• Facebook
• Twitter
• Email

לידיה לאנץ' לא מדברת במשפטים. צורת הביטוי המועדפת עליה היא מניפסטים ארוכים ומהירים, מלאים בתיעוב ובתשוקה; המשפט הבא מתחיל עוד לפני שהקודם נגמר, וכל התשובות שלה נגמרות בסימני קריאה. "במשך כל השנים של האמנות שלי, אני עדיין אובססיבית מסביב לאותם הנושאים", היא אומרת בריאיון סקייפ שנערך בעיצומו של סיבוב הופעות, שבמהלכו תגיע בסוף החודש לראשונה גם לתל אביב. "הפטריארכיה, דת, הקלפטומניה של התאגידים, רוצחי הפלנטה הזו. הנושאים האלו לא הולכים, אז אני ממשיכה למצוא דרכים חדשות לדבר עליהם. בין אם זה בספוקן וורד, מוזיקה, וידיאו או צילום. אמריקה תמיד הייתה השקרנית והצבועה הגדולה, היא מתחזה לכל מה שהיא לא: זה מאד מעניין כי זה לגמרי 1984 של ג'ורג' אורוול. אני מרותקת על ידי זה, וזה גם דוחה אותי".

באופן לא מפתיע, גם על הביקור הקרב שלה בארץ יש לה מה לומר: "יש מחלוקת אם לבוא לישראל או לא", היא מסבירה. "אני לא יכולה להאשים את האנשים באסהוליזם של הממשלות, רוצחי ההמונים והתאגידים שלהם. אני גרה באמריקה, היא הכי גרועה. אם מישהו מתלונן ושואל איך אני יכולה ללכת לשם, אני אומרת להם, מה עם האנשים שלא מרוצים מהמצב? אמנות יכולה להיות הישועה שלהם, ההקלה שלהם, הכיף שלהם לשעה אחת. אי אפשר להאשים את האנשים בפוליטיקה של המדינה שלהם. לא משנה כמה נמחה, אנחנו עדיין תקועים אוניברסלית במעגל הבלתי נגמר של התעללות. אם זה כבר ככה, אז לפחות שתהיה לנו בלילה פאקינג מסיבה. אני חייבת להביא את המסיבה לאיפה שאנשים הכי צריכים אותה. אני יודעת שיש אנשים שמוחים נגד זה, אבל אני לא מבינה נגד מה. אם הם באמת היו רוצים לעשות שינוי, הם היו הולכים לפוליטיקה".

אז אולי זה מה שצריך לומר לרוג'ר ווטרס?
"זה מה שאני אומרת! הלו, תקשיבו לי אנשים. אני לא הראשונה לומר את זה, אבל אני אגיד את זה לאוד אנד פראוד – חייבים להביא מוזיקה לאנשים. הסיבה שלא הייתי עדיין בישראל היא בגלל סיבה טכנית – ביטחון בשדה תעופה וכל השטויות האלה, את יודעת. אבל עכשיו אני לוקחת את הסיכון".

לאנץ' היא מהיוצרים שלא מפסיקים לעבוד עד שהם מתים. במרכז האמנות שלה נמצאת ההתנגדות: לאלימות מינית, לקפיטליזם, להסכמה שבשתיקה עם הרעות החולות בעולם. בגיל 60 היא מלכת אנדרגראונד שאין לה מקבילה – הן מבחינת רוחב היריעה שבה היא יוצרת והן מבחינת ההתמדה והעקשנות שלה. זה 30 שנה שהיא יוצרת בלי הפסקה: מוציאה ספרים, אלבומים ורומנים גרפיים, מופיעה באירועי ספוקן וורד וכזמרת רוקנ'רול מחאתי, יוצרת ומשתתפת בסרטים ובתערוכות מסביב לעולם. לאנץ' צרחה על במות עם ניק קייב ועשתה ספוקן וורד עם הנרי רולינס, הייתה ממובילות התנועה המוזיקלית הניו יורקית המשפיעה נו ווייב, יצרה והשתתפה בסרטים מלאי אלימות מינית קיצונית והשפיעה על דורות של יוצרים, מקים גורדון ועד לניקולאס ז'אאר. גם מדונה וקורטני לאב הושפעו מהדימוי הסקסי, הגותי והמסוכן שלה, שלא לומר – גנבו את הלוק שלה בבוטות. בסוף החודש (רביעי, 29.5) היא תבוא עם אחת מהלהקות הנוכחיות שלה, Big Sexy Noise, להופעה במועדון הגגארין, בפעם הראשונה בישראל.

