• Facebook
• Twitter
• Email

מחיר השלומיאליות

במידה שאתם ניחנים בנטייה לשבירת חפצים ובעקבותיהם גם משברים נפשיים, יש להוסיף לסל המועקה גם את המחיר שצריך לשלם כדי לתקן את שעוללתם. החלפת מסך של אייפון X המהולל עולה כיום כמעט 2,000 ש"ח. אלה הישנים יותר כמו אייפון 6 ואייפון 7 מסתכמים בכמה מאות שקלים. המצב באנדרואיד לא טוב בהרבה, אבל אנחנו כאן כדי להתמרמר על האייפון בלבד.

דור הולך ופוחת

כמו בווג, שם אימצו את ספטמבר כחודש הבשורות, גם באפל מדובר בחודש החשוב ביותר. בכל שנה בתום הקיץ, מכריזים בענקית על המכשירים החדשים וגורמים לחובבי טכנולוגיה, מעריצים מושבעים ואזרחים מן השורה לכסוס ציפורניים לקראת צאתם ובמקרים חמורים גם לעמוד שעות שלא לומר ימים בתור כדי לשים עליהם את היד ראשונים. אי לכך ובהתאם לזאת, מיד כשנולד האח הקטן למשפחה, הקודמים לו הופכים לפחות ופחות רלוונטיים. מצד אחד המחירים שלהם יורדים, מצד שני התחושה של להחזיק אייפון 7 שנקנה לפני שנה (וטרם נגמר התשלום עליו) כשהחבר לידך מחזיק אייפון X מעוררת חוסר ביטחון ופומו קליל. מעצבן.

הכניסה לקבצים אסורה

ושוב אנחנו פוזלים לאחינו החורג שנחות בעיניי האייפוניסטים האדוקים ועל האליל שלהם. באנדרואיד, העניינים עובדים באופן כמעט זהה למחשב – להוריד כל קובץ שבא לכם מהמחשב ולשמור אותו בתיקיות מסודרות או לחילופין לחבר למחשב ולבצע העברות פשוטות. באייפון, הכל הרבה יותר מסובך. למשל, האייטונז הוא הדרך היחידה להעביר קובצי מוזיקה מהמחשב אל הנייד.

הגאון המרושע

סטיב ג'ובס – הגאון האגרסיבי שמתעסק בבודהיזם אבל בו בזמן גונב קרדיט לקולגות שלו, מסרב לשלם כסף שהוא חייב לאנשים שעובדים איתו או למשל, מתכחש לעובדה שיש לו ילדה – הוא סיבה מצויינת לשנוא את האייפון. אינספור מילים נכתבו וייכתבו על המוח שמאחוריי הפיכת מלבן עם תפוח לפריט חובה בכיס של בני האנוש. מה שמשותף לכל אותן מילים הוא דו הקוטביות שאפיין גם את האיש עצמו וגרם לנו להסתכסך עם עצמנו. משפט אחד שלו ריגש אותנו במיוחד: "הרבה יותר כיף להיות פיראט מאשר להצטרף לחיל הים". כשהוא צודק, הוא צודק. והוא צדק בהרבה יותר דברים מאשר טעה.

משכורת של דולר לשעה

14 מתאבדים, מוות כתוצאה מקוצר נשימה לאחר משמרת של 34 שעות ו-150 ניסיונות התאבדות – כל אלה התרחשו בכותלי מפעל פוקסקון בסין, שם מיוצר האייפון (ומכשירים נוספים). בייצור דגם האייפון האחרון – X – המהולל, השתתפו גם תלמידי תיכון שנשלחו מבית ספרם ולא זכו לתשלום. לטענת בית הספר הדבר היה הכרחי כדי שאלה יוכלו לסיים את שנות הלימודים עם 'ניסיון עבודה'. בעיית ההעסקה המתעללת היא לא בעיה של אפל בלבד, אבל אין ספק שזו צריכה להיות מטופלת בהקדם האפשרי.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אפל
• אייפון
• סטיב ג'ובס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

מאז שמייקל פאסבנדר פרץ לתודעה הציבורית ב־2008 בדרמת הכלא "רעב" של סטיב מקווין, הוא עשה לא פחות מ־26 סרטים. הוא היה מגנטו בסדרת "אקס־מן", מייסד חברת אפל ב"סטיב ג'ובס", בעל מטע אכזרי ב"12 שנות עבדות"; הוא שיחק עם החברה שלו, אליסיה ויקנדר, ב"אור בין האוקיינוסים", הדרמה הרומנטית מהשנה שעברה, אז כיכב גם בגרסה קשוחה ואלימה ל"מקבת'".

עכשיו פאסבנדר מפיק ומככב ב"אמונת המתנקש", עיבוד למשחק המחשב רב המכר. הדמות שלו חוצה זמן ומרחב, מספרד בימי האינקוויזציה עד לקליפורניה במאה ה־20. אבל מהשיחה מתבהר במהרה שפאסבנדר מתרגש מאוד דווקא מהתפקיד החדש שלו כמפיק. אם הכל ילך כמו שצריך, יכול להיות שהוא ימצא את עצמו משחק פחות. אבל הוא לא נעלם עדיין: הוא כבר הצטלם לסרט החדש של רידלי סקוט, "הנוסע השמיני: קובננט" (סרט ההמשך ל"פרומתיאוס"), שייצא בקיץ הבא, כמו גם לעיבוד לרומן של יו נסבו "איש השלג".

