האהבה של טוני ומריה המשתייכים לכנופיות שונות ולא יכולים לממש את אהבתם הוא סיפור ישן נושן, אבל ספילברג מכניס בו כל כך הרבה חיים וצבע שזה פשוט כיף גדול לראות ולשיר את כל השירים המוכרים יחד איתם. ולא רק זה – הליהוקים עצמם מדהימים: אנסל אלגורט בתפקיד טוני, אריאנה דבוז בתפקיד אניטה, קורי סטול בתור המפקח שראנק, ועוד מלא פרצופים חדשים ומרעננים. זאת חוויה קולנועית מדהימה ונדירה וחובת צפייה לכל חובבי מחזות הזמר.

הסיוט שלפני חג המולד (1993)

עד גיל מאד מאוחר לא ידעתי שהסרט הזה – שהופק על ידי טים ברטון והולחן על ידי דני אלפמן – שייך לדיסני. אבל כן, מסתבר שהיצירה הזאת היא אחד הדברים הכי יצירתיים שעשו באולפן של מיקי מאוס. זה כבר לא רק המוזיקה, עיצוב העולם הוא אלמנט מרכזי בתוך "הסיוט שלפני חג המולד" וכל דמות היא ייחודית ובעלת מאפיינים מפתיעים משלה. זה מרגיש כמו עולם שממש חשבו עליו לעומק וסיפור שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו. בנוסף, השירים שם כל כך ממכרים שזה יהיה לכם קשה לא להוסיף אותם לפלייליסט אחרי הצפייה.

נערי העיתונים (2017, 1992)

בא לכם לראות את כריסטיאן בל מפזז ושר במחזמר של דיסני משנות התשעים המוקדמות? כי יש לכם את "נערי העיתונים", מחזמר שמבוסס על סיפור אמיתי, בו חבורת נערים שמוכרת עיתונים נלחמת על זכויותיהם מול בעל עיתון מרושע שמנסה לנצל אותם. זהו סרט נהדר מלא בכוראוגרפיות מורכבות' והוא במקום השני לא רק בשל האיכות שלו, אלא גם בתור המחזמר היחיד פה שיש לו שתי גרסאות – אחת קולנועית משנת 1992, ואחת גרסת במה מצולמת משנת 2017. ברודווי בתוך הסלון שלכם.

מלך האריות (1994)

ברגע שמדברים על מחזות זמר ועל דיסני יש רק מלך אחד – הסרט שהפך את המיוזיקלס למגה-מיוזיקלס, ותכלס, זה אולי צפוי וידוע מראש, אבל אין סרט אחר שמשתווה להשפעה של "מלך האריות" בעידן המודרני. כל השירים מהסרט הזה הפכו ללהיטים חובקי עולם, ובכמה שפות – ואם אתם רוצים לחזור לדיבוב העברי האייקוני של אלי גורנשטיין בתפקיד סקאר, אתם גם יכולים לעשות גם את זה! "מלך האריות" המציא מחדש את מחזות הזמר, וראוי לתת לו את הכבוד המגיע לו. ועכשיו כולם ביחד: זה גלגל החיים!

• המסך
• דיסני+
• מחזות זמר
• מחזמר
• הכי טובים

"גדלתי על דיסני" זה משפט שיכולים להגיד רבות ורבים בכל מקום ובכל גיל, וזה כנראה חלק מהעניין. אז… גדלתי על דיסני. עוד לפני שהלכתי על שתיים, הסתובבתי בכל הבית על ארבע כמו הפילים ב"ספר הג'ונגל". למדתי לשרוק בזכות נעימת הפתיחה של התרנגול מ"רובין הוד", ומחוּג ציור הייתי חוזר בדילוגים – כי ככה הגמדים מ"שלגיה" לימדו אותי שחוזרים מהעבודה. הקסם, היצירתיות, המוזיקליות וההומור שביצירות האלה מלווים אותי מאז.

