הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

לברון ג'יימס, כוכב הכדורסל הגדול בעולם, זכה כבר בכל תואר אפשרי אחרי שהוביל את נבחרת ארצות הברית לזכייה באולימפיאדה בפריז, ובגיל 39 הוא נערך לשנותיו האחרונות בליגה, אבל אפשר כבר להמר בוודאות על היעד הבא שהוא מתכוון לכבוש: נטפליקס.

>> מה חדש בנטפליקס: 8 סדרות שבטח תרצו לראות בחודש ספטמבר

אתמול בישרה נטפליקס לעולם המופתע שב-9 באוקטובר תעלה לשירות הסטרימינג סדרת דוקו חדשה בהפקת Uninterrupted, חברת ההפקה שהקים לברון ג'יימס וחתומה על הטוקשואו המעולה שלו, "The Shop" שרצה בהצלחה כבר שש עונות ב-HBO. סדרת הדוקו, "Starting 5", עוקבת מקרוב אחר ג'יימס ועוד ארבעה כוכבי ענק – ג'ייסון טייטום, ג'ימי באטלר, אנטוני אדווארדס ודומנטיס סאבוניס – במהלך עונת 2023/4 שהסתיימה בחודש יוני האחרון.

ההפקה הזריזה עקבה אחר חמשת השחקנים מקרוב לאורך העונה כולה, וחומר הגלם האינסופי שצולם תורגם לעשרה פרקים שיעלו אל שירות הסטרימינג בפורמט בינג', ומספקים הצצה אינטימית אל אחורי הקלעים של חייהם המקצועיים והאישיים. הדרמה נעוצה בכך שכל אחד מהם נמצא בשלב שונה לחלוטין של הקריירה שלו, ויחד הם אמורים להרכיב פסיפס של הטופ של מקצוענות הכדורסל בת זמננו. בהפקה מעורבת גם חברת ההפקה של ברק ומישל אובמה.

זו אינה ההפקה היחידה של ג'יימס לנטפליקס. במהלך 2025 צפוי לעלות סרט הדוקו שהפיקה Uninterrupted על המסע של נבחרת ארצות הברית בכדורסל אל הזהב האולימפי. חברת ההפקה שלו כבר מכרה לנטפליקס לפחות שש סדרות וסרטי דוקו-ספורט בשנים האחרונות, ביניהן סדרות הדוקו על ניימאר ועל נעמי אוסקה, וסדרות הדוקו המצוינות "Hustle" ו"The Playbook". שוויה של חברת ההפקות שלו נאמד בכמילארד דולר, והיא חתומה גם על שיתופי הפעולה המסחריים שלו בתחום האופנה. בקיצור, אם דאגתם לו – אין מה.

• המסך
• נטפליקס
• NBA
• כדורסל
• לברון ג'יימס

בכתבה שהתפרסמה בארצות הברית סביב הסכם זכויות השידור החדש של ה-NBA (שיכניס לליגה סכום עתק של 76 מיליארד דולר ב-11 השנים הקרובות), אמר מנהל בכיר ברשת "פוקס" את המשפט הבא: "עולם הבידור הוא ביצה, והספורט הוא הגורם היחיד שעומד יציב".דהיינו, בתוך עולם שבו כבר לא שווה להשקיע בתחומים כמו סדרות או ריאליטי (בגלל הסטרימינג והצפייה הדחויה, והעובדה שאנחנו כבר לא צופים בפרסומות), הדבר היחיד שעדיין עובד ומושך קהל לגופי השידור הוא הספורט – כי כמו החדשות, אי אפשר לראות אותן מאוחר יותר. חייבים להיות שם בשידור חי.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