מתי אתה נח? נראה שאתה עושה סרטים בלי הפסקה.

"הקצב די גבוה. היו לי תיאבון משוגע ואנרגיה תואמת. אבל עכשיו אני אוריד הילוך לקצת. בחמש השנים האחרונות גבלתי בוורקהוליזם. פשוט עברתי מסרט לסרט".

הסרט החדש שלך מבוסס על משחק מחשב. אתה גיימר?

"כן, הייתי משחק הרבה בנעוריי באירלנד. אבל אף פעם לא היה לנו איך בבית, הייתי משחק אצל חברים. אלו היו ימי האטארי והארקיידים".

"אמונת המתנקש" אינו המפגש הראשון שלך עם משחק והפקה במקביל. כשהיית בן 18 העלית הפקה בימתית של "כלבי אשמורת".

"לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל השקענו בזה כל כך הרבה עבודה. אני זוכר שכולנו לבשנו חליפות שחורות ועניבות שחורות והסתובבנו בעיר ושמנו פלאיירים על מכוניות. אפילו הסתובבנו עם אקדחי צעצוע, היום בטח כבר לא היינו יכולים לעשות את זה".

איזה מין נער היית?

"לא מאוד מקובל, אבל גם לא גיק. הייתי איפשהו באמצע. גיק, אבל הסתדרתי עם אנשים. זו הייתה התקופה שבה היית מגדיר את עצמך דרך מוזיקה. היית גותי, או בקטע של גראנג', או מטאליסט, ומגיל 15 עד 17 מוזיקה הייתה הקטע שלי. ואז בגיל 17 גיליתי את המשחק וזה כמו בלע אותי בשלמותי. זה מה שרציתי לעשות והלכתי על זה. לא הייתי ממש בקטע של לימודים, הייתי בינוני. גם בספורט".

ל"אמונת המתנקש" אספת את החבורה שלך מ"מקבת'": אותה כוכבת – מריון קוטיאר, אותו במאי – ג'סטין קורצל. זה היה צעד גדול לכל המעורבים?

"כן, נראה אם זה השתלם! רצינו לעשות משהו בהיקף גדול, אבל עם קצת ערך מוסף. אמרתי תמיד ש'המטריקס' זו תבנית טובה. זה סרט ששינה משהו. מה שמלהיב אותי ב'אמונת המתנקש' הוא שבמרכז הסיפור עומדת הסוגיה של זיכרון DNA. מבחינתי זה מעגן את הפנטזיה של הסרט במדע שאפשר להאמין בו".

אתה לא חובב של סרטי הפנטזיה הגדולים?

"הרבה מאוד מהם דומים זה לזה. יש שם רק קטעי אקשן בתפאורה שעשו במחשב, ועוד ועוד ועוד מזה. זה מאוד מנוון. יש לנו יחסית מעט גרפיקה ממוחשבת בסרט הזה – הרבה אקשן וקרבות אמיתיים, מעט מאוד גרין סקרין".

אימא שלך אירית, אבא שלך גרמני, אתה גר בלונדון. איך אתה מרגיש לגבי ברקזיט?

"מזועזע. פשוט מזועזע".

לפחות כבר יש לך דרכון אירי.

"למעשה יש לי דרכון גרמני! התכוונתי במשך שנים להוציא דרכון אירי ומעולם לא הגעתי לזה. מה שאני אוהב בלונדון זה המיקס: התערובת של תרבויות שונות ודתות שונות, זה מה שנותן לי השראה. עבור הדור הבא, המחשבה שלו היה לי בן או אחיין, הם היו יכולים בקלות לקחת את עצמם ולנסוע לעבוד בחו"ל, קלות התנועה הזאת באירופה – רק עבור זה היה שווה להישאר באיחוד האירופי".

מתי עברת ללונדון?

"הייתי בן 19. הגשתי מועמדויות לכל מיני בתי ספר למשחק באנגליה והתקבלתי לדרמה סנטר. ככה הגעתי לעיר, אני גר בה 20 שנה. גרתי בהרבה חלקים שלה: ווסט נורווד, סטרתהם, קלפהם, טוטנהם, קמדן טאון, הומרטון – וזו רק רשימה חלקית. אני זוכר שעברתי דירה כל חצי שנה כי הייתי מוצא מקום זול יותר. היה לי חבר שהיה סוכן נדל"ן והוא היה מעביר אותי ממקום למקום".

מה אתה זוכר מלונדון שחווית בשנים הראשונות שלך במקום?

"דיכאון, התרגשות, בדידות. לא היה לי גרוש. לקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי שאני קולט את העיר. נראה לי שעברו איזה ארבע שנים לפני שהרגשתי בבית".

איך הרווחת כסף בתור סטודנט ושחקן צעיר בלונדון?

