Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הרחובות מתרסקים לאט: KLONE נזכר מה במה שהיה חסר כדי להיזכר
לפני עשור אמני רחוב כמו know hope ו־KLONE היו הדבר החם של הרגע - והיה נראה שיתקבעו בתודעה הציבורית בתור יוצרים עכשוויים רציניים. אבל הטרנד חלף והתקווה התמוגגה. תערוכה חדשה של KLONE מזכירה מה היה חסר לזרם הזה בשביל להתקבע בתודעה הציבורית לאורך זמן
כמעט עשור עבר מאז שאמנות הרחוב זכתה לרגעי התהילה שלה בארץ, והיום, חוץ מכמה שאריות מתקלפות וסיורי גלריות מנומנמים בדרום העיר, אפשר להגיד שההייפ סביב ז'אנר הפוסט־גרפיטי דעך ואיבד לחלוטין את ההילה המחתרתית שלו. אמני הרחוב הצעירים והבועטים של אז התבגרו, שינו פאזה ודי נעלמו מהמרחב העירוני.
באותו זמן היה מדובר בדבר הכי חם בעיר: אמני הרחוב והעקבות שלהם היו בכל פינה. האנונימיות היחסית שלהם ומפגשי הציור המשותפים – על גבול הלא חוקיים – במבנים נטושים בדרום העיר היו סוד שמור ליודעי דבר בלבד. כולם רצו נתח מאמני הרחוב שנשאו סביבם טונות של מגניבות וסקס אפיל: ב־2008 נפתחה בשינקין גלריית אורבניקס, שהייתה להם לבית, אוצרים חטפו אותם לתצוגות בחללים אלטרנטיביים, אספני אמנות צעירה התחילו לגלות עניין ועד מהרה גם הממסד לא נשאר אדיש לטרנד, שהגיע לשיא בקיץ 2011 כשמוזיאון תל אביב פתח את שעריו לאמני הרחוב וערך להם תערוכה מקיפה בביתן הלנה רובינשטיין. שמונה אמני רחוב מהבולטים באותה תקופה: נו הופ, , פומה, זירו סנטס, ברוקן פינגאז ויוחאי מטוס הציגו בתערוכה, שנתנה להם את חותמת הכשרות הסופית, אבל בסופו של דבר עשתה מה שכל ממסד עושה לז'אנר אמנותי חדש ובועט – עיקרה ממנה את הרוח החתרנית ועל הדרך הולידה דיונים סביב השאלה האלמותית אם אמנות הרחוב הוא מדיום שיכול בכלל להיות מוצג במוזיאונים.
חמש שנים חלפו מאז התערוכה בהלנה רובינשטיין, אמני הרחוב כאמור נעלמו מהמרחב הציבורי, מעטים התברגו בעולם האמנות והשאר התאיידו בתהומות הנשייה. נו הופ, המוצלח והאהוד מבין אמני הרחוב, נכנס מהר מאוד ללב לבו של הממסד: לפני שלוש שנים צירפה אותו גלריה גורדון לרשימת אמני הגלריה הוותיקים שלה וערכה לו עד היום שלוש תערוכות מצוינות, שנתנו פרשנות חדשה לז'אנר שהוא היה ממוביליו.
כעת בחלל החדש של גלריה גורדון ברחוב הפלך (על גבול יפו), שנפתח בחודש שעבר, מוצגת תערוכה לזוג האמנים האמריקאים FAILE, שידועים בעבודות הגרפיות שלהם ובקולאז'ים שיונקים מתרבות הרחוב והקומיקס האמריקאיים. אמנם הם לא אמני רחוב במובן המסורתי של המילה (הם לא יוצאים לפעילות גרילה ברחובות), אבל הם בהחלט מייצגים את הדרך שבה אמנות הרחוב על נספחיה חדרה למוזיאונים ולגלריות והפכה למוצר מסחרי לוהט ונחשק.