אבל לא רק הספורט עצמו פורח, גם סדרות שעוסקות בספורט הן טרנד פורח cשנים האחרונות בעולם הטלוויזיה. מ"הריקוד האחרון" הדוקומנטרית ששרפה את נטפליקס, "טד לאסו" הסימפטית שהפכה ללהיט הגדול של אפל טי וי ועד "ווינינג טיים" – הסדרה המוצלחת של HBO, שנפחה את נשמתה עקב שביתת התסריטאים הארורה.לרשימה הזאת יש מצטרפת חדשה. קוראים לה "Clipped", מיני סדרה בת שישה פרקים של FX (עכשיו בדיסני+), שעוסקת באחד מסיפורי הספורט הגדולים של העשור האחרון: ההתרסקות של בעלי הלוס אנג'לס קליפרס, דונלד סטרלינג, שנתפס מוקלט בהתבטאויות גזעניות ובעקבותיהן איבד את כל עולמו, וגם את הקבוצה שכמעט והשמיד (אשתו מכרה אותה בשני מיליארד דולר, אז אל תזילו עליו דמעה).

באופן טבעי, מתבקש להשוות אותה לסדרה מהצד השני של הכביש באל.איי, "ווינינג טיים" (ששיבחתי כאן לא פעם, ואפילו הצטערתי על ירידתה המוקדמת מהאוויר), שמשחקת לכאורה על אותו מגרש של "קליפד" – סדרה העוסקת בקבוצה ובבעלים שלה (במקרה של הלייקרס, ג'רי באס המנוח), ובהתמודדות בין השחקנים להנהלה. אבל כאן, בערך, מסתיים הדמיון.

כי "ווינינג טיים", כשמה, עוסקת בהצלחה. היא עוסקת בצד המואר של עיר המלאכים – קבוצת ה"שואוטיים" של הלייקרס, שהכילה בתוכה כוכבים ודמויות גדולות מהחיים. הקליפרס הם ההפך הגמור – הם המועדון הכושל שלא מנצח, שבדרך כלל רואה את הגב של היריבה העירונית ואף פעם לא לקח אפילו תואר אליפות אחד או התקרב לכזה.כך גם הסדרה: מדובר בטרגדיה ספורטיבית בשני נדבכים: גם הסיפור של הקליפרס, שסוף סוף מתחברת ועושה דברים נכון (כולל המאמן דוק ריברס, שמגיע אחרי אליפות בבוסטון סלטיקס), אבל אז קורסת לתוך עצמה; ומעל הכל הסיפור של סטרלינג, שבנה קבוצה במשך שלושים שנה – רק כדי שברגע אחד ייקרעו ממנו המסכות והוא יירד מהבמה.

במוקד הסדרה, כמובן, עומדת דמותו של סטרלינג – שמגולמת על ידי אד אוניל. הבחירה באוניל בהחלט מעניינת; מעבר לעובדה שמדובר בשחקן מצוין, יש בה מעין שיקוף על התהליך שעבר הגבר בעולם הטלוויזיה. אוניל לנצח יהיה מזוהה עם דמותו האלמותית של אל באנדי ב"נישואים פלוס"; ואולי סטרלינג, והקריסה שלו, מסמלת גם את העובדה שהבאנדיז של היום (הגברים "של פעם") כבר לא זוכים לתהילה, אלא מסיימים כמו סטרלינג בפח האשפה של ההיסטוריה.

עוד הברקת ליהוק נהדרת היא לורנס פישבורן, שמוכר לרובכם מ"המטריקס", שעושה תפקיד נהדר בתור דוק ריברס – המאמן שניסה להחיות את המותג המת של הקליפרס, וגילה שיש דברים שגדולים אפילו על היכולות שלו. את תפקיד הפריצה אפשר לתת בהחלט לקליאופטרה קולמן (איזה שם, אינעל דינק), בתפקיד הגדול הראשון שלה, שמגלמת את ונסה סטיביאנו, העוזרת של סטרלינג, יד ימינו וגם הרבה יותר מרק יד – שבסופו של דבר גם מפילה אותו אל השאול.

