ביום חול של אחרי החזרה לשגרה המזויפת הזו, קצת לפני 12:00, השדרה המרכזית בשרונה מרקט כמעט ריקה, ולרגעים זה מרגיש כאילו אף אחד עדיין לא חזר לעבודה. ב-Pop N Roll, מסעדת אוכל מהיר אסיאתי חדשה, עמדות ההזמנה האוטומטיות עומדות מיותמות, אבל לא לאורך זמן. חצי שעה אחר כך זו כבר סצנה מסרט אחר: הזמנות זורמות למטבח בקצב אש, ושליחים ממהרים נושאים שקיות ממותגות. כנראה שככה זה כשרחל בן אלול משיקה מקום חדש.

>>אחרי הפצצה: ביסטרו חדש רוצה להשלים לרמת אביב את מה שחסר

מאור סבג, השותף של בן אלול בעסק החדש פופ אנד רול, לא מופתע. "את מה שרחל עשתה לסנדוויצ'ים היא עושה עכשיו למטבח האסיאתי. שנים שהיא שוחה בעולם הזה ורק חיכתה לרגע המתאים לקחת אותו למקום אחר, ולשים את טביעת האצבע שלה". למי שעלה הרגע מהמקלט נזכיר שבן אלול פרצה לחיינו לפני עשור כשהגיעה למקום השני בעונה החמישית של הריאליטי "מאסטר שף". בעונת האולסטארס מבשנה שעברה היא העפילה למקום השלישי, אבל הטייטל ממילא מתגמד לנוכח ההישגים בפועל: רחל בשדרה – רשת סנדוויצ'יות על סטרואידים בשהתמקמה בירושלים, שרונה מרקט ומודיעין – וכעת כאמור הסניף הראשון של פופ אן רול.

אורז סושי שבן אלול הגישה בריאליטי וכבש את לב וחך השופטים מהווה את הבסיס לדוכן החדש, אבל מכאן והלאה, שום דבר אינו שגרתי. חומרי הגלם עוברים תהליכים מורכבים ("בכל מקום משתמשים בגזר, מלפפון ואבוקדו. רחל מתעקשת על תפוח במרינדת יוזו"), והם משתלבים במנות באותה יצירתיות על גבול ההגזמה שכבר פגשנו בכריכים. לדוגמה: מנגו ואננס, רצועות טורטיה מטוגנות, כרישה פריכה, ממרח מיסו וכמהין ורטבים מושקעים.

מפאת המלחמה, התפריט הוטמע בהדרגה – קודם רולים ואחר כך כל השאר. "פתחנו עם חצי תפריט ועכשיו אנחנו מסיימים ללמד את הצוות ומשלימים את שאר המנות. בזמן המלחמה המרקט היה סגור לישיבה ורק עשינו משלוחים בכמות מינימלית כי רחל לא הסכימה שנסגור. היא מעדיפה להרוויח פחות ובלבד שלעובדים תהיה פרנסה".

הרולים, מנת הדגל, שמנמנים ועמוסי כל טוב. דף אורז דקיק עוטף שכבת אורז ובתוכה מילויים מגוונים שמבטיחים ביס מעניין: רול לצ'ה דה טיגרה (טרטר דג לבן, חסה לליק, אבוקדו, כוסברה, בצל סגול מוחמץ, גרעיני תירס, תפוז ואשכולית אדומה, ספייסי מיונז, רוטב לצ'ה דה טיגרה בציפוי בזיליקום) ומאצ'ה רול (ספייסי סלמון, חסה לליק, תפוח עץ סמיט, אבוקדו, מלפפון, בצל ירוק, פלפל צ'ילי, יוזו, ממרח מיסו וכמהין בציפוי אבקת מאצ'ה ותערובת שומשום). גודל רול כגודל לאפה ממוצעת והמחיר בהתאם, 59-66 ש"ח – לא זול יחסית לאוכל מהיר, ומצד שני, חוץ מפלאפל גבאי מה כן זול בעיר?

מבין הראשונות בולט חמוסטנה – מרק חמוסטה חמצמץ ובתוכו שלוש גיוזות במילוי בקר או עוף, חיבור מקורי שצולח בהצלחה את מחסום הפיוז'ן (46 ש"ח). קובה אורז, שלושה כדורים זהובים ופריכים, בן אלול מניחה ליד דגים, ירקות ופירות, ומוסיפה רוטב שמאחד הכול לכדי מנה אסיאתית מנומקת (66-69 ש"ח). במחלקת העיקריות זמין כרגע רק פאד קפאו עוף, בקר וטבעוני (69 ש"ח), אך בימים הקרובים יתווספו מנות נוספות כגון קארי ודג צלוי עטוף בחמר, שגרף לבן אלול מחמאות בשתי עונות הריאליטי.

לקראת סוף הביקור שלנו התור בפופ אנד רול כבר מגיע עד מחוץ לדלת. רולים נארזים בזריזות בקופסאות אדומות ונאספים על ידי בעליהם, שממהרים לפנות את הדרך. אחדים מהם תופסים מקום ברחבה שבחוץ, ואת הרוב החום והלחות מבריחים בחזרה למשרד. פניה של בן אלול מחייכות מתוך שלט גדול בכניסה, אבל נראה שאת הלקוחות מעניין יותר האוכל – שפע מופרע של חומרי גלם בפרזנטציה סקסית ורעיון מקורי שיושב בול על בלוטות הטעם. וכשיש שילוב מדויק בין קראנצ'יות, טריות ופריכות ורוטב מלא אוממי, גם החום של תל אביב לא מצליח לדכא את התיאבון.
קלמן מגן 3 (שרונה מרקט), ראשון-חמישי 22:00-10:00, שישי 15:00-10:00, שבת סגור, ובוולטותןביס