תמנון שכונות. עבודה של Faile
הצמד מציג אמנות אמריקאית אקסטרווגנטית במיטבה: התערוכה בחלל הקובייתי עמוס בעבודות גדולות ממוסגרות בטוב טעם. על שניים מקירות הגלריה מוצגים שני ציורי קיר ענקיים בסגנון קומיקס מקושקש. לזה תוסיפו את היחס הסנובי של שתי פקידות הקבלה, שאפילו לא טורחות להעיף מבט על המבקרים בגלריה, וקיבלתם סוג של פרודיה על אמנות רחוב קיטשית עם נגיעות וינטג' שמשווקת לקהל הנובורושי, שמחפש תמונה יפה מעל הספה בסלון.
בגלריה חזי כהן, לעומת זאת, נפתחה בשבוע שעבר תערוכה לאחד מהבולטים בדור אמני הרחוב, KLONE. שלא כמו נו הופ, KLONE מנסה להתרחק מכל מה שקשור לרחוב ולמתג את עצמו כאמן גלריות לכל דבר. מדובר בתערוכה הראשונה שלו בגלריה תל אביבית מרכזית אחרי שדי נעלם מהרדאר בשנים האחרונות.
KLONE, שידוע בחתימת ידו הסוריאליסטית והאפלה, מציג בתערוכה סדרה של עבודות רישום בדיו ממוסגרות כטריפטיכונים, שני פסלים מקרטון ומיצב דמוי גזע עץ שממנו בוקעת עבודת וידיאו. את מקומו של הסגנון המחוספס והחפוז של אמנות הרחוב מחליפות עבודות עמלניות, פואטיות ומהורהרות; יצירות שמתארות עולם פנטזיה סוריאליסטי הבנוי ממאגר דימויים שמזוהים עם כמו הדמויות המפלצתיות ארוכות האף, הציפורים והעצים. אם לשפוט לפי התערוכה של FAILE ו, אחרי ההצלחה המטאורית של אמנות הרחוב נותר לה לקחת צעד אבולוציוני נוסף כדי להישאר רלוונטית או להמשיך לדשדש במחוזות הקיטש האורבני המלוקק.
KLONE–"זיכרון של עץ, שכחה של אדמה", גלריה חזי כהן, וולפסון 54 תל אביב, עד 7.1
FAILE–"זרמים חזקים", גלריה גורדון, הפלך 6 תל אביב, עד 24.12
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בסוף השבוע יתקיים זו השנה השנייה יריד ספרי אמן במתחם ארטפורט בתל אביב. היריד יציע יותר מ־30 ספרים חדשים ויותר מ־100 ספרים ותיקים יותר, וכל ההכנסות יועברו ישירות לאמנים. "פעם באתי לאמנית והיא הראתה לי שהארגזים המלאים בספרים מחזיקים את הדלת לחדר של הבן שלה", מספרת ורדית גרוס, המארגנת והאוצרת (לצד כרמית גלילי) על הרעיון העומד מאחורי שבוע הספר של האמנות הישראלית: "יש המון אמנים שעשו ספרי אמןנורא יפים ואין להם מה לעשות איתם. מצד שני רובנו, כאוהבי אמנות, לא יכולים לרכוש עבודת אמנות במחיר מלא, וספר אמן מאפשר לקחת את האמנות הביתה".
מה גורם לאמן לפנות לפורמט של ספר שיש בו אלמנט של ייצור המוני?
"יש גם ספרי אמן שממש עשויים ביד והם יקרים מאוד, אבל בהחלט – המספר הגדול והעובדה שזה לא יחידני הם חלק מהקונספט: לייצר משהו שמישהו אחר יוכל להתחבר אליו, להיכנס איתו למיטה, שיהיה לו רגע אינטימי עם האמנות".