הסיפור של דונלד סטרלינג והקליפרס (שגם תועד במקור בסרט דוקומנטרי שיצרה רמונה שלבורן, העיתונאית המוערכת מ-ESPN) מעמיד בדילמה לא קטנה את הסאטיריקנים: קצת כמו הניסיון לחקות את מירי רגב, איך לעזאזל מצליחים להגחיך סיפור מגוחך ממילא, בלי לאבד את האמירה החשובה על גברי לבנים זקנים ועשירים? איך אפשר להגזים מחול שדים שהוא ממילא מוגזם בטירוף? חייבים להודות ש"קליפד" עומדת באתגר הזה לא רע. היא מרתקת, משעשעת, זורקת רפרנסים תרבותיים מעולים (למשל המוזיקה), ובעיקר סדרה מרעננת ומגניבה שכיף לבלות איתה ערב.

למרות ההגדרות מראש, והפיתוי להשוות אותה ל"ווינינג טיים" (כולל השאלה למה לעזאזל לא קראו לזה "לוזינג טיים", זה כסף על הרצפה!) – בסוף היא יותר מזכירה סדרה אחרת של FX שעלתה בדיסני+, על פאם אנדרסון וטומי לי – אותה מודעות עצמית, אותו סיפור כל כך אמריקאי, אותם רגעי קרינג' מתועדים היטב ואותה הנאה מסיפור מוכר.כולם יודעים שאמריקה אוהבת סיפורים, ואין מקום שמייצר סיפורים יותר טוב כמו הספורט. אבל ככה זה עם ה-NBA: כמו שהוא יודע לייצר סיפורי הצלחה גדולים, גם כשיש שם סיפור של כישלון – זו התרסקות מפוארת. מפוארת, לפחות כמו סדרת הספורט הזאת שיוצאת בעיתוי מושלם, רגע לפני גמר ה-NBA.

• ביקורת טלוויזיה
• דיסני+
• כדורסל
• NBA
• לוס אנג'לס

• Facebook
• Twitter
• Email

אקסיומה ראשונה: ספרי ספורט לא מצליחים במדינת ישראל. אקסיומה שנייה: תרבות הספורט במדינה מורכבת מצעקות, דיון רדוד ואינטרסים. עכשיו לכו תבינו איך הספר "נבחרת החלומות", שמספר את סיפורם של 50 שחקני ה־NBA הגדולים בדור האחרון, יוצא לאור במימון המונים והגיע ליעד שלו תוך תשעה ימים בלבד. הספר, שנכתב על ידי שרון דוידוביץ' (לשעבר "ידיעות אחרונות") ואלעד זאבי ("הארץ"), שני עכברי כדורסל שלא בדיוק מזוהים עם השיח הספורטיבי המתלהם בארץ, צפוי לצאת לאור השנה.

ספרים על ה־NBA הם פריט נוסטלגי אצל כל עכבר כדורסל ישראלי. בשנות ה־90, כשלא היו מספיק שידורים ישירים ובטח שלא כתבות צבע, יצאו לאור ספרים שכתבו עופר שלח, אריה מליניאק ומנחם לס שסיקרו את הליגה בשביל הקהל בישראל, אבל הם היו פרויקט שנועד מראש לחיי מדף קצרים: מסקרים עונה אחת או תקופה קצרה וזהו. רק עכברי כדורסל קראו אותם. "נבחרת החלומות" בבירור מרפרר אליהם, אבל איך מגיעים עם קהל של חובבי קאלט למימון המונים?

"תמיד אהבתי NBA וגדלתי על הספרים של פעם. ב'ידיעות' עשיתי את מה שנקרא 'דירוג העוצמה', ולפני שנה בערך אמרתי 'אוקיי, בוא נעשה מזה ספר'", מספר דויבוביץ', שמקיים את הריאיון בדרך הלוך וחזור משידור משחק ליגת העל בנתניה. חזור – כי השידור נפל והצוות חזר הביתה באמצע. "קלטתי שאנחנו מגיעים עכשיו ל־25 שנים מאז שנת 1992, אולי השנה הכי חשובה בתולדות הכדורסל (השנה שבה ארצות הברית שלחה את "נבחרת החלומות" המקורית לאולימפיאדת ברצלונה והקפיצה את הפופולריות של המשחק – א"ב). 25 שנים זה בדיוק דור, אז בואו נראה מי 50 הגדולים בדור האחרון. זה ישב אצלי משהו כמו חצי שנה וזה היה תקוע, אז צירפתי את אלעד זאבי. הוא נתן לי שמן לפתוח את הסתימה, ואז זה התחיל לרוץ" .