"ביג סקסי נויז זו הלהקה למהפכה הבאה שאין לה סוף", היא אומרת על ההרכב שהקימה לפני כעשור. בניגוד להרבה מהחומרים המוקדמים של לאנץ', שהיו לא מלודיים וחסרי מבנה סטנדרטי, ההרכב הזה הוא כמעט מסורתי ברוקנ'רול הכבד שלו. הסקסופון הקקופוני בהרכב הוא כוכב לא פחות גדול מהקול הבוער, הנמוך והמתגרה של לאנץ', שאפשר לשמוע בו כל בקבוק טקילה וכל סיגריה.

"בסבנטיז קראו לזה קוק רוק", היא אומרת."זה סוג של טוויסט על זה. השירים הם לא אנטי גברים, אבל אנחנו עושים טוויסט על הז'אנר, שזה כיף. אין הרבה הארד רוק ויש מעט מאד עם נשים בפרונט. בגלל זה ההרכב הזה חיוני לדעתי, אין מספיק נשים". כצפוי, לאנץ' לוקחת ברצינות את תפקידה כאישה בפרונט. כשהיא מופיעה על הבמה, היא משמידה אותה: היא גוש פרוע של התנגדות וכעס. היא מזיינת את המיקרופון, זורקת דברים על הקהל: היא לא שמה זין.

אחד מהשירים במופע הקרוב (ספוילר!) הוא קאבר לשיר "Kill Your Sons" של לו ריד. "השיר הזה מתאר את מה שקורה היום בעולם ומאז ומתמיד", מסבירה לאנץ', "הורגים אותנו עם תרופות, מלחמה, בולשיט, עם פחד. אז במובן מסוים זה מדבר על יותר ממה שהשיר עצמו מדבר עליו (הלם חשמלי וטיפולי המרה לגייז, שריד חווה בעצמו – נ"פ). אני חושבת שאנחנו סובלים מהלם חשמלי בכל רגע בעצמנו, כי אנחנו כל כך מוקפים על ידי חשמל. אולי כולנו בשוק, אנחנו צריכים להיות בשוק מהמצב של העולם".

זו הסיבה שחזרת לגור עכשיו בארה"ב?
"כן, כשעזבתי את ארה"ב זה היה בגלל בוש (הבן, בשנת 2001 – נ"פ) אמריקה הפכה ליותר פשיסטית אז עברתי לספרד, שבה הפשיזם נגמר. אני מופיעה בכל מקרה יותר באירופה, אבל המצב עכשיו כל כך מטורף שמעניין להיות פה. אבל תראי, כשהלילה יורד, אני מעיפה את השיט הזה מהחיים שלי ואני הולכת לעשות כיף".

#MeToo לפני 30 שנה

הנושא הבולט ביותר ביצירה של לאנץ' הוא אלימות מינית וההתמודדות איתה. הפתרון של לאנץ' הוא להפנות את הזעם כלפי חוץ באמצעות אמנות ולא כלפי פנים בהרס עצמי. את הזעם שלה על התעללות המינית שחוותה בידי אביה כילדה היא ניתבה אל היצירה, מאז שברחה מהבית בגיל 16 עד היום. זה 30 שנה שהיא מדברת על הנושאים שתנועת #MeToo הביאה לפרונט רק לאחרונה, אבל היא לא חושבת שהמסרים של תנועת #metoo מספיקים.

"אין מספיק שינוי", אומרת לאנץ'. "אבל מובן ששינוי צריך לקרות. אנחנו צריכים לדבר גם על האחריות של הורים שלא מלמדים את הילדים שלהם איך להגן על עצמם ומה זה כבוד. אני מאשימה את ההורים, גם את שלי. כשהייתי בת 12 כבר הייתה לי הבנה טובה של מה שאני לא הולכת לסבול יותר".

"כשרק התחלתי לדבר על הנושאים האלו, ב־1982, כמובן שאף אחד אחר עוד לא דיבר על זה", היא אומרת. "אבל הסיבה שהיה לי את הכוח ואת הדחיפות לעשות את זה היא כי ידעתי שהמצב שלי לא היה הכי גרוע. יכולתי לדבר על הסיטואציה שלי בתקווה שאחרים לא ירגישו כל כך בודדים. כולנו עברנו התעללות, על ידי דת, פוליטיקה, המשפחה כיחידה שהיא מיקרוקומוס של החברה הפשיסטית. זה כוכב לכת ממושטר. הבעיה היא שאפילו ילדים הופכים לבריונים, אז אנחנו צריכים לחזור ללמד ילדים כבוד והגנה עצמית. הללויה!".

