איפה אתם מחזיקים את צנצנת 10 האגורות שלכם? על השידה בכניסה לבית כמו בני אדם נורמליים? על מדף במטבח כמו תמהונים? על שולחן העבודה כמו פסיכופתים? ואולי האגורות שלכם בכלל נשפכות לתוך הספה?

"האוצר האבוד" הוא מיזם קהילתי שלקח ברצינות יתרה את הנתון המדהים שיש בישראל כ-150 מיליון שקלים במטבעות של 10 אגורות אשר אינם חלק מהמחזור הכלכלי – כלומר, סתם יושב בבתים, כי לא נעים לתת אותו אפילו בתור טיפ. וכך, בשיתוף עם חברת ברינקס (כן, אלו שבדרך כלל משנעים סכומי כסף רציניים בהרבה) הפרויקט אוסף ומשנע עשרות אגורות שאוספים ילדים (למי עוד יש זמן פנוי לחפש אוצרות כאלה), שבוחרים ביחד עמותות ומטרות הקרובות לליבם ותורמים את הכסף שנאסף.

>> האוצר האבוד: עושים סוף טוב לסיפור על עשר אגורות

עד כה, פעל הפרויקט תחת המטריה של "עיגול לטובה" במסגרות החינוכיות בלבד, אבל בשבת (3.9), האוצר האבוד ישיק תיבת איסוף ראשונה בתל אביב – שתוצב בבית רומנו של התדר, אלא איפה. התיבה עצמה, שעוצבה בסטודיו פדואה לעיצוב (של המעצב זוכה פרס רוטשילד פרופ' אלכס פדואה) כוללת קוד QR – אתם יודעים, כמו כל תיבות האוצר האגדיות – שניתן לסרוק על מנת לבחור לאן לתרום את האגורות שלהם. העמותות המשתתפות בפרויקט מסייעות לניצולי שואה ולאזרחים ותיקים, לאוכלוסיות נזקקות ולקהילות מוחלשות, לילדים ונוער בסיכון, עמותות סביבתיות ועד ועוד.

היות ומדובר, בכל זאת, באירוע בבית רומנו אפשר לצפות גם לתוכנית אמנותית, ואכן יופיעו באירוע שלומי שבן, לירז צ'רכי, תום יער, רועי כפרי וטל טירנגל (שירי מרפסת) וגם יתקיים פאנל בנושא פילנתרופיה בהנחיית הפרשן הכלכלי של תאגיד השידור, שאול אמסטרדמסקי, בו ישתתפו בין היתר אורני פטרושקה (מייסד עיגול לטובה) וגם שרון קנטור – מוזיקאית, סופרת, מאנשי "האוצר האבוד" וכמובןגם כתבת טיים אאוט.

>> בית רומנו, שבת (3.9) 18:00, הכניסה חופשית

• הבועה
• תרומה
• עמותה

• Facebook
• Twitter
• Email

על ראש גבעה בלב שכונת הווילות המנומנמת של הרצליה ב' עומד מבנה מרשים שראשיתו אי שם בשנות ה־30 , אז הגיע שאול טשרניחובסקי וחלם להקים במקום בית הבראה לאמנים וסופרים תשושי נפש. החזון מעולם לא יצא לפועל ומאז עבר המבנה גלגולים רבים, ובין השאר שימש את המדרשה לאמנות בתחילת שנות ה־70. ב־1995, לאחר שנים שבהן עמד שומם ונטוש, חזר לייעודו המקורי והפך למשכן אמנים שוקק. בעשור האחרון איבד המקום מיוקרתו, עד שלפני שמונה חודשים נכנס לניהולו רן קסמי־אילן (39), בוגר בצלאל ששימש במשך שמונה שנים כאוצר ומנהל תוכנית החינוך של המרכז הדיגיטלי בחולון. קסמי־אילן, שהקים גם גלריה באופקים ועבד בתחנות האמנות ברמלה וברהט, נמרץ ומלא אנרגיה להחזיר חיים למשכן. אחרי שיפוץ נרחב הוא השיק במאי את התערוכה הראשונה; זו נחלה הצלחה רבה, והערב תיפתח התערוכה השנייה "סף", שתפגיש בין האמניות דנה רז, יסמין דייוויס והדס חסיד.

המרץ הזה מאוד מאפיין אוצרים שמגיעים למקום חדש. אתה לא מפחד שתתעייף?

