ב-99 אחוז מהמקרים אנחנו יודעים על מקומות מיוחדים בעיר, לפעמיםעוד לפני שהם נפתחים. "הקטן", לעומת זאת, שייך לאחוז האחד שהצליח לחמוק מתחת לרדאר, אולי בגלל שהוא באמת פצפון מבחינת מטראז' – בסך הכל כוך בשוק לוינסקי עם בר ישיבה קטן (שאר השולחנות פרושים במדרחוב). במטבחון המיניאטורי עובד עידו קבלן, שף עם קילומטרז' במסעדות בארץ (סנטה קתרינה, בורק, המזנון) ובחו"ל, שהחליט לצאת מהמטריקס. "כל החיים עשיתי דברים קבועים ומשעמם לי. זה קורה להרבה שפים מהדור הצעיר, ולכן נפתחים כל כך הרבה מקומות חדשים. גם הקהל כל הזמן מחפש חידושים והתפתחות קולינרית", הוא מסביר.

הקטן נפתח לפני ארבעה חודשים כשותפות בין קבלן, על תקן שף, לבין אורי לוין וגיל צוברי מהסאלוף, שאמונים על כל מה שמאחורי הקלעים. שעות הפעילות מצומצמות, ארבעה ימים בשבוע בלבד, כי "אני לא רוצה לעבוד רחוק מהבית, לא אוהב לסיים מאוחר ולא מאמין בעבודה קשה. פעם הייתי עושה 400 שעות בחודש ויותר, מצב שלא רק שוחק, אלא גם הורס את היצירתיות". למרות שגדל לאורם של אייל שני ותומר אגאי, קבלן מצהיר שהמטבח שלו אינו מקומי. ובמקום זאת, הוא נשען על טכניקות בישול צרפתיות. "כמה אפשר סשימי וזרעי עגבנייה. אני מעריץ את אייל שני ומזדהה עם הערכים שיש לו כלפי ירקות, אבל אני מנסה לא להיות שם. אפילו טחינה אין לי במטבח".

הוא חוקר כל חומר גלם לעומקו ומעדיף לתת במה לירקות, שמרכיבים 80 אחוז מהמנות. לדוגמה: חציל שרוף בטאבון עם כמהין ושמן שומשום; מלפפונים חרוכים עם קרם פרש ביתי, ביצה חצי רכה ושמן אורגנו; וברוסקטת ריבת שומר עם גבינת שחת ממחלבת ברקנית ופרחי סלסלי כסף. מנת פטריות מלך היער וגבינת גרויר הטבעונית שלו כבר הספיקה להיכנס לספר הבישול הטבעוני "TLV: Tel Aviv: recipes and stories from Israel" שהתפרסם בהולנד.

"ליקוט פטריות זה ג'וק מאוד גדול שלי, אני מדבר על פטריות כמו שאייל שני מדבר על עגבניות", צוחק קבלן, וממליץ לעקוב אחר עמוד האינסטגרם שבו הוא מעדכן כשהצליח ללקט פטריות מיוחדות, שמוצאות את דרכן בתפריט. גם לדגים יש לו פטיש מיוחד. "אני יוצא לדוג עם חבר שיש לו סירה ואנחנו מביאים דגים שבדרך כלל אינם מוגשים במסעדות, למשל ברקודה, עראסים, ג'רבידה ופארידות. אני כמעט שלא מתעסק בדגי בריכה ולא משתמש כלל בבשר ועוף, שאינם חסרים בעיר. אני אוכל בהמון מסעדות כדי לראות מה לא לעשות".

