>> "אמא שלי קראה לי רוטווילר" היא הצגת היחיד החושפנית של אוריה ג'ורג'י, שחקנית וסטנדאפיסטית, זוכת בפרס הכתיבה בפסטיבל ירושלים לתיאטרון. בהצגה נכנסת ג'ורג'י עמוק אל תוך האנומליה המשפחתית הבלתי מדוברת של ילדותה, בית רווי בהיפוכי תפקידים, עונשי שתיקה והרעבה, וילדה אחת שהיא הכל למעט ילדה – חיית מחמד, שליחה, מרגלת ומטפלת זוגית. לכבוד יום המשפחה ביקשנו ממנה לכתוב כמה מילים על המסע הנפשי שעברה בתוך היצירה. ההצגה הקרובה: ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.הכרטיסים שלכם כאן.

>> מדיטציה עם די.ג'יי ואופרה של יוני רכטר לילדים. זה פסטיבל
>> מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב
>> מי יודע מדוע ולמה: ביום שבת יוצאים עם המשפחה בפיג'מה

יש גם משפחות כאלה.
"הבית שלי באמת נשרף עכשיו? או שזה דימוי?"' שאלתי את השוטרת שגבתה ממני הצהרה על המדרכה בשפירא, מול מה שעד לפני רגע היה ביתי השכור ועכשיו הוא זירה אפופת עשן בה גיצי שריפה מסרבים להיכנע אל מול מאות גלוני המים המוזרמים כנגדם.

"נו?"' היא מזרזת אותי במבט כדי שאסיים לחתום על ההצהרה המילולית שמסרתי לה והיא הקלידה לאייפד המשטרתי ואני נעורה לגלות שאני עורכת מבלי שנתבקשתי, עושה יד וזכר לעצמי שאיבדה הרגע את כל רכושה אבל לא את הדחף להוסיף סימני פיסוק ולרווח טקסט מוקלד. הבית שלי באמת נשרף באותו הלילה, אך יותר מאשר נשרף ביתי הפיזי ששכרתי בשכונת שפירא, בעיקר נשרף אז כל יסוד לבית ממנו הגעתי.

כחודש וחצי לפני אותו לילה חגגתי 31 שנים. מלאכת ה"חגיגה" הייתה מורכבת מהרגיל, שכן הלב שלי היה דרוס ושבור וכנראה שגם סבלתי מאיזו ירידה קוגניטיבית זמנית, כי היה נדמה לי שהפתרון יהיה לרדת לסיני יחד עם הוריי, אלו שיחסי עימם מעולם לא ענו על גדר הנורמה. ואכן נסענו, ואכן חגיגה לא הייתה, ואכן גם ריב גדול היה ומאז – דממת מדבר. שנתיים וחצי עברו מאז, שנתיים וחצי ספציפיות מאוד בכל מישור – לאומי, אישי, מקצועי, מה ההבדל בינהם כבר – והשקט עודנו. הוריי עדיין לא החליפו איתי מילה.

השוטרת מבקשת חזרה את האייפד, אני חותמת על אף שלא סיימתי לערוך את הפסקה האחרונה. "לקחת את הפלאפון שלך? רוצה לצלצל למישהו? יש לך משפחה? איפה ההורים שלך גרים?", היא שואלת משל הייתי ילדה שהלכה לאיבוד במרכזון השכונתי. "הם אינם", אני משיבה ומשלימה רגע לפני שהיא מנחמת – "הם בחיים, פשוט לא בחיים שלי".

את הפרט ה"שולי" הזה בחיי – עונשי שתיקה כדרך חיים, אני מכירה מילדות. ה"מתנה" שקיבלתי באותו יום הולדת בסיני אינה חדשה, אפילו די ממוחזרת ובוודאי לא הפתעה למי ששפת האם שלה היא שתיקה. הפרט השולי הזה הוא הפרט הכי עקבי בחיי ועם זאת – זה שתמיד ביקשתי להסתיר מכרטיס הביקור שלי, ועשיתי זאת בהצלחה יתרה. תלמידה מצטיינת, חיילת למופת, כותבת למחייתי ודוברת באופן חלקי אך משכנע חמש שפות – לאף אדם בחיי לא היה ולו רמז לכך בשום שלב ששפת האם שלי היא שקט: החל מהטיפול הסטנדרטי של התעלמות הנעה בין שבועות לחודשים כשהילדה שהייתי לא שבה עם ממצאים מספקים מריגול אחר אבי אליו נשלחתי על ידי אמי שלי, שיח עשיר בחיקויים של נביחות-כלב שהחליפו מילים קוהרנטיות אם ממש התעקשתי לקבל התייחסות, הייתה גם אסכולת פינוי צלחת האוכל שלי מהשולחן בטרם הנחתי בה כף מזון אחת שדרשה אפס תנועת שפתיים מכל המעורבים.

