יש ז'אנר כזה של ספרים פמיניסטיים שחוזרים לדמויות היסטוריות של נשים, שנודעו בעיקר דרך הקשר שלהן לאמן מפורסם, ומדמיינים עבורן חיים אפשריים. כאלה היו "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה, ו"אני בתו של רמברנדט" מאת לין קאלן, וכזה הוא גם "המנט" – רב המכר מאת מגי או'פארל מ-2020, המגולל את סיפורה של רעייתו של שייקספיר, שנשארה בסטראטפורד בזמן שהוא כתב מחזות בלונדון.
>>החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הזכויות לעיבוד הקולנועי של הספר המהולל ועתיר הפרסים נרכשו עוד לפני שיצא לאור, והופקדו בידיה של קלואי ז'או, שכתבה את התסריט יחד עם או'פארל. גם הסרט, כמו הספר, זכה לביקורות נלהבות, וגרף שלל פרסים, בהם גלובוס הזהב לסרט הדרמתי הטוב ביותר. כשצפיתי ב"המנט" בפעם הראשונה, התקשיתי להבין את ההתלהבות הגורפת הזו, עד שהגיעה המערכה האחרונה, הנפלאה, שבה הזלתי דמעות כמובטח. זאת היתה החוויה שלי גם בצפייה השנייה.

מעט מאוד ידוע על אן האתאוויי ועל שלושת הילדים שילדה לוויליאם שייקספיר. גם על מותו של הבן המנט בגיל 11 אין כמעט אינפורמציה. כותרות הפתיחה מספרות לנו שבאנגליה של המאה ה-16, המלט והמנט היו וריאציות על אותו שם, וזה מכין אותנו לכך שהסרט יציג את המחזה הכי מפורסם בהיסטוריה כתגובה של וויל למות בנו ארבע שנים לפני כן. אבל לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו "המנט" עוסק בכוח המרפא של האמנות, ומעניק משמעות חדשה לטרגדיה על הנסיך הדני, הוא מספר לנו על התאהבותם של בנו של יצרן כפפות, ונערת פרא שמגדלת נץ, עוסקת ברפואת צמחים ואף ניחנה ביכולת נבואית.

אן, המכונה בסרט אנייס (כך קרא לה אביו בצוואתו), נראית לראשונה כשהיא מכורבלת בתנוחת עובר למרגלות עץ כביר. כשוויל הצעיר מבחין בה מבעד לחלון, הוא נמשך אליה כמו בכבלי קסם, אך בפנותו אליה היא מסרבת לומר לו את שמה, עד הנשיקה הראשונה. גם בהמשך הכל נחווה קצת יותר מדי כמו רומן רומנטי על אהבה אסורה. "יש בתוכו יותר מכל גבר שפגשתי אי פעם", תאמר אנייס מאוחר יותר. אנחנו יודעים שזה נכון כי היא מדברת על וויליאם שייקספיר, אבל שום דבר בסרט עצמו אינו מבהיר לנו מה גורם לה לחשוב ככה. למרות השפה הקולנועית הנזירית, והצלילים המיסטיים שהלחין מקס ריכטר, תיאור ההתאהבות רצוף קלישאות של רומנטיקה גותית (מספרים על אנייס שהיא בת של מכשפת יער). רק הופעותיהם העזות והנבונות של פול מסקל וג'סי בקלי (שהאוסקר מובטח לה) מצילות את המערכה מקיטש.

אחר כך וויל נוסע ללונדון, ונולדים התאומים ג'ודית והמנט, ונראה שדווקא הבן יורש מאמו את הגנים המיסטיים. הניתוק ארוך השנים בין האוהבים מהמערכה הראשונה מוסבר בכך שאנייס חוששת שהאוויר בלונדון יזיק לג'ודית החולנית. היא גם חושדת שוויל מבלה עם נשים אחרות, והריחוק הפיזי מייצר ריחוק רגשי, שרק מתעצם כשהמנט מת. האבל מניב זעקות כאב (כמעין המשך ישיר של הלידה) ודיכאון ממושך שמוגשים לצופים באופן הכי חשוף, עד כדי נגיעה בפורנו-צער.