"עבדתי בבר, פרקתי משאיות במחסנים, עשיתי מחקר שוק עבור שירות הדואר המלכותי וקצת עבור דל, חברת המחשבים. עבדתי בבניין איזה שבוע. אחרי שסיימתי לימודי משחק עבדתי קצת בתיאטרון, אבל אז הייתי צריך לעבוד בלילה ולא הייתה לי אנרגיה באודישנים. ויתרתי על זה ואחר כך קיבלתי אודישן ל'פרל הרבור' וגם תפקיד במיני סדרה 'אחים לנשק'. חשבתי לעצמי: זהו זה! ספילברג! טום הנקס! אז עברתי לארצות הברית, גרתי שלושה חודשים בלוס אנג'לס, ו… כלום. שנים על גבי שנים של תפקידים קטנים פה ושם. קצת 'הולבי סיטי' פה, 'שרלוק הולמס' שם. ממש טפטוף של עבודה, עד שב־2005 הצלחתי לצבור קצת מומנטום. וב־2007 קיבלתי את 'רעב'".

עכשיו, כשאתה מפיק סרטים, אתה יכול לראות את עצמך עוזב את המשחק?

"כן, אני לא פוסל את זה. אני לא אומר שזה הולך לקרות, אבל יש בי חלק שחושב שיש לך איזה פרק זמן שבו אתה השחקן הכי טוב שתהיה. זה מסע לנקודה הזאת, ומשם אתה רק מידרדר".

זה משהו שאתה חושב עליו? שהגעת לשיא?

"אני מניח שאני שואל את עצמי: למה אני עובד כל כך הרבה? למה הסתערתי על העבודה בטירוף כזה? אולי רציתי שיישאר אחריי גוף עבודה? אולי כי לקח לי המון זמן להגיע לעמדה הזאת. אני לא יודע. אני בהחלט אקח פסק זמן עכשיו. עד כה נתתי לתחום הזה את כל מה שהיה לי".

אמונת המתנקש: מועדי ההקרנות

• סטיב ג'ובס
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תארו לעצמכם שיום אחד הסשן שלכם אצל המטפל ייראה ככה: אתם תיכנסו לחדר, תקבלו תדריך קצר ותשכבו על הספה. שני מטפלים ירכיבו עליכם אוזניות עם מוזיקה מרגיעה וכיסוי עיניים. כך יתחיל סשן בן שש שעות תחת השפעתה של פטריית פסילוסיבין (שמן המדעי של פטריות ההזיה). זו לא אוטופיה היפית ביום אחרי הלגליזציה המוחלטת, אלא האפשרות שאליה חותר גל חדש של מחקרים מדעיים וטיפולים אלטרנטיביים, שמציעים פתרונות רדיקליים לבעיות שעולם הפסיכיאטריה המודרני נאבק בהן זה עשורים.

אם הדבר היה תלוי בריק דובלין, האיש שעומד בראש הארגון MAPS (ההתאחדות הרב תחומית למחקרים פסיכדליים), כבר בשנת 2021 היינו יכולים לראות את ה־MDMA מאושר רשמית כתרופה במרשם שפסיכיאטרים היו יכולים לתת במסגרת טיפולית. אחד המחקרים על אודות הסם, אשר נכנס עכשיו לשלב השלישי שלו בארצות הברית (השלב הלפני אחרון, המבוצע על קבוצות גדולות של 1,000 עד 3,000 איש, ובו נבדקים בעיקר יעילות הטיפול ותופעות הלוואי), עוסק ביישומיו של ה־MDMA בטיפול בפוסט טראומה. הטיפול החדשני הוכיח את עצמו עד עכשיו על קבוצה הולכת וגדלה של מטופלים, בהם חיילים ששבו משדה הקרב ואפילו שוטרים, שביום יום יכולים למצוא את עצמם רודפים אחר סוחרים ומשתמשים של אותו סם שהם נוטלים כדי להתמודד עם טראומות שונות שחוו במהלך השירות.

הטריפ הראשון שלי: מושגי יסוד בפסיכדליה

אחת השלוחות של המחקר הזה נעשית כאן, בישראל – מדינה שבה PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) והלם קרב הם בעיות לאומיות של ממש. דפנה בורשטיין, מטפלת ברפואה משלימה, היא מתאמת המחקר במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. “חיפשנו נסיינים בריאים שכבר טופלו במשך שנה בשיטות הקונבנציונליות ללא הצלחה״, היא מספרת לראשונה. “בתחילת סדרת הניסויים, בסופה ושוב לאחר שנה הנבדק עובר אבחון מפורט של מדדי PTSD. התוצאות מרשימות ביותר ומקבילות לתוצאות בארצות הברית ובמקומות אחרים: ירידה חדה בעוצמת התסמינים ועלייה יפה ברמת התפקוד – שיפור ממוצע של 83 אחוז בירידה מרמת PTSD חמורה לרמה בינונית־קלה או להיעדר סימפטומים כלל. חלק מהנסיינים שלנו כבר עברו את בדיקת התוצאות שלאחר שנה, ואנו רואים שהשיפור החיובי שהושג נשמר גם לאחר שנה. אלו אנשים ששנים ארוכות סבלו מדיכאונות ומדחפים אובדניים, חרדה, התקפי זעם, תלות בכדורים פסיכיאטריים. הם התקשו לישון בלילה, לשמור על מערכות יחסים ומקומות עבודה. בתום השתתפותם במחקר אנו מבקשים מהם למלא שאלון על ההשתתפות, והתגובות נפלאות. הם מרגישים שקיבלו את חייהם חזרה, הם מחייכים, הם אסירי תודה. זה מאוד מרגש".