דימוי מתוך ספר האמן של הילה לולו לין
היריד מתרכז בספרי אמן ייחודיים ולא בקטלוגים שליוו תערוכות. על הקטלוגים שכן נכללו בו להכיל ערך מוסף, שהופך אותם ליצירה בפני עצמה. "השאלה היא אם זה אובייקט שאתה רוצה אותו גם אם לא ראית את התערוכה, האם זה מתפקד כאובייקט של תשוקה", אומרת גרוס, "ספר האמן האולטימטיבי הוא פרויקט שקורה בתוך ספר:KLONE, למשל, ולא מעט אמני רחוב נוספים, עושים עבודות חוצות ומציגים בגלריות, אבל עושים גם ספרים עם עבודות שמתאימות אך ורק למדיום הזה. יש אמנים ששמים בספר אמן עבודות קיימות – כמו בספר של גיא פיטשון (שקטעים ממנו מופיעיםכאן) – אבל העבודות מייצרות רצף שאומר לך משהו אחר וכך נוצר השלם".
דימוי מתוך ספר האמן של יוני גולדדימוי מתוך ספר האמן של ניבי אלרואי
בכל העולם מתקיימים היום ירידים כאלו. איך אנחנו מסבירים את העלייה בפופולריות של ספרי האמן לצד "מות הפרינט", ולצד העובדה שכמעט כל אימג' ניתן היום לצפייה בדיגיטל?
"כל דבר שעובר טלטלה צריך לחשב עצמו מחדש. הפרינט שאנחנו נפרדים ממנו באמת לא חייב להיות בפרינט, אבל יש דברים מודפסים שהם שווים וראויים, שיש משמעות למראה שלהם, לגודל, למגע. זה דורש הרבה השקעה בעיצוב, מצד המעצבים ומצד האמנים. ניקח למשל אתספר האמן של נעה יקותיאלי. מעבר למשחקי השקיפויות שיש בו, הוא מתחיל בכמה עמודים שחורים לגמרי ונגמר בכמה לבנים לגמרי, שיוצרים מרחב נשימה שלא קיים במקומות אחרים ומביאים להבנה אחרת של קצב העבודה שלה. הילה לולו לין משחקת המון עם טקסטורות ושקיפויות וטקסטים שמשנים את המיקום שלהם, רענן חרל"פ יצר בספר שלו משחקי פרספקטיבה בתוך הנייר, ויש גם את הספר של איה בן רון שנפתח למניפה".
דימוי מתוך ספר האמן של שחר שריג
הספרים האלו הם לא קצת "ספרי שולחן הקפה" של הדור שלנו?
"אני מקווה שלא. חלק מהבעיה בספרים לשולחן הקפה הייתה שהם היו גדולים, לא נגישים, אתה כמעט אף פעם לא פותח אותם. הרבה מהספרים פה הם בפורמט קטן שאתה לא מציג לראווה. בספרים ההם היה גם משהו מנחם – צילומי נופים בלפלנד, אדניות בפריז – הרבה מהספרים ביריד הם משהו אחר – מתריס, המון עירום, פחות מְנַחמדים את היומיום".
דימוי מתוך ספר האמן של נטליה זורבוב
היריד השנה יכלול, נוסף לספרים עצמם, גם פעילויות משלימות כגון הקראות של נעה צדקה וזאב אנגלמאיר, הרצאות ושיחות, חדר מגזינים עם מגזינים ייחודיים מהעולם (כולל מכונת זירוקס לצילום מאמרים) ואפילו פעילות לילדים. בזעיר אנפין עשויה להסתמן פה מגמה של הפיכת עולם האמנות לאטרקציה. "כאימהות לילדים ראינו בשנה שעברה שלאנשים מאוד כיף לבוא בשבת בבוקר ולראות שיש לילדים מה לעשות שם", אומרת גרוס, "זה הכל קשור לפרופורציות של הדברים. כל מה שיכול להביא אנשים לאמנות הוא מבורך, השאלה היא מה אתה נותן להם לראות".
יריד הספרים לספרי אמנות ארטפורט חמישי־שבת (28.1 ־ 30.1), פתיחה בחמישי ב-18:00
עמותת רופאים לזכויות אדם תפתח בשבוע הבא, בפעם השלישית, את תערוכת המכירה "פלסטר", לגיוס כספים למרפאות הפתוחות שלה. בתערוכה, שאצרו ורדית גרוס וכרמית גלילי, משתתפים 140 אמנים יהודים וערבים, והיא תפעל ב-4-6 ביוני בהאנגר 2 בנמל יפו (חלל התיאטרון).