בינתיים בלונדון וויליאם מתחיל לעבוד על "המלט" ומתעל את כאבו דרכו. רק אז הסרט מתחיל להתגבש למשהו עמוק ומעניין. כשאנייס ואחיה נוסעים לעיר הגדולה – אירוע שאין לו כל סימוכין במציאות – ומתוודעים לראשונה לחייו ולאמנותו של הבעל הנעדר, הסרט מזנק לגבהים רגשיים שמפצים בגדול על הבעייתיות של המערכות הראשונות. כאמור, המערכה הלונדונית עוסקת בכוח המרפא של אמנות התאטרון, ובה אנחנו מבינים מדוע לתפקידי המנט והשחקן שמגלם את המלט לוהקו האחים ג'ייקובי ג'ופ ונואה ג'ופ ("פלא", "מקום שקט"). "על טבעו של אור היום", הנעימה של ריכטר שכבר נשמעה בפסקולים של לא מעט סרטים, משתלבת באופן אפקטיבי גם כאן.

ז'או ילידת סין יצרה שניים מהסרטים היפים ביותר על אמריקה – "הרוכב" ו"ארץ נוודים" – בהם השיגה פיוט נדיר, ועצב עמוק, שנבעו בין השאר מהפער בין מה שנאמר ומה שלא. על בסיס הסרטים האלה אפשר להבין מדוע מפיק הסרט, סטיבן ספילברג, אמר בטקס גלובוס הזהב שהיא הקולנוענית היחידה בעולם שיכלה לספר את הסיפור של המנט. אבל המבט שלה על אנגליה הכפרית במאה ה-16 נותר חיצוני וקלישאתי. אף שהוא עוסק לכאורה במקור יצירתו של אשף המילים, גם "המנט" אינו סרט דברני. דווקא בשל כך, כשמדי פעם נזרקת לאוויר ציטטה מכתביו, החיבור מרגיש מילולי ומלאכותי, בעיקר כשוויל עצמו מבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" על שפת הנהר.

ועדיין, למרות כל הסייגים, המפגש האינטימי (על אף היותו ציבורי) עם "המלט" בתאטרון הגלוב, מצדיק את התהילה לה זכה הסרט, שמסתיים במחווה מופלאה של אהבה. כדברי הנסיך הטרגי לאופליה: Doubt thou the stars are fire; Doubt that the sun doth move; Doubt truth to be a liar; But never doubt I love.
3.5 כוכבים
Hamnet בימוי: קלואי ז'או. עם ג'סי בקלי, פול מסקל, אמילי ווטסון. בריטניה 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• שייקספיר
• גלובוס הזהב
• קולנוע

אין שחקן בכל העולם, לא משנה באיזה ארץ ושל איזה שפה, שלא חולם על הרגע בו יעמוד על הבמה, וידקלם את שפתו הארכאית-קסומה של וויליאם שייקספיר, המחזאי הכי גדול שאי פעם צעד עלי אדמות, וכנראה גם הכותב הכי גדול – זה שזיקק במחזותיו את מהות האנושיות, לטוב ולרע, ויצר אינספור מבני סיפור שמשוחזרים שוב ושוב גם כיום. היצירות שלו נותחו אינספור פעמים, באקדמיה, על המסך ובידי חנונים של תיאטרון במחששה מאחורה. אבל האדם עצמו, סיפור חייו האמיתי, כמעט ולא ידועים.

>>משחקי הטיזינג: סיום העונה של "בית הדרקון" היה אך ורק פורפליי

יש לכך, כמובן, מספר סיבות – ביניהן גם התאוריה/קונספירציה שהוא לא באמת היה קיים – אבל הדוקו-דרמה הקצרה של ה-BBC "שייקספיר: עלייתו של גאון" (שזמין גם ב-yesVOD), הולכת על העמדה הרווחת, ומנסה לשחזר ככל יכולתה את סיפור חייו של שייקספיר, כולל המחזת שחקנים שמציגים את המחזאי כאדם שרק ניסה לשרוד בתקופה בה היה קשה עד אין קץ שלא למות. השחזור הדרמטי, כיאה לז'אנר, לא משוחק לעילא, אבל כן מספק רקע וצבע אילוסטרטיבי למידע שהצליחו לרכז בדוקו. כך למשל למדנו שאשתו הראשונה של שייקספיר קראו אן האת'ווי. מי ידע?