מבחינתה של לאנץ', המסרים של #metoo רחוקים מלהוביל לשינוי הרצוי. "כל הכבוד שיש יותר מודעות, אבל התמונה היא כל כך עצומה בגודלה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה התעללות מחרידה נגד נשים שהיא יותר חמורה מזה שמישהו קרא לך 'מותק' או צבט לך בתחת. אני לא רוצה שהתנועה תעבור רדוקציה לזוועות הקטנוניות ביותר, אלא לזוועות בסקאלה הגדולה – כמו סחר בנשים, נשים שנסקלות למוות במזרח התיכון. יש נושאים גדולים שכוללים גם גברים שעוברים התעללות, ולא כוללים אותם".

כשורדת אמיתית, לאנץ' מציעה הומור כדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסקסיזם שהיא חוותה, כאמנית וכאישה. "כשהייתי טינאייג'רית שברחה מהבית ברחובות ניו יורק הייתה הרבה התעללות פיזית ומילולית, ולא יכולתי להילחם בכל העולם", היא מסבירה. "אז התמודדתי בעזרת הומור. כשהיו אומרים לי: 'היי יש לך אחלה תחת', הייתי עונה ב'היי, גם לך יש אחלה תחת!', והם היו צוחקים. זה היה מוריד את המתח. אם זה לא עובד, אז כמובן מכה חזקה לגרון. אני איפשהו בין קומיקאית למתנקשת – אני חייבת להחליט באיזה דרך ללכת. אני מנסה ללכת עם הומור. לפעמים את צריכה להלחם עם אש באש, ולפעמים את צריכה פאקינג משאית מכבי אש".

עבור לאנץ', האמנות שלה היא יותר מעבודה: מדובר בשליחות, ייעוד – להיות הקול הברור של ההתנגדות בעולם מתפורר. "אני מדברת בשביל אנשים שאין להם את הקול לעשות את זה", היא אומרת, "לא לכולם יש את הניסיון או את האינטנסיביות שלי, אבל אני חושבת שבשביל אנשים שמרגישים כעס, אכזבה או פשוט כמה הכל פאקינג מגוחך שאנחנו ב־2019, והכל עדיין כאילו אנחנו במערה. זו פארסה קומית. מתי בני אדם ילמדו שכל הכסף בעולם לא יעזור? מתי בני אדם ילמדו שמלחמה היא לא התשובה? אני לא מבינה את תאוות הבצע, ואיך לכל כך מעט יש כל כך הרבה, והם לא זורקים את הכסף במורד הרחוב לאנשים. אני מפלנטה אחרת, אני מצטערת".

האם יש מחיר שהיא משלמת על היותה קולם של הדחויים? "זה לא כאילו שעשיתי את הבחירה הזו", היא אומרת. זה היעוד שלי", היא מסבירה. "יש אנשים שנועדו להיות אסטרופיזיקאים או מנהלי בית לוויות. אני מרגישה שזה הייעוד שלי, אז זה לא נטל. מישהו חייב להגיד את הדברים האלה, ואני חייבת להגיד אותם בעצמי. אני מניחה שזה ההבדל בין אמן אמיתי או למישהו שיש לו תחביב. אם התשוקה זורמת בדם שלך, כך שאם לא תעשי את זה תתחרפני אפילו עוד יותר, אז את חייבת לעשות את זה. למה למישהו לעשות את זה אם הם לא חייבים? הייתי משלמת מחיר יותר גדול אם לא הייתי עושה את זה כי היו שמים אותי במוסד".

https://www.youtube.com/watch?v=kAiziUZdIW4

מתכונים של מכשפה

לאנץ' ידועה לא פחות בזכות הספרים שלה מאשר בזכות המוזיקה. הספר "Paradoxia: a Predator's Diary" שיצא ב־1997 ומתעד את ההרפתקאות המיניות המאוד הארדקור שלה זכה להצלחה מפתיעה, והוא תורגם לשמונה שפות. בחודש יולי הקרוב צפוי לצאת ספר חדש בשם "So Real It Hurts", שמאגד מאמרים שונים בעריכתה.

אולם לא הכל קודר בעולמה של לאנץ'. לראיה – ספר הבישול הקליל שלה (יחסית, כמובן) The Need to Feed. "אני מאכילה אנשים כבר שנים" היא אומרת. "זה התחיל מזה שגנבתי אוכל בשביל אנשים אחרים (מה שהוביל לשם הבמה שלה לאנץ' – נ"פ). תמיד בישלתי, הרעיון הגיע בגלל דמות ב"True Blood" – מריאן, מכשפה מדהימה שתמיד בישלה ואמרה שאני ההשראה הכי גדולה שלה.

אוכל, כמו סקס, הוא אחד מהדברים הכי אינטימיים שאפשר לעשות עם מישהו. את נוגעת בכל מה שנכנס לפה שלהם. כשאני מאכילה אותך את אוכלת את ה־DNA שלי, אז במובן מסוים אני מכניסה אותך להריוןץ אני מתה על זה, זה כזה witchy".

