מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: סוף העולם מצחיק רק כשהוא קורה בטלוויזיה.

1. פולאאוט // Fallout // אמזון פריים

"האחרונים מביננו", "סילו", "פרדייס" "טוויסטד מטאל" – זה לא יד המקרה שהשנים האחרונות הביאו איתן גל סדרות פוסט-אפוקליפטיות. אבל זו האהובה עלינו (במיוחד מאז שקרה הדבר הזה לג'ואל). העונה השנייה החזירה את לוסי והיצור למסעם המשותף למצוא – כל אחד בצורתו – את בני משפחתם, ולעולם המלהיב, המצחיק, המחריד והיפהפה בקטע פוסט-אפוקליפטי של "פולאאוט". ג'סטין ת'רו וקומייל ננג'יאני הצטרפו לקאסט, והיא יודעת לספק לנו אתכל מה שהיינו צריכים מסדרה כזו, פשוט בפורמט של פעם בשבוע. תישארו, יהיה כיף.

2. המטכליסטים // yes

ההיסטוריה אמנם נכתבת על ידי המנצחים, אבל הקומדיה נכתבת על ידי הלוזרים ששומרים בבטן. כך שעם כל הכבוד להיסטוריה הצבאית המפוארת של סיירת מטכ"ל, מי שיצא סדרה שמתארת איך באמת מרגיש לשרת שם, לפחות כג'ובניק, זה ערן זרחוביץ. לתת לאחד המוחות הקומיים המבריקים בארץ ליצור סדרה על שירותו הצבאי זה רעיון מצוין, אבל כשהוא שירת כשקמיסט ביחידה העילית הופך את זה למושלם, והפרק הראשון בסדרה – בו זרחו מגלם את אביו הרס"ר של השקמיסט רני (אמיר טסלר) – הואסיפתח מעולה לעוד קומדיה צבאית לפי המסורת.

3. yes // London Gold

נדיר מאוד שאנחנו בוחרים להמליץ על קטגוריית סדרות שעלתה לאחד משירותי הטלוויזיה, בין היתר כי לרוב מדובר באיסוף מחודש של שאריות טלוויזיה, ואנחנו מעדיפים להתמקד במנות חדשות מהמטבח. אבל חייבים להודות, השבוע ב-yes הכינו ארוחת שאריות מפוארת ברמת מישלן – קטגוריית לונדון גולד החדשה החזירה למסך כמה מהקומדיות והדרמות הבריטיות ששינו את עולם הטלוויזיה העולמי. "המשרד" ו"ניצבים" של ריקי ג'רווייס, "המפצח" ו"החשוד העיקרי" החשובות, "גאווה ודעה קדומה", "ג'יין אייר", "אנקת גבהים" ועוד.תענוג לצפייה.

4. פרסי ג'קסון והאולימפיים 2 Percy Jackson and The Olympians // דיסני+

"דיסני עשו את שיעורי הבית שלהם – הם ניקו קצת, שיפרו את הדברים שפחות עבדו בעונה הקודמת, ווקר סקובל גדל ויש לו קצת יותר כריזמה ונוכחות, הדמויות עומדות בפני החלטות הרות גורל. גם אם שני הפרקים הראשונים קצת נמרחים, שווה להמשיך לצפות. השילוב בין העולם המודרני למיתולוגיה היוונית עדיין לא נמאס' ונראה שחוץ מ"קאוס" המצוינת שבוטלה לצערנו, לא נקבל משהו כזה בקרוב מעולמות הפנטזיה". כך כתב לירון רודיקבביקורת על סדרת הנוער המצוינת, ואם אתם קהל היעד או סתם נוסטלגיים, זה בול עבורכם.

5. את האורח הבא אין צורך להציג – עם דיוויד לטרמן // My Next Guest Needs No Introduction With David Letterman // נטפליקס

תוכנית הפוסט-לייט-נייט של דיוויד לטרמן הגיעה לעונה שישית, ואנחנו באמת לא מבינים איך. זה לא שזו תוכנית רעה – אם כבר להיפך, היא אחת מתוכניות האירוח הכי אינטליגנטיות ומהנות על המסך – פשוט חשבנו שפורמט תוכניות האירוח עומד לפוג מהעולם. או לכל הפחות, להידחק לשולי יוטיוב ולדל"פים ברכבת התחתית. בכל מקרה, לטרמן ממשיך לחפור לתוך ראשם ואישיותם של האורחים המעניינים שלו, כאשר הפעם אלו ג'ייסון בייטמן, מיסטר ביסט, מייקל בי. ג'ורדן ואדם סנדלר.עושה חשק להתארח.

