Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פסטיבל מיוחד לכבוד "יום הפליט הבינלאומי" (המתקיים מדי שנה ב-20 ליוני) יתקיים השנה בשכונת נווה שאנן, בבית 1:1 מרכז לאמנות ופוליטיקה בשיתוף פעולה עם ARDC (המרכז לקידום פליטי אפריקאים) ועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות.
"תושבים מהשכונה מוצאים אצלנו בית: גם מבקשי מקלט, התושבים הוותיקים וגם תל אביבים שוחרי אמנות. הכל במידה רבה נעשה בזכות הקהילה, כל אחת מהזווית שלו", מספר עומר קריגר, המייסד והמנהל האמנותי של 1:1. לצד ההמלצה על השייק הרשמי של הפסטיבל, שנקרא ספריס (בננה, אבוקדו, פפאיה וחלב, ויש גם גרסה טבעונית), הוא מציין גם את הצגת הבכורה של הקומדיה "הפליט המטורף" של הבמה לתיאטרון אפריקאי-ישראלי. מדובר במחזה מקורי חדש של השחקן והמחזאי יאסר עבדאללה, מבקש מקלט מדארפור, שתורמה מערבית, עובדה ובוימה על ידי יאפא שוסטר. "זאת קומדיה שמספרת על פליט בן דמותו בתל אביב שמחפש עבודה ומגיע לסוכנות כוח אדם ומשם מתגלגלת קומדיה של טעויות. זה ממש מצחיק, לא יאומן שאחרי כל מה שהם עברו כדי להגיע לתל אביב הם כולם יושבים ביחד וצוחקים על זה".
הפסטיבל הוא מההפקות הגדולות הראשונות של המרכז, והוא מסמל את הדרך שהם עברו בקהילה המשותפת שנוצרה בו, והוא גם שואף להכריז על נווה שאנן כעל מקום של תרבות ואמנות אלטרנטיבית. "נווה שאנן היא שכונה מאוד יפה והיא הבית של הרבה פליטים ומבקשי מקלט", מוסיף קריגר, "הרעיון הוא לחגוג את הייחוד של מבקשי מקלט ולא ללכת על שיח של כאב. הרבה פעמים המאבק על זכויות אדם מושך את הפוקוס מזה שחיים בינינו אנשים מדהימים. לא צריך לטוס לברלין לספרה מדומיינת גלובלית, אפשר לנסוע באופניים או בטוסטוס לנווה שאנן". בנוסף לתכנים שצוינו, בפסטיבל יהיו גם הקרנות וידיאו ארט לילדים, יתקיים אירוע ציור קיר משותף, תימכר "הקולקציה התל אביבית" – בגדי מעצבים מבדים אפריקאים של המעצב ניאי אדוליני בשיתוף פעולה עם קריגר, ויוקרן הסרט האיסלנדי "אפשר לנשום בשקט", סיפורו של פליטה מגינאו-ביסאה שמגיעה לאיסלנד.
20 ביוני (יום ה'), 16:00, רחוב השרון 4, נוה שאנן, תל אביב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אתה רוצה ללכת למלון של זונות!", האשימו אותי בגסות במערכת כשאמרתי שבכוונתי לבדוק את המלון החדש שנפתח ברחוב הגר"א שבשכונת נווה שאנן. קשה לבוא לחבריי בטענות. במשך שנים בנתה לעצמה נווה שאנן, אולי בעל כורחה, מוניטין שקושר אותה אוטומטית לזנות, סמים, עוני ואלימות, אבל רזידנס 26, שנפתח לפני שלושה חודשים ונושא בגאון את נס המלונאות הזולה, מאכלס בקרבו תיירים מהוגנים, צעירים מזרח אירופאים ברובם (אבל לא רק) שהגיעו לחגוג את תל אביב, וכן משפחות שהגיעו לבקר בארץ הקודש. המלון אמור להיות הסנונית הראשונה המבשרת את בואו של האביב לנווה שאנן. לצד תנופת הבנייה בשכונה ומרכז להקת בת־שבע המתוכנן בה, נווה שאנן נמצאת בנקודת מפנה בין האזור המוכה שהיא כיום לפנינת תיירות רב תרבותית ומוכת ג'נטריפיקציה שאינה משאירה חור בכיס, בינתיים.