לידיה לאנץ ו־Big Sexy Noise, גגארין, סלמה 46 תל אביב, רביעי (29.5) 20:30, 170 ש"ח

• תרבות
• מחאה
• ריוט!
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

הכל התחיל ב"Mad World". רולנד אורזבל, חצי מטירז פור פירז, כתב אותו בגיל 19. הוא היה ילד מדוכא לאב שסבל מפוסט טראומה אחרי מלחמת העולם השנייה והתעלל באמו. גם חברו לצמד, קורט סמית', הגיע ממשפחה הרוסה. המורה שלהם לגיטרה הכיר להם את הספר של הפסיכולוג ארתור ג'אנוב, "The Primal Scream", ששינה את התפישה שלהם לחלוטין. לפי ג'אנוב, הדרך להתמודד עם טראומות ילדות שיצרו ההורים היא לבכות ולצרוח, על מנת לשחרר את הכאבים ולהתגבר עליהם. מכאן גם השם שלהם – Tears For Fears, ושם האלבום הראשון שלהם – "The Hurting", שחוגג 36 שנים וייצא מחדש בוויניל במאי הקרוב. בקיץ הם יחזרו לישראל אחרי הופעה בלתי נשכחת לפני שנתיים.

אחרי שמכירים את ההיסטוריה של טירז פור פירז מבינים כמה המוזיקה שלהם מתעתעת. הם עשו במוזיקה את מה שדיוויד לינץ' עשה ב"טווין פיקס" – הפכו את הבית, שאמור להיות מקום מוגן, למקור סכנה, ושברו את המיתוס לפיו הילדות היא התקופה הכי מאושרת בחיים. "Mad World" הוא שיר קצבי ומרים, אך ספוג בעצב קיומי: "החלומות שבהם אני גוסס הם הטובים ביותר שהיו לי", שר אורזבל בפזמון. הוא מתאר את התעלמות המורים מהמצוקה, את חוסר האונים של ילד שמרגיש שאין לו נקודת אחיזה בעולם. אירוני שהשיר מלא הצער הזה הפך ללהיט הראשון והענק שלהם, שהרקיד טינאייג'רים במסיבות ברחבי העולם. "Mad World" כבש את המצעדים, שהיו באייטיז המדד החשוב ביותר להצלחה, וסימן את הצמד כדור הבא של הפופ הבריטי ובכלל (שנים לאחר מכן, דור חדש של אוהבי מוזיקה יכיר אותו בזכות קאבר הפסנתר הקיטשי של גארי ג'ולז ומייקל אנדרוז לסרט הקאלט "דוני דארקו").

עוד כתבות מעניינות:
למה ההולוגרמות משתלטות על תעשיית ההופעות?
ליטל סימז הקליטה אלבום דחוף ב־30 יום
קורט קוביין השאיר מאחוריו משהו הרבה יותר חשוב ממוזיקה טובה

המטרה שהציבו לעצמם השניים הייתה להצליח לומר, מבלי להתבייש, שעצב הוא דבר שאפשר וצריך לדבר עליו, שטראומות לא חייבות לאמלל אותנו כל החיים, ושמותר לכעוס על זה שהאנשים שהביאו אותנו לעולם לא דואגים לנו. למרות המסרים הטעונים, "The Hurtin" הגיע למעמד פלטינום וכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי רק שבועיים לאחר שיצא. על עטיפת האלבום מופיע ילד קטן ויחף, בודד על רקע לבן וריק. בניגוד לנהוג באייטיז, טירז פור פירז לא הופיעו על עטיפת האלבום בצילום סטודיו מחמיא עם שיער מנופח, אלא הביאו את עצמם כילדים, ובעצם את כל הילדים שהמצוקה שלהם לא נראית לעין.

גם בסינגל "Pale Shelter" מתוך האלבום אפשר למצוא את הניגוד בין מוזיקה פסטורלית למילים טראומטיות. אורזבל וסמית' מתחלקים בשירה והופכים את השיר לסוג של דיאלוג: הקול הרך להפליא של סמית' מציג בעדינות את הסבל מההורים, ואורזבל מוכיח ומאשים אותם בפזמון: "אתם לא נותנים לי אהבה", כמעין נקמת הילד הדחוי. "זה סוג של שיר אהבה, אבל כזה שמתייחס להורים שלך יותר מלבחורה", הסביר אורזבל בסרבול כשניסה להכיר לעולם הפופ נושאים חדשים ומושתקים.