מימון ההמונים הוכיח את עצמו כי עמדתם ביעד, אבל במה זה שונה מהדירוגים שעשית לאינטרנט? מה דחוף לך לעשות את זה בפרינט?

"קודם כל להחזיר עטרה ליושנה. חזרתי לספרים של פעם ולאנשים שכתבו אותם וזה קצת התמסמס, ועם זה לא קל ללכת להוצאות ספרים שמחפשות שוק גדול. אבל ספר על ספורט, על כדורסל אמריקאי, יכול להשיג מימון כזה. 15 שנים לא היה ספר NBA חדש בישראל וספרי ספורט היו לא פופולריים פה. בשנים האחרונות יש קצת התחדשות של הנושא, יצאו כמה ספרים נהדרים, אבל זה עדיין לא זה".

למה בעצם?

"אין פה תרבות ספורט. יש פה קהל איכותי אבל הוא מצומצם ואין תרבות של צריכת ספורט נכונה, במובן של להרחיב אופקים. מה שמעניין אותי זה נרטיב ואת זה עדיין לא יודעים לספר בארץ, אבל זה משתנה. קודם כל חשוב לי לספר סיפור. קח את ריי אלן למשל – זה מעבר לכדורסל, זו גם העובדה שהוא אמריקאי שחור נוצרי שהתחבר פתאום לזיכרון השואה וזה דבר שליווה אותו לשארית הקריירה. מובן שאני מכניס את הרגעים הגדולים שלו, אבל זה לאו דווקא העיקר".

אתה נוקט דעות? הרי כאוהד אתה תמיד מוטה. בספורט תמיד יהיה שיקול אישי, ולא כל השחקנים מסוקרים באותה מידה, נניח את ג'ורדן סיקרו בצורה אוהדת מדי בזמן אמת.

"זה מעניין, כי חלק מהסיפור על ג'ורדן למשל זה הסיפור על הצד ה'מפחיד' שלו, על הנפש העמוקה המאוד מאוד מפחידה שהפכה אותו להכי טוב ושמגלים אותה רק בשנים האחרונות. אני דווקא נכנס לשם. ברור שזה קשה כי תמיד יש אמוציות, בעיקר מצד הקוראים, אגב. המטרה היא שאנשים לא יתרכזו בדירוג אלא בטקסט. זה עיקר הסיפור ולא 'מה היה חסר לשחקן כדי להיות גבוה יותר'".

זה קצת טריקי, כי על השיח כולו השתלטו ה"דירוגים". זה כמו חוק גודווין: לא משנה על מה הדיון, כל עוד הוא יימשך, זה יגיע למי גדול יותר: לברון או ג'ורדן, מסי או רונלדו. זה לא דיון שמזוהה עם הצד האיכותי אלא עם קהל יותר צעיר או פחות מבין, ואתה מכניס את עצמך לשדה הזה.

"אבל אני לא שואל מי טוב יותר אלא מי גדול יותר, וזה עניין רגשי ולא רק מקצועי. גדולה מורכבת מהרבה דברים, כמו שבעיניי מסי יכול להיות שחקן טוב ממראדונה אבל הוא לעולם לא יהיה גדול כמוהו. עם כל הכבוד, אנחנו גם לא טוקבקיסטים, אנחנו אנשים עם היסטוריה של 20 שנה של כתיבת NBA, אז נכון שזה נכנס לתחום של אוהדים אבל אנחנו מנסים להפוך את הדיון הזה למקצועי".

זו גם הדרך היחידה של אוהדים לקבוע עובדות, כי לשחק אנחנו לא יכולים, לצערנו.

