>> נועם קלוש עבר עם משפחתו לתל אביב לאחר שפונו מנתיב העשרה בשבעה באוקטובר. ביום הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בבר אילן ובלילה הוא סופר אחוז תזזית של ספרי מתח. בין לימודי דוקטורט וגידול שני ילדים מתוקים, חתולה וכלבה, הוא מקפיד לטפח את התשוקה לכתיבה ומוציא את ספריו באופן עצמאי ובאמצעות קמפייני הדסטארט (אתם יכולים וצריכים לקרוא אותם כאן). בסופ"ש הראשון של החודש הבא (5.3) ישתתף קלוש בפסטיבל "כי מדרום תפתח הטובה" של צוותא בשיתוף גן לאומי הבשור, פסטיבל תקווה ומוזיקה עם אהוד בנאי, היהודים, גליקריה, עמיר בניון ותזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של מאסטרו תום כהן.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. כיכר החטופים

מאז שפינו אותנו בשבעה באוקטובר לתל אביב, יש לי הכי הרבה שעות כיכר החטופים, ובפער, על פני כל מקום אחר בעיר. מספר חודשים לאחר הפינוי הצטרפתי בהתנדבות לצוותי ההסברה וההדרכה של מטה משפחות החטופים. במשך כמעט שנתיים פגשתי אינספור קבוצות של מבקרים, מהארץ ומארצות זרות, והדרכתי אותם בין המייצבים והסיפורים שבכיכר. בנוסף, אשתי ואני הקפדנו לפקוד כל עצרת שבועית או אירוע משמעותי שהתנהלו בה. לאורך התקופה גיליתי את מרחב הלימוד בספריית בית אריאלה, ומאז ועד היום אני עדיין מגיע לעיתים ללמוד בה. בכל פעם שאני עובר דרך הכיכר, אני חושב לעצמי "כמה עבר על הכיכר הזו בשנתיים וחצי האחרונות!!!".

2. פארק המסילה

עד הקיץ האחרון, הבן הקטן שלי שובץ לגן הממוקם חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת הקלה אליפלט. מאחר ושיכנו אותנו באזור אחר בעיר, נסענו ברכבת הקלה כל יום אל הגן, ומתחנת אליפלט היינו צועדים דרך פארק המסילה לכיוון הגן. מעבר ליופיו ולייחודיות שלו, בכל יום ושעה שעוברים בו, נתקלים באווירה וניחוחות של חו"ל, של חופשה.

3. פארק הירקון

מאז אוגוסט האחרון, עברנו לגור בקרבת בית הספר של הילדים, כרבע שעה הליכה מפארק הירקון. האווירה, המרחבים, הצמחייה וחיות הבר שבפארק מזכירים לי קצת את הטבע שבעוטף, ואני מאוד אוהב לצאת לרוץ בו, או לרכב על האופניים עם הילדים לכל אורכו.

4. בית תאילנדי

כבר שנים שזו אחת המסעדות האהובות על אשתי ועליי, שנינו מאוד אוהבים אוכל תאילנדי. הרמה של המנות המוגשות בה, הטריות של המוצרים מהם הן מורכבות, הן מהגבוהות שפגשנו במסעדות כאן בעיר ובכלל בארץ.
בוגרשוב 8 תל אביב

5. בבקה בייקרי הבימה

כשאני כותב ספר, אני אוהב לפעמים לצאת מהבית, לשבת במקום נעים עם אווירה טובה וקפה איכותי. זה בדרך כלל מכניס אותי למוזה. אחד המקומות שאני הכי אוהב לשבת בהם כאן בעיר הוא בית הקפה בבקה בייקרי שבכיכר הבימה. האווירה הנעימה, הכורסאות הנוחות והקפה המקומי, ביחד עם העיצוב היפה של הכיכר עצמה, עושים את העבודה ואני בדרך כלל מוצא את עצמי על אחת הכורסאות, כותב במשך שעות.