ובכל זאת, מה החסרונות?

“לא מדובר בחסרונות כמו בבעיות שנבדקות: ניואנסים בשיטת הטיפול, כמות ומינון הנטילות, תופעות לוואי. יש הרבה אנרגיה פיזית שתקועה בגוף ומשתחררת בסשן פסיכדלי. לעתים יש בכי, רעידות, צעקות, שחזור של הטראומה ואף עליית זיכרונות מודחקים. זה אינטנסיבי ומאוד מורגש – כמו כמה שנות תרפיה דחוסות בכמה שעות. זה טיפול חווייתי רב עוצמה שייתכן שאינו מתאים לכולם, אבל מרבית ההתנגדויות ששמעתי נבעו מדעות קדומות – אם זה בפקודת הסמים כנראה מדובר בסם מסוכן שיכול לגרום רק לנזק. יש חוסר ידע כללי בעניין ובפרט לגבי ההבדל מסם הרחוב אקסטזי, שזו תרכובת שמכילה שלל חומרים אחרים, רעילים״.

טבלת הביטחון לשילובי סמים מסוכנים

לטיול יצאנו

לא רק ה־MDMA בתמונה. גם פטריות פסילוסיבין, ה־LSD הוותיק, DMT (והמשקה המסורתי המפורסם איוואסקה, ששימש שמאנים פרואנים לטקסים דתיים במשך אלפי שנים ושבו ה־DMT מהווה את החומר הפעיל), מסקלין ואפילו איבוגן – כולם חווים רנסנס מחקרי והתעניינות גורפת מצד מטפלים, חוקרים ואפילו עיתונות המיינסטרים הצטרפה לחגיגה: “הוושינגטון פוסט״, עיתון הידוע בנטייתו השמרנית, פרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת, “LSD יכול לגרום לכם להיות שמחים יותר, חכמים יותר ובריאים יותר. האם כדאי שננסה אותו?״, וגם “הגרדיאן״ הבריטי פרסם לאחרונה רשומה שקראה להחזיר את ה־LSD אל השיח הציבורי. בד בבד, בזמן האחרון נראה שהתקשורת גילתה את המיקרודוסינג, מה שכונה ברולינג סטון “הטרנד החם בעמק הסיליקון״. בזמן שכולנו התמכרנו לריטלין כדי להתרכז בעבודה (או בשלוש עבודות בו זמנית), ההייטקיסטים מקליפורניה מצאו פתרון יצירתי להעניק לעצמם אדג׳ בעולם מאוד תחרותי – נטילת כמויות קטנות במיוחד של LSD מדי יום.

בעוד עבור טריפ “מלא״, הכולל הזיות ויזואליות, נדרשת מנה של בין 50 ל־100 מיקרוגרם, משתמשי המיקרודוסינג נוטלים בין 10 ל־20. המשתמשים לא יוצאים לטריפ, אבל מדווחים על הסגולות האחרות של החומר: האצת החשיבה היצירתית, הקלה בפתרון בעיות, יכולת להתרכז במשימות ופתיחות רגשית. שלא כמו בטריפ רגיל, המשתמש לוקח מנה ויוצא ליום העבודה שלו. המחקרים בנושא מעטים מאוד וכוללים בעיקר דיווחים של משתמשים ולא ניסויים בתנאי מעבדה, ובכל זאת ישנם סיפורים רבים על יכולת מוגברת לפתור בעיות. רבים מרגישים שהם אף נחמדים וסובלניים יותר כלפי הסביבה שלהם.

ובכל זאת, למה דווקא עכשיו, 78 שנים אחרי שה־LSD סונטז לראשונה, כולם פתאום מדברים על סמים פסיכדליים? למה המחקרים קורים כעת? האם כולנו היינו צריכים להקשיב קצת פחות להורים וקצת יותר לחבר ההיפי שלהם עם בקבוק המים המסתורי? מסע ההתחקות אחר התשובה לא מתחיל ב־1938, אז סינתז ד"ר אלברט הופמן את מנת ה־LSD הראשונה במעבדתו, וגם לא חמש שנים מאוחר יותר, ב־19 באפריל 1943, אז הוא צרך לראשונה את החומר וחווה את טריפ האסיד הראשון במהלך רכיבת אופניים (יום הנחגג עד היום בקהילה הפסיכדלית כ"יום האופניים"). הוא מתחיל אלפי שנים קודם לכן, כאשר הילידים של דרום אמריקה גילו, כאמור, את האיוואסקה, והילידים של צפון אמריקה את קקטוס הסן פדרו, כשבמערב אפריקה גילו את האיבוגן ובאירופה את הפטריות.