ברשימת האג'נדות המוצקות של המקום הקטן תמצאו גם קיימות ומצפון אקולוגי. צנצנות של ירקות מותססים ניצבות על מדף גבוה, ובטאבון שטרם הודלקמתבשל לאטוארטישוק קונפי באנרגיה שיורית. השמן שנותר ינוצל מאוחר יותר להכנת איולי. החיסכון ועלויות תפעול מצומצמות מאפשרות לקבלןלקבוע רף מחירים שהוא מגדיר כזול, 44-68 ש"ח, "למנה בגודל סביר, למשל שיפוד דג יפני שיש בו 110 גרם דג, שזו מנה יפה.המחירים באלכוהול ובאוכל זולים והם אינם באים על חשבון הגודל אלא בגלל שאני עובד לבד, וואן מן שואו. פעם יכולתי להזמין כוס יין וסביצ'ה ולגמור ב-70 ש"ח. היום בפחות מ-120 ש"ח אין על מה לדבר. בקטן אני רוצה שיוכלו לשבת אנשים לחוויה קולינרית גבוהה במחיר שווה לכל כיס". וזוהי ,גבירותי ורבותי, נוסחה מרעננת, במקום עוד בר יין כזה או אחר.
לוינסקי 46, שני-חמישי 18:00-01:00, שישי 09:00-16:00

• חדשות האוכל
• מרפאת לוינסקי
• שוק לוינסקי
• לוינסקי
• מסעדות דגים
• הסאלוף

מבלי ששמתם לב, היא מנסה לשנות את הרחובות שלנו: הפעילה רוני לי סנה מריצה בימים אלה קמפיין מימון המונים לצורך הקמת מערך רפואה לחסרי הבית, בשיתוף עמותת 'מגרש ביתי' העוסקת בשילוב חסרי הבית בחברה. היא בת-35, בעלת תואר שני בפיתוח קהילות בינלאומי ועובדת סוציאלית, ובזמן שאנחנו מבלים במסעדות – היא לקחה על עצמה פרויקט שהמדינה והעירייה מתקשות לספק לו מענה כבר שנים.

מעל ל-3,400 חסרי בית מוכרים יש בישראל, רובם המוחלט מתרכז בתל אביב. הרשויות מעריכות שישנם כמה מאות נוספים שלא מדווחים. בשיתוף עמותת לשובע, עיריית תל אביב מספקת מענה מגורים, תחת מערך ״גגונים״ אותו חקרה רונה לי לעומק בשנה האחרונה. העבודה עם חסרי הבית גרמה לה להבין שמכל הצרכים הדוחקים – הצורך הרפואי הוא בין אלו שלא מקבלים מענה ראוי. חסרי בית אמנם מבוטחים תחת מטרית ביטוח הבריאות הממלכתי, אך צוותי קופת חולים לא מוכשרים לעבודה אתם.

כך למשל, לעתים קרובות הם מקבלים יחס משפיל במרפאות, וברמות הבסיסיות ביותר לרובם אין כרטיס קופה מסודר לתת, וגם אין אפשרות לבדוק תוצאות של בדיקות באתר ובאפליקציה, מה שמקשה עליהם מאוד לקבל טיפול ראוי. בנוסף לכך חלקם חוששים מכניסה למרפאות בקהילה ולכן מוצאים את עצמם לעתים קרובות מגיעים למיון כשכבר מאוחר מדי.

״יש הרבה עמותות״, אומרת לי סנה, ״אבל אף אחד לא נותן שירות וכלים רפואיים כפי שאנחנו רוצים לתת. למשל מרפאת לוינסקי זה מיזם מדהים, אבל הם הם נותנים שירות למי שעוסקות ועוסקים ישירות בזנות. יש ואקום שלא ניתן לו מענה ולשם אנחנו נכנסים. אנחנו נגיע בצוותים של ארבעה – רופאות, פרמדיק ועו״סית. אנחנו מתייחסים לרפואת רחוב במובן העמוק של המילה ואנחנו נצא לסייר עם תיק עם ציוד על הגב ונעניק טיפול רפואי ראשוני למצבים שאחרת יכולים להסתבך ולהפוך למסכני חיים. כי ברחוב כל חתך פשוט יכול להזדהם. אנחנו מקווים שבנוסף לטיפול הרפואי נהווה גם גשר בין חסרי הבית לקהילה ונתווך להם שירותים שמגיעים להם״.