גם כשביתי השכור והנאה עלה באש, בדיוק חודש וחצי אחרי ה-7.10 הזכור לכולנו בבשר, לא השתנתה עמדת הוריי המתבצרים בהקשחת העורף כמתודת אילוף והכנעה, ולכך אני רגילה. מה שלא היה רגיל, הייתה התקופה – המלחמה, מאות חטופים, העמידה בכיכר החטופים מידי שבוע לצד משפחות שנאבקות לקבל את אהוביהן חזרה. הדיסוננס הזה צרח עליי. בנסיעות ארוכות שבתי בראשי אל אותה שוטרת מהלילה ההוא וניסיתי להסביר לה "למה" הם לא מדברים איתי.

זו כנראה תגובת נגד, שככל ששקט בעורפי נושף כך אני מלל מלל ארדוף. אמנם בלדברר את הנושא הזה החוצה לא הצטיינתי במעגלים האישיים שלי, אך אחרי שנה של שיחות עם שוטרת בדמיון – כתבתי הצגה על המשפחה הא-נורמלית שלי. טראנס כתיבה סחף אותי פנימה וממנו התעופפתי החוצה יותר מפעם אחת, שומעת קולות שאומרים "אינך גולדה מאיר, על שום מה את כותבת אוטוביוגרפיה?", אבל העט המשיכה לבקש את הנייר, הדפים הועתקו בלילות אל קבצים בענן. איכשהו כבלתי אל הסיפור גם את אנה קארנינה ואת אנה פרנק.

בכל פעם שביקשתי לרדת מהנסיעה שאני ורק אני בחרתי לצאת אליה, הזכרתי לעצמי שאני עושה זאת עבור לב אחד בקהל. לב פלוני שאני כנראה עדיין לא מכירה. אם מישהו היה מספר לי אי מתישהו שיש גם משפחות כאלה, אולי הייתי פחות יצירתית בשקרים שהגיתי למורות בתיכון כדי לנמק מדוע הוריי לא יגיעו לאסיפת ההורים. אולי אם הייתי קוראת ספר כזה או רואה הצגה כזו הייתי פשוט ניגשת לרכזת ומסבירה שאמא שלי לא מדברת איתי, היא גם קוראת לי רוטווילר מידי פעם, ואז נובחת ונכנסת מחוייכת חזרה לחדרה.

שנתיים וחצי אחרי אותו לילה, ההורים שלי עדיין לא מדברים איתי. הדירה ההיא שופצה, אני לא גרה בה. החטופים חזרו, המלחמה לא תמה. אם אפגוש את השוטרת ההיא יום אחד, אבקש רק לסיים לערוך את הפסקה האחרונה בהצהרה שבאייפד שלה ולהוסיף: "יש לי משפחה, משפחה קצת אחרת אבל, הרכבתי אותה מחברים שנבחרו בקפידה. אני יכולה לצלצל לחברה?".
>>"אמא שלי קראה לי רוטווילר", ההצגה הקרובה:ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.פרטים וכרטיסים כאן.

• יוצרים כותבים
• יום המשפחה
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• צוותא
• טור אישי

>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי

>> מעין אור (אתם צריכים לעקוב) היא שחקנית, מאלתרת, מחזאית, תסריטאית ומשוררת, לא בהכרח לפי הסדר הזה, והחל ממוצ"ש שעבר היא גם אלופת הפואטרי סלאם של ישראל, אחרי שזכתה בסלאם הגדול מבית תיאטרון האינקובטור, והיא תייצג אותנו באליפות העולם שתתקיים השנה בפאריז. בקצה השני של המדור תמצאו את אחד משני השירים שהביאו לה את הגביע, לפני זה תוכלו לראות אותה בהצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת", שכבר דיברנו עליה איתכם השבוע, תתרכזו.