• אוכלים שותים
• רחל בשדרה
• שרונה מרקט
• פאסט פוד
• אוכל אסייתי

ארצות הברית, כידוע, משמידה את עצמה. היא לא צריכה אויב מרושע בשביל זה וגם לא נשיא דמנטי או פסיכוטי. האמריקאים ימשיכו לחסל את עצמם לדעת בדרך הכי אמריקאית שיש: אוכל מוגזם וקטלני שמורכב בעיקר משילובים שונים של בשר, פחמימות ריקות, שומן וסוכר וראוי להיחשב כנשק השמדה המוני. ואם כבר להתרסק מאימפריה למדינת עולם שלישי, למה לא לעשות את זה תוך כדי בליסת דונאט קרואסון ממולא בהמבורגר עם בייקון וגבינה וביצה שמצופה בבלילה ומטוגן בשמן עמוק.

>> מגלים את אמריקה: לאן המטבח האמריקאי מתקדם, אם בכלל?
>> זה לא מצחיק: עולם הקומדיה מפולג מאי פעם, כמו אמריקה עצמה

הגיע הזמן להתמקד בענף הייצוא המצליח ביותר של ארצות הברית – רשתות מזון מהיר טראשיות – ובשאלה החשובה "למה אין את זה בישראל". כי רשתות הפאסט-פוד האמריקאיות הן הרבה יותר מהמבורגר-צ'יפס על גרסאותיו השונות. יש לובסטרים, סטייקים, ספריבס, מקסיקני וארוחות בוקר מופרעות. רק תביאו מהר לפני שהכל מתפרק.

אאוטבאק סטייקהאוס

תסמכו על אמריקה שיקימו מסעדה אוסטרלית מבלי בכלל לנסות ולהגיש מה שאוכלים באוסטרליה. אבל בפלורידה של שנות ה-80, זה נחשב למסעדת נושא, קצת כמו אם סטיב ארווין היה משיק מסעדה – המקום הזה מלא בקלישאות של טבע אוסטרלי (לפחות נפטרו מהקנגרו בלוגו ב-2006) ומגיש מנות סטייק, סרף אנד טרף ומטוגנים דה-לוקס באווירת דיינר מחוספס בכ-1000 מיקומים ברחבי העולם, כולל אוסטרליה. כן, הם מוכרים קרח לאסקימוסים. אבל הלהיט הגדול שלהם זה בכלל "Blooming onion" – חצי קילו של בצל ענק, פרוס לצורת פרח, מכוסה בבלילה ומטוגן במלואו, לצד רוטב מיונז-חזרת. לא תמצאו אותה באוסטרליה.

דני'ס

אם זה מספיק בשביל קוונטין טרנטינו, שחלק גדול מתסריטיו המוקדמים כלל סצנה ב"דני'ס" (אך לא צולמו במסעדות הרשת, כי ההנהלה סירבה לאשר לו לצלם בהן), אז זה בטח טוב גם בשבילנו. מדובר ברשת שהתחילה בשנות ה-50' כמקום של דונאטס, והתפתחה תוך זמן מה לתופעה שהיא כיום: גן עדן של ארוחות בוקר אמריקאיות מופרעות בסניפים שכמעט תמיד פתוחים 24/7, חלקם בפורמט דיינר קלאסי, עם כמויות כולסטרול שיגרמו לעורקים שלכם להיסתם עוד לפני הביס הראשון. תודו לנו אחר כך כשתגיעו לטיפול נמרץ.

וונדי'ס

הם כבר ביקרו אצלנו עם קציצות הבשר המרובעות שלהם בשלהי האייטיז, סגרו את הסניף בדיזנגוף בתחילת הניינטיז, ומאז הם שמועה רחוקה. הרשת החביבה שרדה פשיטת רגל ב-2020 ומאז מתאוששת עם סניפים חדשים באוסטרליה ורומניה, וגם לנו כדאי. עם לחמניות פרעצל ולחמניות קייזר מבחוץ ויצירות מופת כמו ה"בייקונייטור" מבפנים, יש ל"וונדי'ס" מספיק קטע כדי לבדל אותה ולא לאכזב כמו רשתות ההמבורגר הגדולות שניסו להשתקע כאן מאז. למען השם, יש להם ברקפסט בוריטו עם בייקון. מה כבר ביקשנו.

לונג ג׳ון סילבר'ס

זה די מובן למה אין אף רשת פאסט-פוד למאכלי ים בישראל, אבל מותר לנו לחלום. והאמת היא שאם חולמים על לונג ג'ון סילבר'ס, שהוקמה בקנטאקי ב-1969 על שמו של הפיראט האייקוני מ"אי המטמון", אז זה חלום מטוגן ועסיסי וארוחות של 10 דולר עם דגים, שרימפסים ועוף, אבל הוא לא מי יודע מה טוב. מצד שני, עבור פיש אנד צ'יפס זול עם רוטב טרטר או פופקורן שרימפס ענק לצד האש פאפיז במחיר הזה לגמרי נשמח שהימאי יעגון בנמל שלנו.

וואפל האוס

אם תשאלו אמריקאים על וואפל האוס, הם בטח יעשו להם פרצוף מבוהל וישאלו איך שרדתם את הקטטה במקום והאם נהג משאית ניסה לשדל אתכם לזנות. הסיבה לכך היא שהדיינר הקלאסי הזה, שמאז 1955 הספיק להתפרס ל-2000 סניפים (בעיקר בדרום ובמערב התיכון של ארה"ב), זכה למוניטין מפוקפק בתור מקום שפתוח 24/7 וממוקם בעיקר בתחנות דלק בכבישים סואנים. זה אומר מפגש של טאקרים וקלאברים שתויים שמגיעים ב-4 בבוקר לאכול ארוחות דיינר מפוארות וסליזיות, מטוסט-בורגר אמריקאי מפואר ועד לארוחות בוקר עצומות. כן, גם ב-5 בבוקר. תקנחו עם וופל שמעליו עוף מטוגן, ורק נסו לחזור הביתה בשלום.

