• Facebook
• Twitter
• Email

האיחוד המסתמן בין רשת לערוץ עשר צפוי לעשות הרבה רעש בחודשים הקרובים. בהנחה שהמפץ הזה יאושר על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, ואם וכאשר תמכור רשת את חלקה בחברת החדשות לקשת, רשת ועשר יתאחדו לערוץ אחד. לכאורה, מדובר בחדשות לא רעות, מתבקשות אפילו בתחום שמדמם סכומי עתק מאז פיצול ערוץ 2 בנובמבר האחרון.

רשת ועשר משמשים לזה לזה כמכסה לסיר. הראשונה מתחרה בקשת בגזרת הבידור, במידה הולכת וגוברת של הצלחה, ועם האיחוד אולי סופסוף תאמץ לחיקה גם תכנית סאטירה בעלת כישרון הישרדות ותסנף בחזרה את "גב האומה". השנייה מתחרה בתכנים של חברת החדשות (חדשות 2 לשעבר) ביעילות כבירה. הצופים יעדיפו אמנם את אפשרות הבחירה המשולשת, אך יודעת כל צופה בעלת ממיר תלת ערוצי שאין זה ממש משנה. התנודה ממילא נעשית בין שני ערוצים חביבים במיוחד, והצער על הנסיגה מהרפורמה שהולידה את קשת 12 ורשת 13 (ויצרה יצור כלאיים משונה של חברת חדשות שמשדרת בשני ערוצים מתחרים), חסרת סיכוי ממילא במתכונתה הנוכחית, הופך שולי בלבד.

למהלך האיחוד המתבקש בין רשת לעשר אורבות סכנות חשובות יותר, שמאיימות להפוך צעד לא נורא, שישיב אותנו שנתיים אחורה, לצעד שישיב את הטלוויזיה והעיתונות הישראלית לראשית שנות ה-90. עלינו, אם כך, לחשוש בעיקר מפגיעה אפשרית בתכני חדשות עשר. חברת החדשות המצוינת של הערוץ, שזכתה לחופש יחסי תחת בעלת השליטה RGE, תיאלץ עתה לעבוד תחת אנשי עסקים מן המניין שלהם אינטרסים כלכליים שונים, בהם אודי אנג'ל ועידן עופר. ללא חברת החדשות, ערוץ עשר-רשת העתיד לבוא הוא אקדח סרק מפלסטיק. על הצופים להיות חרדים לכתבי החדשות, ל"המקור" המצוינת עם רביב דרוקר וברוך קרא, ובמידת מה גם לשאר הרוח של "לונדון את קירשנבאום", הרבה יותר ממשחק האצבעות המשולש שבממיר.

במבט קצר טווח לאחור, מובן כי הרפורמה שפיצלה את הזכייניות רשת וקשת הייתה בעלת ערך בידורי מעיקרו. להוציא את משבצת "פגוש את העיתונות" ואת משבצת לפני החדשות, שהפכו ב"קשת" מחדשותיות לרכילאיות, הסטטוס קוו העיתונאי נותר כמות שהוא. אולם המתמטיקה של תכניות הבידור מסתדרת מאליה, ובמובן זה אין להרבות בדאגה. הפורמטים מקבילים ("מאסטר שף" – "משחקי השף"), ההפקות מצליחות ונכשלות לסירוגין ("כמה רחוק" – "הזדמנות האחרונה לאהבה"), וסדרות המקור חוזרות על אותו הטריק ("צומת מילר" – "חיים שלי"). אם השלכות הרפורמה – כמו האיחוד המסתמן בין שני הילדים הפחות מקובלים בשכונה – יטלטלו את המאזן הנוכחי בין שתי חברות החדשות, כאן עלינו כבר לאמץ מבט חשדני.

• המסך
• רשת
• ערוץ 10
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בסרט התיעודי ״לאן לפלוש עכשיו״ מטייל הבמאי מייקל מור במדינות שונות ברחבי העולם, כדי לגלות מדוע החיים בהן טובים יותר מבארצות הברית. הוא לומד על מהפכת החינוך שעברה פינלנד, על בתי הכלא השיקומיים של נורבגיה, ועל מדיניות ימי החופש הנדיבה של איטליה. התחושה הראשונית שעולה מצפייה בסרט היא שבמקומות אחרים טוב הרבה יותר. התחושה השנייה היא של "היי, אולי אפשר ללמוד מהם משהו". צפייה ביצירה התיעודית של ערוץ 10 מעניקה תחושה אחרת.