מקום לא אהוב בעיר:

צומת הרחובות נמיר ופנקס.הבניין שלנו פונה אל הצומת והרעש שעולה ממנה הוא לא נורמלי. כמויות האמבולנסים שחוצים אותה, יום ולילה, ועל הדרך מפעילים את כל ארסנל הצפירות שלהם, הן בלתי נדלות. לא ברור לי איך לא קלטנו את זה כשבאנו לבדוק את הדירה… יצאנו טירונים אורבניים. ועדיין, אנחנו מעדיפים את הרעש הזה מאשר לחוות את קולות והדף הפיצוצים העזים שנשמעים ברחבי העוטף, לילה אחר לילה, כבר כמעט שנתיים וחצי, גם כיום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לקחנו את הילדים לפני מספר חודשים למופע"אגדה חיה" של שחר אבן צורבמרכז עינב. לא ממש ידענו משהו על המופע, מעבר לכך שכל שיר בו הוא על חיה ארצישראלית אחרת. היה מופע מעולה, שירים איכותיים והופעה כריזמטית של שחר. מפה לשם, אנחנו נהנינו אפילו יותר מהילדים…

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפעם הראשונה שהלכתי להופעה כלשהי לאחר שבעה באוקטובר הייתה הופעה בבארבי של דודו טסה, שאני מאוד אוהב השירים שלו. זו הייתה תזכורת מאווררת ומטעינת מצברים שיש עוד פיסות של חיים נורמליים מבעד לטרפת שאפפה אותנו באותה תקופה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עכשיו כשרן גואילי ז"ל סופסוף הוחזר ומטה החטופים סיים את תפקידו, אני מנסה למצוא עבורי מסגרות חלופיות להתנדב בהן. אחד הכיוונים שאני חושב שמתבקש (לאור הרקע האקדמי שלי) הוא סיוע לימודי למילואימניקים ומילואימניקיות, שבעקבות השירות הארוך והשלכותיו צברו פערים בלימודיהם. יצרתי קשר עם ארגונים רלוונטיים ואני מקווה להתחיל בקרוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת לבינטון, מנכ"לית סוזן דלל. בתחילת המלחמה, תקופת המגורים שלנו בדרום העיר, נתקלתי בה יום אחד במקרה, מבלי לדעת מי היא, התפתחה בינינו שיחה ומיד כששמעה שאנחנו מפונים, היא פתחה אלינו את ליבה, והזמינה אותנו לבוא עם הילדים לצפות בחזרות לאחד המופעים המתהווים בסוזן דלל. מאז היא מקפידה להזמין אותנו למופעים ואירועים במרכז, אפשר לומר שהיא "אימצה אותנו תרבותית". מעבר לחברות בינינו שהלכה והתהדקה, גילינו אישה מקסימה עם לב ענק. אם יש דברים טובים שיצאו מהטלטלה שבחיים כמפונים, אלו אנשים וחברים טובים "שאספנו" בדרך, וענת בראשם.

מה יהיה?
"נעבור את החורף ואחר כך נראה…"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר החטופים
• פארק המסילה
• בית תאילנדי
• בבקה
• שבעה באוקטובר
• פארק הירקון

>> אילנה וייזר-סנש (כדאי שתעקבו) היא סופרת, מחזאית ותסריטאית שמתחבטת ותוהה מזה עשור איפה נמצא ביתה, ובשנים האחרונות היא חולקת את זמנה בין יפו לברלין. ספרה החדש "זה לא הבית" שם במוקד העלילה את איה, נערה ישראלית בת 16 שבורחת מבית הוריה אל רחובות לונדון אחרי שעזבו את הארץ.אתם רוצים לקרוא את זה.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. קפה יאפא

כשאני צריכה, כשאני ממש חייבת ללבוש תקווה, זה המקום. פעם התרקם בתוכי רעיון להנחות סדנת כתיבה בדו (בשניים) בחלל הנעים, מסביר הפנים הזה. סדנה שתתנהל בערבית ועברית בו זמנית. החלום לא התממש, אבל החיוך, האוכל, הספרים בערבית ועברית על המדפים, שולחנות העץ והוייב מאיר הפנים – כל אלה. אני כותבת על פי רוב בבתי קפה. קפה יאפא פותח לב, מזמן בית טוב לשהייה, מבקש לפתוח מחשב ולקוות.
מרגוזה 33 יפו

2. חוף עג'מי

יותר נכון מי הים שנושקים לחוף. ביפו, בחלומי, מי הים צלולים מבכל מקום אחר בעולם. כך הם אמורים להיות. אני רוצה לבטוח בניקיונם, אלא שחפצים צפים וחשד תדיר לזיהום משבשים את החלום. ראוי היה לדאוג למי הים, חמדה נדירה ולא מוערכת.