אייהופ

גם לנו יש IHOP. או "בית הפנקייק הבינלאומי". והאייהופ הישראלי בהחלט שואב השראה מאחיו שנולד בקליפורניה ב-1958, אבל הרמה אחרת לגמרי – כן, הפאנקייקים המפוארים הם פסגת התפריט, אבל מעבר להם יש גם תפריט דיינרי מקצועי שמתחיל בארוחות בוקר מפחידות בגודלן ולא מוותר גם על מנות עיקריות ברמה. רוב הסניפים פתוחים 24/7, ומדי פעם יש מבצעי "אכול ככל יכולתך" על פאנקייקים ב-5 דולר, כך שלא תצאו רעבים בשום מצב בעולם.

צ'יק-פילה

במשך שנים רבות צ'יק-פילה היתה ידועה בתור רשת כריכי עוף מטוגן איכותית ביחס למתחרות, עם טוויסט נוצרי. עם מתכון מהודק שרץ מאז הקמת המסעדה ב-1967 ומיתוג נוצרי שמרני שמתבטא, בין היתר, בכך שכל סניפי הרשת (כולל זכינות) סגורים ביום ראשון, כפי שהונצחבשיר של אנטישמי מפורסם. כאחת המתחרות הידועות ב"מלחמת כריכי העוף המטוגן" של 2019 (שהיה מלחמה חביבה בין רשתות פאסט פוד על הכריך הטעים מכולם), היא אולי היחידה שתוכל אולי להתחרות בעוף המטוגן של אהרוני.

פופאייס

בדומה למתחרה המרכזית והוותיקה שלה KFC, גם פופאייס בנויה על עוף מטוגן, אבל במקום קנטאקי הם מביאים את התבלון שלהם מהמטבח הקייג'ני של לואיזיאנה, ובהתאם גם חביבים על הקהילה האפרו-אמריקאית במיוחד. מעבר למנות מנחמות של עוף מטוגן, שרימפס ומק&צ'יז, בשנת 2019 הם השיקו כריך עוף מטוגן שנועד להתחרות בזה של צ'יק-פילה, ובפועל השיק את "מלחמת כריכי העוף המטוגן", שגרמה לביקוש חסר תקדים שדרש מהמשטרה להגיע לסניפים כדי לנהל את התור, שכדי לעבור את כולו הייתם צריכים בממוצע להמתין שעה וחצי. זה בטוח יהיה להיט גם כאן.

ארבי׳ס

אוקי, אז זה נכון שארבי'ס זכו למוניטין מפוקפק בתור רשת הפאסט-פוד הכי זולה עם האוכל הכי מפוקפק, אבל אחת הסיבות לכך היא שהכריכים שלהם כל כך סליזיים עד שהם מבקשים את זה. עם יותר מ-3,300 מקומות, כנראה שזה עובד. כריכים מבוססי נקניקים הם לא בדיוק להיט בארה"ב, לכן דווקא הרשת הזו בולטת עם מוצר שאין כמותו. לא מדובר בטוסט נקניק, אלא בלחמניות בורגר עמוסות ברוטב וקורנביף בערימות גדולות – ביס שיכול להצליח מאוד בארץ.

צ'ילי'ס

מסעדת דיינר קז'ואלית ומצועצעת כאחד, שמציעה ארוחות בשר מוגזמות בגודלן ומנות פתיחה לא פחות גדולות, בסגנון גריל אמריקאי וטקס-מקס. כן, זה אומר שתוכלו לקנות פה מרגריטות ממש בזול. מפורסמים על הג'ינגל הקליט שהקפיץ את המכירות של הבייבי באק ריב'ס, והיותם מקום בינוני-נמוך לפגישות עסקים, הפך אותם ללוקיישן המושלם עבור חבורת "המשרד" להיפגש בה, מה שלא ממש מחמיא למקום, אבל בכנות יהיה נהדר בשרונה לכל המייקל סקוטים של תל אביב.

קארל'ס ג'וניור

רשת בורגרים פחות מוכרת מקליפורניה, שהתחילה בתור דוכן נקניקיות והתפתחה להמבורגר שלא מפחד להתפרע עם תוספות, כך שהבורגרים מפתיעים מהנהוג ברשתות הפאסט-פוד. הם, למשל, היו הראשונים לשלב בשר אנגוס לקציצות, מציעים מנות כמו "בורבן בורגר" עם רוטב ברביקיו-ברבן ושבבי בצל מטוגנים, תוספת רטבי גוסט פפר, או מנות צ'יפס עמוסות בגבינה, רוטב וגוואקמולי, כמו שג'ורג' וושינגטון כיוון.

טאקו בל

גם אם לא הייתם מעולם באמריקה, אתם מכירים בצורה כזו או אחרת את רשת הפאסט פוד המקסיקנית, שמעליבה את המקסיקנים מעצם היומרה להגיש את האוכל שלהם. תחשבו על זה כמו החומוס שהאמריקאים מוכרים בסופר. אבל יחסית לחומוס-סופר, הרשת הזו מציעה מנות טאקו ובוריטו זולות מאוד, ועברו כמה שנים טובות מאז שהיתה נחשבת לרשת ירודה – מאז שהתמזגה תחת המטרייה של Yum! Brands (שמחזיקים גם ב-KFC ופיצה האט), היא צברה מוניטין של פצצת טראש מפעימה בדמות מנות כמו בוריטו בקליפת טאקו קשיח ונאצ'וס שעשויים מנאגטס עוף. יאמי.