"אני כל הזמן מנסה להיות עם היד על הדופק על מקדם השחיקה. יש אנשים שמגיעים לעמדות כאלה ומשתמשים בה כפלטפורמה לעבור למקום אחר. צריך כמה שנים כדי להטביע חותם במקום כזה".

איך תגדיר את האג'נדה האוצרותית שלך?

"חשוב לי שכל אחד שנכנס לתערוכה יבין תוך חמש דקות איך זה קשור לחיים שלו. חשוב לי להגיב מהשטח ולא ממעוף הציפור. התפקיד שלי הוא לא לנסח את ההיסטוריה אלא להגיב בזמן אמת".

איך זה שונה ממקומות אחרים – המרכז לאמנות דיגיטלית, CCA?

"אפשר להוסיף גם את ממותה בירושלים. כל אלה מרכזי אמנות ללא כוונת רווח, הם מעטים בסצנה והקיום שלהם חשוב, הם מאפשרים לאמנות לא מחירה להתקיים. כן, השאיפה שלי היא להיכנס לתוך המשפחה הזאת. אני בא מהמשפחה הזאת".

משפחה פריפריאלית?

"כן. לא במקרה מקומות כאלה נמצאים מחוץ לתל אביב. האלטרנטיבה הזאת נדרשת ונכונה. תסתכלי על התוכנייה של מוזיאון תל אביב בשנה וחצי האחרונות – תנועה ציבורית, מאיר טאטי, אורי קצנשטיין. אם תסתכלי על התוכנייה של המרכז לפני שבע שנים תגלי את אותם אמנים. המקומות האלו הולכים היום איפה שאחרים ילכו מחר".

בשנים האחרונות יש לא מעט ניסיונות לעורר את הפריפריה התרבותית – חיפה, באר שבע ועכשיו הרצליה. זאת לא רק תופעה ישראלית. השאלות הן למה זה קורה ואם זה יצליח.

"הפריפריה רעבה יותר, יש דחיפות גדולה לעשות משהו, אבל אתה צריך לפתח את הזהות האישית שלך, אתה לא יכול להתעלם ממה שקורה מסביב. אני לא יודע אם אני כל הזמן אשב בשולה. אני לא מעסיק את עצמי בשלב הזה במה יהיה הלאה או אם אהיה חלק מהתהליך התבניתי הקבוע של להיות בשוליים, לעבור למרכז ואז להיבעט כי לא שמת לב שאתה כבר לא עדכני".

אז איך מביאים אנשים למקום הזה שהוא די חור. זאת אחת הבעיות של היוזמות הפריפריאליות.

"עבדתי תמיד בחורים. אני לא מכיר סיטואציה שבה אני לא נדרש להביא אנשים, כך שזאת לא מעמסה מבחינתי, זה אתגר. את האתגר מפצחים ראשית על ידי דיאלוג עם סוגי הקהלים השונים".

אבל הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים עלול לרדד את התכנים ולהפוך את המקום למתנ"ס.

"מתנ"ס זו לא מילה רעה, היא יוצרת קהילה. החוכמה היא לדעת לא להתבלבל. מעולם לא התפשרתי על העניינים האלו, לפעמים שילמתי מחיר. בתערוכות היותר פוליטיות שאצרתי היו עימותים, אבל מבחינתי זה היה דיון וחשוב שהוא יתקיים. אני שואב הנאה גדולה מלראות מישהו עומד מול עבודת אמנות ומבין משהו על החיים שלו".

"סַף", משכן האמנים, יודפת 7 הרצליה,
נעילה ב־3.9

• פריפריה
• עמותה
• מה נפתח
• אמנות
• הרצליה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כ־300 תינוקות ננטשים מדי שנה בישראל. תינוק בריא שננטש יועמד לאימוץ בתקווה שיזכה למשפחה אוהבת, אך תינוקות שזקוקים לטיפול רפואי ולשהות ממושכת באשפוז מציבים את בתי החולים בישראל בבעיה. "כשעבדתי במחלקת ילדים לפני שנים, תינוקות חולים מאוד ונטושים היו שוכבים שבועות במיטה לבד. האחיות היו מאכילות אותם, אבל לא היה להן זמן לחבק אותם או אפילו לדבר אליהם", מספרת בכאב ר', אחות ותיקה.