אך השחזורים הדרמטיים הם רק חלק קטן מהמכלול המעניין, כי המופע המרכזי הוא חבורת השחקנים דרג א' שמגיעים לא כדי לשחק, אלא כדי לדבר על המחזאי האהוב עליהם שייקספיר. זה נחמד לראות היסטוריונים ומומחים לתיאטרון מדברים על גיבורם, אבל אם אי פעם רציתם לראות תשוקה והערכה, רק תבקשו מדיים ג'ודי דנץ' לדבר על המלט, או מבריאן קוקס, הלן מירן, מרטין פרימן, ג'סי באקלי ועוד לדבר על כל יצירה של שייקספיר, ותקבלו שירה. אם אהבתם ליצירותיו לא ידביקו אתכם, סיפור חייו כבר כן. מי יודע, אולי תאספו גם איזה טיפ כתיבה מוצלח.
"שייקספיר: עלייתו של גאון", 3 פרקים, עכשיו ב-YesVOD

• מה רואים הלילה
• שייקספיר
• דוקומנטרי

כשאתם חושבים על שייקספיר אתם בטח חושביםעל "רומיאו ויוליה", "המלט" או אפילו על "מקבת'". אם אתם קצת יותר בקיאים אולי תחשבו גם על "חלום ליל קיץ" או "מהומה רבה על שום דבר". אבל הדבר האחרון שתחשבו עליו הוא כנראה "ההנריאדה", סיפור המלוכה הבריטית ששייקספיר כתב, החל מריצ'רד השני וכלה בריצ'רד השלישי, ובלעדיה בטח לא היו לנו סדרות כמו "משחקי הכס".

שייקספיר הציג את המונרכיה האנגלית באופן מבריק. את היצירות הוא לא כתב באופן כרונולוגי, כך הוא גם המציא את הפריקוולס. את "הנרי השישי" לדוגמה, כתב לפני "ריצ'רד השני", למרות ש"ריצ'רד השני" מתרחש לפני העלילה של "הנרי השישי". למעשה, "ריצ'רד השני" הוא הפרק הראשון בהנריאדה, וגם בסדרה "הכתר החלול" שמבוססת עליה.

כל פרק הוא מחזה אחר מתוך ההנריאדה. הוא מוצג עם הטקסט השייקספירי המלא וגם שומר על דיוק היסטורי. היום בתיאטרון יש ניסיון לקחת את שייקספיר כמה שיותר לימינו, ולפעמים גם לעתיד הרחוק. אבל הסדרה הזאת מציגה את הסיפור כמו שהוא, בתקופה שבה הוא התרחש ועם קאסט מלא שחקנים מרשימים. טום הידלסטון לדוגמה, מגלם את הנרי החמישי. ג'רמי איירונס את הנרי הרביעי, בנדיקט קאמברבאץ' את ריצ'רד השלישי. מלבד העובדה שמדובר בתצוגת משחק מרהיבה של כולם – לא צריך לטוס ללונדון כדי לראות שחקנים מפורסמים בתפקידים מפורסמים.

מלבד חבר אחד שהוא פנאט כמעט כמוני בכל הנוגע לשייקספיר, מעולם לא פגשתי מישהו שראה את הסדרה הזאת. איך סדרה כל כך טובה זוכה להתעלמות מצד הצופים? נשגב מבינתי, במיוחד כשמדובר בסדרה שיש לה את כל מה שהיא צריכה כדי להצליח והיה לה גם קסם בימתי. למרות עלויות ההפקה הגבוהות, יש משהו בטום הידלסטון בתפקיד הנרי החמישי, מבצע את המונולוג שלו מול פלסטף בפאב, שמרגיש ממש כאילו חזרתי כמה מאות שנים אחורה ואני עומד בתיאטרון הגלוב בלונדון.