רופאים לזכויות אדם הוא ארגון הפועל למען שוויון בזכויות לבריאות. הארגון מפעיל מרפאות פתוחות המסייעות לאוכלוסיות שאין להן ביטוח בריאות ממלכתי או גישה למערכת הבריאות הציבורית. מרפאה אחת של הארגון פועלת ביפו למען אוכלוסיות חסרות מעמד בישראל (פליטים, מהגרי עבודה, נפגעות ונפגעי חוק האזרחות), ויש לו גם מרפאה ניידת שחברי צוותה נוסעים בכל שבת לכפר אחר בגדה המערבית, וגם לרצועת עזה כשיש אישור לכך.
מטרתה של התערוכה "פלסטר 3", ששמה משלב מושג מעולם הרפואה (פלסטר) ומושג מעולם האמנות (פלסטית), היא כאמור לגייס כספים למען פיתוח המרפאות הפתוחות ואחזקתן. בתערוכה ישתתפו אמנים מתחילים וכן אמנים ותיקים ומוכרים, בהם דני קרוון, דוד טרטקובר, ציבי גבע, יאיר גרבוז, זויה צ'רקסקי, Know Hope, אורי גרשוני, סיגלית לנדאו ו־Klone.
העבודות, 200 במספר, יימכרו כולן במחיר אחיד – 1,000 דולר – כחלק מתפיסת העולם השוויונית של הארגון. 25 אחוז מהסכום יקבל האמן והשאר הוא תרומה לרופאים לזכויות אדם. הציורים והתצלומים שיוצגו אינם פוליטיים בהכרח. "הם מייצגים את הפרקטיקה האמנותית של כל אמן", אומרת האוצרת ורדית גרוס, "רצינו שלא תהיה תמה ספציפית כדי להבטיח עושר אמנותי".
הרעיון מאחורי התערוכה החל לפני שלוש שנים, אז ביקרה גרוס בסטודיו של האמנית שירה גלזרמן. השתיים, שביקשו לסייע לארגון, הניחו כי ארגון תערוכת מכירה תהיה יוזמת התנדבות "יעילה יותר מלשבת במשרדים. התערוכה נחלה הצלחה גדולה בשנתיים האחרונות, ואני חושבת שהיא נותנת לרופאים לזכויות אדם את ההזדמנות לצאת החוצה ולבלוט, וכך אנשים יכירו גם את הארגון", מעידה גרוס, "היה לנו חשוב שהתערוכה תהיה אצורה ושיהיו אלה אמנים שאנחנו מאמינות בעבודות שלהם".
"פלסטר 3". אירוע פתיחה: חמישי (4.6), החל מ־20:00.
מכירה מוקדמת החל מ־31.5. פרטים נוספים באתר:phrplaster.com
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בשנים האחרונות צצו ברחובות תל אביב שלל אמנים מוכשרים שהחליטו לסמן טריטוריה על הקירות ולדלג על שירותי הגלריה. יצאנו למסע עירוני בין היוצרים שכדאי להכיר. הכינו את האינסטוש
התפשטות אמנות הרחוב בתל אביב שיחקה תפקיד מרכזי בשינוי הגישה כלפי אמנות במרחב העירוני בעשור האחרון. לא עוד רק גלריות מלאות ידענים נפוחים מבייגלה ויין זול, אלא גם חומרים שמדברים לאדם מן הרחוב ולנושאים רלוונטיים לחייו, ומוסיפים למרקם העירוני שכבה שמבדילה אותו מהפרברים הישנוניים.
יש משהו חופשי ובלתי אמצעי במפגש שלנו עם יצירות אמנות אורבנית ברחוב, בניגוד למרחב המגביל והסטרילי של הגלריה שאליו חלק מהאמנים זולגים בסופו של דבר. תוך שיטוט עצל או הליכה נמרצת, עבודה קופצת לנו לפריים וגורמת לנו לחשוב, לגרד בראש ובעיקר לעצור (ואולי גם להעלות לאינסטוש). מה טוב יותר ממוזיאון חינמי ונטול שעות פתיחה שבו אתם מחליטים מה לראות וכמה זמן להתעכב, בלי שאף אחד יתווך לכם את משמעות היצירה או ינעץ בכם מבטים מתנשאים? כנראה רק גלידה.