בישראל כמו בישראל התשובות מגיעות מהשטח. המגזר השלישי מתריע ומציף צורך, אוסף מידע ובונה תשתיות ראשוניות – ואז לפעמים השלטונות מתערבים. ״מאז שהתחלנו את קמפיין מימון הממונים קבלנו פניות מיותר מ-50 נשים ואנשי רפואה שרוצים לצאת איתנו לרחוב, אבל אנחנו חייבים לגייס כסף עבור ביטוח מקצועי לרופאים, ציוד רפואי מתכלה ושאינו מתכלה כמו מד לחץ דם, מדחומים, חבישות וגם תוכנה לניהול תיקים רפואיים כדי לנהל את המידע ברמת חיסיון נאותה וגם כדי שאף חסר בית לא ימות יותר אלמוני. זה גם יוריד עומס מהמערכת, כי טיפול ראשוני הם יקבלו ברחוב והרבה מצבים קיצוניים שהם מגיעים אליהם ימנעו״.

מה היית רוצה שמי שקורא את הכתבה יעשה?
״יתרום לקמפיין מימון ההמונים כמובן״, היא צוחקת, אבל בעיקר הייתי שמחה שתזכרו שבריאות זאת זכות אדם בסיסית. כשאתם נכנסים הביתה וסוגרים את הדלת – הם עדיין שם בחוץ״.
לתמיכה בקמפיין

• הבועה
• מרפאת לוינסקי
• דרי רחוב
• רפואה
• הומלסים
• חסרי בית

• Facebook
• Twitter
• Email

יעל אוחנונה
מנטורית במרפאת לוינסקי, בת 48

"יום ראשון האחרון היה קשה", אומרת יעל אוחנונה המשמשת מנטורית במרפאת לוינסקי, "היה קר ולא היה לנשים לאן ללכת, אבל לא היה להן אכפת מה מזג האוויר ומה הולך. הן בטירוף של הסם".

>> לפרויקט המלא

עוד אנשים שעשו לנו את השנה:
רועי שוורץ-תיכון
מרים נאור
יעל גבירץ

עבור אוחנונה, בת 48 מתל אביב, יש ימים שבהם המפגש עם הנשים קשה במיוחד. "80 או 90 אחוז מהנשים שאני פוגשת במשמרת אני מכירה מהעבר שלי", היא אומרת. "אחרות נפטרו, חלקן עדיין באותו סטטוס. אני מושכת אותן אליי עם חיוך ועם חיבה. יש בי הרבה חום ואהבה, אני מחבקת ומלטפת אותן וזה לא מזיז לי. אני לא מפחדת או נגעלת. אני מפתחת שיחה ורואה אם מישהי מכונסת, אם היא השתמשה. אני מציעה כוס תה חם, סנדוויץ', בדיקות או קונדומים. לפעמים מישהי מבקשת גמילה או עובדת סוציאלית".

ב־20 בינואר היא תחגוג 12 שנים ליציאה מהסמים הקשים, "בת מצווש", כפי שהיא קוראת לזה. לדבריה עוד כשהייתה משתמשת היא חלמה לעבוד במרפאה. "הם היחידים שעבורם הנשים בזנות והמכורות לא היו שקופות", היא מסבירה. "אמרתי לעצמי אז שאם אלוהים אוהב אותי ואם אני אעלה על הדרך לניקיון, אני רוצה לעזור למכורות".

אחרי שלוש שנים שבהן נכנסה לגמילה ויצאה ממנה – נפל לה האסימון. "האדם שניהל אז את מרכז הגמילה בית חם כבר הכיר אותי ושאל אותי: 'תגידי, את לא רוצה להפסיק להיות פראיירית של מרכזי גמילה? תני לזה שנה. מקסימום תחזרי. הסוחרים יישארו אותם סוחרים והרחוב יישאר אותו הרחוב'. פתאום הבנתי. עד אז חשבתי שגמילה זה רק לעבור את הקריז. חשבתי שיש לי בעיית סמים, אבל הייתה לי בעיית חיים. נתתי לעצמי צ'אנס".