בהרבה מובנים "Mad World" פתח לטירז פור פירז את הדרך, אבל השיר שבזכותו (או בגללו) הם זכורים הוא "Shout", קפסולה של הרעיונות שהם הביאו לעולם המוזיקה. השיר יצא באלבום הבא של ההרכב, "Song from the Big Chair", וכאילו חתם לנצח את מקומם בפופ הבינלאומי. מקהלת הילדים שמצטרפת בקליפ האייטיז הקלישאתי, כולל סולו צוקים בנוהל, מהדהדת את אורזבל ששר: "בזמנים אלימים אתה לא חייב למכור את הנשמה שלך", וקורא לנו לשחרר את כל הפחדים והכעס באמצעות צעקות.

ריוט! מוזיקה מהפכנית, להט"בית, קווירית ואנטי גזענית. משודרת בכל יום שני בין 14:00־15:00 ברדיו הקצה.להאזנה באתר|לעמוד הפייסבוק

• תרבות
• ריוט!
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

על הקיר בדירה של קורט קוביין רוססה הכתובת: "קורט מריח כמו ריח נעורים". מי שכתבה את זה, כבדיחה, הייתה קתלין האנה, סולנית ההרכב ביקיני קיל. השניים היו חברים טובים והיא לא חשבה על זה יותר מדי – טין ספיריט היה דאודורנט פופולרי באותה תקופה. קצת אחר כך הפך צירוף המילים הכמעט רנדומלי הזה לשם הלהיט הגדול ביותר של נירוונה, שנחשב לרגע מכונן שבו המוזיקה האלטרנטיבית כבשה את המיינסטרים. הצלחת ההמנון הפכה לברכה ולקללה של הלהקה האגדית מסיאטל: קוביין, נער דחוי ודיכאוני שסבל מכאבי בטן תמידיים, לא הצליח להתמודד עם הלחצים הבלתי צפויים ושם קץ לחייו ב־5 באפריל 1994. השבוע מציינים 25 שנה למותו של האייקון, אבל בעוד רבים חוגגים את המורשת של המוזיקה המצוינת שהותיר אחריו, מעטים מודעים לאספקטים המהפכניים ביצירה שלו ובחייו.

קוביין הקדים את זמנו כפמיניסט בעל אידיאולוגיה אנטי הומופובית ואנטי גזענית סדורה. בניגוד לשאר להקות הגראנג' של סיאטל בניינטיז, שצמחו מתוך סצנות ההארדקור והמטאל, קוביין הסתובב דווקא עם הריוט גרררלז. עוד לפני שהכיר את קורטני לאב הוא יצא עם טובי וייל, המתופפת של ביקיני קיל. בסרט "The Punk Singer" מספרת האנה שקוביין היה היחיד שהגן עליה כשנרדפה על ידי אקס סטוקר. מפני שהייתה ידועה כפמיניסטית, אף אחד אחר לא האמין לה.

"אני בהחלט פמיניסט", אמר פעם קוביין בריאיון. "אני פאקינג נגעל מהדרך שבה עדיין מתייחסים לנשים. עכשיו 1993 ועדיין יש אנשים שחושבים שאנחנו בפיפטיז. אנחנו חייבים להתקדם יותר, צריכות להיות יותר מוזיקאיות, יותר כותבות ואמניות. הכל נשלט בידי גברים ונמאס לי מזה".

עוד כתבות מעניינות:
למה אנחנו עדיין שונאים את האלמנות המיתולוגיות של עולם המוזיקה?
ליטל סימז הקליטה אלבום דחוף ב־30 יום
הגיטרה של סטלה דונלי משתקת לרגע את הסקסיזם

קוביין לא רק דיבר אלא גם עשה וניסה לשבור בכל הזדמנות את המצ'ואיזם שהיה טבוע בגראנג'. דמיינו את כריס קורנל חשוף החזה השעיר והשרירי בהשוואה לקוביין, בלונדיני חיוור שלבש שמלות על הבמה ובקליפים, וצבע את השיער שלו בצבעים "של בנות" כמו ורוד וסגול. קוביין ניצל אירועים פומביים כדי להתנשק עם חבריו ללהקה כדי להראות שזה לא כזה ביג דיל וכדי לשבור את קשר השתיקה ההומופובי של התקופה. חשוב לזכור שאלו היו השנים שבהן איידס נחשב ל"מגפה של ההומואים", והיו מעט מוזיקאים גאים מחוץ לארון. חברות התקליטים פחדו לגלות שהכוכבים שלהם הומוסקסואלים: ניל טננט מהפט שופ בויז יצא מהארון רק ב־1994 וג'ורג' מייקל מוואם! עשה זאת רק ב־1998 (ולא מבחירה, אלא כי נתפס על ידי המשטרה בעת אקט מיני במקום ציבורי). לקוביין לא היה אכפת אם יחשבו שהוא הומו. בריאיון למגזין הלהט"בי The Advocate הוא אמר ב־1993: "אני לא הומו, אבל הלוואי שהייתי, רק כדי לעצבן את ההומופובים".