בתל אביב יש כ־10,500 חדרי מלון. תוך עשור, אם הפריחה התיירותית תמשיך כמצופה, תצטרך העיר להכפיל את מספר מקומות הלינה. "יש מחסור בחדרי מלון, ובמיוחד בחדרי מלון זולים. מה שיש יקר מדי ביחס למוצר", אומר איתן שוורץ, מנכ"ל מנהלת עיר עולם הכפופה לעיריית תל אביב־יפו. "זה כשל שוק ענקי וזה מסביר את הפיצוץ של דירות Airbnb בעיר". לדבריו, "ההאצה של בניית חדרי מלון חדשים וההסבות למלונות לא עומדות בקצב הביקושים ולא פותרות את נישת הלינה הזולה. בעיר כמו תל אביב שכל המיתוג שלה מבוסס על צעירים ועל האנרגיה הצעירה, לא יכול להיות שקהל היעד שמגיע לעיר בטיסת לואו קוסט בכמה עשרות זלוטי יצטרך ללון בחדר בהילטון. יש צורך להתאים את היכולות הכספיות למגמה החדשה". נווה שאנן עתידה, בתרחיש הזה, להיכנס למשבצת המלונאות הזולה. הרכבת 52, הרכבת 74, הגר"א 16, ראש פינה 30 – מקומות שהתל אביבי הממוצע יעדיף לרוב להתרחק מהם – כולם עתידים להפוך למלונות קטנים יחסים, בני כמה עשרות חדרים, שצעירים וצעירות שהגיעו בטיסות לואו קוסט יוכלו להרשות לעצמם.
שני צ'כים וטורקי נכנסים למלון
רחוב פין, יום חמישי בצהריים. בין בתי מלאכה חלודים ורבי קומות צחורים שנבנים והולכים, עומדת בפתח חדר צדדי עצוב, אחד מיני רבים, אישה בגיל העמידה בשמלה קצרה עם מבט שבור, עטופה בהילה של אור ורוד חולני. חוק הפללת הלקוח כנראה מיאן להגיע לשם. שאון עבודות הבניין מתמזג בריח הפיצוחים שזה עתה נקלו. בגן השעשועים משחקים ילדים מלאומים שונים. בתחנת האוטובוס, מרחק צעדים משם, ישן גבר במעיל אדום על ספסל תחנת האוטובוס של קו 5. אחת לכמה שבועות פותחות המשטרה והרשויות במבצע אכיפה למיגור תחנות הסמים ובתי הבושת ושאר הרעות החולות. באים, סוגרים, ולמחרת הכל נפתח מחדש בצד השני של הכביש, כאילו העוני והעליבות והשכונה קשורים אלה באלה בשדה מגנטי נצחי.
עיר עולם. רזידנס 26 (צילום: טלי מאייר)
בכניסה למלון עומד זוג הורים בלונדינים לבושים בבגדי ערב יפים ולצדם ילדה קטנה, בלונדינית גם היא. הם מחזיקים בידם מפה של TLV שלקחו מחדר הקבלה של המלון. חוץ ממפות בשפות שונות יש בקבלה עמדה להכנת משקאות חמים ושני מתקני מים קרירים, אחד עם פלחי לימון ואחד נוסף עם חתיכות תפוח זהב, והיא מובילה למרפסת חביבה עם רהיטי גן. במרכז גרם המדרגות שמטפס במעלה חמש הקומות אל החדרים המעלית עדיין נבנית, אך מבלי לפגוע בסדר ובניקיון. ברקע מתנגנת מוזיקה שקטה, דיוויד בואי וקווין, ומי שיטפס עד למעלה יוכל ליהנות ממרפסת הגג הרחבה והמעוטרת בדשא סינתטי, נדנדות ותצפית אל קו הרקיע והחוף של העיר. המנהל בכניסה מסביר שמאז שפתחו המקום עמוס בתיירים, תמיד. "אחרי חג הפסח נפתח פה ליד בית קפה", הוא אומר, שעתיד לספק מענה ליושבי המלון וגם לצעירים שהחלו לפקוד את השכונה בשנתיים האחרונות. בחדר, על המיטה הרחבה, קופלו מגבות האמבט לצורת שני ברבורים היוצרים לב. מקסים. מאוחר יותר יגיד לי דמיד, שעובד במלון עם אשתו – שניהם הגיעו לישראל מסרי לנקה – שאם ארצה הוא ילמד אותי את אמנות הקיפול. "היתרון של האזור פה הוא שהוא שקט ומרכזי", הוא מסביר בגאווה וחיוך רחב. זוג צ'כים נכנסים, אוחזים בשקיות ניילון של קסטרו. הם לא מבינים מה אני רוצה מהם כשאני שואל אותם על האזור. אהרון בן ה־54, שיושב במרפסת הגן ומעשן, הגיע לתל אביב מאיזמיר שבטורקיה. "המלון טוב", הוא אומר, "האזור נראה לא בטוח, אבל אחרי זה מתרגלים. בהתחלה פחדתי, עכשיו אני מסתובב בחופשיות". הוא שאל מכרים בארץ לטיבו של האזור והם ענו לו ש"בעוד עשר שנים זה יהיה אזור מצוין".