את תחילת דרכה כמנטורית עשתה בארגון סלעית, לאחר מכן למדה הדרכה למתמכרים בבית ברל ובמקביל עבדה במרכז גמילה. "תוך כדי זה נפתח לי התיאבון ללימודים יותר גבוהים", היא אומרת על הסיבה שבגללה נרשמה ללימודי קרימנולוגיה. "בהתחלה ירד לי הביטחון כי רוב הסטודנטים היו בגיל 20 ואני כבר הייתי בת 40 פלוס". למרות חוסר הביטחון לפעמים היא מצאה את עצמה מתקנת את המרצה שלא כל כך הבין איך הדברים עובדים ממקום המבטחים שלו באקדמיה.

את ציון הדרך שלה, 12 שנים של ניקיון, היא תחגוג בקרוב ב־NA (מכורים אנונימיים). "אני אדבר שם על סיפור חיי ומה עשיתי בכל 12 השנים האלה. אני מקווה לתת תקווה לחבר החדש שנמצא בימים הראשונים לגמילה", היא מספרת. "אני אומרת תמיד שאני באה לתת אבל לרוב אני מקבלת הרבה, כי עשיתי משהו למען מישהו".

• מרפאת לוינסקי
• אנשי השנה 2017
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הריסת הבניין הידוע לשמצה ברחוב פין 1, ששימש במשך שנים כתחנת הסמים הגדולה בישראל וכבית בושת – החלה בשבוע שעבר. קבוצת גיאות, שבבעלותה רשת מסעדות הבשר פאפאגאיו וכמה מבנים נוספים בנווה שאנן, יזמה הקמת קבוצת רכישה לבניין. בכוונתה לבנות במקום בית מגורים בגובה שש קומות שיכלול 54 דירות, בגדלים שונים עד 50 מ"ר. ביום רביעי שעבר עלו על המבנה הדחפורים, שאמורים להפוך אותו לפנינה נדל"נית ולאבן שואבת לצעירים ואמנים. יושבי הבניין, בהם מבקשי מקלט, נרקומנים ונשים שעוסקות בזנות – עמדו על המדרכה ואחזו בידיהם שקיות המכילות את חפציהם. בימים שלאחר הליך הפינוי והריסה חזרו חלקם לשטח הבניין וישנו בין ההריסות.

ההריסה החלה, הפעילות נמשכת

רכישת המבנה ברחוב פין על ידי יזמים והפיכתו לבית מגורים הן נדבך נוסף בג'נטריפיקציה שעוברת דרום תל אביב ושכונת נווה שאנן. לפני חודשיים הפקידה העירייה תוכנית בניין עיר לתחנה המרכזית הישנה המכונה "מתחם שומרון". התוכנית מייעדת את האזור למתחם מעורב של דיור ותעסוקה בצורת מגדלים, חלקם בני 20 קומות ומעלה. עיריית תל אביב, בעליה של כמחצית מהקרקע, כבר הוציאה את השטחים למכרז למרבה במחיר. "אני צופה שעוד כשנתיים תסתיים הבנייה, והשכונה כבר תיראה אחרת", אומר מתן ספיר ממשרד האדריכלים האמון על תכנון הבניין החדש בפין 1 וגם על תכנון מכללת מנשר שתוקם מעבר לכביש, "זו תהיה פלורנטין החדשה".

כינויים רבים יש למבנה ברחוב פין 1 – "המקום הכי נמוך בתל אביב" ו"גיהינום" הם רק שניים מהם. רבים תולים את הידרדרותה של נווה שאנן בפעילות הפלילית שהתנהלה בו מאז ננטש בתחילת שנות ה־90. לפני נטישתו פעלו במבנה משרדיה של חברת אגד. לאחר מכן שימש כבניין דירות שהושכרו לצורכי זנות, ומאז 2006 התמקמו בו סוחרי סמים ששלטו בכל המתרחש ונהגו לשעבד את המכורים והנשים, להכות אותם ולהתעלל בהם. במשך השנים נרצחו ונאנסו בפין 1 עשרות נשים.