טרנס מק'קנה, אחת הדמויות החשובות בתולדות התרבות הפסיכדלית, הקדיש להיסטוריה העתיקה של הצמחים האלו את ספרו "מאכל האלים", וגם בישראל היה בהם עניין מחקרי: פרופ' בני שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקר את האיוואסקה (גפן הרוחות, בעברית) וטען שהסיפור על בני ישראל, שכזכור "ראו את הקולות" במעמד הר סיני, ככל הנראה התרחש כשהיו תחת השפעה פסיכדלית (סינסטזיה, ערבוב בין החושים, הוא תרחיש מוכר בטריפים).

הגילוי של ד"ר הופמן פתח דלת למחקר ענף, גם אם קצר יומין, של סגולות החומרים הללו: עד שהוצא מחוץ לחוק בסוף שנות ה־60 היה ה־LSD החומר הנחקר ביותר באקדמיה ובשנות ה־50 הוא היה התקווה הגדולה של הפסיכולוגיה (בין המטופלים הישראלים המפורסמים בו ניתן למנות את יונה וולך ואת ק. צטניק, שעבר טיפול בניסיון להתמודד עם טראומות השואה). אחד הניסויים המרתקים באותה תקופה נערך באוניברסיטת הארוורד על ידי מי שהיה כנראה גדול חוקרי הפסיכדליה, ד"ר טימות'י לירי. בניסוי המכונה "ניסוי יום שישי הטוב", ניתנה מנה של פסילוסיבין לעשרה תלמידי תיאולוגיה לפני כניסה לתפילת יום שישי, כאשר לעשרה אחרים ניתן פלסיבו. תשעה מתוך עשרה מהנבדקים שקיבלו את הפסילוסיבין דיווחו על חוויה רוחנית משנת חיים, ושנים לאחר מכן שמונה מתוכם הפכו לכמרים. מבין הנבדקים שקיבלו את הפלסיבו אף אחד לא הפך להיות כומר.

אך התרופה זלגה אל מחוץ למעבדה, והממשל האמריקאי מצא את עצמו ניצב בשנות ה־60 מול תרבות נגד שערערה על הלגיטימיות שלו – והנציגים של אותה תרבות אהבו מאוד LSD. התגובה של הממשל הייתה חדה: הם אסרו על השימוש בחומר גם במעבדות הניסויים. המחקרים הופסקו בן לילה, ודעת הקהל בנושא השתנתה כל כך עד שלקח עשורים עד שהמחקר התלקח מחדש. רשות הסמים והאלכוהול האמריקאית, גוף עם יכולות אכיפה מוגברות, היא זו שהייתה אחראית להקצאת החומר למחקר, והיא דאגה שלא לשחרר את השאלטר.

המגמה השתנתה רק בשנות ה־90. בניגוד לתוכניות הממשלה, ה־LSD כבר הוטמע היטב בתרבות שלנו, וכמוהו גם שאר החומרים ההזייתיים. הנביאים הרדיקליים של הסיקסטיז, כמו טימות׳י לירי וטרנס מק׳קנה, כבר מזמן הפכו שמות למביני עניין, בעוד שילדי תרבות הנגד שכל כך הלחיצה את הממשלה גדלו להיות אנשי העסקים והחוקרים של ימינו. סטיב ג׳ובס ציין שההתנסויות שלו עם אסיד כאדם צעיר היו מהחוויות החשובות בחייו, ונטען שפרנסיס קריק – האיש שפיצח את הגנום האנושי – היה בעיצומו של טריפ אסיד כאשר עשה את הגילוי הענקי (בכל מקרה הוא הודה שהתנסה בסם בשלב כזה או אחר בחייו). בהדרגה התחילו לצוץ יותר ויותר סיפורים על אנשים מצליחים, נורמטיביים, ששינו את העולם ולקחו אסיד בדרך לשם, והסם המסוכן והמפחיד הפך להיות יותר ויותר מקובל. גם הפתיחות ההולכת וגוברת במערב לשיטות חשיבה פחות מערביות – יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס – כולן התאימו מאוד לתפיסה הפסיכדלית, שגורסת שבתוכנו יש הרבה יותר ממוח מתודלק בקפאין שקורא כל היום ספרים ומתבונן על העולם דרך אותה פריזמה צרה.

עידו הרטוגזון, דוקטור לתיאוריה של הטכנולוגיה ומומחה לתרבות פסיכדלית, מעורכי המגזין העצמאי “לפסיכונאט״ שלא מזמן יצא גיליונו השני, מספר כיצד אירע השינוי גם בתחום המדעי. “מאז אמצע שנות ה־80 הוקמו כמה ארגונים עצמאיים שתומכים במחקר פסיכדלי, בהם ההתאחדות הרב תחומית למחקר פסיכדלי (MAPS) ומכון הפטר (Heffter). הארגונים הללו ביקשו להימנע מהטעויות שנעשו בשנות ה־60 ולהחזיר את החומרים הפסיכדליים לשיח הציבורי, תוך שימוש בשיח מתון וקל יותר לעיכול – ללא רטוריקה משיחית ובלי לזהות את הפסיכדליה עם מהפכניות פוליטית או חברתית. כיוון שברור לארגונים שמובילים את הגל הנוכחי של המחקר הפסיכדלי שהגל הזה תלוי רבות בשינוי התודעה הציבורית לגבי החומרים הללו, הם נוקטים גם באסטרטגיית מדיה מתוחכמת שמטרתה להסיט את העיסוק בנושא מהשיח ממוקד הפתולוגיה של המלחמה בסמים, ששלט בדיון משך שנים רבות, ובמקום זאת לשתף פעולה עם המדיה ולספק לה את המידע על הפוטנציאל החיובי של החומרים הללו".