אין-אנ-אאוט

הבעלים של הרשת, משפחת סניידר, הם טראמפיסטים דוחים במיוחד, אבל רשת ההמבורגרים הטראשית מקליפורניה עושה את הכל נכון: כל הסניפים הם בבעלות הרשת ללא זיכיונות כדי להבטיח ששומרים על הרמה, "התפריט הסודי" שכל העולם מכיר מגדיל את הכיף עם מנות שלא מופיעות על הלוח ונותנות ללקוח תחושה שהוא מיוחד, בהוליווד עושים בסניפים שלהם אפטר פארטי מסורתי אחרי טקסי פרסים גדולים, וקשה שלא לאהוב את הפשטות הצ'יפית-אולד-סקול שכל העסק משדר. אולי יש כאן גם אלגוריה פוליטית.

אוליב גארדן

"כשאתה כאן, אתה משפחה" אמר הסלוגן המיתולוגי של רשת המסעדות "גן הזיתים". למה? כי זו רשת מסעדות עם אוכל איטלקי – או לפחות גרסה מסחרית שלו – ומשפחה היא קלישאה של איטלקים-אמריקאים. עם הצלחה של מסעדות כמו "גווידו" בת"א, אין ספק שיש ביקוש למקום עם פסטות, לזניה, קנלוני ועוד מנות איטלקיות במחירים נמוכים (ורמה תואמת, אבל גם פסטה גרועה היא פסטה טובה). חוץ מזה, יין הבית במחיר מצחיק של 2 דולר לכוס ומקלות לחם בחינם הם בונוס יפה שינוצל היטב על ידי ישראלים.

פנדה אקספרס

למה לא אוכל סיני מהיר, זול וסביר לגמרי? פנדה אקספרס פיצחו את השיטה עם מנות טראשיות נהדרות כמו אורנג' צ'יקן או שרימפס טמפורה עם אגוזים מקורמלים או קריספי בייג'ין ביף על אורז או נודלס. עם יותר מ-2,200 סניפים בעולם ורמת מחירים נמוכה להפליא, היינו שמחים לקבל סניף גם כאן (אבל לא בקניון, בחייאת) ולאכול עם צ'ופסטיקס מקופסאות טייקאווי אדומות כאילו היינו ווייט-טראש במיד-ווסט.

וייט קאסל

אם גדלתם בזמן הנכון ועישנתם את הדבר הנכון, אתם מפנטזים על הסליידרים של וייט קאסל מאז שראיתם את הארולד וקומאר טוחנים הר מפואר משלהם בהרפתקת המאנץ' האולטימטיבית. אבל בפועל, ההיסטוריה של וייט קאסל כהמבורגר חשובה כל כך, עד שב-2014 מגזין טיים כינה אותו "ההמבורגר הכי משפיע בכל הזמנים", תואר אותו הרוויח מהיותו הבורגר הראשון שנמכר ברשת מזון מהיר – עוד ב-1921 הוא נמכר ב-5 סנטים בקנזס, ומאז שמר על תדמית של אוכל זול ומהיר, מה שהפך אותו למזון פופולרי בשכונות עוני. ומכיוון שאוכל מהיר וזול זה מה שאנחנו צריכים, המבורגר קטן ב-5 שקלים יהיה חלום.

צ׳יפוטלה

הטאקו בל של הביוקר. אחרי שנים של מאמצים וניסיונות, אוכל מקסיקני סופסוף תפס כאן, אז למה לא להביא לפה את הפורמט המקסיקני הכי מצליח בארה"ב? צ'יפוטלה על 3,500 סניפיה בעולם – ובעיקר במערב ארה"ב – מייצרת מגוון טאקו ובוריטו ממוצרים טריים מול עיניי הלקוחות, זה קורה מהר וזה טעים פרשי מאוד יחסית לרוב המזון המהיר שתפגשו בארץ המוגזמויות הבלתי אפשריות. זה לא נורא נורא יקר ואין סיבה שלא יהיה להיט פה. בסוף אנחנו מדברים על בשר עם אורז ושועית בלאפה, כן?

פייב גאי'ס

רשת ההמבורגרים שיצאה לדרך ב-1986 בארלינגטון וירג'יניה, הפכה מאז למותג לוהט עם יותר מ-1,700 סניפים בארה"ב ובעולם. יש לה המבורגר רגיל (שתי קציצות) והמבורגר קטן (קציצה אחת) ותוספת אחת (צ'יפס עם 17 סוגי טופינגס חינם) וזהו פחות או יותר. הלחמניות גדולות יותר (ויקרות יותר) מרשתות מקבילות כמו אין-אנ'-אאוט, ועל פי מבחני טעימה רבים זה פשוט ההמבורגר הכי טעים מבין רשתות המזון המהיר, וזה כנראה כל הסיפור.

רד לובסטר

הופה. כזה באמת לא יזיק לנו. אין בישראל – או בעולם – שום דבר שבאמת דומה לרשת "רד לובסטר", משהו שהוא בין מזללת פירות ים למסעדת קז'ואל. המחירים לא מאוד זולים (כ-150 שקלים למנה של צמד זנבות לובסטר עם תוספות, או סטייק סינטה עם טופינג בשר סרטנים ב-122 שקלים) אבל המנות עצומות והקונספט של פירות ים שטובעים בחמאת שום לא באמת יכול לפספס. יש לה סניפים בטורקיה ודובאי, אז למה לא אצלנו? השנה פשטה הרשת את הרגל ונרכשה להפעלה מחודשת, כך שזו ההזדמנות הגדולה שלנו.