המבנה הבנוי בצורת האות חי"ת, משתרע על פני צומת הרחובות פין, סלומון וארלינגר ובעל מספר כניסות המובילות למבוכים, מסדרונות ארוכים ומפותלים המחברים בין שלוש קומות המבנה. חלליו חולקו לכ־70 דירות, חדרים וכוכים הרוסים, רובם נטולי מקלחות או שירותים, חלקם בנויים בתוך אחרים שהושכרו במחיר של 50־150 ש"ח ללילה. קומות הקרקע חולקה לעשרות דירות חדר המשמשות כמכון ליווי. אף שהליך הריסת הבניין החל וחזיתו נהרסה בחלקה, בפועל עדיין פועלים בו חדרים המשמשים כבית בושת. "במקום החדרים שהיו בחזית פינו לנו כמה חדרים בחלל הפנימי שעוד לא נהרס", מספרת אחת הנשים.

באחד המסדרונות המובילים למבנה אפשר לראות את זרם הלקוחות היוצאים והנכנסים. הנשים שעדיין מתגוררות בבניין לא יודעות מתי ייאלצו להתפנות סופית. "מי שמשכיר לנו את החדרים אמר שהוא מתכוון להעביר אותנו למבנה אחר בשכונה", אומרת אחת הנשים, "אנחנו עדיין צריכות לשלם לו, אפילו שכרגע פחות לקוחות מגיעים".

הנשים מעוניינות בסיוע – אין מענה ממשרד הרווחה

בזמן שנותר מנסות נשות מרפאת לוינסקי להוציא את הנשים ממעגל הזנות. נשות המרפאה נמצאות זה כמה שנים בקשר רציף עם הדיירות, רובן אימהות חד הוריות ועולות חדשות. "בשבועות האחרונים עשינו עבודה רצינית כדי להגיע אליהן, תהליך קבלת הטיפול קורה לאט לאט והוא התחיל הרבה לפני פינוי המבנה", מספרת יעל גור, מנהלת המרפאה. לדבריה, בעקבות הפעילות הועברה למשרד הרווחה רשימת הנשים המעוניינות לקבל סיוע, אך טרם התקבל מענה מהרווחה.

פעילה חברתית הפועלת בקרב הנשים ושביקשה להישאר בעילום שם מספרת: "הגורמים שמעסיקים את הנשים האלה עדיין נמצאים שם ופועלים מתוכו. רק לפני כמה ימים שמעתי את אחת הנשים מתווכחת איתם לאחר שדרשו ממנה תשלום של מאות שקלים על החדר שלה. היא הסבירה שביום ההריסה וגם ביום שאחריו לא היו לקוחות ואין כסף, אבל זה לא עניין אותם. כולם, כולל הרשויות, יודעים במי מדובר, ולמרות זאת הם ממשיכים באין מפריע".

ההסכם השקט של עיריית תל אביב

בעוד הפעילות הפלילית שמתרחשת במבנה ידועה לכל, זהות הבעלים נותרה תעלומה. מדוע לא פעלו לאורך השנים עיריית תל אביב ומשטרת ישראל נגד המחזיקים במבנה המנהלים בו בית בושת, תחנת סמים משגשגת ומלונית שמהווה עברה על חוקי התכנון והבנייה? בשנת 2007 פורסם כי בתחילת תקופת הידרדרותו החזיקו במבנה, במסגרת כינוס נכסים, העירייה עצמה ובנק מזרחי.