>> תל אביב באורות: שוק כריסמס בנמל יפו, שוק חנוכה בכיכר הבימה
>> היאפא והחיה: 19 מקומות שכיף לאכול ולשתות בהם בשוק הפשפשים

כשיצא "היפה והחיה", השני בגל התחייה של סרטי האנימציה הקלאסית של דיסני בתחילת שנות ה-90' אחרי "בת הים הקטנה", הייתי בן-עשרה אבל כבר קהל שבוי. שזה אומר – אחותי הקטנה צופה, אבל אני זה שמתלהב. לימים, ולגמרי במקרה, זה היה המחזמר הראשון שראיתי (ב-1996) והראשון שתרגמתי לבמה מקצועית (ב-2006). אני זוכר את ההתרגשות. רציתי לצקת פנימה את כל מה שאהבתי ונהניתי ממנו לאורך השנים, את ההומור והרגש, החריזה הטבעית והחן, ובמחזמר שבלבו הכמיהה "לשוב להיות בני אדם" – גם את החום והאנושיות.

היה לי חשוב לפנות לקהל הילדים בדיוק כפי שאהבתי שפנו אלי כצופה צעיר, בתשומת לב ובהערכה, ועם דגש על אותם ערכי יצירה כמו למבוגרים – בלי חנופה מסוכרת או בדיחות מרָצות הורים מעל לראש של הילדים – אלא ליצור נוסח עברי נאמן, עשיר וקולח, בגובה העיניים והלב של הצופים כולם, כחלק מחוויה משפחתית. שאיפה ששותפים לה כל יוצרי המחזמר, ששב בימים אלה אל הבמות: משה קפטן הבמאי, ליאור רונן המנהל המוזיקלי ואביחי חכם הכוריאוגרף, איש איש כמיטב כשרונו הרב בתחומו, ויחד רצינו להגיש לקהל מנה של תיאטרון מוזיקלי איכותי ושכל צופה ייקח ממנה איתו הביתה את מה שהוא אהב. ול"היפה והחיה", לצד הסיפור הקלאסי, יש הרבה מה להציע.

ראשית, דמויות בלתי נשכחות: לומייר וקוגסוורת', הפמוט הצרפתי והשעון הבריטי, דואו-קומי נהדר שבן פרי ואוראל צברי ממלאים בתועפות כישרון ונשמה. מאדאם דוּּ-תֵה, הקומקומית הלבבית, שגם שרה את שיר הנושא האלמותי, והופקדה בידיה הנאמנות של כוכבת הילדים הנצחית חני נחמיאס (לראות אותה נכנסת שוב לתפקיד ולתלבושת המאתגרת, כאילו לא חלפו עשרים שנה, היה קסם בפני עצמו). גסטון המאוהב ובעצמו, ולֵפוּ עבדו הנאמן והאהבל (אך חינני), שמגלמים באופן כובש וקורע אברהם ארונסון ואדיר שטיבלמן.

וכמובן היפה והחיה, גיבורי הסיפור, מי שדרך המפגש ביניהם לומדים להתבונן אחרת על עצמם ועל העולם ובגרסה הבימתית הנוכחית זוכים לצמד מבצעים, שמצליח לנסוק גם בשירים שלא הופיעו בסרט, אלה שמרחיבים את המנעד הרגשי (והקולי) של הדמויות – ליהי טולדנו המפעימה בשיר "בְּאור אחר", ויחזקאל לזרוב שחודר ללב גם מבעד למסיכה ב"חיה מושפלת".

