השבוע השני למלחמת איראן השנייה (הפעם עם קובץ) אופיין בעיקר במיאוס – גם בקרב האזרחים העייפים, אבל גם מצד ערוצי הטלוויזיה. אין מה להגיד, גם להם אין יותר כוח לנוהל שידורי מלחמה, ולכן ראינו השבוע את השקת הסדרה החדשה של שלום אסייג ואת חזרתה למסך של נסיכת הדחקת המציאות "האח הגדול". זה ציני, זה הדחקתי, זה עדיף על שידורי החדשות – הכל נכון. אבל זה בעיקר נותן לנו משהו אחר להתעסק בו, וחייבים להודות שזה קצת כיף. לכן שמחנו שחרף המלחמה, גם ב-Yes החליטו בכל זאת להשיק את הסדרה החדשה והמצופה מאוד שלהם, שעם כל הכבוד לשלום אסייג, קצת יותר מעניינת אותנו.

ל-"תוצרת בית" חיכינו עוד כשהוכרזה לפני כמה שנים, כפרויקט בימוי נוסף של גורי אלפי שנכתב על ידי צוות הכותבים הקומיים עמרי עמית ואדר מירום ("אנחנו במפה", "שקופים" ו-"החיים הם תקופה קשה"), ומתהדר בליהוק חוצה דורות שמפגיש בין אייקון ברמת ששון גבאי לקומיקאי הצעיר והבאת קורע מצחוק עידו קציר באותו האופן שהוא מותח קו תנועה בין תל אביב התזזיתית לערד הפריפריאלית. יש עוד הפתעות בקאסט (הגיע הזמן שמישהו ישתמש כבר באלי חביב), אבל גם בלעדיהם, זו סדרה מסקרנת להפליא.

העלילה מאוד פשוטה – יובל נחשוני נטש את עיר ילדותו בעקבות טרגדיה משפחתית, וכמו תל אביבים רבים – הגשים חלום, איבד חלום, וסיים כשליח וולט. אבל כשסבא שלו שמוליק החליט לברוח מבית האבות בו הוא מתגורר, יובל צריך לחזור לערד כדי לטפל בו, ומגלה שהסבא מכין חתיכת ערק ביתי משובח לפי מתכון משפחתי. הם מבינים את הפוטנציאל הכלכלי ומנסים להרים עסק, אבל מסתבכים עם חמולת פשע בדואית (או יותר נכון, עם הבן הלא יוצלח בחמולה) ויש לכם פה מעשייה מעניינת ומחממת לב על משפחה ובית ולא פחות חשוב מזה, גם ערק. 7 פרקים שעלו כולם ל-VOD של yes, מה שאומר בינג' של לא יותר מ-3 וחצי שעות. תכינו ערק ויש לכם סופ"ש זהב.
"תוצרת בית", 7 פרקים, עכשיו ב-yes VOD

• מה רואים הלילה
• ששון גבאי
• yes
• גורי אלפי

ימי מלחמה תמיד מציפים תהיות קיומיות עתיקות יומין על טבע האדם, על קיומו של טוב מול רע, על חברה מוסרית ומסודרת מול כאוס פראי. אין מה להגיד, אנחנו הישראלים לא המצאנו את הגלגל, וכנראה גם בעלי זיכרון מעורפל – כי זה מרגיש שכולם שכחו שהם כבר למדו את השאלות האלו בחטיבת הביניים, כשקראו את "בעל הזבוב", הרומן האלגורי של ויליאם גולדינג, שעוד ב-1954 תהה על קנקנה של החברה האנושית. נו, אולי במערכת החינוך הדתית-לאומית לא מלמדים אותו – אז אולי זו הזדמנות להכיר את הסיפור דרך הסדרה החדשה של ה-BBC, שנחתה היום ב-yes.