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. פהקפה

קראו לי קלישאה תל אביבית של לפטופיסטית שיושבת על אמריקנו אחד 4 שעות (אם יש לכם זמן להגיד את כל המשפט), אבל אני חייבת המולה פומבית כדי לכתוב, ולרוב יש לי משהו לכתוב. הפהקפה הוא הקפה השכונתי האהוב שלי, הוא מספק מקומות ישיבה סביב בר (לא מתאים לכולם), מה שמאפשר לי לראות אנשים באים והולכים ועדיין לשמור על מידה של ריחוק מההמון. חוץ מזה, ואולי הכי חשוב, כל העובדים שם נחמדים והקפה והמאפים טעימים.
כפר גלעדי 48 תל אביב

2. שוק בצלאל

השוק הכי טוב בעיניי. אפשר למצוא שם את הדברים הכי איזוטריים וחסרי הקשר, החל משמלת נשף מקטיפה ועד לטי שירט גדולה לרקוד איתה. הכי אני אוהבת לסייר בו לקראת פורים, לבחור בגד שלא הייתי לובשת בחיים (יש שם יציאות של נצנצים ומחשופים שלא דמיינתם בחיים שלכן), ולבנות סביבו תחפושת. האהובה עליי מהשנים האחרונות הייתה חולצה צהובה מלייקרה עם שרוולים מתרחבים, שהפכה לתחפושת של כרמן מירנדה לעניים.

3. הטיילת

וספציפית שביל האופניים מצ'רלס קלור ועד חוף הילטון. רצועה מופלאה לנשום בה אוויר ולראות אנשים רצים בביגוד מינימלי, עם החופש לעצור איפה שאת רוצה, לשים רגליים בחול, לשבת על סלעים בשקיעה או לראות אנשים משחקים כדורעף. למיטיבי ומיטיבות לכת: מתקני כושר לכל אורכה, שמושכים הרבה מאוד שרירים בשעות מסוימות. אפשר גם להשתמש בהם כדי לעשות ספורט.

4. פארק המסילה

היי, זאת שוב אני, הקלישאה התל אביבית! אין מה לומר, אני פשוט אוהבת את המקום הזה. נכון, יש שיגידו שזאת בושה לקרוא למסילת רכבת מחוקה עם קצת דשא בצדדים "פארק", אבל מדובר בציר שמחבר בין יפו ללב העיר בצורה אסתטית ומלאת אפשרויות. פשוט נפגשים באיזו נקודה שרוצים ואז מחליטים לאיזה מ-500 בתי הקפה או הברים ללכת, או יושבים על מעט הדשא שיש ומדמיינים שאנחנו לא צריכים יותר מזה בשביל פיקניק. מקום מושלם. ואולי אני פשוט אוהבת ללכת בקו ישר הרבה זמן.

5. צוותא

אי אפשר להיות שחקנית-שאינה-ברפרטוארי ולא לשים את צוותא בטופ 5. מדובר במקום אייקוני, היסטורי, נוסטלגי ובאופן אישי, כזה שמאפשר לי הכי הרבה יצירה. שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית, שם נבחנתי לניסן נתיב, שם הועלה המחזה הראשון שכתבתי, ושם הופיע שלמה ארצי באיזשהו מופע אגדי שלא הייתי בו כי הוא קרה לפני שנולדתי אבל הבנתי שהיה וואו. מקום שמוכיח שפרינג' זה לא תמיד דבר רע. אם אתם חפצים בהמלצה ספציפית, חפשו "פורפליי" ברשתות – אנחנו מופיעים שם כל חודש.
אבן גבירול 30 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.אוקיי, אני יודעת, ברור מאליו שכל האזור לא כל כך נעים וש"התחנה המרכזית" זה שם נרדף לזונות וסמים (למרות שיש רחובות אחרים ספציפיים יותר בתחום, ואני מדברת עליך, רחוב סלומון), אבל לא מזמן הייתי צריכה ממש להיכנס לתוך המתחם כדי לקחת אוטובוס לירושלים, ולא האמנתי שמדרגות נעות יכולות להפגין כל כך הרבה סטגנציה. נראה כאילו הן לא זזו עשורים, יש שם שכבות על שכבות של צואת יונים, יריקות של שיכורים ובוץ מסוליות של חיילים. לא יודעת, אם ויתרנו על המקום אולי כדאי להפסיק לקרוא לו "התחנה המרכזית".