עדיין חיה. ליהי טולדנו ויחזקאל לזרוב, היפה והחיה (צילום: אריאל עפרון, באדיבות טופ 10)

ואם הזכרנו שירים, אז היפה והחיה מציע כמה מהיפים שבשירי דיסני, שזה לא פלא כשעל המלאכה מופקדים ענקי יצירה בדמות אלן מנקין על המוזיקה וטים רייס על המילים. מ"בּל", שיר הפתיחה, שכבר בסרט נראה כאילו נלקח מתוך מיוזיקל, ומציג את הכפר ואת הגיבורה שובת הלב, דרך "לכבודךְ", שיר האירוח האולטימטיבי, שהופך לנאמבר בימתי שגדל וגדל ומותיר גם מבוגרים פעורי פה. "גסטון", שיר הערצה לכלי ריק, שמרוב שהוא מצחיק שוכחים כמה הוא חכם וכמובן "היפה והחיה", שיר הנושא שפורט על כל לב.

אם גם אחרי שלושים שנה, היפה והחיה הוא "כמו ניגון עתיק, שלעד חוזר…". זה כנראה גם בזכות כמה רכיבים שקיימים בו עוד מהימים שהיה אגדת עם צרפתית, שהזכירה לנו שהיופי חבוי בפנים, והזהירה מפני דעות קדומות. דמויותיהם של היפה והחיה משתנות רק כשהן מסכימות להיות פגיעות, להודות בטעויות, ולתת מקום לאחר, ושינוי לטובה שחל באדם (או בחיה) כתוצאה מהכרה בטעות ובאחר זה בטח לא נושא רע לעסוק בו, אם לא לייחל לו, בימים האלה.

ילד דיסני. אלי ביז'אווי. (צילום: יריב ויינברג)

בהצגות שהתקיימו בקיץ, כשכלי-הבית שרו ״כשנשוב להיות בני אדם", הכמיהה לצאת ממצב מנוון ונטול אופק כמו עברה מהבמה לקהל. ולא פלא, שכשצ׳יפ הילד-ספל אומר לאמו: "אני לא יודע מה אני מרגיש אבל זה עושה לי פרפרים בבטן", והיא עונה "קוראים לזה תקווה", רטט של התרגשות עבר באולם. גם מזה אנחנו צריכים, ואם אפשר בכמויות של דיסני.
>> המחזמר "היפה והחיה" ישוב לבמות המשכן לאמנויות הבמה (דה וינצ'י 28, תל אביב) בחנוכה הקרוב, בין התאריכים 15-21.12.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• היפה והחיה
• דיסני
• טור אישי

הבעיה העיקרית עם "מרשעת: חלק 2" היא שהיינו צריכים לחכות לו שנה. כידוע, מדובר בחציו השני של עיבוד למחזמר בימתי – כלומר במערכה השנייה שהצופים בתאטרון רואים מיד אחרי ההפסקה ("מרשעת" רץ בברודוויי מאז 2003). הסרט אמנם מזכיר באלגנטיות פרטים שאולי נשכחו – כמו סיפור המקור של האריה הפחדן כגור ששוחרר מהכלוב בסרט הקודם – אבל הרצף הדרמטי נקטע.
>>עולם מרהיב, ליהוק מושלם, זמרות אדירות. מה חשבנו על הסרט הראשון?

עם זאת, החלק השני דווקא מצדיק את החלוקה לשני סרטים. אם הלהיטים היותר גדולים ("Polular", "Defying Gravity") נמצאים בחלק הראשון, הסרט השני משתבח בעלילה מהודקת ויותר מעניינת. כידוע, "מרשעת" מגולל את סיפורן של המכשפות מ"הקוסם מארץ עוץ" (הספר של ל. פרנק באום והסרט מ-1939) מנקודת מבטה של הירוקה, שנחשבת על ידי ההמון הנבער למרשעת. החלק הראשון הוא בעיקרו הכנה להופעתה של דורותי בחלק השני. מרגע נחיתת הבית על ראשה של המכשפה הרעה מהמזרח, הילדה מקנזס וכלבה טוטו אמנם נשארים בגדר סטטיסטים ברקע, אבל שני הסיפורים מתחברים באופן מחוכם, וקשירת החוטים מספקת הפתעות נוגעות ללב.