למי שהדחיק את תקופת לימודיו, נזכיר כי מדובר בסיפור על חבורת ילדים בריטים שנאלצים לשרוד על אי בודד לאחר שהתרסקו עם מטוס – ובלי מבוגר אחראי, מתחילים לבנות מחדש את החברה האנושית בזעיר אנפין. זה מתחיל לא רע, עם חברה מתורבתת שמנסה לקיים סדר ולפעול על פי היגיון ואינטרס רחב, אבל מנהיג כריזמטי ופופוליסטי מוביל לפיצול, ומשם לכאוס, דם, אש ותמרות עשן. ואם זה מוכר לכם יותר מדי, אז זה לא במקרה. הספר זכה לאורך השנים לשני עיבודי קולנוע (ב-1963 וב-1990), אבל כעת הוא מגיע לראשונה לטלוויזיה בהפקה מושקעת של ה-BBC ושירות הסטרימינג האוסטרלי Stan.

מי שאחראי על האדפטציה הזו הוא התסריטאי הבריטי הבכיר ג'ק ת'ורן, שיצר בעבר את המחזה "הארי פוטר והילד המקולל", את סדרת סרטי "אנולה הולמס" וגם את "התבגרות" המצליחה והמעוטרת לנטפליקס – כך שרק הגיוני שעכשיו הוא הולך ליצירת המקור של ילדים ארורים. קאסט הילדים היה ברובו אנונימי, אבל בתוכו תמצאו את הילד שלוהק לתפקיד דראקו מאלפוי בסדרת "הארי פוטר" העתידית של HBO, וילד שלוהק לסרט הבא של "סיפורי נרניה". 4 פרקים בלבד למיני סדרה המושקעת הזו, והנה למדתם משהו על טבע האדם. אולי בסוף זה יחלחל פנימה.
"בעל זבוב", עכשיו ב-yes VOD

• מה רואים הלילה
• bbc
• דרמה
• yes

לא סתם מתארים שמעות בתור משהו ש"מתפשט כמו אש בשדה קוצים". הכוח ההרסני של שמועה טובה – או אפילו יותר מזה, שמועה רעה – הוא אחד מהכוחות החזקים והבלתי ניתנים לשליטה בטבע. בעידן של פוסט-אמת, זה אפילו לא משנה אם לשמועה יש ביסוס כלשהו, העיקר שהיא מעניינת, זכירה וקלה להעברה מפה לאוזן – והופ, יש לכם חרושת שמועות משל עצמכם. אבל שימו לב והיזהרו: אם הגעתם הרגע לעיר קטנה ורכלנית, אל תאמינו לכל שמועה שאתם שומעים.

"השמועה", המותחן הפסיכולוגי של צ'אנל 5 הבריטי, נצמד לאם הצעירה ג'ואנה שעוברת מלונדון לעיירה הקטנה פלינסטד, ומפיצה בקרב האימהות הלחוצות של העיירה שמועה שהגיעה לאוזניה – שבעיר שלהן חיה סאלי מגאווין, אישה שבצעירותה רצחה ילד בן 5 ולאחר שריצתה את זמנה בכלא, חזרה לחיים נורמטיביים בזהות בדויה. הסיפור הזה מבוסס, לפחות בעיקרו, על סיפורה של מרי בל – אישה בריטית שלפני יום הולדתה ה-11 רצחה שני פעוטות, אובחנה עם הפרעה פסיכולוגית, שוחררה בגיל 23 ממאסר והמשיכה את חייה בזהות בדויה, ואף הביאה לעולם בת, ונכדה.

בסדרה, בכל אופן, בדיוק באופן שבו שמועות יוצאות מכלל שליטה, גם השמועה הזו שג'ואנה הכניסה לעיירה מתפשטת במהירות, ומשאירה מאחוריה שדה קוצים מפויח. רייצ'ל שנטון ("כל היצורים גדולים כקטנים") מככבת כג'ואנה, שהופכת לאובססיבית לסיפור סאלי מגאווין, והורסת לעצמה, לסביבתה ולשכונה שלה את החיים מעצם חפירת הבוץ הארורה הזו, כולל כמה רציחות חדשות ואפילו חטיפה. 5 פרקים קצרים וקולעים כמו שהבריטים אוהבים, וכבר תיפטר לכם החידה ותדעו להבדיל מה שמועה ומה אמיתי. לפחות פה אפשר להגיע לפתרון מלא.
"השמועה", העונה הראשונה עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• המסך
• yes
• שמועה
• סדרה בריטית