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הקרנה של"הגלולה"בסינמטק. ווא ווא ווי ווה. ארכיון הסרטים הישראלי העביר את הסרט רסטורציה, חבר המליץ וממש במקרה עשיתי את הפעולה של אשכרה ללכת, ואיזה מזל. מצחיק, הזוי, יפהפה, נוסטלגי, חכם, וירטואוזי. הוואן ליינר שמכר לי את האירוע: "הפיצ'ר היחיד של דוד פרלוב פוגש את התסריט היחיד של ניסים אלוני". מומלץ לכל מי שאוהב קולנוע, מחזות של ניסים אלוני, או את תל אביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת", שיש לי הזכות הגדולה להשתתף בה. מדובר במחזה חריף וקורע מצחוק שכתבו בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שהשתתף בפסטיבל הקומדיה של האינקובטור ועכשיו רץ בתמונע, תחת "קבוצת עבודה" של יגאל זקס. הקאסט חלומי (מאשה שמוליאן, יוסי ירום ותמיר גינזבורג), ההומור מטומטם, והטיל מאיראן שנפל על חדר החזרות שלנו לא הצליח לפנצ'ר את מה שההצגה הזאת עושה לנשמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
צער בעלי חיים. זאת פשוט הזדמנות להגיד ששלחתי בקשה להתנדב בסניף בהרצל כדי לשחק עם כלבים ואמרו לי שיחזרו אליי, אבל לא חזרו. צער בעלי חיים, דברו איתי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לרנקה – להקה תל אביבית חדשה שעושה פאנקי סינת' פופ. הם כולם בכלל עובדי הייטק לדעתי, אבל עושים מוזיקה מגניבה ונשמעים ממש טוב. יש להם כמה שירים בחוץ והאלבום, אני מקווה, בדרך.

5. מה יהיה?
טוב ורע וטוב ורע וטוב ורע וטוב ורע ואז נמות.

מעין עם י' אחת // מעין אור

"מעין עם י' אחת" אמא שלי קוראת לי, אתם יכולים לקרוא לי מעין. אבל לכתוב עם יוד אחת.
לא שזה כזה עניין, פשוט למה לא לבוא לקראת – הבן אדם – שאתם באים לקרוא לו
כלומר לכתוב
אבל הכל טוב
עוד אות, פחות אות
זאת רק אות
אותי זה לא אמור לשנות
וזה בסדר לטעות.
זה פשוט שיש טעויות שמצביעות על מהות, ויש אותיות שנוגעות בזהות, וזה לא שיש לי תלות באיות או בכמות, אבל בכנות – ככה לא נראית חברות.

סליחה
אני יודעת שזו טרחנות לשמה
כי שני השמות לא שונים בהיבט הלשוני
אבל מעין עם שני יודים היא פשוט לא אני
תראו, אני לא רוצה להיות היודנראט של היוד
אבל כששמי ניתן לי, הוא ניתן לי עם ייעוד
הוסללתי מלידה להיות ילדה שרודה במי שטועה בשמה
שלא יכולה לשחרר
מזה שהכתיב שלה חסר
היה יכול להיות לי שטיק אחר,
הייתי יכולה להיות איזו עלמה בעי"ן,
או מיה בלי אל"ף, ואז כולם היו קוראים לי מיה והיה משהו מהותי לשנות
אבל במקום, נתקעתי עם השם "מעין" שלאף אחד לא אכפת אם יש או אין בו עוד אות.