הסרט הראשון התמקד בידידות שמתפתחת בין אלפבה הירוקה וגלינדה הבלונדינית, שתי סטודנטיות מאוד שונות באוניברסיטת שיז, ובין הריקודים ההמוניים הסוחפים שולבו רמיזות פוליטיות. הסרט השני הוא כבר אלגוריה פוליטית במלוא מובן המלה, ובספרו על ההפיכה המשטרית שמחולל הקוסם החייכן שמוכר לתושבי ארץ עוץ שקרים ושנאה לאחר, אין בו ריקודים המוניים עולצים. אלפבה לבדה נאבקת בקוסם הנכלולי ומנסה לחשוף את האמת, בעוד גלינדה משרתת אותו ומתענגת על הערצת ההמונים. העובדה שהידידות ביניהן שורדת, הופכת את שתיהן לנשים טובות ושלמות יותר. הסרט מאמין ביכולת של האינדיבידואל להשתנות – ואלה רגעיו היפים ביותר – אבל הוא פחות מאמין בהמון.

אין ריקודים, תרקדו. "מרשעת: חלק 2". צילום: יח"צ

שני שירים חדשים שנכתבו לסרט מחדדים את התוכן הפוליטי. "הנערה בבועה" מעניק משמעות מטאפורית לאופן ההתניידות של "המכשפה הטובה" גלינדה בתוך בועה מעופפת, ו-"No Place Like Home" לוקח את המשפט הכי מפורסם מהסרט הקלאסי ומשייך אותו למקום אחר. גם חלק מהשירים המוכרים קיבלו חיזוק באמצעות מילים חדשות. "The truth is not a thing of fact or reason/ The truth is just what everyone agrees on", שר הקוסם – מילים שסטיבן שוורץ חתך מהגרסה הבימתית ועכשיו החזיר למקומן הראוי (יש ב"Wonderful" משפטים נוספים שהייתי שמחה לצטט, אך בהקרנה לא ישבתי עם עט ביד, והן עדיין לא הגיעו לאינטרנט).

תוך כדי השיר הוא מבצע ריקוד שהוא אלוזיה ישירה ל"הדיקטטור הגדול" – הסאטירה על היטלר שצ'רלי צ'פלין יצר ב-1940. אפילו דרך האבנים הצהובות הופכת לחלק ממזימת ההשתלטות של הקוסם, כבר מסצנת הפתיחה של הסרט. "מרשעת: חלק 2" בהחלט מצטרף לרוח האנטי-טרמפיסטית שנושבת בהוליווד, והוא עושה זאת באופן חשוף שידבר אל רבים, וודאי ירגיז אחרים.

אל תצפו לכובעי מאגה. "מרשעת: חלק 2". צילום: יח"צ

כל זה עובד, כי בלב הדרמה עדיין נמצאת החברות האמיצה בין אלפבה וגלינדה, וסינתיה אריבו ואריאנה גרנדה המגלמות אותן עדיין נפלאות, ביחד ולחוד. גם ג'ונתן ביילי נהדר בתפקיד הנסיך פיירו שסוף סוף מחליט מה הוא רוצה מהחיים, וג'ף גולדבלום נכלולי כראוי בתפקיד הקוסם. העיצוב של עוץ החדשה מרהיב עוד יותר מאשר בסרט הקודם, והסרט משלב יפה בין המרחבים הצבעוניים והמוארים של עוץ וארץ המנצ'קינים, לבין האתרים האפלוליים שמסתירים את האמת המכוערת.

ג'ון מ. צ'ו ("שכונה על הגובה") הוא כרגע הבמאי הכי טוב של מיוזיקלס בהוליווד, והוא יצר סרט זורם וסוחף שאין בו רגע מיותר (אפילו שהלחנים אינם בלתי נשכחים). אחד משיאיו הוא עריכה צולבת בין שני אירועים מנוגדים – סטייל סיקוונס ההטבלה ב"הסנדק" שוודאי סיפק לו השראה – המתחילים עם ירידות מקבילות במדרגות מאוד שונות.