בניהאנה

אם כמונו גדלתם על תרבות אמריקאית, תמיד חלמתם ללכת לארוחה (רצוי עסקית) בבניהאנה, הלהיט הגדול ביותר של האייטיז. הסועדים יושבים מסביב לשולחן ענק בצורת ח', שבמרכזו שף יפני מוכשר מלהטט על הגריל הארוך ארוחה לנגד עיני האורחים, זורק שרימפס לתוך הכיס, תופס ביצה עם הכובע, זורק לעבר פה של לקוח חתיכת בשר – חגיגה מופרעת וכל כך מיוחדת. מסעדת הטפניאקי (גריל יפני רחב) הזו הוקמה בכלל בטוקיו של שנות הארבעים, אבל המערביים הרבה יותר התלהבו מהפאסון, והטראש האייקוני הזה יכול להיות מושלם לפאסון התל אביבי המשועשע. אמריקה!

• אוכלים שותים
• בחירות 2024 ארה"ב
• פאסט פוד
• אמריקה
• אוכל אמריקאי

מצב אוכל הרחוב בתל אביב מעולם לא היה רע יותר, ומעולם לא היה טוב יותר. יש היצע, יש יצירתיות, יש קלסיקות ויש הפתעות חדשות. אתם יודעים מה כמעט ואין? אוכל שאוכלים ברחוב, במחיר שמצדיק אכילה ברחוב. נראה שבין כל השווארמות ב-60 ש"ח וההמבורגרים המופרעים, השוק הישראלי שכח שמטרתו של אוכל רחוב זה להיות נגיש וזול, ולפתע זה ממש קשה למצוא בעירפיתה שעולה פחות מ-50 ש"ח, או אפילו נשנוש ראוי בטווחי ה-25 ש"ח.

>> "גילה וננסי" של אייל שני ו-PAG היא מסעדה מסוג שעוד לא ראינו

יש מגוון רחב של סיבות שתורמות לבעיה הזו, אבל אחת הבעייתיות היא האתגר הבלתי הגיוני של פתיחת דוכן בתל אביב, שלא ממוקם בשוק. בעצם גם דוכן שכן ממוקם בשוק. לכן אין פה האשמה, אבל כן יש רצון לראות יותר דוכני אוכל שמכינים דבר אחד ואותו בלבד, אבל מכינים אותו בכמויות, באיכות סבירה ובמחיר זול. אתם יודעים, כמו פלאפל, רק ביותר טעים. אלו דוכני אוכל הרחוב שהכי חסרים לנו בעיר.

קורנדוג

נקניקיה על מקל, עטופה בבלילה מטוגנת, אז ברור שזה אמריקאי מאוד, אבל אם תשאלו אותנו, נשמח שקורנדוג קוראני עם תוספות משוגעות יגיע ארצה, אולי גם עם גרסת החצי נקניקיה חצי גבינה.

עוואמה

עם כל הכבוד לסופגניות – ובאמת שיש לנו כבוד – אוכל הרחוב המתוק הזה לוקח בדבש ומי סוכר. כדורי בצק מטוגנים וקטנים שאולי אכלתם כבר בעיר העתיקה בירושלים, בדוכנים שמוכרים שקית ב-5 ש"ח. כאן זה יעלה 15, אבל עדיין נקנה כי אי אפשר להפסיק לנשנש מהם.

כריך הרינג קטן

ההולנדים יודעים על מה מדובר, וטוחנים כאלו בזול מדוכנים רעועים שמזכירים דוכני פלאפל. בקיצור, שרי הרינג יכולה לבוא וללמוד. זה לא כריך מורכב ולא פסגת אמנות קולינרית, אבל כל הקטע בזמינות והפשטות: הרינג כבוש קלות, בצל, מלפפון חמוץ, לחמניה קטנטנה והופ, כריך בית ספר הולנדי.

סלופי ג'ו סליידר

כריך אמריקאי קלאסי שאמור ממש להתאים לחיך הישראלי, ובדוכן יעודי יכול לפעול על בסיס סיר ענק של רוטב סלופי ג'ו, שיספיק לעשרות כריכי סליידר קטנים. 15 ש"ח לאחד או 25 לשניים ואתם מסודרים לערב נאה ביותר. אפילו לא צריך צ'יפס. זה לא מספיק סלופי.

כיסונים אסייתים מטוגנים

טוב רגע, ברור שיש לנו שפע מאלו, ואפילו כמה מקומות שמתמחים בכיסונים אסייתים – אבל המחירים, והצורך להפוך למסעדה אסייתית של ממש, לא מי יודע מפתים. דמיינו דוכן קטן שמכין אך ורק כיסונים מטוגנים בשיטת סרט נע, ומוכר אותם במחירים סבירים שאשכרה יאפשרו לכם לשבוע מכמה נשנושים באזור ה-25 ש"ח, או לעשות ארוחת טעימות ב-50 ש"ח. אנחנו מאמינים שזה אפשרי, אז כדאי שגם אתם.

סמוסה

גם להודים יש את הכיסונים, ואתם חייבים להודות שבכל פעם שאתם מבקרים במסעדה הודית, הסמוסה היא היי-לייט. אז למה שלא יבוא בדוכן שמתמקד רק בזה, אולי במילויים שונים? אל תגידו שלא הייתם משלמים כסף טוב כדי לדפוק סמוסה מטוגנת טרייה מחוץ למועדון ב-2 בלילה.

ניו יורק צ'ופד צ'יז סנדוויץ

קלאסיקה ניו יורקית שנמכרת בבודגות (קיוסקים), ועלתה רק 2.5 דולר לאורך שנים, עד שבעשור האחרון קפצה למחיר המשוגע של 4.5 דולר. כריך שמורכב מבשר טחון (לרוב קציצה מפורקת), בצל, הרבה גבינה ותבלינים, שנקצצים יחדיו על גריל, ואז נדחפים ללחמניה. אתם מבינים שזה עולה בערך 16 שקל, כן?