עבור מי שכן מתעניינים ברקע של האמנים ובמשמעויות היצירות, קמו סיורי אמנות אורבנית – הסיורים של הסיירת, CTLV, Niro Trip, דינה שגב או העירייה עצמה הן כמה דוגמאות מייצגות – שיעשו לכם קצת סדר בעיניים ובבניינים. אבל המגוון שהרחוב התל אביבי מציע מאפשר לכל אחד לעקוב אחרי ההתפתחות של אמן כזה או אחר גם בלי להיות מבין גדול.
"ההיסטוריה של האמנות האורבנית בישראל היא קצרה יחסית", אומרת יעל ניר, חוקרת תרבות נלהבת, מנהלת המכירות של יריד "צבע טרי" ומקימת הסיירת. "מרגע שהסוגה האמנותית הזו הגיעה לכאן היא התפתחה ביתר שאת, והיום תל אביב נחשבת לאחת מערי העולם (Global Cities) המובילות בתחום הזה. כמה מהאמנים האורבניים המוכרים בעולם – כגון Zero Cents, Know Hope, Klone ו־Foma – חיים ופועלים בתל אביב זה יותר מעשור ונחשבים לאמנים ישראלים – בין שהם מזדהים עם ההגדרה הזו או לא".
אם תגידו למי שעוסק באמנות רחוב או חוקר אותה את המילה "גרפיטי", הוא כנראה יתחיל להתפתל בחוסר נוחות. זה המקום לעמוד על ההבדלים בין גרפיטי לאמנות רחוב – מושגים שהם קרובי משפחה אבל לחלוטין אינם נרדפים. גרפיטי, בפשטות, הוא כתובות פומביות בספריי. כיום הגרפיטי הנפוץ ביותר נקרא "Name Based", והוא מורכב משמו או מכינויו של המרסס. חלק מהאוחזים בספריי הם אמנים, אבל רובם פעילי מחאה או ונדליסטים שמטרתם אחת – להתערב במרחב. בהקשר הזה יש להפריד בין האמנים העומדים מאחורי שלל הכיתובים השבלוניים שמופיעים על קירות העיר – "#את_לא_שמנה", "צעדה ללגליזציה" ואחיהם הסחיים "דג מחיר" ל"מהפכה של אהבה", לבין בני דודיהם הפוליטיים. "יש בתל אביב כמה סטנסילים מוצלחים, אבל אני לא מגדירה אותם כאמנות", אומרת ניר, שחושבת שגם העומדים מאחוריהם לא יגדירו עצמם כאמנים. "אמנים חותמים בשמם ומחפשים הכרה", היא מסבירה. "סטנסילים זה אקטיביזם חברתי שמשתמש בחומרים ואסטרטגיות של אמנות רחוב כדי להשפיע על דעת הקהל".
ההכרה באמנות רחוב כאמנות מודרנית לכל דבר היא כנראה הסיבה לכך שהעירייה לא פועלת להעלמת היצירות. "בניגוד לערי עולם אחרות, בתל אביב יש סובלנות גבוהה יחסית", מסבירה ניר. "העירייה יודעת שהאמנות האורבנית היא חוזקה תרבותית ותיירותית ולכן לא עושה מאמצים מיוחדים למחוק עבודות ואפילו מחבקת את האמנות, כי יש לנו עבודות מאוד מוצלחות כאן. חלקן נעשו על ידי אמנים שהגיעו מחו"ל והיה להם חשוב להטביע חותם במרחב הגיאוגרפי הטעון הזה".