"אני חושב שבגלל הרצון של עכברי כדורסל לדבר על המשחק ולהיות חלק ממנו זה נמשך למקום לא טוב – של עובדות, של סטטיסטיקות שמפספסות את התמונה הגדולה. יש נתונים ומדדים שאני ככתב NBA כבר לא מבין ולא מנסה להבין. בעיניי הדיון הוא על נרטיב תמיד. זו הדעה שלנו. אהבתם? מעולה. לא אהבתם? לפחות קחו את הסיפור של הבן אדם ותיהנו ממנו".

• כדורסל
• NBA
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כשספורטאי פורש או סתם מבריק, יש נטייה לנתח אותו ואת פועלו בעיקר מהפן הפסיכולוגי. לדעתי זה נובע מהרצון של כתבי ספורט, שיכולות הכתיבה שלהם מתקיימת ברוב ימות השנה בגבולות הגטו של אוהדי הספורט, לנסות להגיע לקהל רחב ככל הניתן. במסגרת זה, הם יתארו את היחסים בין ליאו מסי לאבא שלו, למשל, כי זה הרי מה שעשוי לעניין את דנית מקרית אתא יותר מאשר ניתוח הבעיטה של הארגנטינאי עד רמת הניואנס.

ובכן, אני לא רוצה לדבר על הפסיכולוגיה, אני רוצה לדבר על סבא שלי. סתם, על קובי בריאנט. אבל לא ברמת ניתוח האישיות שלו, האונס שבו הואשם ב־2003 או היחסים המורכבים עם שאקיל אוניל, כי על כל הדברים האלה אפשר אמנם לדבר אבל אי אפשר לראות אותם. כדורסל זו חוויה ויזואלית, ונראה לי מטורף שאחרי 20 שנה בהן צפיתי בקובי זז, רץ, קופץ, קולע ושואג, אני אסכם את הקריירה שלו בדיבור על דברים שלא היתה להם שום נראות.

הבשורה על פי בריאנט

אחרי שבוע של מחשבה, הבנתי מה באמת היתה הבשורה שקובי בריאנט הביא לכדורסל העולמי ב־20 השנה בהן שיחק ב-NBA: הוא החיקוי הכי מוצלח שראה הספורט המקצועני. למעשה, גם מחוץ לעולם הספורט אין הרבה מותגים שכל הווייתם היא חיקוי ועדיין הגיעו לרמות כה גבוהות של מצויינות. הדוגמא היחידה מלבדו שאני יכול לחשוב עליה היא המחשב תואם IBM ששלט בשוק (הישראלי לפחות) בניינטיז ונחשב עדיף על ה-IBM המקורי, בזכות חקיינותו המושלמת.

אם הגעתם לשלב הזה בטקסט ועדיין לא הבנתם את מי חיקה בריאנט ב־20 שנה האחרונות, כנראה שקוראים לכם דנית מקרית אתא. קובי הגיע ל-NBA בקיץ 96', שבועות אחרי שמייקל ג'ורדן זכה באליפות הרביעית שלו במדי שיקגו. הוא היה בן 18 וכל רצונו היה להיות הג'ורדן הבא. הוא לא הסתיר את זה וסיפר על כך במספר ראיונות בקריירה. זה גם מאוד הגיוני, בהתחשב בעובדה שהניינטיז היו מלאות בשחקנים שזכו לתואר "הג'ורדן הבא" אבל לא מימשו את ההבטחה. חלקם הפכו לשחקנים מצויינים בפני עצמם כמואלן אייברסוןו-וינס קרטר ואחרים הפכו לבדיחה עצובה, כמו נגידג'רי סטקהאוסוהרולד מיינרהמסכן, שהספיק להסתובב יומיים עם הכינוי "בייב ג'ורדן" לפני שגווע סופית. קובי, וזה מה שמדהים בו, הוא חקיין הג'ורדן היחיד ששרד בכבוד, והרבה מעבר לזה. דווקא בתור חקיין גמור שלא מסתיר את היותו חקיין הוא הפך למלך ה-NBA אחרי פרישתו של ג'ורדן ולקלעי השלישי בטיבו בהיסטוריה של המשחק (מדורג מעל ג'ורדן, אאוצ').