גם בשיא ההצלחה הבינלאומית שלהם ניגנו נירוונה באירועים רבים למען זכויות להט"בים ונשים למרות הסיכון הכרוך בכך. קוביין קיבל איומים על חייו לפני הופעת גיוס כספים לארגון שתומך בזכות להפלה, ונאמר לו שיירו בו אם יעז לעלות על הבמה. הוא הופיע בכל זאת.
"We don't have to breed", שר קוביין, אנחנו לא חייבים לציית לחוקים החברתיים של ילודה ומשפחה.

כשנירוונה הפכה ללהקה הגדולה בעולם נאלץ קוביין להתמודד עם מכשולים שלא יכול היה לצפות: למשל, שימוש מזעזע במוזיקה שלו. בתקרית זוועתית ברינו, שני גברים אנסו אישה תוך כדי שהם שרים לה את השיר "פולי" של נירוונה. בתגובה, באלבום "Incesticide" הוסיף קוביין מכתב אישי לחוברת. הוא סיים אותו במילים: "יש לי בקשה למעריצים שלנו. אם מישהו מכם שונא הומוסקסואלים, אנשים בצבע אחר מכם או נשים, בבקשה תעשו לנו טובה – תעזבו אותנו פאקינג בשקט! אל תבואו להופעות שלנו ואל תקנו את האלבומים שלנו".

הסיפור הזה מעורר צמרמורת וכאב בעיקר כשנזכרים בנסיבות שבהן כתב קוביין את השיר "פולי", המבוסס על סיפור אמיתי: בשנת 1987 נחטפה ילדה בת 14 בדרכה הביתה מהופעה. היא עונתה ונאנסה עד שהצליחה להימלט כשקפצה מהמשאית של התוקף בתחנת דלק. קוביין לא נשאר אדיש לסיפור, שהתרחש ממש לידו בטקומה, וושינגטון: אי הצדק היה אחד מהמנועים ליצירה שלו, וסיפורים של נשים ריגשו אותו במיוחד.

אחד הסיפורים האלה היה סיפור חייה הטרגי של פרנסס פרמר, שחקנית מסיאטל שנחשבה למשוגעת כי התנגדה לנורמות החברתיות שהיו נהוגות בשנות ה־40. היא אושפזה נגד רצונה בבית חולים לחולי נפש, שם עברה התעללות מינית ופיזית על ידי הצוות, שגם ביצע בה ניתוח כריתת אונה. קוביין הזדהה איתה כל כך שהוא קרא לבתו על שמה והקדיש לה את השיר "Francis Farmer will have her revenge on seattle".

קל לגלות את המסרים הפמיניסטיים באלבומים של נירוונה: הם לא מתחבאים תחת מטפורות אלא בולטים ומודגשים. "היא הייתה צריכה למות כשנולדה", שר קוביין ב"Been A Son" אשר נכתב מנקודת המבט של אבא שרצה שיוולד לו בן זכר. יש שמפרשים כי המילים מספרות על קים קוביין, אחותו של קורט והיחס המפלה שקיבלה מאביהם, אך גם ללא ההקשר האישי מדובר בהצהרה: בחברה המערבית נשים הן תמיד אזרחיות סוג ב', אכזבה מעצם לידתן.

למרות כל אלה קוביין לא היה מושלם, ודאי לא כשהיה צעיר יותר. בסרט התיעודי "Kurt Cobain: Montage of Heck" מ־2015 הבמאי ברט מורגן משתמש באנימציה ובהקלטת אודיו של קוביין, שבה הוא מתאר מפגש מיני עם ילדה בעלת מוגבלות נפשית. אף שקוביין התחרט ולא קיים יחסי מין עם אותה ילדה – שכנראה הייתה קורבן להתעללות מינית מצד בן הדוד שלה – הסצנה הזאת הציגה את קוביין באור שונה. אפשר גם לפרש את הסיפור הזה כנקודה שסייעה לקוביין לפתח את התודעה הפמיניסטית בהמשך.