Know Hope
אחד מאמני הרחוב המוכרים בתל אביב שהתחיל להציג את האמנות שלו במרחב הציבורי לפני כעשור, כשהיה בן 18. בתחילת הדרך עסק בעיקר בשירת רחוב מורכבת באנגלית (שפת האם של האמן, שנולד בקליפורניה) ובהמשך התחיל לעבוד עם דמות נטולת מגדר, גזע ולאום, שאפשר לפענח את הנרטיב שלה אם עוקבים אחרי העבודות.Know Hopeאינו כינויו המקורי, אלא אחד מצירופי המילים שהשתמש בהם בעבודות שלו בתחילת הדרך. הצירוף הזה דבק בו והפך מזוהה איתו לחלוטין. עד לאחרונה הציג תערוכת יחיד בגלריה גורדון, ובימים אלה הוא מציג בגלריית Openspace בפריז.
עבודה של Know Hope
Klone
בן 31, יליד ברית המועצות לשעבר, עוסק באמנות רחוב ובגרפיטי. האייקון המזוהה איתו ביותר הוא דמות כלאיים בין אדם לחיה, ודרכה הוא עוסק בדברים "פראיים ו"חייתיים" שהולידה החברה העכשווית. משמעות כינויו היא שיבוט או שכפול (בשגיאת כתיב מכוונת) – רמז לדיון המתקיים בעולם האמנות על מקוריותן של יצירות אמנות ועל האפשרות לשכפל אותן. הרבה פעמים רואים אייקון שלKloneמשוכפל על אותו קיר כמה פעמים.
עבודה של Klone. צילום: מילי כ"ץ
Zero Cents
אמן בן 29, יליד ניו ג'רזי שהגיע ארצה לפני כעשור כמתנדב בקיבוץ. בתחילת הדרך נודע בשםZero Centsויצר עבודות שמתבוננות באופן ביקורתי בשיטה הקפיטליסטית. אחר כך החל לחתום JESUS על עבודות שעוסקות במיתוסים נוצריים. בילדותו אובחן כדיסלקט, ולכן טקסטים המופיעים בכתב ראי הם סימן היכר לעבודותיו. השנה הציג Zero Cents תערוכה זוגית עם האמן יאיר פרץ במכון אלפרד.
עבודה של Zero Cents. צילום: שחף רודברג
Foma
אחת הנשים היחידות המוכרות בתחום. בת 31, ילידת ברית המועצות לשעבר, בוגרת שנקר במחלקה לעיצוב טקסטיל. התחילה ליצור אמנות רחוב בשנת 2007 והתחברה עם Klone ,Zero Cents ו־Know Hope כשהשלושה כבר עבדו יחד. Foma עוסקת ביצירתה בנושאים כמו טשטוש גבולות מגדריים, סטייה ומערכות יחסים. היא מציגה עבודות אישיות, הרבה פורטרטים עצמיים ודימויים נשיים. העיסוק בתפקידי מגדר, מיניות, נורמות חברתיות וחריגות מלווה אותה מתחילת דרכה.
עבודה של Foma
Dede
בעולם אמנות הרחוב בתל אביב נוטים לחלק את האמנים ל"דור ראשון" ו"דור שני". לא מדובר בגיל הביולוגי של האמנים (רובם באותו טווח גילים), אלא בוותק שלהם בסצנה. Dede משתייך לדור השני. יש לו חיבה לבעלי חיים, אבל לא רק לחיות הנפוצות בתל אביב ובסביבותיה כגון חתולים, עכברים וכלבים, אלא גם לאיילים, צבאים, סנאים ועוד יצורים פרוותיים ששכיחים יותר באירופה. הוא עוסק בסוגים רבים של מדיה ויוצר בטכניקות שונות – ציור ביד חופשית, פייסט אפס, שבלונות, מיצב ועוד. אחת העבודות המוכרות שלו היא סדרת שבלונות של חיות דו ראשיות.