איפה שישנה יצירה, קיים גם חיקוי. כמו אמנים, גם כדורסלנים מפתחים עם הזמן סגנון שמשלב חיקוי של גדולים שקדמו להם ואלמנטים יחודיים משל עצמם. החלק הייחודי הוא זה שמבטא את האופי הכדורסלני של השחקן ומביא אחרים לחקות אותו בעתיד (ע"ע ליאור אליהו והזריקה הביזארית שהמציא שזכתה לכינוי "גויאבה". ילדים – את זה לא לחקות!). מה שמייחד את קובי בריאנט זה הפער הבלתי מוסבר בין המצוינות שלו, שלוותה מן הסתם באגו ענק, לבין זה שכמעט לא היו לו שאיפות לפתח סגנון משלו. מטרתו העיקרית של קובי בקריירה היתה להפוך לג'ורדן הבא, ובתקווה לקחת יותר אליפויות ממנו. זה כמו שעומר אדם היה מכריז בראיון הראשון בחייו שכל מטרתו היא להיות האייל גולן הבא, וזהו. נשמע לכם סביר?

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

הבשורה הויזואלית שהביא מייקל ג'ורדן למשחק, אותה ניסו כאמור שורות של שחקנים לחקות, היא האתלטיות הפנומנלית שלו. אם לתמצת אותה למהלך מייצג אחד, אז מדובר בפייד אווי ג'אמפר. הכוונה היא לזריקה לסל מהאזור שבין רחבת הסל וקשת השלוש שמתבצעת תוך כדי שהשחקן קופץ למעלה ואחורה. יש שחקנים שמשתמשים בזריזות כדי לברוח מהשומר שלהם ולקלוע (סטף קרי), אחרים רומסים את המגן בדרך לסל (שאקיל אוניל) או פשוט מוסרים את הכדור בדיוק גאוני למישהו אחר כדי שיקלע (סטיב נאש). אף שחקן ב-20 שנה האחרונות, חוץ מג'ורדן, לא השתחרר מהשומר שלו על ידי קפיצה אחורה ולמעלה כמו קובי בריאנט. מה שיפה בקובי, בתור החקיין האנאלי שהוא, זה שהפייד אווי ג'אמפר שלו נראהבול, אבל בול, כמו של ג'ורדן, כולל הקפדה על מניירות כמו איך אצבעות היד הקולעת נראות אחרי שחרור הכדור, שפת הגוף בנחיתה והוצאת הלשון אחרי שהכדור צולל פנימה.

האתוס של כוכבי ה-NBA כיום שונה לגמרי מהחיקוי הטוטאלי את ג'ורדן שגזר קובי על עצמו. מה שתופס היום זו ייחודיות, פריקיות, הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני. לסטף קרי יש קליעה כמו של חייזר, לברון חזק כמו קונן הברברי, ראסל ווסטברוק אתלט כמו שאף אחד לא היה בחיים וקווין דוראנט הוא איש ארוך מאוד עם קורדינציה של גמד. הלך הרוח של התקופה הוא ביטוי הקול הייחודי שלך, בין אם זה בגופייה על פרקט עץ או בריאליטי בישולים עבש, ולחקות מישהו זה פשוט לא בכבוד של אף כוכב NBA. קובי בריאנט הוא זכר לעולם ישן, כזה שבו החיקוי נחשב אומנות בפני עצמה. נראה לי שהוא יצטרך וואחד פסיכולוג אחרי הפרישה.

• וינס קרטר
• אלן אייברסון
• מייקל ג'ורדן
• שאקיל אוניל
• קובי בריאנט
• NBA
• כדורסל
• כושר ובריאות
• פייד אווי ג'אמפר
• החיים היפים