ריוט! מוזיקה מהפכנית, להט"בית, קווירית ואנטי גזענית. משודרת בכל יום שני בין 14:00־15:00 ברדיו הקצה.להאזנה באתר|לעמוד הפייסבוק

• מוזיקה
• פמיניזם
• ריוט!
• גראנג'
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העולם לא התרגש יותר מדי כשליטל סימז (סימבי אג'יקאוו), ראפרית צעירה מצפון לונדון, הוציאה את אלבום הבכורה שלה לפני ארבע שנים. אבל מאז הקריירה שלה נסקה בטירוף באופן שהפתיע גם אותה: היא שיתפה פעולה עם הגורילז וחיממה את סיבוב ההופעות שלהם, קיבלה שאוט אאוט מקנדריק לאמאר שהכתיר אותה לדבר הבא, וצפויה להשתתף בהפקה החדשה של דרייק בנטפליקס. זו דרך ארוכה בשביל אג'יקאוו, שהתחילה לעשות ראפ בגיל 9 וחרכה מועדוני נוער ובמות פתוחות ברחבי אנגליה כדי להשחיז את הוורסים שלה. באלבום החדש שלה, "GREY Area", ליטל סימז לוקחת את הדברים לשלב הבא. 10 השירים באלבום הוקלטו בחודש אחד בלבד, והדחיפות משתקפת בטקסטים ההדוקים, בפלואו הכמעט בלתי אפשרי ובהרגשה שהגיע הזמן שהצעקה שלה תישמע.

בשיר "FMי101" ליטל סימז יוצאת נגד מדיניות הענישה הגזענית של הממשלה הבריטית. יותר מחצי מהאסירים הצעירים בבתי הכלא באנגליה מגיעים היום מהקהילה השחורה במדינה או מרקע אתני שונה – המספר הכי גבוה שהיה אי פעם בממלכה. "זו פשוט עובדה", אמרה בריאיון לגרדיאן. כשחבר הילדות שלה נעצר היא הרגישה איך הנתון הזה הופך למשהו שמשנה לה ולכל הקהילה שלה את החיים. "כשקן הלך לכלא הרגשתי שמשהו היה חסר. כשגדלנו היינו כמו משפחה, וכשהוא נכנס לכלא זה קרע את כל האיזור שגרתי בו ופער תהום. אבל לחוק לא אכפת אם זה קורע את הקהילה", סיכמה. בשיר היא מתארת את החיוך שלו, "רק עוד ילד שחור במערכת", ונזכרת איך הם היו משחקים פלייסטיישן ומתאמנים על הוורסים שלהם כדי להישמע כמו באסטה ריימס או דיזי רסקל.

עוד בריוט!
הכוכב העולה של האינדי הקווירי בורח מצו הוצאה להורג
הגיטרה של סטלה דונלי משתקת לרגע את הסקסיזם
מביקיני קיל ועד איימי פולר: האם ריוט גרררל עושה קאמבק?

את הקהילה שליטל סימז מדברת עליה אפשר לראות בקליפ שלה לשיר "Offence", בו היא מוקפת בקרו שלה ונראית בטוחה בעצמה יותר מתמיד. "אני ג'יי זי כשיש לי יום רע, אני שייקספיר ביום גרוע", היא יורה. השיר הזה פותח את האלבום בהצהרה: אם גם ככה הולכים להגיד עליי שאני ביץ' כי יש לי דעות, אז לא אכפת לי את מי אני מעליבה. בראיון לשדרן זיין לואו היא הסבירה: "רציתי שזה יהיה מאד לא מתנצל, מאד נועז. זה לא הזמן להיות בשקט".

ליטל סימז לא לוחצת לרגע על הברקס. בשיר השני באלבום, "Boss", היא צועקת: "אני בוס בפאקינג שמלה!" בקוליות מוחלטת, ומוסיפה "!nigger stay in line". ובכל זאת, האלבום הוא לא זירת אגרוף מוזיקלית. יש בו לא מעט רגעים גרוביים, כמו בשיר שסוגר את האלבום, בו מתארח מוזיקאי הסול המרגש מייקל קיוואנוקה. הרוגע והשלווה שמשרה השירה היפהפיה שלו מאזנים קצת את האינטנסיביות של המארחת, אבל רק לרגע. אין כוח בעולם שיכול לעצור אותה.

ריוט! מוזיקה מהפכנית, להט"בית, קווירית ואנטי גזענית. משודרת בכל יום שני בין 14:00־15:00 ברדיו הקצה.להאזנה באתר| לתכנית בספוטיפיי |לעמוד הפייסבוק

• מוזיקה
• ריוט!
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"הייתי משוכנע שאצטרך לרפא את ההומוסקסואליות שלי. חייתי בפחד תמידי", סיפר נקאנה טוארה (Toure), מוזיקאי אלקטרוני עולה בשמי האינדי הקווירי, בראיון לגרדיאן לכבוד אלבומו האחרון. נקאנה, בן 33 מדרום אפריקה, שיחק שם בסרט מהפכני שזכה להצלחה גדולה בעולם ונאלץ לברוח ללונדון אחרי שיצא נגדו צו הוצאה להורג. שנה לאחר מכן הוא הוציא את "You Will Not Die", אחד האלבומים הטובים של 2018, שזוכה בימים אלו להוצאה מחודשת שנועדה לחשוף אותו לקהלים גדולים יותר.