כיום שום בית חולים בארץ לא מוכשר מבחינת כוח אדם להעניק לתינוק נטוש את הטיפול הרגשי שלו הוא זקוק: אין מי שיחבק, שייצור קשר עין, ידבר איתו או אפילו ייגש אליו כשהוא בוכה. משרד הרווחה מתערב רק לאחר שהתינוק משתחרר מבית החולים, והתינוקות הבודדים מטופלים במישור הפיזי־רפואי בלבד ולא זוכים להתייחסות אישית ורגשית ולחום. לתוך החלל העצוב הזה נכנסת עמותת חיבוק ראשון אשר מפעילה כיום כ־500 מתנדבות שעוברות הכשרה מיוחדת, ותפקידן הוא לחבק, לתקשר ולשמש תחליף למגע ההורי בחודשי החיים הראשונים.

"נפגעת אצלם החוליה הכי בסיסית של האמון בקשר אנושי", אומרת חדוה זלוטר, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "הורות בהתאמה אישית". "מחקרים בילדים שגדלו בבתי יתומים מצאו שרובם אפילו לא בוכים, כי בשביל לבכות צריך להאמין שיש מי שישמע את הבכי. הילדים האלה מתנהלים בעקרות נפשית. האדם ברחוב עלול לחשוב שככל שהילד יותר קטן הוא פחות מודע, לא מבין ולא זוכר, ולכן מה שקורה בגילים האלה משליך עליו פחות. אבל בפועל ידוע שחסכים רגשיים בגילים האלה משפיעים על הבסיס של הנפש".

במוצאי שבת (30.7) יתקיים אירוע התרמה מיוחד, שיתוף פעולה בין עמותת חיבוק ראשון לביןגלריה ארטמיסיהבפלורנטין. במסגרת האירוע יוצעו למכירה עשרות יצירות אמנות שיצרו ילדים עד גיל 12 , וכל ההכנסות יועברו לפעילות השוטפת של העמותה. נוסף לתערוכה המיוחדת יוצגו גם עבודות של עשרות האמניות המציגות בגלריה, המתמקדת בקידום נשים, ו־20 אחוז ממחיר היצירות שיימכרו יהיו תרומה לעמותה.

תערוכת מכירה לעמותת חיבוק ראשון,
גלריה ארטמיסיה, אברבנאל 31 תל אביב, שבת (30.7)
החל מ־18:30

לגלריה ארטמיסיה

• תינוקות נטושים
• עמותת חיבוק ראשון
• חיבוק ראשון
• גלריה ארטמיסיה
• פסיכולוגיה
• עמותה
• תינוקות
• התנדבות
• יתומים
• תערוכה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בתקופה שבה משרד התרבות סוגר בהדרגה את הברז, אפשר להתנחם ביוזמות עצמאיות שעושות אמנות בלי עזרה מההורים ואפילו משתמשות בה כדי לתרום לקהילה. הכירו את "הקבוצה" – בית ספר למחול ותנועה לבוגרים מעל גיל 20 שהוקמה על ידי צעירים שהרגישו שאין להם באמת איפה לממש את אהבת המחול שלהם. כעת, אחרי 14 שנות פעילות במתנ"ס יפואי, הם נדרשו למצוא קורת גג חלופית וקבעו את משכנם החדש בשכונת הארגזים. הקבוצה ידועה באוריינציה החברתית המובהקת שלה, והמלגות שהיא מממנת עבור תלמידיה מתורגמות לפעילות חברתית ביפו, עבודה עם נערות בסיכון ועבודה בגני ילדים של פליטים. מעבר הדירה זימן לבית הספר הזדמנות לתמוך גם בתושבי השכונה באמצעות הפעילות שלו.

"אנחנו בונים תוכנית מלגות חדשה שתיצור פעילות קהילתית ענפה בשכונה", מספר איתי יטוב, המנכ"ל והמנהל האמנותי של בית הספר. "אנחנו רוצים להפוך לגורם משמעותי כאן, שאנשים יגיעו הנה לרקוד. יש פה אוכלוסייה מגוונת וכולם מפרגנים".