6. טיילור סוויפט: The End of an Era // דיסני+

אנחנו לא ממש נופלים בפח המאוד שקוף של כוכבת הפופ הגדולה של העשור האחרון – עם כל הכבוד לתיאורים כמו "חשוף" או ליומרות הדוקומנטרי, ברור לנו שהסדרה התיעודית שעוקבת אחר סיבוב ההופעות ההיסטוריה "The Eras Tour" היא רק עוד מוצר יח"צ תאגידי שמגלה טפח ומכסה טפחיים אבל גם בהצצה המהונדסת הזו יש ערך רב – בכל זאת, לא בכל יום אתם רואים איך נבנה סיבוב ההופעות המצליח בהיסטוריה. ואם זה לא מספיק טיילור עבורכם, אז דעו שלשירות של דיסני+ עלתה גם ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב ההופעות, 3 שעות ו-27 דקות של שואו כפי שתועד בונקובר. לא למעריצות בלבד, אבלהן בהחלט יהינו יותר.

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• yes
• אמזון פריים
• נטפליקס
• דיסני+

עונת החורף של yes ממשיכה לספק תוצרים מלהיבים: אחרי "ילדחרא", העונה החדשה של "בלאדי מורי" והדוקו המרגש על קורין אלאל – מגיע מה שאמור להיות רגע שיא אפילו בעונה חזקה למדי: "מטכליסטים", הקומדיה החדשה של ערן זרחוביץ' (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר), שעלתה השבוע.

זו סדרה שמשכה תשומת לב רבה, ובצדק – זרחוביץ' הוא היום אחד הכוחות העולים בתרבות הישראלית. מי שהחל ככותב ב"ארץ נהדרת", הפך לימים לאחד הסטארים המובהקים שלה – המשיך ל"מסודרים" ול"פרלמנט", שיחק בסרטים, אפילו הפך לקומיקאי שממלא אולמות תוך כדי תכנית הרדיו הנהדרת שלו עם שרון טייכר, שמפה לשם איתנו כבר יותר מ-20 שנה (בגלגולים שונים).

>> היהודים באים: מפחיד פה, מפחיד שם, ובארץ נהדרת רוצים מסיבה
>> פצצה גרעינית: העונה השניה של "פולאאוט" היא כמעט כל מה שחלמנו

אבל עם כל הכבוד לכל הפרויקטים הללו, "מטכליסטים" היא סדרת חייו של זרחוביץ', פשוטו כמשמעו. סדרה שמבוססת על סיפור החיים האישי של הקומיקאי, ששירת בצבא בערבוב שנשמע כמו בדיחה של כותב שנון אבל התרחש במציאות: שק"מיסט בסיירת מטכ"ל.

במוקד הסדרה עומד ברוך סנדו (שמגולם ע"י זרחוביץ'), רס"ר מבוגר עם עבר מהולל ביחידה הכי מדוברת ושושואיסטית בצה"ל, שנמצא על סף פרישה – אבל מתעקש להיאחז בעבר שלו. תוך כדי השירות, הוא בונה סביבו עולם מדומיין לחלוטין – בסיס פתוח (שהוא מספר שהוא סגור), קריירה כ"פרויקטור" (למרות שהוא רס"ר), ובעיקר תדמית ווסאחית של לוחם עז (שמאחוריה מתחבא רומן מחוץ לנישואים). העולם מתחיל להתערער כשהבן שלו, רני (אמיר טסלר), מתגלגל בדרך לא דרך ליחידה – והופך לשק"מיסט שלה.

סוד הקסם של "מטכליסטים" מתחיל בפער שלא מעט סדרות ויצירות של השנים האחרונות הביאו למסך, הפער הכמעט בלתי נתפס בין צה"ל ההירואי, המסוקס, החסמב"אי שאנחנו שומעים עליו מפיו של ניר דבורי, הצבא של "תדע כל אם עברייה" ו"לא מפקירים פצועים בשטח", לבין הצבא כמו שהוא באמת, שמורכב (ברובו) מאוסף חיילים משועממים שמחפשים להעביר את הזמן, עסוקים בכלום ומכינים טבלאות ייאוש עם ציורים של מיקי מאוס (ככה זה כשאתה משרת בקריה).לא מעט סדרות ויצירות עסקו בכך, מ"אפס ביחסי אנוש" (שבעיניי הגדירה את הז'אנר), "האחיות המוצלחות שלי", "המפקדת", "שישו ושמחו" ואפילו העונות השלישית והרביעית של "השיר שלנו", כולן התעסקו בפער הזה, בתיאור הצבא האיקוני כבנוי מבסיס רעוע ודי רקוב, בעולם ציני קטנוני שמורכב מנייר משרדי.