האגודה למלחמה במלחמה בסמים

המחקר האחרון שעשה רעש בנושא הגיע מהאימפריאל קולג' בלונדון, שבו החוקרים דיוויד נוט ורובין קרהארט־האריס הצליחו להראות כיצד נראה המוח האנושי תחת השפעה של LSD. הם הזמינו 20 אנשים בריאים להשתתף בסריקת MRI – פעם אחת כשהם נוטלים פלסיבו ופעם אחת כשהם על LSD. השינויים שהתרחשו במוח נראים גם למי שאינו יודע לקרוא פעילות מוח.

“כשמדברים על תפקוד המוח בדרך כלל מדברים על הרשתות, שזה אזורים שעובדים באותו הזמן״, מסביר ליאור רוזמן, דוקטורנט למדעי המוח שעבר ללונדון כדי להשתתף במחקר והיה אחד החוקרים שקרא את סריקות המוח. “לפעמים רשת 2 פועלת בשביל לבצע פעולה מסוימת, ולפעמים רשת 5 עובדת על פעולה אחרת. האזורים האלה יכולים להיות רחוקים אחד מהשני, אבל הם פועלים באותו זמן. כשהמוח נמצא תחת השפעת LSD, אנחנו רואים כיצד הרשתות האלה מתחילות לפתע לתקשר. נוצרת גמישות והמוח יכול לעבד את הדברים שהוא רגיל לעבד אחרת לגמרי. החלק במוח שעוסק בשמיעה יכול להתחבר לפתע לחלק שעוסק בראייה וכך הלאה. נוצרת תחושה של מוח שהוא אחד״.

נוסף על כך, מסביר רוזמן, החלק של המוח שאחראי לראייה שלנו כשהעיניים פתוחות לפתע היה פעיל מאוד, גם כשהמטופלים שכבו כל זמן הסריקה בעיניים עצומות – דבר שמסביר כיצד המטופלים רואים גם כשהעין אינה משדרת אליהם מידע. זה יכול להסביר מדוע אנשים רואים הזיות בעיניים עצומות בזמן החוויה הפסיכדלית. יש הקוראים לזה “העין השלישית״.

אותו צוות חוקרים, אגב, עובד על מחקר נוסף, טיפולי. במאמר העומד להתפרסם בעוד כמה שבועות, מתואר הניסוי הטיפולי הראשוני שלהם עם 12 נסיינים שעברו טיפול נגד דיכאון בעזרת פטריות פסילוסיבין. “אנחנו מטפלים במי שמוגדר כעמיד בפני טיפולים, זאת אומרת ניסה שתי תרופות שונות לטיפול בדיכאון שלא עבדו״. רוזמן מתאר את הטיפול הדומה לשאר הטיפולים הניתנים היום בעזרת חומרים פסיכדליים. “המפגש הראשון הוא בין המטופל לשני המטפלים שלו, ובמהלכו הם בונים אמון ראשוני. במפגש השני המטופל נוטל כמות קטנה של פסילוסיבין, שמרגילה אותו לחומר ומחזקת את הקשר בין המטפלים והמטופל.

"בפעם השלישית המטופל כבר מקבל כמות פסילוסיבין אמיתית, והפעם המטפלים יושבים בצד. המטופל מרכיב אוזניות, מכסה עיניים ויוצא לטפל בעצמו. הרעיון הוא שהמטופל הוא זה שעובר את החוויה בעצמו, שלו יש את הכוח לדעת במה הוא רוצה לגעת. המטפלים שם רק אם הוא צריך אותם. הרעיון בטיפול הפסיכדלי שונה מהטיפול בנוגדי דיכאון. מטרתן של תרופות SSRI היא לגרום למטופל להתמודד עם הדיכאון, להחליש אותו ולאלחש אותו. הטיפול הפסיכדלי הוא בדיוק הפוך – תחת ההשפעה המטופל מעלה מחדש את המקומות הקשים שאיתם הוא מנסה להתמודד, ובעזרת הכלי הזה הוא יכול לקבל פרספקטיבה חדשה ולהתמודד עם הקושי״.

ומה התוצאות?

“זה מחולק לשניים. שבוע אחרי הטיפול, שמונה מתוך ה־12 נבחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון, שאלו מספרים מדהימים ויהי מה. אחרי שלושה חודשים, חמישה אובחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון. זאת אומרת, חלק חזרו ולא הצליחו להטמיע את הטיפול, מה שיכול להצביע על כך שצריך יותר מטיפול אחד".

ובכל זאת מדובר במספרים מדהימים.

“המטרה שלנו היא שיוכלו לראות את הפוטנציאל שיש לחומרים האלה בטיפול. המחקר על המוח ו־LSD יכול לקבל הרבה מאוד סיקור תקשורתי, אבל מה שבאמת יכול לשנות את התודעה אלו מספרים של אנשים שעברו את הטיפול בהצלחה״.