החברות האמיצה שמחזיקה את הסרט יחדיו. "מרשעת: חלק 2". צילום: יח"צ

פרט טריוויה לסיום. הנעליים של המכשפה הרעה מהמזרח, שהופכות לנעליה של דורותי, אינן אדומות כמו בסרט "הקוסם מארץ עוץ" אלא כסופות כמו בספר. הצבע הוחלף משום שאולפני MGM רשמו זכויות על הנעליים האדומות, וכאן מדובר בהפקה של יוניברסל. העיצוב שנבחר הופך אותן לנעלי סינדרלה – הן בהחלט לא נוחות להליכה ממושכת בדרך האבנים הצהובות.
4.5 כוכבים
Wicked: for Good בימוי: ג'ון מ. צ'ו. עם סינתיה אריבו, אריאנה גרנדה, ג'ונתן ביילי, ג'ף גולדבלום, מישל יאו. ארה"ב 2025, 137 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• מחזמר
• אריאנה גרנדה

מאז שנת 2001, בהפוגות ובדילוגים, מגיע בשלהי הקיץ המופע "אופרה בפארק" אל המדשאה העצומה של פארק הירקון בחסות עיריית תל אביב-יפו והאופרה הישראלית, ובסך הכל הועלו בפורמט הזה 15 הפקות ענק לאורך השנים שמשכו קהלים של 100 אלף איש ויותר. ב-2023 עוד הספיקה לעלות "מאדאם באטרפליי" להפקה מרהיבה בפארק, אך בשנה שעברה בוטל האירוע עקב קיצוץ מסיבי בתקציב העירייה. ועכשיו הוא חוזר – אבל לגמרי אחר.

"אופרה בפארק" עם "כרמן" ב-2022 (צילום: יוסי צבקר)

בעוד חודש פחות יום (חמישי, 4.9), יווזמן שוב הציבור הרחב לנהור בהמוניו אל גני יהושע וליהנות מתרבות חינם, רק שהפעם במקום אופרה קלאסית הוא יקבל את המחזמר "קזבלן" של תיאטרון הבימה ותיאטרון השעה הישראלי בכיכובו של איתי לוי. בעיריית תל אביב-יפו לא נימקו לעומק את התפנית התרבותית הדרמטית, אך ציינו כי "האירוע יתקיים השנה במקומו של מופע 'אופרה בפארק', ויציע אלטרנטיבה קיצית מרגשת וחינמית לקהל הרחבכחלק ממדיניות העירייה להנגיש ולעודד צריכת תרבות עבור כלל תושבי העיר ומבקריה".

>> לבן הוא הלילה: רדיו הקצה ומרכז ענב לא הולכים לישון
>> טרטקובר של תל אביב: לשבת על ספסל מעץ וללכוד את החיים

"קזבלן" הוא אחד הלהיטים הגדולים של השנתיים האחרונות בתיאטרון הישראלי, גם יותר מ-70 שנה אחרי שיגאל מוסינזון כתב את המחזה המקורי, כמעט 60 שנה מאז עלה לראשונה כמחזמר על הבמות ויותר מ-50 שנה אחרי שהסרט בבימויו של מנחם גולן עם התסריט של חיים חפר הכניס אותו לפנתיאון הנצחי של התרבות הישראלית. ההצגה, למי שחי על הירח מאז הפיפטיז, מגוללת את סיפורם של תושבי שיכון רעוע ביפו ובמרכזם עולה ממרוקו ומנהיג חבורת גברים יפואית העונה לשם קזבלן. הוא מתאהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, המתנגד בתוקף למערכת היחסים בין בתו לבין קזבלן מטעמים גזעניים למדי. קלאסיקה נו.

בהפקה הנוכחית, בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, ישולבו מסכי לדים מיוחדים שינגישו את העלילה לכל קצוות הפארק.הכניסה, למען הסר ספק, תהיה חופשית וחינמית, ושערי מתחם ההופעה ייפתחו בשעה 19:00. המופע עצמו יחל בשעה 20:30 וצפוי להימשך כ-90 דקות ללא הפסקה.