עבודה של dede. צילום: מילי כ"ץ
ניצן מינץ
בת 25, משוררת רחוב ונצר למשפחת רוקח, ממקימות שכונת נווה צדק. להבדיל מרוב אמני הרחוב,מינץחותמת על יצירותיה בשמה האמיתי. השירה שלה עשירה בדימויים ובמטפורות, אבל היא לא מציירת, לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. לעתים קרובות היא משתפת פעולה עם ציירים שמעטרים את השיר שכתבה ב"דף" מספר שירה וב"איור" לצד השיר, כדי לקרב שירה עברית גם למי שאינו נוטה לצרוך אותה. מינץ עובדת עם שבלונות ומברשות וצובעת כל אות בנפרד בעבודה עדינה ומורכבת. היא עוסקת בנושאים כגון נשיות ומשפחה, החיים העירוניים בכלל ובתל אביב בפרט.
עבודה של ניצן מינץ. צילום: מילי כ"ץ
Dioz
השםDiozהוא וריאציה של המילה dios – אלוהים בספרדית. בעבודות של Dioz ניכרת השפעה של אמנות דרום אמריקאית, שאולי מסבירה את הבחירה בשם בעל צליל ספרדי. Dioz הוא בוגר בצלאל במחלקה לאנימציה, ולימודיו משפיעים על עבודותיו – הן מהבחינה האסתטית והן מהבחינה הרעיונית. על פי ניר, יש בעבודות שלו מודעות גבוהה יותר למסורת האמנות ולסמלים שלה, לעומת אמנים אורבניים אחרים שרובם אוטודידקטיים. האמנות של Dioz צבעונית, יצרית ומלאת הומור.
עבודה של Dioz
Signor Gi
אם מתייחסים להשכלה פורמלית,Signor Giהוא האמן המשכיל ביותר ברשימה – בעל תואר בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר בתקשורת חזותית מבצלאל. הוא עובד לא מעט עם Dioz , Untay ואמנים נוספים בני הדור השני של אמנות הרחוב הצבעונית, ומשתף פעולה עם ניצן מינץ בקריית המלאכה ובנווה צדק. טקסט הוא אלמנט דומיננטי בעבודות שלו. "הטקסטים שלו מעניינים ברמה הרעיונית וגם מבחינת ההופעה הפיזית שלהם ברחוב", אומרת ניר. "הוא הצליח ליצור כתב יד ייחודי, תרתי משמע, בעבודות שגורמות לך לחשוב גם הרבה אחרי שכבר נתקלת בהן".
עבודה של Signor Gi. צילום: פבלינה שולץ, הסיירת
Untay
בן 31, יליד הארץ. למד במחלקה לתקשורת חזותית ב־HIT והתמחה במדיה דיגיטלית. שמו הוא קיצור של המילה Untitled בשגיאת כתיב מכוונת. הוא היה אחד המעצבים הגרפיים שהיו אחראים על ההיבט החזותי של המחאה החברתית ב־2011 ומעיד שהמחאה משפיעה על העבודה שלו עד היום. קצת לאחר המחאה הוא הציג במתחם החשמל תערוכת יחיד ראשונה על קיר שכללה ציורים על עטיפות תקליטים ישנים. כל עבודה התבססה על שיר שהרכיב את פסקול החיים שלו. הבנדנה הפכה לדימוי בולט באמנות שלו ולסימן ההיכר שלו ברחוב – כסמל לערכי המהפכה ולכמיהה לשינוי – והוא משתמש בה כדי לשמר את הרצון לשינוי חברתי במרחב הציבורי ובתודעה הציבורית. את סדרת הבנדנות "soul of a citizen" (נשמה של אזרח/ית) ואת רוב עבודותיו המוצלחות האחרות תוכלו למצוא בשכונת מונטיפיורי.
עבודה של Untay. צילום: מילי כ"ץ
SENED
עדי סנד, אדריכל בוגר בצלאל, מבוגר בכעשור משאר האמנים ברשימה וחותם בשם משפחתו האמיתי. הוא עובד בעיקר בשבלונות ובצבעי ספריי ויוצר דמויות גיאומטריות שהוא מכנה "קופסונים". "השפה הציורית שלו היא מכמירת לב, צבעונית וקלילה – לפחות במבט ראשון", אומרת ניר.