ב"דה מרקר" דווח כי העירייה מכרה את המבנה לקבוצת המשקיעים אליהו את שלום ניהול והשקעות יזמות נדל"ן. העדות היחידה לקיומה של החברה היא תביעה אזרחית שהוגשה נגדה, שממנה עולה כי אחד מבעלי החברה הוא תומר חיים נגר. גם חברת גיאות סירבה למסור ממי רכשה את המבנה וכמה שילמה עבורו, אך גורם בקבוצת הרכישה טוען כי מדובר בסכום "מגוחך יחסית לעלותם של נכסים בתל אביב, וזו אחת הסיבות שהחלטנו לקנות אותו". אפילו עיריית תל אביב מסרה בתגובה לשאלתנו כי איננה יודעת מי היו בעלי המבנה טרם רכישתו על ידי קבוצת גיאות – תגובה מוזרה לאור העובדה שכל המידע אמור להימצא בידיה.

התמיהה מתגברת לנוכח עובדה נוספת: בימים אלה נידונה תביעה שהגישה העירייה נגד חברת אור כתום בע"מ בגין חובות מים וארנונה. חברת אור כתום בע"מ הייתה רשומה בעירייה כמחזיקה בנכס בפין 1 עד למכירתו. עיון ברשם החברות מעלה כי גם במקרה הזה, בעלי החברה הוא תומר חיים נגר. ומדוע כל זה חשוב? כי מי שבמשך שנים שימש בפועל כבעל המבנה ולמעשה ניהל את מכון הליווי הפועל בו הוא אבי נגר, קרוב משפחתו.

נגר, קבלן שיפוצים, מנסה לצייר תמונה תמימה של בעל נכס המנסה לשרוד באזור פשיעה, אך כתב אישום שהוגש בשנת 2008 חושף תמונה אחרת. על פי כתב האישום, המואשם הועסק על ידי אבי נגר "כגובה דמי שכירות, דהיינו מי שתפקידו לעבור מדי יום במכוני המין השונים הפועלים במתחם ולגבות מהם את דמי השכירות היומיים". האיש הואשם והורשע בתקיפה אלימה של אישה, לאחר שהכה אותה והמשיך לבעוט בה גם כשהתמוטטה על הרצפה, משום שסירבה לשלם לו את דמי השכירות לאותו יום בטענה שהם הוכפלו ללא כל התרעה. נגר מעולם לא נעצר או הואשם בגין הפעלת בית בושת, סרסרות או כל עברה אחרת.

הבניין ידוע כמוקד פשע, מעולם לא נפתחה חקירה

עיריית תל אביב, הידועה באכיפתה הנוקשה כלפי עברות תכנון ובנייה, מעולם לא הגישה נגדו כתב אישום בגין פיצול הדירות והפעלת מלונית נרקומנים ללא היתרים. גם ברשות המסים לא שמעו על נגר מעולם ולא פתחו בחקירה על הרווחים שצבר מהשכרת החדרים. נגר עצמו טוען כי מלבד גביית דמי השכירות, לא היה מעורב במתרחש וכי פעל בלית ברירה: "המשטרה ידעה טוב מאוד מה קורה כאן וזה היה נוח לה שכל הפשיעה מתרכזת במקום אחד", הוא אומר, "אם לא הייתי משכיר את החדרים היו משתלטים לי על הבניין והייתי נשאר בלי כלום".

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: ״הבניין ברחוב פין 1 אושר להריסה על ידי עיריית תל אביב-יפו כחלק מפרויקט רחב שמבוצע להתחדשות האזור. בשנים האחרונות לא הוגשו תביעות משפטיות בגין עבירות על חוק התכנון הבנייה. העירייה אישרה הקמת בניין חדש מכח תמ"א 38, במסגרתו יוקם בניין בן 5 קומות לעסקים ולמגורים״. משטרת ישראל לא הגיבה לדברים.

• התחנה המרכזית הישנה
• פין 1
• מרפאת לוינסקי
• ג'נטריפיקציה
• זנות
• נווה שאנן
• סמים
• עיריית תל אביב
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

לאור העלייה הגוברת בנתוני ההידבקות באיידס בקרב הקהילה הגאה, פתח הוועד למלחמה באיידס בשבוע שעבר מרכז חדש שאמור לתת מענה לאוכלוסיות השונות שחוששות להגיע להיבדק במרכזים או בקופות החולים. כיום מפעיל הוועד, בשיתוף מרפאת לוינסקי, מרכז שבו ניתן להיבדק באופן אנונימי ובחינם במרכז הגאה בגן מאיר, וכן בניידות שטח הפועלות בסופי השבוע מחוץ למועדונים.