אמפנדס

כמה שניסו, לא הצליחו להכניס לישראל את תרבות האמפנדס הדרום אמריקאית, ופה כולנו בעצם טעינו. דוכן אמפנדס מטוגן טרי, 8 שקל לאחד, רוטב צ'ימיצ'ורי בצד, ויש לנו להיט. מבטיחים.

עוד בוריקה

היו ימים בהם תל אביב שפעה בוריקות, שהיה האוכל רחוב הכי פופולרי לצד פלאפל, אבל כיום תמצאו אותו בעיקר אצל קובי בשוק הכרמל. ועם כל האהבה לבוריקה של קובי, היינו שמחים להיתקל במנה הנהדרת גם באמצע העיר, נגיד על דיזנגוף בשעת לילה. דמיינו להתנדנד אחרי ערב אלכוהולי ברחוב, ואז לשמוע ממרחק "בוריקה בוריקה בוריקה!".

במבה יבשה

תקשיבו לנו רגע, כי יש פה משהו: דוכן שפועל רק באזורי בילוי בשעות הלילה, ומוכר גביע של במבה שיובשה במשך 24 שעות לפחות, חלקן במקרר. כוס קולה/נסטי בצד, עלות של שקית+עמלה של שקל אחד. כסף על הרצפה.

• אוכלים שותים
• פאסט פוד
• אוכל רחוב

האביב בואכה קיץ שנחת במלוא עוצמתו בשבוע שעבר הצליח לבלבל את שף דין שושני. מצד אחד, ההכנות לפתיחת המסעדה שלו נמצאות בישורת האחרונה. מצד שני, איך אפשר לאכול ראמן – המנה שממנה הכול התחיל – כשבחוץ שרב. "החום הזה לא נורמלי. נקווה שעד ההשקה המצב ישתנה", הוא אומר בחיוך שאינו מסגיר את הלחץ.

>>"שמנמנים" מציגים: 9 תחזיות קולינריות מופרכות שכנראה יקרו

ובאמת נראה שאלוהי המטראולוגיה מחייכים לשושני. לקראת ההשקה הרשמית השרב נשבר, אבל בורסת השמועות רותחת. "אני עובר ברחוב וכולם אומרים לי בהצלחה ומזל טוב. יש כבר כתבות שמניחות הנחות אבל אף אחד לא באמת יודע את הסיפור כולו". ולשם כך אנחנו כאן, לגלות את כל הפרטים ולהרים לעוד מקום שמעז להיפתח בזמן מלחמה.

בתקווה שלא תהיה הסלמה במצב, הפתיחה של Wabi – "יותר הוא פחות" בתרגום חופשי מיפנית – מתוכננת לחמישי הבא (9.5). הלוקיישן: בחלל שבו פעל הגסטרו בר DePi, בצומת יהודה הלוי-נחלת בנימין, שמתהווה כמתחם בילוי וזלילה מהירה. הקונספט: מסעדת פאסט פוד יפנית, שתפעל בשלב ראשון למשך חודשיים. "הייתי צריך להחליט אם להיכנס לשיפוץ מקיף ולפתוח בקיץ. חששתי שבמהלך הזמן ההייפ ידעך, וחוץ מזה מי יכול לחשוב על לאכול ראמן באוגוסט. האופציה השנייה הייתה לפתוח כמה שיותר מהר – לעבוד ממאי עד סוף יוני, בקיץ לסגור לשיפוץ ולקראת החורף לחזור. ואז המקום כבר ייראה אחרת לגמרי".

איך אפשר לתכנן כשהמדינה בשגרת חירום?
"המצב קשה אבל הלקוחות לא הלכו לשום מקום. בשגרה הפיין דיינינג שגשג, והיום יש יותר מקום לאוכל רחוב ומשלוחים. אנשים רוצים זול, מהר ועד הבית. נראה לי שזו בדיוק התקופה לפתוח פאסט פוד, במיוחד כשהשאיפה שלנו היא להיות אחד המקומות הכי זולים בארץ".

זו אמירה מחייבת. איך עושים ראמן זול?
"מתווכחים הרבה עם הספקים (צוחק). אנחנו הולכים על הכול או לא כלום. הכוונה היא לא לעשות מקום שיפרנס אותנו, אלא להקים רשת שתתפשט לכל העולם. הדוגמה שלנו היא מקדונלד'ס, רשת הפאסט פוד הכי מצליחה בעולם. אנחנו רוצים להיות כמותם או יותר, ואני לא מתבייש בכך. הסניף הראשון לא אמור להיות סופר רווחי אלא התחלה של המון סניפים. וכשמוכרים בכמות גדולה זה משתלם".

עד לא מזמן הסניף הראשון ברשת החדשה לא היה עדיין בגדר רעיון אפילו. מי שעוקב אחר הדרך ששושני סולל לעצמו, לא היה מניח אף ז'יטון על פנייה חדה לכיוון פאסט פוד. במיסטר סאמת'ינג הוא התמחה בשפיץ היוקרתי של המטבח היפני, פרויקט שאמור היה לגדול וקרס בגלל החיים עצמם. "קיבלתי הצעה מקבוצת קפה פופולר לפתוח את מיסטר סאמת'ינג בגרסה גדולה יותר", משחזר שושני את פיתולי העלילה.

"סגרתי את המקום ביפו העתיקה אחרי שיפוץ גדול שהשקעתי בו מאות אלפי ש"ח ובמשך כמעט שנתיים חיפשנו נכס. כשהתחילה המלחמה כולנו הבנו שזה כבר לא יקרה, שזה לא הזמן לפתוח מסעדה בהשקעה של מיליונים. למטבח היפני הכי נכונה מסעדה יוקרתית, אבל היום זה נראה לי לא נכון. מחברים מסעדנים אני שומע שגם כשמקום מלא, הפדיון ירד ב-35-40 אחוז, למעט מסעדות שאפשר לספור על כף יד אחת. השיקול שהנחה אותנו הוא שהיום אנשים מוציאים פחות על אוכל ואיך לרתום זאת לטווח ארוך".