למרות האנגלית השייקספירית, הדמויות מרגישות אנושיות וחיות. לרגע אפשר לשכוח שמדובר במלכים ואבירים כי כמו שייקספיר, יוצרי הסדרה (ריצ'רד אייר ורופרט גולד) מתמקדים בחולשות האנושיות של המנהיגים: בין אם מדובר בנכות הקלה של ריצ'רד השלישי ובין אם מדובר במרד הנעורים של הנרי החמישי. לכל דמות יש חולשה אנושית שלא קשורה דווקא לתואר הנחשק, אבל כמעט כולם בטוחים שהכתר יביא להם שקט נפשי וסיפוק בגלל הכוח שהוא כביכול נותן. אבל כמו שריצ'רד השני אומר (ומכאן גם שם הסדרה) – "כתר חלול מעטר את ראשי המלכים".

• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 934 // הסדרות שלנו
• טלוויזיה
• שייקספיר
• דרמה

אני באמת כבר לא זוכר מתי זה היה.שנה וחצי? שנתיים?אני זוכר שישבתי בבית ואמרתי לעצמי: זהו. הכל נסגר סופית. יש מצב שבאמת לא נחזור להופיע יותר. ומה עכשיו? נעבור להופיע בזום? נסגור סופית את הבסטה?הרעיון הזה נראה לי מעורר חלחלה והזוי.ואז עלה לי בראש רעיון אחר –אם זה המצב אולי אכתוב על זה מחזה.כלומר מחזה על שחקן שיושב כבר שנה בבית והעולם שלו כמעט חרב עליו, כי זה הדבר היחידי כמעט שהוא יודע לעשות.ואם כבר שחקן – אני אעשה אותו שחקן שייקספירי ותיק, כי אם כבר תיאטרון ואם כבר משחק ואם כבר שאלה על להיות או לחדול, אז תמיד חוזרים הביתה ללימודים בשנה הראשונה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה.To be or not to be, כבר אמרנו?

מכאן הרעיון התגלגל ממש בזריזות. זה מחזה שכתבתי במהירות שיא, אני מודה.גם מתוך איזו תחושת דחיפות אישית וגם בגלל סיבה מאוד פרוזאית –כמה זמן אפשר לשבת ולבהות במסך ולבלוע עוד ועוד סדרות בנטפליקס?עכשיו חשבתי לעצמי – הכל הרי סגור בגלל המגפה. מי בכלל ייתן לאותו שחקן להופיע?ואז גם קפץ לי לראש באורח מוזר הרעיון המעט משונה –אולי נשלח אותו להופיע בפני מועדון של נפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור?אצלם תמיד פתוח. הם תמיד זקוקים למשהו שיפיג את הזיכרונות שמעיקים עליהם 7/24.

הייתי בן 18 כשפרצה המלחמה. יורם נצר, בן כיתה שלי מקיבוץ חוקוק, נהרג כבר באחד הימים הראשונים. עוד חמישה חברים מהקיבוץ שלי נפלו. אחד בקרב על החרמון. ארבעה אחרים בקרבות בסיני. חבר אחר איבד את מאור עיניו. זה היה קשה וכואב. זה היה קורע לב. בטח לילד בן 18 שרק סיים תיכון. בעצם לכל אחד.לכן אני מודה גם שלא עשיתי תחקיר מקיף לפני. במידה רבה אני חושב שאם הייתי עושה תחקיר כזה, הייתי שם על עצמי עוד ועוד משקלות על היד הכותבת ועל הראש המדמיין. את הרוב חצבתי מתוך מה שזכרתי ומה שידעתי, וזה לא היה מעט. אם אתה רוצה ואם אתה לא רוצה, הזמן הזה של המלחמה נחרט עמוק בזיכרון של כל מי שחי כאן בארץ בשנים האלה, בטח אצל בני גילי.

ועוד דבר שחשבתי עליו כבר בהתחלה –זה נושא קשה. זה נושא מכאיב. ובכל זאת נסה לכתוב עליו ממקום קצת מרוחק, כי המפגש הזה עם השחקן השייקספירי הוא גם עצוב לפרקים אבל גם מצחיק ובעיקר נוגע ללב.כל הגיבורים במחזה (ארבעה במספר) הם אנשים שהחיים שרטו אותם ולכן לפעמים הם שורטים חזרה ולכן, לא להאמין, יש בזה גם יסוד קומי.כן. קצת משונה ומוזר לכתוב קומדיה לירית, אם אפשר לכנות זאת ככה, על אנשים שהמלחמה לא יוצאת להם מהראש.