"אלה שני מקומות שכבר הפכו מאוד מזוהים עם הנושא ומעוררים חשש כבד בקרב אוכלוסיות שונות כגון גברים נשואים, דתיים וכל מי שבעצם מנהלים סוג של חיים כפולים", מסביר אדיר ינקו, רכזבלה דואגת– זרוע ההסברה והמניעה בקהילה הגאה של הוועד למלחמה באיידס. "כמענה לצורך הזה הקמנו מרכז בדיקות אנונימי וחשאי. רק מי שצריך לדעת יידע. אין שום סימן זיהוי במקום, המטרה היא ליצור כמה שפחות נראות כדי לאפשר לאנשים להגיע בראש שקט ולייצר מרחב שיתופי ומקבל. אנחנו נותנים הרבה וגם מוותרים על הרבה כדי להגיע לנבדקים, אנחנו לא כאן לשפוט אותם אלא כדי להציל חיים ודוגלים בכך שהכי טוב לדעת".

במרכז יתבקשו הנבדקים למלא שאלון בסיסי שאיננו כולל פרטים אישיים. ימי הקבלה וכתובתו של המרכז לא מפורסמים ברבים, ולדברי יאנקו, "כל מהלך הידוע לגבי המרכז ומיקומו נעשה בערוצים שקטים, באמצעות אתרי ההיכרויות, צ'אטים וגורמים בקהילות השונות". המרכז יפעל פעם בשבוע למשך שעתיים וחצי וייתכן שיאריך בהמשך את שעות פעילותו. "המרכז החשאי נפתח בעזרתם של עיריית תל אביב ויניב ויצמן לאור העלייה המדאיגה באחוזי ההידבקות בקרב הקהילה הגאה", אומר ניסן שטראוכלר, דובר הוועד. "בשנת 2015 התגלו עד אמצע חודש יוני, ערב מצעד הגאווה, 18 נשאיHIVחדשים מהקהילה הגאה, בעוד בתקופה המקבילה בשנת 2014 התגלו רק שמונה ובשנת 2013 התגלו 14 ". "אנחנו יודעים שמאז תחילת שנות האלפיים, מדי כמה שנים נראית עלייה חדה במספר הנדבקים בקהילה הגאה, ואנחנו חוששים שאנחנו בפתחה של שנה כזו", אומר ינקו. "הנתון שלנו, אף שהוא חלקי, הוא נתון מדאיג שמצביע על החרפה בהתפשטות הנגיף בקהילה. זו כבר לא נורת אזהרה, זה פרוג'קטור שקורא לכל אחד בקהילה לקחת אחריות אישית: לקיים יחסי מין עם קונדום ולגשת להיבדק באופן שגרתי, כי איתור מוקדם של הנגיף מציל חיים ומונע הדבקות נוספות".

"על פי הערכות משרד הבריאות, כ־ 38 אחוז מסך נשאי ה־HIVבישראל הם גברים המקיימים יחסי מין עם גברים", מוסיף שטראוכלר, "נכון לסוף שנת 2013, לפי נתוני משרד הבריאות חיים בישראל כ־6,500 נשאיHIV, אם כי ההערכות הן שיש כמעט 9,000 . הסיבה לפערים היא ש־65 אחוז מהאוכלוסייה מעולם לא נבדקה, ואנשים יכולים לחיות שנים רבות ללא ידיעה שהם נושאים את הנגיף"

• מרפאת לוינסקי
• המרכז הגאה
• בלה דואגת
• הקהילה הגאה
• תל אביב
• עיריית תל אביב
• פלורנטין
• להט"ב
• איידס
• HIV
• גן מאיר
• בדיקה
• יניב ויצמן
• עירוני
• אירועים בחינם
• גייז