3. מלון מרגוזה

כשהתחלתי לנדוד הפכה יפו ליפהפיה עם רדיד חדש, כמו הואר ארון הבגדים. מלון מרגוזה שבו התאכסנתי לא פעם כשבדירתישלישהו אחרים – הסביר פנים וחייך. כשיצאתי אל מרפסת הבוקר הגמדית המשקיפה אל הרחוב, ברכה אותי יפו ואימצה אותי שוב אל ליבה. טוב שבאת, אמר הבית. הישארי נא.
אבן שושן 1 יפו

4. שדרות ירושלים

אני חובבת גינות רחוב. לקראת תחילת נסיעתה של הרכבת הקלה נעדרו ערוגות ונסללו שבילי רוכבים, ונשתלו צמחי גינה. צעידה הלוך חזור על פני השדרה שמחה את עיניי, הירוק רענן ועצי הצל עצומים. ארבעים ותשעה מהם ניצלו בעקבות מאבק התושבים, ואפילו כלביהעירהודו שטוב.

5. זעתר מרקט

בשפע הזה אני רוצה להשתכשך, למולל, להסניף, לפזר, לפעמים אפילו לבזוז. אדי הניחוח נישאים ממיכלי האיחסון עבי הכרס, מפתים לשאת אותי אל האינסוף. והאיש היפה כל כך שואל לשלומי, אנחנו מחליפים דעות על הענן שמעלינו, על אמונה באל, הוא משוכנע, לרגעים כמעט משכנע. זה רק בשל יופיו, אני אומרת לעצמי.
שדרות ירושלים 75 יפו

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"נשמות", תיאטרון גשר, על פי ספרו של רועי חן. אילו יכולתי הייתי מרחפת מעל לבמה, חוברת לנשמתו בת ארבע מאות השנה של גרישה ומחבקת את כאבו. ככה הייתי עושה. נשמה תועה שאינה יודעת מנוח מרמזת לי שאילו היינו יכולים לחזור אולי היינו לומדים משהו על שורש אי הנחת ומתקנים בעודנו כאן. יצאתי מהתיאטרון וצעדתי רווייה, חושבת לעצמי איך אפשר ללמוד כבר עכשיו כדי למנוע את שביל הייסורים. תיאטרון כזה לא חוויתי מזה שנים. לכו לראות. ללמוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מגלן" מאת שטפן צווייג. שני עניינים ליוו אותי במהלך הקריאה בספר המופלא הזה. האחד הוא המסירות הבלתי נלאית למטרה, החתירה אליה, הסיכון הברור שאיננו מחבל במסע, והשני הוא קסם הכתיבה. ואולי שניהם אחד, שניהם אומרים את אותו הדבר: או זה או כלום. וגם חזרתי והבטחתי לי שההתמסרות למילים היא ה"בית". וגם, חשבתי עוד שאם יכול מישהו לכתוב ככה, כדאי מאד לחיות כדי לקרוא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האגודה לזכויות האזרחזקוקה לכל מי שעיניו בראשו וליבו בצד שמאל של החזה. לא תמיד הם מצליחים להוביל דילמה לפתרונה, אבל יש שם אוזן קשבת והפנייה הלאה למוסדות או הגופים הנכונים. איך נבחין באחר אם נראה אותו כזר, נרחיק עצמנו ממנו ולא ניכלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
להריע לכל מי שמנקה ביפו. פעם הייתי משוטטת ושקית בידי, אוספת. אחר כך נואשתי . מאז מחמם את לבי כל מטאטא עירוני, כל משליך אשפה לפח רחוב, כל מברשת המבצבצת מתחת למשאית קטנטונת שעבודת השאיבה ושטיפת הכביש הם בנפשה.

מה יהיה?
אם לא נכיר עכשיו, ממש עכשיו, שפנינו מכורכמות מצער ובושה כאחד.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית

>> ארז מירנץ (תעקבו) הוא הוא מחזאי וסופר, גדל ברמת גן, גר שנים ארוכות בתל אביב וחי כיום בברלין.הרומן שלו "דולדן" יצא באפריל האחרוןוהוא מגיע לתל אביב בפורים לרגל הקרנת סרט האימה "רופוס" (Rufus – Really Unusual Fucked Up Shit), שחלק מרכזי בו מבוסס על המחזה של מירנץ, "צמחים מטפסים", שהוצג במספר תיאטראות בתל אביב כולל בהבימה. הסרט הוא אנתולוגיית פאנק-אימה-ביזאר, ואם אתם פריקים של הז'אנר אתם רוציםלראות אותו ב-4.3 בסינמטק והכרטיסים שלכם כאן. בברלין הוא עובד על דברים חדשים ומנסה לשמור על שפיות תוך געגועים לאזורנו.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. כיכר ביאליק

משהו מהתחושה מתל אביב של פעם, גם בית העירייה הישן, בית ראובן רובין, בית ביאליק, מרכז פליציה בלומנטל והכול בקצה רחוב ביאליק, שהיה פעם המעוז של הייקים בתל אביב והיה אפשר לשמוע בו מבחר קללות בגרמנית וביידיש.