סנד עוסק בנושאים מורכבים וטעונים שאמנים רבים אחרים מעדיפים לא להתעמת איתם – היחס לנשים, לזקנים ולנכים, החברה המיליטריסטית, קהילת הלהט"ב ועוד, ומצליח לטפל בכל אלה בעדינות ובדיוק. רוב הקופסונים שלו מופיעים ברחוב בגובה עיניהם של ילדים.
"בסיורים שלנו התובנות הכי מדהימות מגיעות מהילדים", ניר מספרת. "ילד לא מפחד לשאול שאלה או להגיד דבר שיחשוף חוסר ידע ליד החברים שלו. את רוב הדברים שלמדתי ממשתתפים בסיורים, למדתי מילדים שהציעו לי תובנות ונקודות מבט שלא חשבתי עליהן או ראיתי קודם לכן".
עבודה של SENED. צילום: מילי כ"ץ
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אמנות הגרפיטי זוכה בשנים האחרונות למקום של כבוד במרחב האורבני בישראל, בעיקר בדרום תל אביב, וציורי הקיר הופכים לאתר עלייה לרגל למכורי אינסטגרם מתמגנבים. שלושה מתוך עשרות היוצרים בעיר הפכו למותגים בפני עצמם – ותוך כך זכו לא רק להכרה עירונית, אלא גם לתצוגות רשמיות ולשיתופי פעולה בארץ ובחו"ל: Know Hope, Klone וגוסטאון. תחת מעטה האנונימיות, כל אחד מהם משקף לעיר את פרשנותו למתחולל בה ובו.
קלון (31) מפזר על קירות העיר דמויות אפלות, אנושיות־חייתיות, מכמירות לב ומקריפות כאחד. הוא למד שנתיים בשנקר בטרם פרש ומאז הציג כמה תערוכות סולו בגלריות בגרמניה ובקליפורניה.
נו הופ (28) פעיל בעיר משנת 2004, ומוכר יותר מכל בזכות דמות מונוכרומטית עם לב אדום בולט שחוזרת ביצירותיו. מבין האמנים הישראליים הוא זוכה להצלחה המשמעותית ביותר בחו"ל, עם רזומה הכולל תצוגות בגלריות כמו Known Gallery בלוס אנג'לס ו-Lazarides בלונדון.
עבודה של Know Hope באוסטרליה
גוסטאון, הגורם החדש והפחות מוכר מבין השלושה, הוא למעשה קבוצת אמנים חיפאים שהקימו לייבל שמטרתו ארגון תערוכות ואירועים, ליין אופנת רחוב (אולי נתקלתם בו בתדר בקיץ האחרון) ואירוח אמנים מחו"ל לשיתופי פעולה – האמן הפריזאי Horfee היה אמון על ציור קיר ענק ב"קרטל" בחיפה, ועם Toshio Saeki היפני (בן ה־70!) יצרו תערוכת פרינטים וחולצות למכירה. האג'נדה – לא להתמסחר.
Fat Jumper של גוסטאוןחולצה של גוסטאון
הלייבל מתפתח די מהר. מה עוד מתוכנן?
"אנחנו מקווים לגדול ולהמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים: להביא לארץ עוד אמנים מחו"ל, לעשות תערוכות מסביב לעולם ולבנות בחיפה סטודיו גדול שיהיו בו נגרייה, מקום להדפיס וחממת וויד".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![עבודה של Klone. צילום: מילי כ"ץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/klone-sep14-3-milikatz-p.jpg "עבודה של Klone. צילום: מילי כ"ץ")
![עבודה של dede. צילום: מילי כ"ץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/dede2-milli-katz-p.jpg "עבודה של dede. צילום: מילי כ"ץ")
![עבודה של ניצן מינץ. צילום: מילי כ"ץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/Nitzan-Mintz-and-Dede-Milli-Katz-p.jpg "עבודה של ניצן מינץ. צילום: מילי כ"ץ")
![עבודה של Untay. צילום: מילי כ"ץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/untay-milikatz-p.jpg "עבודה של Untay. צילום: מילי כ"ץ")
![עבודה של SENED. צילום: מילי כ"ץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/04/SENED-Milli-Katz2-p.jpg "עבודה של SENED. צילום: מילי כ"ץ")