ובכל זאת זה בדיוק מה שניסיתי לעשות.לטפל בנושא הכואב הזה ברגישות אבל גם בהומור.לא להיקלע חלילה לכל הוויכוחים האין סופיים שקיימים עד היום על מה בדיוק קרה במלחמה ובעיקר על השאלה האם ניתן היה למנוע את הקרב על החווה הסינית, שהיה לו מחיר כל כך כבד, אלא בעיקר להשתדל שהסיפור של כל הדמויות יגע לנו עמוק בלב.למזלי הצטרפה אלי למסע חבורה כל כך מוכשרת ומרגשת של שחקנים (דורון צפריר הוותיק, ולצדו יהודה לזרוביץ, ניר ביקלס ונופר לוינגר) מעצבי במה ומוזיקאי, ויחד יצאנו לדרך.עכשיו אנחנו מחכים לכם. מקווים מאוד שהסיפור המצחיק עצוב של הדמויות יגע עמוק גם בלב שלכם.

>> "שייקספיר בחווה הסינית", ההצגה הבאה: 17.4, 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• שייקספיר
• פרינג'

ב-1996 ביים אל פאצ'ינו סרט תיעודי בשם "Looking for Richard" שבו יצא לחקור את המחזה "ריצ'ארד השלישי" מנקודת מבט של שחקן שמתמודד עם התפקיד. בין השאר הוא שאל את המרואיינים בסרט האם יש הבדלים בגישה של שחקנים אמריקאים ובריטים לשייקספיר, והאם צריך לפענח כל מלה בטקסט העתיק, או שמספיק להבין את רוח הדברים. אף שפאצ'ינו הגיע למסקנה השגויה שהאופציה השנייה היא הנכונה, שמונה שנים אחרי כן הוא היה שיילוק מעולה בסרט "הסוחר מוונציה".

שאלת ההבנה של כל מילה שבה וצפה במהלך הצפייה בעיבוד של ג'ואל כהן לטרגדיה הסקוטית. ג'ואל כהן, הידוע יותר כאחד האחים כהן, ליהק את דנזל וושינגטון לתפקיד הגנרל תאב השלטון שרוצח את מלכו, ואת זוגתו פרנסס מקדורמנד לתפקיד ליידי מקבת שמניחה בידיו את הסכין. לשני השחקנים יש חמישה אוסקרים על משחק, אבל זה לא מכשיר אותם להתמודד עם הטקסטים הדחוסים, השיריים והמפותלים של שייקספיר.

מקדורמנד מנסה פה ושם, אבל מפקששת לגמרי את המונולוג המפורסם ביותר של ליידי מקבת שבו היא רוחצת את ידיה מדם בלתי נראה – מה גם שבשל קיצוצים בטקסט לא ברור איך בכלל הגענו לשם. ואילו וושינגטון בעיקר פולט את המילים ונדמה שהוא מנסה להישמע טבעי ככל האפשר, על חשבון הפיוט והדרמה גם יחד. והוא אכן נשמע טבעי, אבל גם מרוחק וחסר דרייב, ולכן הטרגדיה שבכותרת אינה מגיעה למסך. שייקספיר לא ציין את גילם של בני הזוג אך לרוב הם מגולמים על ידי שחקנים צעירים יותר. וושינגטון ומקדורמנד בני שישים פלוס, וזה היה יכול להיות מעניין, אבל לא נראה שגילם נלקח בחשבון כחלק מהדרמה של דמויותיהם – כיצד הופך גנרל נאמן לבוגד ורוצח בגיל 67?