אגב, אתם יודעים מי עושה שמות בשמות, בצורה באמת אכזרית?
אקדמיה מסוימת ללשון עברית.
שלפני 9 שנים החליטה שכתיב חסר נועד רק לשמות מהתנ"ך, ושהשם שלי לא צריך את זה כל כך.
עם כל הכבוד לגברת אקדמיה, ש"רק ממליצה" איך כדאי לכתוב
כאילו היא לא יודעת שהיא המלכה שמכתיבה מה נחשב טוב
הגיע הזמן שמישהו יקרא לילד בשמו:
נכון שתפקידך הוא לקרוא לדברים בשמם (ואני לא זוכרת שהסכמתי לזה, אגב)
אבל את לא יכולה פשוט לקום בבוקר ולהחליט שצהריים כותבים עם ו"ו מעכשיו
ומה פתאום קופסא כבר לא נגמרת ב-אלף?
או תפישה כבר לא כותבים עם שין?
סליחה, לא שמתי לב, האם אנחנו בסין? כי את מדברת אליי סינית. עם כל המצחיקוליות שלך באינסטגרם את בטוחה שאת קומוניסטית עממית, אבל מאמי – את דיקטטורית.
הורדת מהשמיים חוקים כמו איזה רב,
מילים
ועכשיו כולנו צריכים להעמיד פנים שזה היה ככה כל השנים
ומעניין שדווקא את המילה "אקדמיה" החלטת שלא מעברתים. מוסד מושחת.
אגב, אתם יודעים איך מאייתים את המילה אקדמיה? נכון מאוד. עם יו"ד אחת.

אז אני פה כדי להזכיר שגם לאנשים כתובי חסר – יש זכויות.
אנחנו נפעל נגד האנטי שם-יות הזאת
אתם יודעים כמה עומד על קוצה של יוד?
היא הופכת כל דבר לחמוד, היא נותנת שייכות, היא מביאה עתיד
יוד הופכת זמן לזמין, חדר לחדיר, יחד ליחיד
בלעדיה, שירי מימון היא רק שיר ממון.
גלילים של נייר נעשים לגללים של ניר
שניה עם בייבי הופכת לשנה עם ביבי
"פריץ, איש עם רגישות לפיות" נהיה פתאום "פרץ אש עם רגשות לפות"
אתם מבינים איזו אות?
אז אני אגיד את זה שוב בתקווה שהפעם זה ינחת:
את השם שלי, מעין, כותבים עם יוד אחת.

• העיר שלי
• פואטרי סלאם
• POC קפה
• שוק בצלאל
• טיילת תל אביב
• פארק המסילה
• צוותא

>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

תרועת הפסטיבלים בתל אביב הולכת ומתגברת משבוע לשבוע, ואחרי שהתבשרנו בשבועות האחרונים על לא פחות מ-12 פסטיבלים שונים שמתרחשים בעיר בימי נובמבר אלה, הגיע הזמן להתחיל לחמם מנועים לקראת הפסטיבלים של דצמבר: קבלו את פסטיבל תיאטרון קצר שחוזר לצוותא זו השנה ה-27, וייערך בין אולמותיו וגם בבר ההופעות בר גיורא (9.12-4.12)עם מגוון עשיר של יצירות תיאטרון מצחיקות, מרגשות ובעיקר קצרות כמובן.

>> נובמבר קרנבל: 11 פסטיבלים שלא תרצו לפספס החודש בתל אביב
>> פסטיבל ספיריט: "המשימה היא להחזיר לחברה הישראלית אנושיות"

בין השחקניות, המחזאים והבמאיות שייקחו חלק בפסטיבל השנה נמנים ריטה שוקרון, יורם טולדנו, אמנון פישר, טלי שרון, אלון נוימן, נועם אימבר, מרט פרוחומובסקי, תום חגי, עידו אליאלי, סוזאנה פפיאן ומיכאל הנגבי לצד עוד עשרות שחקנים ויוצרים מוכשרים שיציגודרמות נוקבות ומרגשות, קומדיות רומנטיות ומורבידיות, יצירות אוטוביוגרפיות חשופות ופנטסטיות, מחזות זמר ואופרות ראפ קצביות ונועזות. הפסטיבל נערך השנה לראשונה בניהולם האמנותי של עדי גורל ומולי שולמן, ויעלה במתכונתו המסורתית על 3 במות שונות בסוף השבוע הראשון של דצמבר ומיד בעקבותיו עוד שלושה ימי הצגות אורחות שליקטה נועה שכטר, המנהלת האמנותית היוצאת של הפסטיבל (יחד עם תמר קינן).