2. גינת פורסט היל

מקום קטן לברוח, בין גורדון לגוטליב. כמו מעבר דרך פורטל לעולם אחר, לפני חזרה לקלחת. מקווה שעכשיו, אחרי החשיפה הזאת הוא גם ימשיך להישאר ככה.

3. בית אריאלה

כן, המיתוג החדש, הקפה, הוויי.פיי והשעות המאוחרות עשו למקום טוב. מצד שני, לפעמים אני ממש מתגעגע למקום האפור וההסתדרותי שרק חובבי ספרים אמיתיים ונפשות אבודות באו אליו, לצד יושבי קרנות שהיו מארגנים פרלמנטים מופרכים בפואייה, עם ופלים וקפה אבקות מהמכונות הישנות. הייתי יושב שם שעות עם הסופר יונתן בן-נחום ז"ל, ואיתו לא היה צריך לא AI ולא גוגל.

4. רחוב זכריה

כל האזור של הצפון הישן תמיד קסם לי, ובמיוחד מהנמל עד הפארק, דרך אוסישקין, ירמיהו ובתי הקפה והמסעדות. אך רחוב זכריה, שלכאורה אין בו שום דבר לא אפור, הוא רחוב אניגמטי, ואני אפילו לא יכול להסביר למה, הייתי קורא לזה הייחוד שבחוסר הייחוד.

5. בית הקברות בטרומפלדור

בלילה יש שם תחושה מיסטית שמשהו קורה. וגם מזכיר לי את התקופה שהייתי יוצא לפאבים ומועדונים ולפעמים חשבתי שעדיף כבר להיות בשקט עם המתים.

מקום לא אהוב בעיר:

גינת שינקין.מקום ממותג, עם מיתולוגיה מנופחת מדי, שגם תהילת העבר שלו מוטלת בספק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירועי השירה של דורון בראונשטיין ב"הברווז המנפנף" כי אין לו אלוהים, בגלל שכל פעם יש משתתפים חדשים, כי יש שם שילוב של עכשיו ופעם, של גבוה ונמוך ושאין צנזורה. וגם הבעלים, שמתקרא "טוני לימון" הוא יוצר מעניין ורב-תחומי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דרך אתר "סימניה", הזמנתי ממישהו עותק בעברית של "מתחת לגלגל" להרמן הסה. יש בו הרבה יופי גלומי כזה. וגם הלקח: לא להעמיס על עצמנו יותר מדי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ניצולי שואה, הם לא יהיו פה עוד הרבה זמן וזה ממש הזמן לעשות משהו כדי להקל עליהם את הזמן שעוד נשאר להם. לא טיפלו בכולם כמו שצריך. שמעתי פעם תירוץ כזה: "גם ככה הם רגילים לרע." ואז הבנתי שצריך לעזור ולתרום להם אפילו עוד יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחראי על עבודות הרכבת הקלה. בטח כל-כך הרבה מאחלים לו רע, כנראה שהוא פשוט צריך חיזוק.

מה יהיה?
מצד אחד, פעם הייתי מסכים עם האמירה ש"שום דבר טוב לא ייצא מהחומר ממנו קורץ המין האנושי". חשבתי ששום דבר לא יהיה טוב, וכמו בספר "דולדן", שאפילו לא צריך לשאוף שיהיה יותר טוב. מצד שני, וגם אם תצחקו עליי, בזכות הדת אני מבין שאף אדם לא נברא לחינם, ואז זה ממש מקל על הציווי של לאהוב לרעך כמוך…

• העיר שלי
• ישראלים בחו"ל
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• בית אריאלה
• בית הקברות טרומפלדור
• שינקין

>> ליאת פלדמן (כדאי שתעקבו) היא גם פסיכולוגית וגם מבכירות נשות התוכן בטלוויזיה בישראל (ואחת המעולות שבהן), לשעבר סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10 ז"ל, וכיום יוזמת ומפתחת תכנים לסדרות דרמה ותעודה. ספרה החדש, "אובססיה – דו"ח מעקב" (הוצאת נוודים) עוסק בפרשת אהבה נכזבת שנתגלגלה להרגל של מעקבים ופטרולים בעקבות האהובה החמקמקה.אתם רוצים ואפילו יכולים לקרוא אותו.