נראה שכהן השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה של הסרט, והפקיר את הדרמה האנושית. מקורות ההשראה לטקסטורה הוויזואלית של "הטרגדיה של מקבת" מפורטים בראיונות עם המעצב האומנותי סטפן דשנט – המרחבים המדומיינים בסרטים האילמים של מורנאו הגרמני, הנזיריות של קרל דרייר הדני, הכוכבים ב"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון. כמו הסרטים האלה גם "הטרגדיה של מקבת" הוא בשחור לבן, וניחן בפריים המרובע שאפיין את הקולנוע בשישים שנותיו הראשונות. אבל בניגוד אליהם הוא צולם במצלמה דיגיטלית, ואולי בשל כך הוא יותר אפור מאשר שחור לבן, ומשחקי האור והצל פחות מרשימים. יש גם דימויים "זולים" שלא מתחברים לחומרה הכללית – בעיקר דברים שעפים ברוח, כמו עורבים, מכתב בוער וראש כרות.

עיצוב הטירה של מקבת, שבה מתרחש רוב הסרט, בכלל שלח אותי למרחבים הארכיטקטוניים המסתוריים בציורים הסוריאליסטיים של ג'ורג'ו דה קיריקו ובעיקר לקשתות המוארכות ב"מסתורין ומלנכוליה של רחוב". בכל אופן, הלונג שוטים מזוויות גבוהות ונמוכות מרהיבים ביופיים הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי אך הקלוז-אפים סתמיים – קצת כמו ב"אגדת חורבן". ככל שהסרט התקדם והדרמה של הדמויות לא צברה רבדים, חשתי שאני צופה בוואריאציה ויזואלית מופשטת על נושא מקבת יותר מאשר ביצירה שלמה. המרחבים הייחודיים, הקומפוזיציות וזוויות הצילום מייצרים הרבה דימויים יפהפיים, שמדמים את חוויית הצפייה לביקור בתערוכה במוזיאון, מלווה בהקראת טקסטים מתוך "מקבת".

בתפקידי המשנה דווקא יש כמה הופעות מוצלחות יותר: קתרין הנטר, שהרפרטואר שלה כולל בעיקר מחזות של שייקספיר, מגלמת בקולה החד פעמי את שלוש המכשפות שמספקות למקבת את הנבואה שדוחפת אותו אל גורלו. אלכס האסל, גם הוא בעל ניסיון שייקספירי, מותיר רושם כברון רוס שמנתב בין הכוחות היריבים. לסטיבן רוט יש כמה דקות טובות כשוער השיכור.

יצאתי מהסרט בתחושה שלא ברור מה דחף את אח של איתן לצאת לדרך עצמאית עם עוד עיבוד למחזה של שייקספיר – שכבר זכה לעיבוד קולנועי מרשים אך לא מספק ועם הרבה יותר סקס אפיל (מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר) רק לפני שש שנים. כי עם כל יופיו האפל הסרט אינו מציע אינטרפרטציה של הדרמה, הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של הדמויות.

כך, למשל, המונולוג המפורסם של מקבת, שבו הוא מדבר על פגיון דמיוני שנגלה לעיניו ומייצג את חיבוטי הנפש שלו בדרכו לרצוח את מלכו, מוגש על ידי וושינגטון כשהוא פוסע באכסדרה בטירתו המייצרת משחקי אור וצל על פניו. זה דימוי יפה עד הרגע שבו הוא מגיע אל הפגיון המנצנץ שמתגלה כידית של דלת. בהתחשב בכך שמקבת אמור להכיר את הדלתות בטירתו, הגילוי הזה מגחיך את המונולוג, מה גם שהתאורה והמצלמה מתקשות לחפות על ההגשה הסתמית.

בשנות השמונים איאן מקלן העלה מופע יחיד בשם "Acting Shakespeare" שבו ניתח את השירה והדרמה של מונולוג אחר של מקבת (הוא מתחיל כשעה ושתי דקות לתוך המופע שהועלה לפני כמה שנים ליוטיוב). צפו בו ותקבלו מושג על אינטרפרטציה.

★★★ 3 כוכבים
The Tragedy of Macbeth בימוי: ג'ואל כהן. עם דנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד, ברנדן גליסון. ארה"ב 2021, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• האחים כהן
• פרנסס מקדורמנד
• שייקספיר
• קולנוע