מבחינה מעשית, וואבי מתבסס על הרומן הארוך של שושני עם ראמן.המסעדה המאולתרת שפעלה בביתנסגרה לאחרונה, ובמסעדה הרשמית יוגשו ראמנים מעוף, בקר וצמחוני. כדי שלא ישעמם ניתן לשחק עם התוספות, למשל שפוד פרגית בגריל ופרוסות פרגית מגולגלת צלויה בתנור בחום נמוך. "כך אורח יוכל להרכיב לעצמו בכל פעם מנה אחרת ולחוות חוויה שונה. אני רוצה לשמור כמה שיותר על היפניות, לכן בהתחלה נגיש את הראמנים שמכרתי בבית". מחירי הראמנים ינועו בסביבות ה-60 ש"ח, כעשרה שקלקלים בממוצע מתחת למתחרי הראמן הבכירים. אמנם זול יותר, אבל קשה לומר שזול. מצד שני, לא נשאר הרבה זול בישראל בכל אופן.

בגלל מזג האוויר נוספו לתפריט מנות שאפשר לאכול גם כשבחוץ חם אש: סנדו (סנדוויץ') עוף, בקר או דג מטוגן ("יש בו מלא אוממי, יותר מעוף ובקר יחד"), אוניגירי, גיוזות ויאקי סובה – אטריות מוקפצות עם חלמון נא, ירוקים ותוספת חלבון לבחירה. ככוכב הרשת התורן כבר הכתרנו את היאקי סובה פאן, רק על סמך סרטון ששושני שלח – אטריות מוקפצות בטארה (רוטב בסיס של הראמן) סויה עם ג'ינג'ר כבוש, בצל ירוק ושומשום בלחמנייה מתוקה ורכה שמכינה במיוחד האופה אילנה דן. "זה פשוט אומאמי בכל ביס", אומר שושני ומוסיף שאת השומשום הוא קולה בעצמו 4-5 שעות עד לגוון שזוף מושלם.

איך תהליכים כאלה יכולים לקרות במסעדת פאסט פוד?
"למדתי שיעור חשוב מטבחים עם מעט מאד ניסיון שעבדו איתי, 'לחפף'. מה שאני הוצאתי בשעה הם הוציאו בחמש דקות, ולא הצלחתי להבין איך. בסוף למדתי שבמקום לחתוך בצל ירוק לעובי שערה אפשר לחתוך טיפה יותר עבה והמוצר לא נפגע. מהתקופה שבה עבדתי בבית גם למדתי שאין צורך בעריכת שולחן מפוארת. מספיק כפות, צ'ופסטיקס ורטבים. משם התגלגל הרעיון שאין צורך במלצרים והמקום יהיה סטייל מקדונלד'ס, עם עמדת הזמנות אוטומטית. אין אפשרות להזמין מקומות. מהאירוח בבית הבנתי שבתוך חצי שעה אנשים מסיימים לאכול והולכים".

ראמן הוא לא טרנד שעבר זמנו?
"להיפך, בעיניי הוא רק מתחיל. המטבח היפני הגיע לארץ כבר לפני שנים, אבל רק עכשיו מתחילים להבין אותו באמת. אנשים מכירים ראמנים בניו יורק ולונדון ונוסעים ליפן. בכל פעם מחדש אני מופתע כמה עניין יש במנה הזו".
Wabi, דה פיג'וטו 23, מיום חמישי (9.5), שעות הפתיחה יפורסמו באינסטגרם

• אוכלים שותים
• ראמן
• אוכל יפני
• פאסט פוד

מעטים האנשים שהתרגשו מהגעתם של KFC לישראל יותר ממני. שנים חיכיתי להגעתו של עוף מטוגן המוגש בדלי, אפילו הסתפקתיבחיקויים מקומיים לעת מוצא– ולמרות שרשת העוף של הקולונל טרם הגיע לעוטף תל אביב, לפני כמעט שנה יצאתי למסע כל הדרך לפתח תקווה כדי לבדוק את הסניף שנפתח שם. כמה שכאב לי הלב (ואז הבטן) לקבל שם את אחת הארוחות הגרועות שאכלתי מימי. כתוצאה מכך, גם כתבתי אתאחת הביקורות הקוטלות בשלוש שנותי כמבקר אוכל הרחוב המקומי. לא נהנתי לכתוב את הביקורת ההיא. אני לא שמח לקטול מקומות, פניי לשלום. אבל האוכל המזעזע ההוא חייב אותי, ושברון הלב בהחלט נוכח שם. אבל נשארה לי עוד תקווה קטנה.

כשהגעתי לפתח תקווה דאז, בקיץ הקודם, הסניף הפתח תקוואי היה עדיין חדש יחסית. בניגוד למסעדות קטנות, אני לא חושב שראוי לתת תקופת חסד ארוכה לרשתות ג'אנקפוד עם מספר דו ספרתי של סניפים. אם מקום שכזה פותח סניף חדש, זו אחריותו שיוגש שם לכל הפחות גרסה אכילה של המזון שלהם. ובכל זאת, רציתי לחזור ל-KFC אחרי שהסניף יתייצב, בעיקר בשל התקווה קטנה לאכול עוף מטוגן ראוי לשמו, כמו שזכרתי מאמריקה. לא ציפיתי לארוחת גורמה ואפילו לא לעוף מטוגן ברמה של מסעדות תל אביביות – בסך הכל רציתי דלי מוצלח של עוף קולונל סטייל מסחרי ברמה טובה. ומזל שלא איבדתי תקווה.