>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

בספר ובחיים אני מרבה ללכת ברחובות העיר. בשנים האחרונות אני מבלה יותר ברחובות בשדרות ובסמטאות מאשר בבתי קפה, מסעדות או בארים. יחסית לאדם שלא אוהב להירטב אני די הרבה ליד מים. כיון שהים הוא חלק משמעותי מימיי, והוא נמצא במרחק דקות ספורות מביתי, לכל חוף בתל אביב יש משמעות שונה עבורי. עלי להיות ספציפית:

1. חוף הבננה

אי אז לפני יותר מעשרים שנה הגעתי לבננה ביץ' בעקבות יוסי פלח, חברי שעבד כמציל, והיה מרשה לי לקחת את החסקה לסיבוב. נתקלתי בחבורה מגוונת של אמנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, דוגמניות, משפטנים ופורשי היי טק אבודים והוזים, שקלטו אותי לתוכם. חבורה של אנשים שלא סובלים זה את זה ואוהבים האחד את השני אהבת נפש. מאז, זו דרך להתחיל את הבוקר. לצעוד לשם, לשבת מעט ולחזור. בתקופות בהן אני עובדת הרבה בבית, זו קהילה לקבל עמה את פני היום.

2. הילטון דרום // קפה בינתיים

מקום לעצור בו בהליכות השקיעה לים, ולהתבונן בישיבה על סלעי השובר ב"גולשים הצעירים". בקיץ אפשר לשתות מרגריטה קפואה, להסתכל באלה שכן נכנסו למים, ולחטוף מדי פעם כדור בראש מהנערים שמתאמנים בפוצ'י "הקפצות", והצללית שלהם כל כך יפה על רקע הערב.
אליעזר פרי 14 תל אביב

3. הקיוסק בבן גוריון פינת בן יהודה

בדרכי לים אני עוברת ליד קיוסק העץ התכלתי עם הגגון הלבן (של שלומי מ"גלים", חבר עוד מימי הדולפינריום). אני לא מכיר שם איש, ובכל זאת קרובה אליהם – אני רואה אותם כמעט בכל יום עם הכלבים, עם העיתון, אחרי אופניים, במקום אופניים. לעצמי אני תוהה איך הם יושבים גם בבוקר וגם בערב בקפה בשדרה. הם בטח שואלים את עצמם אותו הדבר לגבי. לא מזמן הוצבו בשדרה פסלים ריאליסטיים בגודל טבעי של דוד ופולה בן גוריון, משהו שהוא שילוב של קרינג' ושלווה בוטחת. בוקר אחד עברתי וערימות של ארגזים היו מונחים מאחורי הפסלים. הייתי בטוחה שזה מיצב אמנות על מצבנו. מימין הבחנתי פתאום במשאית מובילים, ועדיין זה בעיניי מעשה אמנות.

4. צ'אקולי // המרכז הימי בדולפינריום

אני אוהבת את הארכיטקטורה הקלה לכאורה, הלבנה והפתוחה של המרכז הימי. מסעדת צ'אקולי, במפלס העליון שלו, מציעה חוויה מתמירת תודעה. האוכל נהדר, אבל לא בזה הענין. עם מרטיני יבש או אולד פאשנד, אפשר להתבונן מבעד לרפפות המוטות קלות מטה, בשמש השוקעת ומלטפת את הריסים בריצודי כתום ולדמיין שאנחנו במקום אחר, בזמן אחר, לפני המשימה הסודית הבאה של האלטר אגו הג'יימס בונדי שלי.

5. קריית המלאכה והגלריות בדרום העיר

בימי חמישי אני אוהבת לצאת ל"סיבוב גלריות". בזמן האחרון התנועה והחורף גברו עלי, ואני מעדיפה שבתות, כשהעיר ריקה ושקטה. אפשר להספיק הרבה אמנות בבת אחת, ולתת לשטף של דימויים, פורמטים וחומרים לעשות בך, או לא. במיוחד אהובות עלי הגלריותעינגא, "גורדון" של רחוב הזרם,אלון שגב, וגלריה רוטשילד, אשר נמצאת בכלל ברחוב משה מאור 2. הם אוהבים להציג ריאליזם בשמן, וזה יפה יפה, כמעט כמו הגג הענק שהוא בעצם משתלה המחפה את הגלריה שלהם.

6. רחוב מזא"ה

פעם בשבוע אנחנו נפגשים במרתף של אלכס לנגן. הבנים טענו שבס זה יותר סקסי, אז אני מנגנת בבס, שזה באמת כיף כיף כיף. אנחנו גרועים שזה פחד, אבל אלו מן השעות הקסומות של השבוע.
עורכי המדור היקרים, ודאי לא חמק מעיניכם שלא ציינתי את חנן מרגילן, אני מקווה שתפרסמו בכל זאת ???? (והנה ציינתי)
(הערת המערכת: זה אכן מנוגד לחוקי המדור אבל גם אמרנו חמישה מקומות ובחרת שישה, אנרכיה מוחלטת שאין לנו את המשאבים להתמודד איתה)

מקום לא אהוב בעיר:

העיר אהובה עליי כולה ואני נהנית להרגיש אותה ברגל. עם המולת ההשתפצויות והחפירות הבלתי נגמרות, תנועת האנשים ביום ובלילה, היא מרגישה לי כמו עיר גורה אשר משמיעה קולות של נמר. אני אוהבת להיות בחוץ בעיר, כמעט בכל חוץ שהוא. כשהגעתי העירה מחיפה, לפני יותר משלושים שנה, הזדעזעתי מההזנחה והריפוט. אבל מהר מאוד הרגשתי כמה היא פתוחה, מאפשרת, מגוונת. קטנה קטנה, כמו נייר מילמטרי, שכל תזוזה של משבצת בו היא שכונה אחרת לגמרי, עם קפה אחר, וייב אחר ואנשים אחרים. נדמה לי שמי שלא גדל בעיר עצמה לעולם לא יתיחס אליה כמובנת מאליה. למרות שאני לא אוהבת את רחוב אבן גבירול, הוא המראה האהוב עלי כשאני חוצה את הירקון מצפון אחרי נסיעה, ויודעת שחזרתי הביתה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "פיליון" של הארי לייטון (במאי צעיר שלא הכרתי) עם אלכסנדר סקארסגארד והארי מנלינג (שמדאדלי דרסלי המעצבן ב"הארי פוטר" גדל להיות עלם צנום וביישן). בחור גיי, מופנם, שעובד ככרטיסן בחניון ענק ובערב שר במקהלת גברים א-קפלה, מתאהב באופנוען אלילי (סקארסגארד מן הסתם) ונסחף איתו למערכת יחסים מינית של אדון ועבד. יש חלקים קשוחים בסרט, אבל הוא גם נוגה, מכמיר לב. יפה לראות את התמורות בתוך הקשר בין שניהם, ואיך ההתבטלות המוחלטת בפני ה"אדון" מאפשרת לחלקים באישיותו של העלם הצעיר לצאת לעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בימי המלחמה?
אחרי השבעה באוקטובר כמעט ולא פתחתי טלוויזיה, ובקריאה התנחמתי בספרות רחוקה מכאן. במוזיקה ובאמנות עלה בידי לחוות, לא כוח ותקווה, אולי פורקן. בערך חצי שנה אחרי התקיים פצ'ה קוצ'ה, בסופו עלה בחור בשם יקי גני להדגים מה הוא עשה באמצעות AI. הוא מידל אמני ענק חיים ומתים לביצוע הולך ומתגבר של "הכעס" של רוקפור. אפשר היה לראות את אלביס, דיוויד בואי, לשמוע את הגיטרה הלבנה המיבבת של פרינס ונהמות האוברדרייב של הנדריקס. היום אפשר לעשות דברים יותר משוגעים וביותר קלות, אבל זה פעל עלי, והרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להתמלא. לא הייתי מוכנה לזה, כשפתאום עלתה על המסך דמותו של יותם חיים כשהוא מתופף, כאילו עם כל הגדולים, המתים והחיים, התייפחתי בשורה הראשונה של היכל התרבות (שם נשארו כרטיסים), כפי שלא קרה לי לפני כן ומאז.
לינק לקטע למי שזקוקים לבכי טוב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בסוף תקופת הקורונה פנתה אלי קופ"ח "מכבי" כחלק מפנייה כללית לחבריה, בה היא מזמינה את מי שרוצה ויכול להיפגש עם אדם בודד. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה, ובעיני רוחי ראיתי קשישה, אולי ניצולת שואה, שיושבת עמי על ספסל בגינה. נרשמתי, והתחלתי להיפגש עם אשה צעירה בהרבה, שחייה התהפכו לאחר תאונת דרכים. במשך שנתיים נפגשנו פעם בשבוע, אצלה, לפעמים יצאנו מעט ובזהירות. מאוחר יותר המשכנו לשוחח בטלפון, ואני מרגישה אשמה שאני לא עושה זאת יותר. מעבר להפגנות, לעירנות ולהתארגנות סדורה הנדרשת מאיתנו, מכל מי שזכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים חשובים לו, במרחב הפרטי המצומצם שלנו חיים כל כך הרבה אנשים שישמחו למפגש, לשיחה, לשהייה מעט ביחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל כך הרבה מתנדבים, פעילים בקהילה, עסקים קטנים שתעלות חפורות להם שנים, ובכל זאת, אציין את עובדי הקופה בסניף אםפם בדיזינגוף-ארלוזורוב שנסגר זמנית לשיפוצים. הם חמודים ואישיים ביחס שלהם. שבה את ליבי שהם נותנים לחתולי הרחוב להיכנס להתחמם בסניף כשאין הרבה לקוחות ומחביאים אותם מאחורי עמדת הקופה.

מה יהיה?
אני חיה כמה שנים עם מועקה ודאגה ממה שקורה איתנו, ובכל זאת מאמינה שיש למקום הזה תקנה.

את הספר "אובססיה – דוח מעקב" אפשר להשיג באתר הוצאת נוודים, ובפלטפורמת הספרות 'עברית'
https://did.li/n1vmC

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• בננה ביץ'
• חוף הילטון
• שדרות בן גוריון
• צ'אקולי
• קריית המלאכה
• מזא"ה
• פצ'ה קוצ'ה

>> מאיה קלופמן (תעקבו דחוף) היא סופרת שבימים אלה מוציאה את ספרה השני, "מחר נרוץ מהר יותר", שעוסק בגיבורה תל אביבית שמתקרבת לשלושים ועושה הכול נכון – העבודה הנכונה, החבר הנכון, בתקווה שמענה על הצ'קליסט יעשה אותה מאושרת. ונחשו מה. מאיה קלופמן גרה בצרפת, בגרמניה וגם קצת בשנגחאי ובסינגפור, ועכשיו בתל אביב עם כלבה שחורה ובן זוג. בכל יום היא מספרת לעצמה שאין כמו תל אביב.הספר מחכה לכם כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

"מחר נרוץ מהר יותר", עטיפת הספר

1. המגדלור

אסור לי להיכנס לחנויות ספרים. כשאני נכנסת לחנות ספרים, כל השליטה העצמית שבניתי, תוצאת שלושה עשורים של עבודה עצמית, מתפוגגת תוך שלושים שניות ואני רוצה לקנות הכול. הבעיה חמורה במיוחד במקומות כמו המגדלור, שהם גם יפהפיים וגם מחזיקים ספרים שנבחרו ביד חכמה ובתשומת לב. סביר להניח שתמצאו אותי מלטפת את כל הכריכות תוך כדי שאני ממלמלת שאסור לי, אסור לי, כל הדרך אל הקופה. בעיה נוספת היא הצוות המקסים של החנות, שיעז לומר לי שבחרתי ספרים מעולים ושזה רעיון נהדר, לשאול אילו ספרים אחרים של נטליה גינזבורג כבר קראתי, ולומר ש"העיר והבית" מתאים לי בדיוק. מזל שעברתי לספרים דיגיטליים.
מקווה ישראל 18 תל אביב

2. תחנת אלנבי של הרכבת הקלה

תחנת אלנבי של הרכבת הקלה היא כמו שער למציאות אלטרנטיבית: גרסה של ישראל שבה יש תחבורה ציבורית מתפקדת, תכופה, בתחנות נקיות. קשה להאמין, אבל אנשים אפילו עומדים שם (לרוב) בצד הימני של המדרגות הנעות. כניסה לתחנה של הרכבת הקלה היא בעיניי כמו קפיצה קטנה למדינה שהייתה אפשרית לנו, לרגע שבו כמעט היינו יפן או סינגפור. ואז, כמובן, יורד גשם, הקריין מכריז שהרכבות ייעצרו בתחנת אליפלט עקב תנאי מזג האוויר, וכולנו נזכרים שאנחנו בלבנט בעצם.

3. ספריית מגדל שלום

אני מאמינה גדולה בכוחן של ספריות, מאז שבכיתה ג' סיימתי לעבור על כל ספרי הילדים והספרנית ואני סיכמנו שהיא תעלים עין אם אקח גם ספרים מהמדפים של הגדולים.ספריית מגדל שלום היא אולי לא הספרייה הכי גדולה בעיר, אבל הנוף שלה לנווה צדק ולים הופך אותה למקום המושלם לשבת לקרוא בו. בנוסף לשימושים הרגילים, יש בה לא מעט אירועי ספרות ותרבות מופלאים (כשאומרים לכם להגיע בשבע, כי אחר כך השערים לבניין נסגרים, באמת מתכוונים לזה. אל תנסו את הצוות). רם וצוות הספריה מקדישים גם לא מעט זמן ומשאבים לתמיכה ביוצרים. כתבתי את רוב הספר השני שלי בחדרי הכתיבה האחוריים, שגם להם יש נוף אגדי (עם הציבור הרחב סליחה). לפי חוקי הפורמט מותרת רק ספרייה אחת, אז אוסיף שאוט אאוט קטן לברטה הספרנית מספריית ניסטור, שאם תחליט שאתם קוראים מספיק מהר, גם תאפשר לכם לקחת יותר משלושה ספרים בבת אחת, וכך עזרה לי לעבור את תחילת המלחמה שבה יכולתי לקרוא רק ספרים טיפשיים.
אחד העם 9 תל אביב

4. פארק המסילה

המילה פארקאולי גדולה על המקום הזה, שיש בו בעיקר מסילה, אבל הוא בכל זאת חלקה קטנה של דשא ושמיים במרכז העיר. בתי הקפה, הספסלים וגינת הכלבים הופכים אותו ל"מקום שלישי" מושלם. בסופי שבוע אני לפעמים מוצאת את עצמי פעמיים או שלוש ביום בפארק, מטיילת עם הכלבה, יושבת עם חברים ובן הזוג שלי בדשא, שותה קפה.

5. חוד המחט

בית הקפה שאני מתגעגעת אליו מאז שגליתי דרומה.גם חנות תקליטים, גם דוג פרינדלי, ובעיקר כזה שלא מגרשים בו לקוחות שיושבים שעות עם הלפטופ ומנסים לכתוב ספרים, אבל מצד שני מצליח שלא לייצר את אווירת הזה-בעצם-משרד שיש בהרבה בתי קפה שמאשרים לפטופ בעיר. זולג לאט מקפה לאלכוהול ככל שהיום מתקדם.
דיזנגוף 225 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

בתור רוכבת אופניים לא-חשמליים, קשה להשתחרר מהתחושה שכל מי שנמצא על שביל האופניים מנסה להרוג אותי אישית. רוכבי קורקינטים שעבורם מגבלת המהירות היא המלצה, הולכי רגל שלא מצליחים לזהות את הסימון הירוק של שביל האופניים, שליחי מזון – אני חמודה, אשמח שתשאירו אותי בחיים, תודה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "על נהרות" שלאריאל כהןבמוזיאון תל אביב. אני בדרך כלל חשדנית כלפי עבודות מיצג, אבל יש משהו ייחודי באופן שבו האמן מחבר בין נקודות שונות לאורך ההיסטוריה, מפרק אותן ועושה מהן משהו עכשווי מאוד, רלוונטי מאוד, ובעיקר מעורר מחשבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"סיום מדומה" שלנועה סוזנה מורג. ספר קצר ודחוס שמסתכל על האפשרות לפרוש מהחברה האנושית, כמו טייק ישראלי על "סרוטונין" של וולבק אבל קצת יותר אופטימי (בלי ספוילרים). לא ממליצה לקוראים שמעוניינים בספר משמח או לכאלו שמחפשים תשובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פרויקט ילדי המוזיקה של יפו, של עמותת מקור, מקים מרכזי מוזיקה עבור נערים מוכשרים בסיכון. ממליצה לקנות כרטיס לאחד מהמופעים שלהם, שבהם הנערים מופיעים עם האומנים הכי גדולים בארץ, או לתרום ישירות לעמותה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שחף, הסייר הקהילתי של לב תל אביב דרום. אדם שעושה את העבודה שלו טוב באופן חריג, ובכך לא שונה בהרבה מסעיף הרכבת הקלה לעיל.

מה יהיה?
אני אופטימית, קצת מטבעי, קצת כי אני לא מרגישה שיש ברירה אחרת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• רכבת קלה: תחנת אלנבי
• מגדל שלום
• פארק המסילה
• חוד המחט