ועדיין, למרות המחקרים, למרות ההתקדמות ולמרות הכמות הרבה של האנשים שיכולים להישבע בסגולות הרפואויות הנפשיות הגדולות של הסמים הפסיכדלים – הטיפול במחקרים האלה נעשה באופן שמרני ביותר. ממשלות לא ממהרות לשנות חוקים ולפתוח עוד מחקרים, והציבור ברובו עדיין יחשוש כשיציעו לו לגליזציה, אפילו מסוימת, של חומרים ששנים של איסור מוחלט בחוק לא רק שלא הביאו למחיקתם אלא דווקא העצימו את השימוש הבלתי מבוקר בהם.

האם שנים של מלחמה תודעתית מוצלחת בסמים עשו את שלהם? הרטוגזון אופטימי. “אנחנו רואים שינוי עולמי עצום ביחס לחומרים פסיכדליים, בראשם הקנאביס, שהוא סוג של חומר פסיכדלי מינורי. בארצות הברית עברנו בשנים האחרונות למצב שבו רוב הציבור תומך בלגליזציה, ואצל הצעירים הרוב הזה גדול עוד יותר. ‘המלחמה בסמים׳ הפכה שם נרדף למדיניות כושלת, וגם פוליטיקאים שהתחרו במשך שנים מי יהיה קשוח יותר בקריאות לענישת צרכני סמים, פתאום משנים את הדיבור שלהם משום שהם מבינים שתמיכה במלחמה בסמים הופכת מנכס פוליטי לנטל פוליטי. השינוי הוא הדרגתי וייקח עוד שנים רבות, אבל השיח הישן, שהיה מבוסס על הפחדות, סילופים ודה הומניזציה של המשתמשים הולך ונעשה מאוס. הגיע הזמן לשיח חדש שמבוסס על מידע וזהות מועצמת של צרכני חומרים משני תודעה״. כך או כך, קשה כבר לחכות ל־2021.

• אנשים
• איוואסקה
• קקטוס הסן פדרו
• קנאביס
• לגליזציה
• LSD
• אסיד
• MDMA
• דיכאון
• חרדה
• פסיכדליה
• סטיב ג'ובס
• DMT
• פטריות הזיה
• אופניים
• סמים

• Facebook
• Twitter
• Email

דני בויל נזכר בערגה בימי קדם האפלים שבהם מחשבים השתרעו על פני קירות מהבהבים שמהם בקעו סלילי ענק. "רוב קוראי Time Out לא יזכרו את זה. הם היו מאיימים", הוא אומר במבטא המנצ'סטרי הנעים שלו. "בכל פעם שהייתה פריצת דרך, נניח מחשב כיס אלוף שחמט, כולם ישר קפצו: 'האפוקליפסה בדרך'". במקום האפוקליפסה באה אפל עם האייפון וכיווצה את הטכנולוגיה לגודל כיס. אדריכל המהפכה הדיגיטלית הזאת הוא הנושא של הסרט החדש של בויל, "סטיב ג'ובס" – סרט ביוגרפי לא שגרתי בכיכובו של מייקל פסבנדר. הסרט, המבוסס על תסריט מדויק ומפורט של אהרון סורקין, נפרש כמעט בזמן אמת מאחורי הקלעים של שלוש השקות מרכזיות – ב־1984, ב־1988 וב־1998.

בסרט סטיב ג'ובס אומר שהוא לא מוזיקאי, אלא "מנגן על התזמורת". כבמאי זו מחשבה שאתה מזדהה איתה?

"עניין מוזר, נכון? סטיב ג'ובס לא ידע לתכנת, והוא גם לא היה באמת מהנדס. הוא אפילו לא היה מעצב. פשוט היה לו טעם שהוא רצה לכפות על כולם. היה לו חזון, ולמען האמת זה מה שאתה עושה כבמאי קולנוע".

התעניינת בג'ובס גם לפני כן?

"לא ממש. היו לי כמה מהמוצרים שלו וידעתי על התצוגות שהוא עשה. הן הגיעו לכותרות החדשות. כיום כל מנכ"ל – אם הוא מרגיש בנוח עם זה או לא – חייב ללבוש משהו קז'ואלי, לקחת לידיים מיקרופון ולצאת בפני התקשורת בשביל להציג להם את מברשת השיניים החדשה שהחברה שלו הוציאה".

מה משך אותך בעשיית הסרט אם לא דמותו של ג'ובס עצמו?

"השימוש בשפה כמנגנון קולנועי. כשאתה עושה סרט על גאון, תמיד קשה להציג אותו כמו שצריך, נכון? בסופו של דבר אתה מסתמך על טריקים שאף אחד לא מאמין להם, כמו שחקן שכותב אלגוריתם על חלון. אתה יודע עמוק בפנים שהשחקן לא באמת יכול לעשות את זה, כי רק פאקינג גאון מתמטיקה יכול לעשות את זה. מה שאהרון סורקין עושה זה לתת לשחקנים משהו שהם טובים בו: שפה, והוא גם נותן להם לרוץ עם זה. ככה הוא מראה את מהירות המחשבה של האנשים האלה, את היקף התפיסה שלהם – באמצעות שפה".

למה ליהקת את מייקל פסבנדר?

"יש בו אינטנסיביות שברור שהייתה גם בסטיב ג'ובס. יש בו כריזמה שהייתה אמורה להיות גם לג'ובס. לא ראיתי המון עדויות לכריזמה של ג'ובס, אבל הוא ידע להשתמש בה כשצריך. פסבנדר הוא גם שחקן בלתי מתפשר. הוא לא יעצור, פשוטו כמשמעו, עד שהוא לא יעשה את זה נכון. עד כדי שלמות. ולג'ובס בהחלט היו משמעת כזאת, דחף פנימי פראי כזה. אני מאמין שמייקל הופך להיות סטיב ג'ובס בסוף הסרט. הוא בכלל לא נראה כמוהו בהתחלה, זה לא היה הרעיון".

לא רצית להתחיל להתעסק עם איפור?

"לא. אפשר היה לעשות את זה כי יש כיום איפור פרוסתטי מדהים, אבל רצינו שהוא ירדוף אחר ג'ובס באמצעות התסריט, שיתפוס את כל נקודות הקיצון שלו. מצד אחד אנשים היו מסורים לו, מצד שני אנשים ספגו נזק אמיתי מההתנהגות שלו, שיכלה להיראות לא הגיונית לחלוטין. אבל מייקל הצליח להפוך את כל זה להגיוני".

איך אתה תופס את ג'ובס האב? האופן שבו הוא מתייחס לבת שלו בסרט יכול להיות בלתי נסלח לפרקים. בתחילתו הוא מסרב להודות שהוא אבא שלה.

"כשקראתי את התסריט, הדבר שהתחברתי אליו מבחינה אישית היה עניין ההקרבה במרדף אחר הקריירה, אף שאני מקווה שמעולם לא התנהגתי כמו ג'ובס. זה תסריט על אב ובת, ואני הרגשתי זאת בחריפות. אני חושב שעבור אהרון היה קשה מאוד, לפחות בהתחלה, לראות מבעד לעניין הזה – איך מישהו יכול להתנהג ככה לילדה קטנה".

איך היו יחסי העבודה שלך עם אהרון סורקין? הוא ידוע כתסריטאי עם דרישות מחמירות.

"יש לו מוניטין של אדם מאוד בררן, אבל הוא בכלל לא היה כזה. אם הוא חושב שאתה יודע מה אתה עושה, אם השחקנים יודעים מה הם עושים – הוא נהדר".

"סטיב ג'ובס" הוא סרט אמריקאי והראשון שצילמת מאז האולימפיאדה (ב־2012 היה בויל מנהלו האמנותי של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון). האם ניסית להתרחק מאנגליה?

"לא ממש. למעשה עבדנו על תסריט של פרנק קוטרל בויס (סופר ותסריטאי בריטי שכתב, בין היתר, את התסריט ל'אנשי המסיבות' של מייקל ווינטרבוטום וכן עבד עם בויל על טקס הפתיחה של האולימפיאדה – ד"ו) על דיוויד בואי וקיווינו שזה יהיה הסרט הבא. אבל לא הצלחנו לקבל את הזכויות למוזיקה, כך שלא יכולנו לעשות את הסרט, אז בעצם התאבלנו, אך לפתע הופיע הסרט הזה וסובב הכל".

ואם כבר אנחנו מדברים על פרויקטים לא ממומשים, "טריינספוטינג 2" קורה סוף סוף. איפה זה עומד?

"אנחנו תכף נוסעים לאדינבורו לסדנת עבודה בת שבוע על התסריט, בחירת לוקיישנים לצילומים ובשביל להוציא את סטיב ג'ובס מהראש. אנחנו מתכוונים לצלם במאי־יוני של השנה הבאה, עם כל השחקנים המקוריים".

הסרט מבוסס על "פורנו", רומן ההמשך ל"טריינספוטינג" שכתב אירווין וולש?

"המקורות שלו קצת מושפעים מ'פורנו' – הרעיון של חברים שהנסיבות מפגישות ביניהם מחדש. אבל חוץ מזה הוא מקורי מאוד. את התסריט כתב ג'ון הודג', שעיבד את התסריט של הסרט הקודם מהספר של אירווין. אירווין מעורב, אבל הוא היה אדיב מאוד – הוא פשוט מרשה לנו לעשות מה שאנחנו רוצים ונמצא שם לכל עצה שאנחנו צריכים. אבל זהו לא עיבוד מדויק של 'פורנו' ולסרט גם לא יקראו 'פורנו'".

אתה לחוץ?

"כן, זה מפחיד מאוד. השחקנים אמרו לי, לפני ששלחתי להם את התסריט: 'תראה, אלא אם זה ממש טוב, אנחנו לא הולכים לעשות את זה'. אבל אני חייב לומר שכששלחנו להם את התסריט, הם כולם הרגישו כמוני. הייתה סיבה אמיתית להפגיש שוב את הדמויות האלו ולבחון אותן. תמיד יהיו אנשים שיתאכזבו מאיתנו כי לא יכולנו פשוט לעזוב את 'טריינספוטינג' במנוחה. אבל אנחנו, מצדנו, פשוט לא יכולנו שלא".

• סטיב ג'ובס
• טריינספוטינג 2
• לונדון
• סרטים
• תרבות