בתרבות הישראלית, כמו בחברה כולה, אין הרבה אמנים שאפשר להגדיר אותם כ"קונצנזוס". כמו שכתבה המשוררת, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית וכל דבר, כולל מוזיקה, כבר נצבע מהר מאוד בצבעים האלה. מותו של אריק איינשטיין ז"ל בנובמבר 2013 היה לא רק אירוע כואב – הוא גם היה סמלי: אחד הזמרים הגדולים האחרונים שבאמת כל ישראל אהבה. צפון ודרום, מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים.יותר מ-12 שנה עברו מאז וקשה מאוד לחשוב על מישהו שמקבץ סביבו כל כך הרבה אהבה. אחד המועמדים הבודדים לתואר הוא אביתר בנאי.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

בנאי הוא לא רק אחד האמנים הכי מצליחים היום בישראל, הוא גם כנראה האמן שהקהל שלו הכי מגוון. אפשר לראות את זה בהופעות שלו, בין אם אלה חילונים גמורים שבאים בשביל החומרים הישנים (וספציפית האלבום הראשון), או חובשי כיפות שמגיעים בגלל החומרים החדשים והאמוניים יותר. אלה שרים בהתלהבות את "אורייתא", אלה באים לצעוק את "תיאטרון רוסי" (myself included) – אבל כולם יתחברו בשירה התפילתית של "יש לי סיכוי".והשיר האייקוני הזה, אולי הגדול בקריירה של בנאי, פותח את היצירה הדוקומנטרית שכולם חיכו לה זמן רב.

"סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (על שם אותו שיר) היא סדרה תיעודית חדשה שעוררה ציפייה גדולה בקרב מעריציו – ולא רק. כבר כמה שנים שהיא מרחפת באוויר בדרגות באזז משתנות – קצת כמו הדוקו על ערן זהבי – וגם כאן הברנז'ה רחשה שמועות רבות על "הדוקו של אביתר בנאי". מיטיבי הלכת אפילו זוכרים את הקליפ של "פרגולה", שיר שיצא לפני תשע שנים באלבום "לשונות של אש", עם קטעים שנראים כמו חלק מסרט תיעודי ואכן נלקחו מראשית הפרויקט. בימים ההם הוא נולד, והשבוע הוא סוף סוף עלה לאוויר ב-yes דוקו.

האיש שעומד מאחורי היצירה האפית הזאת הוא דורון צברי – לדעת רבים (וגם לדעתי) הדוקומנטר הבכיר בישראל, שעזב הכל וליווה במשך עשור באופן צמוד את בנאי על מנת לספר את הסיפור שלו: אמן שהתחיל עם שם המשפחה הכי מכביד בהיסטוריה הישראלית, בן לשושלת אנשי הבמה, כולל האח מאיר ז"ל, אחד הזמרים הכי טובים שיצאו מהארץ הזאת. הפריצה וההצלחה בן לילה, האלבום שהפך לקלאסיקה, ואיתו החרדות, הבעיות הנפשיות, ההתמכרות והחזרה בתשובה, שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום.

מה שיפה בעבודה של צברי היא העובדה שעל אף מעמדו כיוצר דוקו שהוא כוכב בפני עצמו, הוא כמעט ולא נמצא בפריים. זה לא מובן מאליו, כשחושבים על סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. ביצירות קודמות של צברי אפשר היה לראות אותו הרבה יותר על המסך – ב"מדריך למהפכה" הוא ממש כוכב הסרט, אבל גם ב"בית שאן סרט מלחמה" (האגדי) או ב"מלך הרייטינג" המופתי על דודו טופז ז"ל, צברי שם – מראיין, נוכח.הפעם, נראה שהוא זז לחלוטין הצידה. רק עין מאוד מיומנת תמצא אותו בעומק התמונה. הבמה ניתנת לבנאי – כולל סצנות שמאוד מזכירות את "מחוברים"; בנאי לבדו מול מצלמה, לעתים גם מחזיק אותה. צברי לוקח על עצמו תפקיד הרבה יותר צנוע בדוקו הזה – הוא שם כדי לסדר את הפרטים ולבנות את העלילה, אבל מי שמוביל את הדוקו הזה הוא בנאי עצמו. הוא המספר של הסיפור. לא אף אחד אחר. וזה רק מוסיף. הרבה בגלל הדמות שלו שקל מאוד להתאהב בה.