פלייה בגיל 74

אחרי 15 שנה של פעילות כעמותה ללא מטרות רווח, עדיין מדובר בבית הספר היחיד בארץ למחול או לאמנות שפועל ללא תמיכה ממשלתית, עירונית או פרטית. אף שלא מדובר במוסד אקדמי, הבוגרים זוכים להכרה אקדמית. בין כותלי בית הספר אפשר למצוא מגוון של תלמידים, ממבוגרים שהחליטו להגשים חלום ילדות (התלמיד הכי מבוגר בבית הספר היה בן 74) עד צעירים מחו"ל. האטמוספירה הייחודית מצליחה להכיל את כולם בכיתה אחת ולהוציא מתוכה רקדנים מקצועיים שממשיכים הלאה לקריירה חדשה, ובחלקם תוכלו להציץ בעוד חודשיים, כאשר יציגו יצירות עצמאיות.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• מחול
• עמותה
• שכונת התקווה
• שכונת הארגזים
• הקבוצה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עמותת רופאים לזכויות אדם תפתח בשבוע הבא, בפעם השלישית, את תערוכת המכירה "פלסטר", לגיוס כספים למרפאות הפתוחות שלה. בתערוכה, שאצרו ורדית גרוס וכרמית גלילי, משתתפים 140 אמנים יהודים וערבים, והיא תפעל ב-4-6 ביוני בהאנגר 2 בנמל יפו (חלל התיאטרון).

רופאים לזכויות אדם הוא ארגון הפועל למען שוויון בזכויות לבריאות. הארגון מפעיל מרפאות פתוחות המסייעות לאוכלוסיות שאין להן ביטוח בריאות ממלכתי או גישה למערכת הבריאות הציבורית. מרפאה אחת של הארגון פועלת ביפו למען אוכלוסיות חסרות מעמד בישראל (פליטים, מהגרי עבודה, נפגעות ונפגעי חוק האזרחות), ויש לו גם מרפאה ניידת שחברי צוותה נוסעים בכל שבת לכפר אחר בגדה המערבית, וגם לרצועת עזה כשיש אישור לכך.

מטרתה של התערוכה "פלסטר 3", ששמה משלב מושג מעולם הרפואה (פלסטר) ומושג מעולם האמנות (פלסטית), היא כאמור לגייס כספים למען פיתוח המרפאות הפתוחות ואחזקתן. בתערוכה ישתתפו אמנים מתחילים וכן אמנים ותיקים ומוכרים, בהם דני קרוון, דוד טרטקובר, ציבי גבע, יאיר גרבוז, זויה צ'רקסקי, Know Hope, אורי גרשוני, סיגלית לנדאו ו־Klone.

העבודות, 200 במספר, יימכרו כולן במחיר אחיד – 1,000 דולר – כחלק מתפיסת העולם השוויונית של הארגון. 25 אחוז מהסכום יקבל האמן והשאר הוא תרומה לרופאים לזכויות אדם. הציורים והתצלומים שיוצגו אינם פוליטיים בהכרח. "הם מייצגים את הפרקטיקה האמנותית של כל אמן", אומרת האוצרת ורדית גרוס, "רצינו שלא תהיה תמה ספציפית כדי להבטיח עושר אמנותי".

הרעיון מאחורי התערוכה החל לפני שלוש שנים, אז ביקרה גרוס בסטודיו של האמנית שירה גלזרמן. השתיים, שביקשו לסייע לארגון, הניחו כי ארגון תערוכת מכירה תהיה יוזמת התנדבות "יעילה יותר מלשבת במשרדים. התערוכה נחלה הצלחה גדולה בשנתיים האחרונות, ואני חושבת שהיא נותנת לרופאים לזכויות אדם את ההזדמנות לצאת החוצה ולבלוט, וכך אנשים יכירו גם את הארגון", מעידה גרוס, "היה לנו חשוב שהתערוכה תהיה אצורה ושיהיו אלה אמנים שאנחנו מאמינות בעבודות שלהם".

"פלסטר 3". אירוע פתיחה: חמישי (4.6), החל מ־20:00.

מכירה מוקדמת החל מ־31.5. פרטים נוספים באתר:phrplaster.com

• פלסטר
• ורדית גרוס
• כרמית גלילי
• שוויון זכויות
• חסרי מעמד
• מהגרים
• דני קרוון
• ציבי גבע
• רופאים לזכויות אדם
• שוויון
• דוד טרטקובר
• זויה צ'רקסקי
• יפו
• רפואה
• פליטים
• עזה
• תרומה
• סיגלית לנדאו
• Klone
• יאיר גרבוז
• know hope
• עמותה
• אמנות
• תרבות