ההצגות שבחרה ואצרה שכטר הן כמה מיצירות התיאטרון המקוריות והאדג'יות ביותר של הזמן הזה, ביניהן "סונטת קרויצר" (יצירה תיאטרונית מוזיקלית עם ששון גבאי), הקברט הספרותי-מוזיקלי "שיחות על אהבות (ועל אי הבנות אחרות)", קומדיית הפופ הסובייטית "פימה ג'קסון ולהקתו", מחזמר הקאלט הקומי "גידול ושמו בועז" שהחל את דרכו כהצגה קצרה בפסטיבל לפני מספר שנים ומאז רץ בהצלחה כהפקה מלאה בצוותא, ו"בקיצור" – ארבע הצגות יחיד אישיות שעלו לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2025, הנעות בין הומור לפרידה, בין דרמה לתקווה: "שמנמן נמוך עם תלתלים" (איתי סלהוב), "בא לי לבאלי" (שיר שאלתיאל), "שמן אחרי המלחמה" (סהר עודאי) ו"קיקר – פוטלוד – וליכטויך" (רוזה לגר).

הפסטיבל יתפרש השנה על שלוש במות שונות באופיין: בצוותא 1 ימשיך הפסטיבל במתכונתו המסורתית: ארבעה מחזות שהחלו מהבקשה הפשוטה "לכתוב בהשראת שיר", אך הפכו ליצירות שמתמודדות עם פחד, פרידה, לפעמים אובדן; בצוותא 2 יוצגו יצירות אישיות-אוטוביגרפיות, כשהכותבים.ות הם גם המבצעים.ות והיצירות כולן משלבות עבודת וידאו-ארט; הבמה השלישית תהיה זו של בר ההופעות בר גיורא, שמצטרף כאמור לראשונה לפסטיבל תיאטרון קצר. במועדון ההופעות הלילי יעלה ערב מיוזיקלס קצרים, בליווי מוזיקה חיה וקורוס, בישיבה סביב שולחנות עם דרינקים והפתעות.

פסטיבל תיאטרון קצר הפך במרוצת השנים למוקד עלייה לרגל של התיאטרון העצמאי בישראל עם הצגות שנבחרות בקפידה מבין מאות הצעות. הפסטיבל מהווה חממה לפיתוח רעיונות חדשים שמתחילים ב"קצר" ומתפתחים בהמשך להצגות באורך מלא. הצגות רבות שהחלו את דרכן בפסטיבל וזכו לאהדת הקהל והביקורות, הפכו בהמשך להצגות תיאטרון באורך מלא שהיו ללהיטים, בהן "המשתמט", "שמואל", "גידול ושמו בועז" ועוד.

"פסטיבל תיאטרון קצר חוגג 27 שנה", אמרו גורל ושולמן בהודעה לתקשורת. "השנה קיבלנו לפסטיבל מאות מחזות קצרים מצוינים מתוכם בחרנו את אלה שהרגשנו שנוגעים בלב השאלות של התקופה וגם בליבנו: מה קרה לנו? איך אנחנו במלחמה הזו, בתוכה ואחריה? איך ממשיכים מכאן ולאן? ובכלל, מה זה אומר שממשיכים? לצד חומרים הנוגעים ברווקות מאוחרת, אהבה, זוגיות ומחויבות ואף סאטירה נוקבת ובועטת, ניסינו לתת ייצוג רוחבי לכל הקולות שנענו ל׳קול הצועק׳ שלנו כדי לתת לכם תמונת מצב שלוכדת את הרגע הזה בזמן. ובקצרה. זו השנה הראשונה שלנו כמנהלי הפסטיבל ואנחנו מתרגשים מההזדמנות החד־פעמית להיחשף ליוצרים חדשים ולרוח של פסטיבל שלא דומה לשום פסטיבל אחר בעיר הזאת".
>> פסטיבל תיאטרון קצר #27, 9.12-4.12, צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב.עוד פרטים, כרטיסים ותוכניה מלאה באתר צוותא

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• צוותא
• פסטיבל