"'קזבלן בפארק’ הוא הרבה יותר מהצגה – זו חגיגה של תרבות ישראלית, סיפור שמזכיר לכולנו את הכוח של האמנות להציף שאלות של שוויון, קבלת האחר וליצור חיבורים אנושיים חוצי מגזרים", הסביר ראש העיר רון חולדאי. "ההפקה המרשימה של תיאטרון הבימה במרחב הפתוח של פארק גני יהושע מהווה חלק ממחויבותנו להביא תרבות איכותית, נגישה ופתוחה. אני מזמין את הקהל הרחב לקחת חלק בחוויה התרבותית המיוחדת הזו – מרגשת, רלוונטית ומאחדת – בלב ליבה של תל אביב-יפו".

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• פארק הירקון
• גני יהושע
• עיריית תל אביב
• אופרה
• מחזמר

מחזות זמר הם ז'אנר שנוי במחלוקת. יש תחושה שהעולם מתחלק לאנשים שמאוד אוהבים אותם, ולאנשים שלא. אני, למען הגילוי הנאות, שנים לא הבנתי מה הקסם בהם. מה ההיגיון בזה שברגע אחד, מלא אנשים קמים, רוקדים ושרים, משום מקום. לקח לי זמן להתבגר בנושא. הז'אנר נמצא כעת בשיאו (לכו לראות את "מרשעת"), ולא מפתיע לפגוש סדרה שחוגגת את המיוזיקל על המסך שלכם, ואפילו בכאן חינוכית.

>> רשף שי: "המציאות נוחה לסאטירה, אבל לא לשום דבר אחר" // ריאיון
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ודוקו אחד שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "אל תגיד כלום": בסכסוך הזה אין טובים ורעים. וזה לא מזכיר כלום

"הסדרתיים" היא דרמה מוזיקלית יומית, תת-ז'אנר שאין מספיק ממנו בישראל. השם הכי זכור שנדבק לסוגה הזאת היא כמובן "השיר שלנו". חוץ ממנה – לא היו עוד רבות. בכלל, בישראל אוהבים מחזות זמר בעיקר כשהם בתיאטרון, לא כל כך בקולנוע ופחות מכך בטלוויזיה, כך ש"הסדרתיים" בולטת בנוף מהרגע הראשון.

מדובר בסדרת נוער חדשה שעולה בתאגיד השידור הציבורי, ומספרת את סיפורם של שניים – רון וגאיה, שניים שלא ממש הסתדרו אף פעם בבית הספר שלהם. במסגרת תאונה היסטורית, הם נשאבים לתוך סדרת הנעורים הניינטיזית "נווה עלומים", מעין פארודיה מודעת לעצמה על סדרות התיכונים האמריקאיות שעליהן גדלנו – מ"הצלצול הגואל" ועד "תיכון סוויט ואלי" (שלא לדבר על סרטים כמו "ילדות רעות") – אותו יקום מוכר שבו לכל ילד יש אפיון סטריאוטיפי משלו, הטובים והרעים מנוסחים בצורה ברורה ובעיקר – יש מקובלים ויש שלא.

"הסדרתיים" (צילום: חורחה נובומינסקי)

פורמט התיכון של "נווה עלומים" אולי קצת מודבק מדי למודל האמריקאי (תיכונים בארץ פשוט לא נראים ככה), אבל ברור שמה שמנסים למכור כאן זו קלישאת תיכון. ההבנייה החברתית שבתוכו, לעומת זאת, מאוד משקפת את חוויית התיכון גם בארץ – החלוקה הברורה מאוד בין מקובלים ללא מקובלים, והנטייה לתייג ילדים לתוך משבצות. נדמה לי שעל המתח הזה הסדרה יושבת – האם אפשר לשבור את הקלישאה הזאת? או שכולנו נידונו להמשיך ולתחזק אותה?