מצב מערכת הבריאות הציבורית על הפנים. זה עצוב, זה מרתיח, וזה ידוע כבר יותר מדי זמן. הילה אלרואי, פרשנית הבריאות של חדשות 10, מגיעה להזכיר לנו את זה, במסגרת הסדרה הדוקומנטרית ״סלפי ישראל״, שמבקשת לצייר תמונת מצב של החברה הישראלית, כשהיא מפנה מדי שבוע זרקור על תופעה אחרת. הפרק ששודר אמש (ג') התמקד באופן בו מפקירה המדינה את הטיפול בקשישים, או כפי שהגדיר זאת התקציר: ״תחקיר מיוחד על קריסת השירותים הסיעודיים״.

עבודת התחקיר אינה העניין המרכזי בפרק הקשישים של ״סלפי״. היא שם, אך כמו תכניות פריים טיים דוקומנטריות אחרות, גם ״סלפי״ לוקה ברטוריקה של תכנית ריאלטי ובוחרת להתמקד בסיפורים האישיים, אלו המכוונים לבלוטות הרגש. ייאמר לזכותם שבחרו כאן בסיפורים יומיומיים; לא מחלות נדירות שדורשות תרופות נסיוניות שאינן נכללות בסל הבריאות, אלא התמודדויות סיעודיות נפוצות שעלולות לקרות לכל אחד. למען האמת, סביר להניח שהן קרו לכל אחד: כל מי שיש קשיש במשפחתו נתקל באחד מהסיפורים הללו. ״סלפי״ יודעת היטב שהיא מתעסקת בבעיה של כולנו.

הנתונים שהוצגו אתמול בפרק מבהילים, אבל לא מבהילים מספיק. שירותי הרפואה כרוכים בביורוקרטיה סבוכה שרק הופכת אותם נגישים פחות כשמדובר באנשים מבוגרים; המערכת זורקת את הקשישים מגורם אחד לשני כשבסופו של דבר הנטל נופל באופן כמעט בלעדי על בני המשפחה; יש מעט מאוד רופאים מומחים בגריאטריה, תחום התמחות שהפופולריות שלו רק הולכת ויורדת. ניר קידר, סמנכ״ל לכלכלת בריאות במשרד הבריאות, מזהיר כי בשנים הקרובות יתרחש משבר חברתי אם לא ניערך עכשיו. אבל איך? זה פחות מטריד את ״סלפי״.

זה אמנם לא מתפקידה של ״סלפי״ למצוא פתרונות, אבל גם להראות לנו קשישים שסובלים ואת בני המשפחה שלהם שכורעים תחת הנטל זו לא בדיוק מטרתה של יצירה דוקומנטרית. נקודת אור מוצאים ב״סלפי״ במרכז הרפואי הגריאטרי ״בית רבקה״, מעין אוטופיה סיעודית לגיל השלישי שם אין מחסור במטפלים והמטופלים משתקמים באמצעות סימולציות וידאו ועובדים מסורים. יכול להיות שנפתור את המשבר עם עוד עשרה מוסדות כאלו ברחבי הארץ, אבל כנראה שאת הבעיה הזו צריך לפתור ברמת התשתית ונראה שאף אחד — לא הילה אלרואי, לא הרופאים והפרופסורים המרואיינים, ולא משרד הבריאות — לא יודע מאיפה להתחיל.

מייקל מור לקח את צוות הצילום שלו והלך לראות במו עיניו מה קורה במדינות אחרות בעולם. נראה כאילו התחקיר המיוחד של ״סלפי״ אפילו לא עשה גוגל. גם אם זה לא היה מספק את הפתרונות להצלתה של מערכת הבריאות הקורסת, זה היה לפחות מעשיר את ״סלפי״, ששואפת להיות תכנית דוקומנטרית מובילה, אך נופלת בשטיקים של ריאלטי.

• המסך
• קשישים
• סלפי
• ערוץ 10
• תרבות