המלון נמצא מרחק 15 דקות הליכה משדרות רוטשילד המצוחצחות. הוא קרוב לצירי התנועה המרכזיים של תחנת רכבת ההגנה והתחנה המרכזית, שבאופן אירוני דווקא היא, מפגע סביבתי עצום, מצליחה לאחד בין פעילי השכונה הוותיקים משמאל ומימין שדורשים לסלקה. אבל אז איך יגיעו התיירים לבתי המלון?
שגרה בנווה שאנן (צילום: אורן זיו)
הערב יורד. בכניסות לבניינים בניילונים שבקרוב יאוכלסו עומדים שומרים, משגיחים מפני אורחים לא רצויים שיבקשו להעביר בהם את הלילה, כמו חבורת המכורים המתגודדת מרחק צעדים מהמלון, עסוקים בעצמם. ריח בשר צלוי מגגות הבניינים החבוטים שוטף את האוויר. גם הם ייהרסו בקרוב, אנדרטות חיות ומאוכלסות לשכונה הישנה שסובלת מתשתיות מוזנחות, ממכת חולדות. בסניף AM:PM ברחוב סלומון, שבניגוד לנהוג בעיר נסגר בשעה 23:00, שאלתי את המוכרת אם גם הם מתכוננים לקראת גל התיירות של האירווזיון. היא עיקמה את הפרצוף בנונשלנטיות, השומר לידה דווקא התעניין מתי בדיוק יוצא המאורע.
לחיות כמו מקומי
"יש מגמה עולמית שבה התיירות עוברת מהאזורים הקאנוניים לשכונות, מהמאסט סי למאסט אקספיריינס, מהחוויה הגלובלית דוגמת הילטון לחוויה של לחיות כמו מקומי", אומר איתן שוורץ. "התיירים המבקרים בעיר לא בהכרח רוצים להיות בהילטון או על הים, אלא במקומות אחרים, שונים, אתניים ואותנטיים, עם ערבוב של תרבויות שונות".
השאלה מה זה אומר לחיות כמו מקומי בנווה שאנן כנראה לא עולה על דעתם של התיירים, שיכולים ליהנות בזול ממסעדות המהגרים במדרחוב נווה שאנן – אוכל פיליפיני, סיני, סודני, אריתריאי. יש דים סאם ואינג'רה, תבלינים וריחות שמחברים בין תל אביב לאסיה ואפריקה. אפשר לקנות מוצרי מכולת מסין וחיקויים של נייקי ואדידס, וגם חשיש, ממש כמו בשכונות מהגרים באירופה. ויש אטרקציות נוספות. ליד החנות לממכר כרטיסי חיוג בינלאומיים פיצח מתנגד שלטון אריתריאי בלוק על ראשו של תומך שלטון, במופע של קרבות אלימים שלעתים מתרגשים על האזור. הפוליטיקאים אמנם אוהבים לבקר בנווה שאנן ולהצטלם בה, אבל כשזה מגיע למדיניות הבחירה תמיד תהיה אי מדיניות. לתת לשוק לעשות את שלו.