ובעשותו זאת, צברי עשה עוד דבר אחד גדול: הוא מפענח את הקונצנזוס סביב אביתר בנאי. מה הופך אותו לכל כך אהוב? היצירה שלו לא תמיד קלה לעיכול וגם לא מאוד מיינסטרימית. היא אמיצה, קשה, מורכבת ולא משהו שגלגלצ יכולים לנגן בכיף שלהם עם דיווחי התנועה. מה שעומד בסרט זה שבנאי הוא אנטיתזה למציאות השבטית והמקוטבת שאנחנו חיים בתוכה. בתוך עולם של "או או", הוא מייצג קלאסי של גישת ה"גם וגם". הוא אמנם אדם דתי, שהקדיש את חייו לאמונה לצד המוזיקה, אבל אין בו את מה שמפריע לנו אצל יותר מדי דתיים – הנחרצות.

בניגוד לרב אורי זוהר, למשל, שחזר בתשובה ושלל באופן מוחלט את העולם החילוני ומה שהוא מייצג; או אריאל זילבר, שבא מהחילוניות והיום בז לה במפגיע – בנאי לא מחפש להתרחק, לא מהעבר שלו וגם לא מהקהל הישן שלו. בהופעות הוא תמיד שר את החומרים הישנים – כולל את השירים שקשה לו איתם. הדוגמא הקלאסית היא השיר "יונתן" מהאלבום האחרון, "שיחות שלום". בשיח הישראלי הדפוק, כמעט בלתי נתפס לדמיין אדם דתי שכותב שיר אהבה ותודה ליהונתן גפן ז"ל, לגידי גוב, לאריק איינשטיין – סמלים מובהקים של ישראל החילונית. אביתר עשה את זה ובצורה יפהפיה כהרגלו.

גם הסיפור שלו, כפי שמתבטא בדוקו, הוא לא סיפור של אדם ש"ראה את האור". בנאי בהחלט מאמין באמונה שלמה, אבל הוא לא מנסה להעמיד פנים כאילו הכל הסתדר. סימני השאלה לא נעלמו בעקבות המהלך הדרמטי שלו, אם כבר הם רק גברו. בנאי לא מציע פיתרון קל שבו אם רק תחבוש כיפה או מגבעת ותניח תפילין, הבעיות ייעלמו. הוא נשאר פרובלמטי,שואל שאלות, מורכב, גם הרבה אחרי החזרה בתשובה. העובדה שהוא אמיתי עם עצמו הופכת אותו ואת היצירה שלו לפתוחה יותר גם עבור הקהל הרחב.

יש בסדרה הזאת משהו שהולם מאוד את בנאי. היא מאוד רגשית. דווקא בגלל הנונשלנטיות שבנאי משדר, הנכונות שלו לפתוח את עצמו – כולל צדדים לא מחמיאים כמו קנאה, כעס ווידויים לא פשוטים שלו על עצמו – היא כמו תרופה שהמציאות שלחה בתקופה מסוכסכת. לצד הנבירה המוזיקלית והאנקדוטות, יש כאן סיפור של אדם יוצא דופן, אדם שפתח את הלב ונכנס אל הלב בדיוק באותה הדרך. המעריצים של בנאי יאהבו את הסדרה, אבל לא רק הם צריכים לראות אותה: כל מי שמוזיקה ותרבות ישראלית פועמת בליבו. ואולי גם מי שמחפש זרקור קטן של תקווה, דרך היהדות החומלת שבנאי מציע, בדרכו הנונשלנטית ובקול הקסום והשמיימי שהפכו לקונצנזוס ישראלי אחרון. ואולי גם לנו יש סיכוי.
>> "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" // 4 פרקים // yes דוקו, yesVOD, +STING ופרטנר TV //

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• אביתר בנאי
• דורון צברי
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות

15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT