הסרט הישראלי, שתרגם למסך הצגה שנעצרה בעקבות הקורונה, מערבב בין משבר משפחתי, הבקע הסורי-אפריקאי בכללותו ודיון במשבר הזהות הישראלית של סרטי הבורקס. יחד עם הופעות מצוינות מהשחקנים הלא-מספיק-מוכרים וטקסט יוצא דופן, התוצאה יותר ממעניינת
בסרטי הבורקס של שנות השבעים, כמו "צ'רלי וחצי", גיבורים מזרחיים (שלרוב גולמו על ידי שחקנים אשכנזים) עשו צחוק מאשכנזים עשירים, תוך כדי ניסיון להשתדרג באמצעות נישואים עם אשכנזים עשירים. הז'אנר זכה להצלחה בקרב הקהל הרחב, אך גם הואשם בגזענות סמויה, ואחרי כעשור הפופולאריות שלו דעכה. "ליידי עמר", שאינו סרט בורקס, עוסק בשניות הזאת, ומניח את הגזענות העצמית על שולחן הניתוחים.
כמו "האב" של פלוריאן זלר, "ליידי עמר" מכניס אותנו לעולמה המבולבל של אישה מזדקנת שאינה מזהה את האנשים סביבה, אם כי בניגוד למחזה/סרט ההוא, כאן הצופים מבינים מהר מאוד שאף אחד אינו זומם להרע לה. ג'קי עמר מקריית גת (אורלי טובלי) עבדה כל חייה בניקיון בתים, וגידלה ארבעה ילדים לתפארת. בן הזקונים מאיר, שתמונתו במדי חייל מתנוססת בפינת זיכרון בבית, נהרג בפיגוע (הוא אפילו לא זכה למות כגיבור מלחמה), ואחריו הלך לעולמו גם בעלה משה. דרכה של ג'קי להתמודד עם השבר הנורא היא להמציא את עצמה מחדש כפולין וייס, אשכנזייה ליברלית (ומתנשאת מבלי דעת) מתל אביב. פולין, הנשואה באושר ועושר לדיוויד, אינה מזהה את שלושת האנשים הבוגרים שחטפו אותה ומתעקשים להחזיק אותה סגורה בבית שאינה מכירה.
שלושת הצאצאים, שזכו לשמות הסמליים ישראל (איציק גולן), לבנון (ויקטור סבג) וירדן (ליז רביאן), אינם רוצים לאשפז את אמם במוסד, ולכן הם מחלקים ביניהם את האחריות לשמור עליה בביתה, עד שתתפכח. אבל לג'קי נעים יותר לחיות כפולין, אשת חברה עם חיי תרבות עשירים, והיא מסרבת לרדת לקרקע המציאות. באמצעות הטרלול של משפחה אחת, "ליידי עמר" מבקש לעסוק בבקע הסורי-אפריקני שבלב החברה הישראלית.
"ליידי עמר" נכתב על ידי נועם גיל כמחזה, ועלה על במה זמן קצר לפני שהקורונה סגרה את התאטראות. כדי להתמודד עם השבר הזה, גיל והבמאי השותף יגאל זקס התארגנו מחדש, וביחד עם צוות השחקנים המקוריהפכו את ההצגה לסרט. כטקסט שנכתב לבמה, התסריט סמלי מאוד, ואנחנו כל הזמן מודעים לכך שהשבר הפרטי של האם מייצג את השבר הלאומי. סמליות מסוג זה לרוב אינה תואמת הווייה קולנועית, שנחווית כמציאותית וזורמת יותר. מה גם שפרט לסצנות הפתיחה והסיום שמתרחשות ברחוב, הסרט כולו צולם בתוך מרחב של בית, והוא נחווה כמו מה שהוא – הצגה מצולמת.
זה לא היה עובד אלמלא ההופעות המשובחות של ארבעת השחקנים הלא מאוד מוכרים (כלומר אינם סובלים מחשיפת יתר), ובראשם טובלי המעולה בתפקיד ג'קי/פולין, שמחליפה מצבי צבירה בניסיון לרצות את שוביה. המתח בין שלושת הצאצאים, שיש להם חיים משלהם מחוץ לבית אמם, וגם גישות שונות לאיך צריך להתמודד איתה, בנוי היטב ותורם לדרמה האנושית. אבל בסופו של דבר, זה עובד יותר כמעין הדהוד תאורטי ועתיר אירוניה של הרבדים התת קרקעיים שהניבו את סרטי הבורקס. הדיון במשבר הזהות הישראלית לא פתור במציאות, והוא אינו נפתר גם בסרט הלא ארוך הזה (שעה ורבע). זה סימפטום מוכר של הקולנוע הישראלי, שמניב סופים לא מספקים. ועדיין, "ליידי עמר" הוא טקסט יוצא דופן ומעניין, וכדאי לתפוס אותו בסינמטק תל אביב לפני שייעלם מהמסך.
3 כוכבים
בימוי: יגאל זקס ונעם גיל. עם אורלי טובלי, איציק גולן, ליז רביאן, ויקטור סבג. ישראל 2022, 75 דק