בינתיים, כשקרון הג'נטריפיקציה בדרכו לסיים את מסלולו בתחנת נווה שאנן, על מסילה שבצדה זרוקים מזרקים, יכולים המזרח אירופאים שהגיעו לפה בלואו קוסט ליהנות מארוחה אותנטית במדרחוב ולהביט על פני האזור המשתנים. בערב יוכלו לחזור לרזידנס 26, שמייצג את כל מה שנווה שאנן חולמת להיות, או את מה שעיריית תל אביב־יפו חולמת שהיא תהיה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אפריקה ישראל השקעות: הבגדים שנועדו לעצבן את מירי רגב
המעצב הניגרי ניאולן והאמן הישראלי עומר קריגר לא מאמינים בניכוס תרבותי. במקום זאת, הם מקווים שקולקציית הבגדים האפריקאית־תל אביבית שלהם תסייע למתג מחדש את אפריקה
ניאי אדוליני כועס. שותפו לפרויקט, האמן עומר קריגר, הגיע לריאיון באיחור של שעה. המעצב מצביע על השעון, מנופף באצבע לעבר קריגר ואומר באנגלית: "אני צריך לעבוד". לשאלה אם הוא עלול להסתבך עם המעסיק שלו הוא עונה: "מעולם לא היה לי אחד. אני מעדיף ללכת לישון רעב מאשר שמישהו ידבר אליי בזלזול".
אפשר לומר, אם כן, על בסיס היכרות של 30 שניות, שקריגר חבר לשותף דעתני לא פחות ממנו לרגל הפרויקט החדש שלו, "הקולקציה התל אביבית", אסופת פריטי לבוש בגזרות עכשוויות שנוצרו על ידי השניים מבדים אפריקאיים, ושתוצג בתהלוכה מיוחדת במסגרת פסטיבל מנורת לילה לאמנות ולמוזיקה, שייפתח ביום חמישי (20.12) בשכונת נווה שאנן.
קשה לגרום לאדוליני, המכונה ניאולן או בקיצור ניאו על ידי חבריו, להתמקד בעיצוב. מבחינתו, יליד ניגריה שהיגר לישראל בשנה שעברה, מצבה של היבשת האפריקאית, אפליה ואופנה הם נושאים שקשורים זה בזה בקשר שלא ניתן להתיר. הוא אינו מסכים לחשוף את גילו, אבל כן מסכים לומר שלמד אמנות בניגוד לרצון הוריו, עשה הסבה לעיצוב אופנה לאחר שהתקשה למצוא לקוחות ועזב את ניגריה לדרום אפריקה לפני כ־15 שנה. הוא התמחה בעבר בייצור בדים בעלי צבעוניות עזה ואלמנטים מסורתיים, וכיום הוא מייבא בדים כאלה לישראל ותופר מהם בגדים על פי הזמנה בחנות שלו בדרך ההגנה ביפו.
ניאי אדוליני ועומר קריגר. צילום: דין אהרוני־רולנד
ניאו היה האיש שאליו הפנו את קריגר כשזה החל לחפש חייט אפריקאי בעקבות חלום שהיה לו לפני כמה חודשים, שבו הוא ומכרים אחרים שלו הסתובבו ברחובות העיר בבגדים מבדים אפריקאיים מסורתיים. ייתכן שהבחירה של קריגר באופנה תפתיע את מי שמכיר את הרזומה שלו, שכולל בעיקר פרפורמנס ווידיאו ארט, בין השאר במסגרת "תנועה ציבורית", שיזמה מיצגים במרחב הציבורי. עם זאת, קריגר גורס שמדובר דווקא בהמשך ישיר לעיסוקיו עד כה: "מצד אחד זה באמת 'פתאום', מצד שני לפעולה ציבורית היו כמה סטים של מדים", הוא מסביר, "עבור מי שעוסק בפרפורמנס בגדים הם חלק מהשאלה. גם אם מדובר בבגדים רגילים, זאת בחירה, כמו שקורה במחול העכשווי".
במקרה הנוכחי, מוסיף קריגר, מדובר גם בקריאת תיגר כנגד היחס של החברה הישראלית לקהילה האפריקאית שחיה בקרבה. "זה גם אקט פוליטי, אנטי־פשיסטי, בתגובה לגזענות ולשנאת הזרים שיש מסביב", הוא אומר. "זה גם יכול להיות אקט שלא מתרכז רק בצער וכאב אלא גם ביופי ובשמחת חיים. הרעיון הוא שתל אביבים יתחילו ללבוש בדים אפריקאיים, ואז מה מירי רגב תגיד?".