עכשיו, אחרי זמן המתנה נכבד, היתה לי שוב סיבה לצאת לעבר פתח תקווה, הגעתו לארץ של אחד המוצרים הכי מושחתים שנתקלתם בהם עד כה: הדאבל דאון – כריך נטול לחמניה שמורכב מצמד חתיכות עוף מטוגן, אשר ביניהן יש רק רוטב ברביקיו (או בייגלה מלוח, אבל לא היה בסניף) וחתיכת גבינה. בגרסה האמריקאית יש שם גם בייקון, מה שהופך את המנה לסיוט קרדיולוגי, אבל בארץ אין בייקון בסניפים, כך שיש לי סיכוי להינצל, אני יודע. לא סיכוי גבוה, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון במקרה הזה.

מיהרתי להזמין את האנטי-כריך הזה (51 ש"ח עם תוספת ושתיה), והתיישבתי בפינה נסתרת כי לאכול דבר כזה מושחת עושה עם קורטוב בושה. אחזתי בשקית הנייר הקטנה שעטפה אותו, והבנתי שזה לא עסק. זה "כריך" שצריך לאחוז בידיים חשופות, להרגיש את החספוס הפריך שמסביב, לתת לשמן להיספג בעור לפני שהוא נספג בעורקים. עוד לפני שנגסתי בו, הדאבל דאון כבר רמז על כך שהארוחה המזעזעת שזכרתי לא תחזור על עצמה. החתיכות הפילה היו נאות, עסיסיות, פריכות ברובן (היה אזור במרכזו של אחת מהחתיכות שהיה קצת סמרטוטי, אבל מדובר בכתם קטן ויחסית זניח), וכשנגסתי שמעתי את אותו הקראנץ' המפורסם שכמעט ולא נכח כאן בפעם שעברה.

הכריך עצמו הוא רעיון מופרע, כזה שרק אמריקאים יכולים להמציא, ומספק מכת טעם עסיסית שמפזרת את הרוטב בין חתיכות העוף המתובלות ומאזנת פריכות מוצלחת עם הגבינה והרוטב. כיף טראשי, בדיוק כמו שקיוויתי שיהיה בסניף ג'אנקפוד שייבאנו מאמריקה. מה שכן, הצ'יפס נשאר כשהיה – אחד מהתוספות הכי משעממות וחסרות טעם שטעמתי ברשת ג'אנקפוד, מקומית או לא. הוא לא רע, הוא לא טוב, הוא כל כך סתם עד שאין טעם לקחת אותו. אבל כשהעוף טוב, זה פחות משנה. עם זאת, אני מודה שעדיין לא נרגעתי מהפוסט טראומה שנשארה לי מהפעם הקודמת. הייתי חייב לוודא שהם כבר לא נופלים במקומות שחטאו בעבר.

הזמנתי כמה מנות שהיו זהות לאלו שהזמנתי בפעם הקודומת – כריך זינגר בורגר (17 ש"ח), כנפיים חריפות (32 ש"ח ל-8) וכמובן, באקט זוגי עמוס חתיכות עוף מטוגן ומגוון (80 ש"ח). אחד אחר השני, כל מה שבדקתי מחק את הרושם הראשוני האיום שהיה לי. ראשית היה זה כריך הזינגר בורגר, שזכרתי לרעה במיוחד כי מה שקיבלתי דאז היו שתי אצבעות עוף קטנטנות בלחמנייה סתמית שאפילו לא היו חריפות כמובטח. הפעם הכריך הגיע עם פילה עוף גדול, נאה ופריך כראוי, עם חריפות עדינה מצוינת, מוגש בתוך לחמניה סתמית. היי, אי אפשר לתקן הכל מיד. אחריו בדקתי את הכנפיים, שהיו פשוט מושלמות. פריכות מתבקשת, עוף ממש סביר מתחת שמתובל באופן מדויק וגם כאן, החריפות היתה חדה והוסיפה הרבה.

את הגביע הקדוש שמרתי לסוף – הדלי הנודע לשמצה עמד מולי. בפעם הקודמת המבט לתחתית הדלי היה מדכא במיוחד, ואני מודה שעדיין קצת פחדתי לפתוח אותו. הצצתי בזהירות, והדלי המלא הביט אלי בביטחון בחזרה. "הכל יהיה בסדר", לחש לי העוף המטוגן, ואני התחלתי להבין שאולי אכלתי יותר מדי עוף מטוגן. בכל זאת דגמתי גם מכל הטוב שהיה בדלי, ובתמורה הטוב הזה החזיר לי את השקט הנפשי. רצועות עוף עבות ועסיסיות עם קראנצ' מושלם לנגוס בהם. נגיסי עוף קטנטנים שעושים קרעכט מושלם בכל ביס. עוף על העצם עסיסי במיוחד, עם תיבול טעים במיוחד. הכל היה משמח. זהו, זה הגיע. סוף סוף ה-KFC שרציתי. הוא לא מושלם, אבל הוא חד וחלק הדבר האמיתי. חבל שהסניף הזה (ואולי KFC בכלל) היו צריכים כל כך הרבה זמן להתאפס (כי מה שהגישו דאז לא היה ראוי למאכל אדם), אבל אני שמח שזה קרה. לא נראה לי שאסע לפתח תקווה במיוחד עבור זה, אבל אם כבר אני באזור, לא אתנגד לאיזה דאבל דאון מושחת או דלי מפנק. טוב לדעת שזה קיים.

KFCיכין סנטר, השחם 17 פתח תקווה, א'-ה' 12:00-22:00, ו'-ש' 11:00-22:00

• אוכל רחוב
• KFC
• פאסט פוד
• פתח תקווה
• עוף מטוגן