טוארה ידע שמסוכן להשתתף בסרט העצמאי "The Wound", שחשף את ריטואל המילה שעוברים גברים משבט הקוסה (Xhosa) באפריקה. הטאבו כל כך גדול עד שהעובדה שמישהו העיז בכלל לעשות סרט בנושא הוא בלתי נתפס, ולכך מצטרפת העובדה שכל הגברים בסרט הם הומואים, שבשבט נחשבים לחוטאים.

עוד כתבות מעניינות:
הגיטרה של סטלה דונלי משתקת לרגע את הסקסיזם
מביקיני קיל ועד איימי פולר: האם ריוט גרררל עושה קאמבק?
"נשמע כמו בלרינות שמזדיינות"

הסרט עורר זעזוע וגלי מחאה, והמתנגדים טענו כי הוא חושף חלק גדול מדי מסודות הטקס השבטי. כשהסרט הצליח מעבר למשוער, למרות או בגלל הביקורת – הוא הוקרן בפסטיבל סאנדנס, בפסטיבל ברלין ואף פתח את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בישראל – נקאנה נאלץ לנוס על נפשו. "ציפיתי לקצת דואר שנאה, ל'פאק יו', אבל לא ל'אנחנו הולכים לשים לולאות מסביב לצוואר שלך ולשרוף אותך", הוא סיפר למגזין GQ. לאחר שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר באחד מפסטיבלי הסרטים, הועברו באפריקה תמונות שלו עם הוראה חד משמעית: "ככה הוא נראה, אם אתם רואים אותו, תתקשרו אלינו, בואו נתפוס אותו ביחד".

אוטופיה קווירית

נקאנה הוא חלק מדור חדש של מוזיקאים קווירים שלא מתביישים ב"שונות" שלהם. הם חוגגים אותה ובוחנים אותה, מעלים שאלות על המקום שלהם בעולם לא מתוך עמדת נחיתות, אלא מתוך חוזקה. הוא מצטרף למוזיקאים כמו פרפיום ג'יניוס (מייק הדריאס) מסיאטל ועזרא פורמן משיקגו, שמדברים בפתיחות על הבחירה שלהם לחיות את האמת שלהם בלי פחד.

עטיפת האלבום הקודמת של "You Will not Die" הייתה מאיימת מעט, ובה ראה נקאנה חושף בתי שחי על רקע אדום מדם. כעת מחליף אותו פורטרט פניו העדינות על רקע לבן. האלבום עוסק בהתמודדויות בחברה דתית־קתולית שבה הומוסקסואליות היא חטא שדינו מוות. כבר בשם האלבום יש נקודת מבט אופטימית, גם אם הוא מלא בעצבות וגעגועים. בשיר "Fog" נקאנה נשמע כמתפלל – הוא שר כאילו החיים שלו תלויים בזה, ובמידה רבה זה נכון. בשיר "Clairvoyant" בוחן נקאנה את מגבלות האהבה בפיוטיות מסתורית ואניגמטית שמתכתבת עם תמות תנ"כיות: "האהבה לא הופכת אותי ליודע כל, כל מה שאני יודע זה איך להיות המשרת שלך".

הדואט החדש של נקאנה עם אנוני, "New Brighton", הוא המקפצה האחרונה בקריירה שלו שללא ספק הגישה אותו ליותר אוזניים. אנוני, האמנית הטרנסג'נדרית שהיא דמות מכוננת וחשובה בקהילת המוזיקה הקווירית הקטנה, נתקלה במוזיקה של נקאנה באינסטגרם ומיד הציעה לו שיתוף פעולה. השירה שלה, אמר לא מזמן נקאנה, מעניקה מימד מיתי ואפי לשיר, שהופך לתפילה. השיר מתאר אוטופיה שבה קווירים ו"אחרים" מכל סוג לא יצטרכו לנוס על חייהם בפחד מפני שנאה וגילויי אלימות. "לעולם לא נחיה בפחד שוב, לעולם לא שוב", מרעימה אנוני בקולה העמוק והיפהפה, שיש בו הבטחה שהכל יהיה טוב יותר.

ריוט! מוזיקה מהפכנית, להט"בית, קווירית ואנטי גזענית. משודרת בכל יום שני בין 14:00־15:00 ברדיו הקצה.להאזנה באתר| לתכנית בספוטיפיי |לעמוד הפייסבוק

• מוזיקה
• ריוט!
• תרבות