הקולקציה התל אביבית. צילום: מיקי קרצמן
אם האופנה זרה באופן יחסי לעבודתו של קריגר, הרי שהפרובוקציה לא. קריגר ספג לא מעט ביקורת על התערוכה שפתח בחודש יולי האחרון בגלריית 1:1, שהוא מנהלה האמנותי. בתערוכה, "אמנות ערבית גנובה", הוצגו עבודות וידיאו של אמנים ממדינות ערביות שלא משתפים פעולה עם ישראל מטעמים פוליטיים ועקרוניים, מבלי לציין את שמם, ללא ידיעתם ומבלי לבקש את רשותם. על פי "הארץ", אחת ממבקרותיו הבולטות של קריגר, האמנית והשחקנית ראידה אדון, אף יצרה קשר עם כמה מהאמנים שחשדה שיצירותיהם מופיעות בתערוכה, ואחד מהם אמר לה כי מדובר ב"מעשה שטני עד צחוק".
האם הוא לא מתקרב פעם נוספת לטריטוריית הניכוס התרבותי בפרויקט הנוכחי? "מאוד אופנתי כרגע לדבר על ניכוס תרבותי בסצנת האמנות", הוא אומר, "אנחנו חיים תחת משטר קשוח מאוד של פוליטיקת זהויות וצריך לחרוג ממנו. אני לא חושב שהיחידים שצריכים ליהנות מתוצרים של תרבות הם אלה שנולדו לתוכה, זה מגוחך. זה הרי הנגטיב של גזענות. זה מאוד זהותני ומגביל. אז מה ישראלים אמורים ללבוש? טלית?".
הקולקציה התל אביבית. צילום: מיקי קרצמן
ניאו מסכים. "זה לא שמדובר בלקחת משהו מבלי לשלם עליו, אלא בחיבוק של תרבות מסוימת", הוא אומר. "הרי מה שאת לובשת עכשיו לא קשור ליהדות או לישראל. כולנו מתלבשים באופן מערבי, בלי קשר לשורשים שלנו".
הוא מוסיף ומסביר שעבורו, הפצתם של סגנונות אפריקאיים מעבר ליבשת משמעותית במסגרת מה שהוא מכנה "מיתוג מחדש של אפריקה". "אחנו רוצים שיבינו שאפריקה זה לא רק רעב ומלחמה ומחלות. כיום המותג אפריקה כפי שהוא נתפס במערב זה ילד גווע ברעב עם זבובים על האף, אבל זה לא מי שאנחנו".
הקולקציה התל אביבית. צילום: מיקי קרצמן
את כל האידאולוגיה הזאת ינסו השניים להעביר במסגרת התהלוכה, שתתקיים בשני ערבי הפסטיבל, שאותו הפיקה העירייה, בניהולם האמנותי של יאשה רוזוב ועברי באומגרטן, ובשיתוף האוצרת רוית הררי. הדוגמנים והדוגמניות יהיו אנשי השכונה שיצעדו ברחובותיה, לאחר שייצאו מגלריה 1:1 שברחוב השרון 4. בימים שלאחר מכן אפשר יהיה לרכוש את הבגדים בחנות פופ אפ מיוחדת שתיפתח בגלריה. לאחר מכן ניתן יהיה לרכוש אותם דרך עמוד הפייסבוק של 1:1. קריגר מסביר כי מחירם ינוע בין 200 ל־500 ש"ח, וכי הוא וניאולן אף שוקלים לגבות פחות מפליטים, במעין תוכנית "מחיר לתייר" הפוכה.
"אנחנו יכולים להיות מאוד קוסמופוליטיים, במיקום שלנו בין אפריקה אסיה ואירופה", אומר קריגר במעין סיכום של הפרויקט. "העיר הזאת אמורה להיות בינלאומית אבל יש בה בעיקר יהודים לבנים. קולגות שלי נושאים את עיניהם לאירופה ולניו יורק. הייתי שם ואהבתי, אבל עכשיו אני סקרן יותר לגבי אפריקה, ואני חושב שאני לא היחיד. יש הרבה מה ללמוד משם".
פסטיבל מנורת לילה, חמישי־שבת (20.12־22.12), הגר"א 28 תל אביב. כניסה חופשית
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