הדבר הבולט הראשון בסדרה הוא כמובן המוזיקה. מי שאחראי עליה הוא אמיר לקנר, שמוכר בעיקר בתור האיש שמאחורי תופעה מוזיקלית גדולה אחרת תוצרת התאגיד – השירים של "זהו זה". לקנר היה הרוח המוזיקלית החיה מאחורי הביצועים המקוריים, היה אחראי על העיבודים וגם על העבודה עם הזמרים. את הרוח הממזרית שהוא הביא מדי פעם לביצועי "זהו זה", אפשר למצוא גם כאן.

"הסדרתיים" (צילום: חורחה נובומינסקי)

המוזיקה עושה גם כבוד מאוד גדול לעולם ההיפ-הופ. יש ראפר בכיר למדי בקאסט (ג'ימבו ג'יי, המכונה גם "עומר הברון") והשירים תמיד מפלרטטים על הגבול השחור – כמו רוב הפופ שאנחנו שומעים. במובן הזה, הסדרה עדכנית מאוד וכיפית למדי. שמות מוכרים נוספים שנמצאים בסדרה הם דיאנה גולבי (שמגלמת את ד"ר גולדפיש, המדענית שמנסה לחלץ את רון וגאיה מהיקום המקביל), טלי אורן שמגלמת את ראש העירייה המרושעת שמנסה להרוס והכל לבנות קניון במקום, וגם אוראל צברי שמגלם את מנהל בית הספר.

אבל מה שמחזיק כאן את העסק מעל הכל הוא הכתיבה הסאטירית החכמה, תוצרת שני היוצרים, יגאל שפירא (שעמד מאחורי "הישראלים", הסדרה של שלישיית מה קשור ברשת) ורשף שי – מי שמוכר לכם אולי מטוויטר, ומתפקד כאחד הכותבים הפוריים של השנים האחרונות בסדרות כמו "קופה ראשית" וכמובן ב"ארץ נהדרת". הכתיבה היא הדבר שתפס אותי בסדרה: העובדה שהיא לא מהססת לצחוק על הקלישאות התיכוניות, המודעות העצמית בכל שנייה ושנייה, והאירוניה הגדולה סביב עולם הטלוויזיה בכלל וסדרות נוער בפרט. הם יודעים לצייר נהדר את הקלישאה, אבל גם לתקוע בה את הסיכות הקטנות כדי שנבין את הפייק.

"הסדרתיים" (צילום: חורחה נובומינסקי)

ב"סדרתיים", כמו בהרבה תוצרים של כאן (בחינוכית ובכלל) יש מעין "רוח תאגידית", אם אפשר לקרוא לזה כך. ביצירות של התאגיד אפשר למצוא מעין חוט שני של צניעות, של מודעות עצמית, של אירוניה, של רספקט לצופים ושל רעננות שלא חוששת לחדש ולהעז. במיוחד בימים האלה, שבהם השידור הציבורי שוב נמצא בסכנת סגירה על ידי אפסים, כדאי לחגוג את הרוח הזאת. היא הביאה משב רוח מרענן למסכים שלנו וזה אף פעם לא מובן מאליו. בטח לא כשמסתכלים על שוק הטלוויזיה שמחוץ לעולמות התוכן האלה.

יש כאן הרבה הומור, אבל גם אהבה גדולה לסדרות תיכון, לשירים, וליכולת לספר סיפור באמצעות מוזיקה. כלומר, למחזות זמר. וכן, ברבות השנים גם למדתי להתאהב במחזות זמר. משהו בסרקזם של גילאי 25-15 (וכולנו היינו שם) קצת נמס עם השנים, ואפשר יותר להתרגש מדברים וגם לאהוב. ולמקום הזה שנפתח בלב, "הסדרתיים" נכנסת.
>> "הסדרתיים", עכשיו בכאן חינוכית

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן חינוכית
• מחזמר