"מטכליסטים" היא הסדרה הכי טובה שראינו עד כה על "פייק צה"ל" (אם להשתמש בשם שכרגע המצאתי). היא משתמשת במיתוס, רק כדי למשוך את השטיח מתחת לרגליו. הדוגמא המובהקת היא ההערצה הנרגשת של סנדו ל"מבצע יונתן" של מנחם גולן, הסרט ההירואי שהציג את צה"ל ואת סיירת מטכ"ל בשיא כוחם."מבצע יונתן", שיצא בשנת 1977 (שנה בלבד לאחר מבצע אנטבה) היה סרט מושקע מאוד, שהופק גם בשיתוף פעולה עם חיל האוויר וממשלת ישראל, כי הוא הציג את מדינת ישראל כמו שאהבנו לצייר אותה: ממזרית, הירואית, כזו שתעשה הכל למען אזרחיה, כפי שהתממש במונולוג ההוא של יוני נתניהו המגולם על ידי יהורם גאון: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

זרחוביץ' מפוצץ את הבלון הזה: כשסנדו עושה את המונולוג, הוא עומד ליד מטוס דמה, בתרגיל חפיפניקי שנועד לדמות חטיפה (וכמובן משתבש בדרך הכי ישראלית שיש). כלומר, הוא מגלה את האמת מאחורי הססמאות היפות והוואסחיות – בסוף, הכל מבוסס על אנשים שפחות חושבים על "ערכי צה"ל", ויותר על השאלה "מתי לעזאזל הולכים הביתה". המוזיקה של "מבצע יונתן" מלווה גם את הסדרה – אבל אם בסרט היא ליוותה פעולה חשאית בעורף האויב, כאן היא מלווה את היום יום אפור של בסיס בפתח תקווה. יחי ההבדל.

חוץ מזה, מדובר לגמרי בסדרת ניינטיז. כן, הגעגוע לשנות התשעים כבר הפך לקלישאה; ובכל זאת, בסדרה הזאת, הקלישאה הזאת מרגישה כל כך טוב. הבחירות המוזיקליות (המעולות), הרפרנסים הקטנים בכתיבה והאווירה הכללית קולעים בול – אפילו ברמת העלילה והזמן שלה. שנות התשעים הרי היו השנים שבהן השלינו את עצמנו שכבר לא צריך צבא – השנים של תהליך השלום (שהמשיך גם אחרי רצח רבין) והמקום ההולך וקטן שתפס צה"ל בחיים של כולנו; עד שזה התפוצץ בגדול עם תחילת המילניום.

יותר מכל זו פשוט סדרת לוזרים מושלמת. היא מרפררת לכל מיני מפסידנים גדולים בעבר – מדמות האב של וודי אלן, דרך ג'ורג' קוסטנזה (אמנות השקר כמקצוע), אפילו סממנים של לארי דייויד יש בדמות של ברוך סנדו. גם הבן, רני, הוא לוזר מסוג אחר – מישהו שמראש היה בתחתית סולם הדרגות, אבל מנסה לטפס עליו בעזרת הומור (והוא הדמות שהכי התחברתי אליה, באופן טבעי). זאת סדרה שכותבת את הלוזריות הישראלית ואת תסביך הגבריות שלה, בצורה הכי טובה שראיתי עד כה.

יש כאן גם לא מעט הברקות ברמת הליהוק – מאמיר טסלר, מטאור בן 20, שמככב בתור רני סנדו; לירז חממי ההורסת שמביאה אותה בעוד תפקיד גדול אחרי הפריצה ב"מנאייכ"; טליה ברטפלד שכובשת את המסך בקלילות, ובתפקיד ה"יציאה" מופיעה ענת ריבלין, עורכת לשעבר ב"ארץ נהדרת" שעבדה עם זרחוביץ' בעבר ובסדרה מתפקדת כאשתו, שקוראת בדייקנות דרך הבולשיט המתוחכם של בעלה המטכליסט-עאלק.

"מטכליסטים" יוצאת לאוויר בעיתוי לא מקרי. אחרי סיומה של המלחמה, גל של סדרות צבא וביטחון שוטף ועוד ישטוף אותנו. הרוח הישראלית עדיין אפופה במיליטריזם (ובטראומה) שהביאו איתן שנתיים כל כך קשות, אבל אולי המסך הזה קצת מתחיל לרדת, וזה אולי הזמן גם לעיסוק קצת יותר ביקורתי בצבא. "מטכליסטים" לא מתיימרת להיות יצירה פורצת דרך. היא קומדיה, וכזו שיודעת להצחיק, בדיוק כמו שזרחוביץ' יכול.אבל בדרכה העוקצנית והמלבבת, היא מצליחה להנכיח את הפער הגדול והזועק, שבמידה רבה הכתיב את חיינו גם בחלקים פחות מצחיקים: הפער שבין ההיבריס המטכ"ליסטי למציאות האפורה. לפעמים האמת הזאת עובדת הרבה יותר טוב מכל נאום חוצב להבות של יהורם גאון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• yes
• סדרות מומלצות

אם יש משהו שאנחנו בישראל אוהבים יותר מאתוס צבאי, זה ללעוג לאתוס הצבאי. "גבעת חלפון אינה עונה", "מבצע סבתא", "אפס ביחסי אנוש" ועוד קומדיות צה"ליות לקחו את הרצינות התהומית של הצבא הישראלי, והפכו אותה לקאלט. בפועל, כל מי ששירת בצה"ל יודע טוב מאוד איזו קרקע קומית פורייה מצויה שם, והמעטים שמצליחים לגדל משם קומדיה בדרך כלל מנקבים את הפאסון הצבאי המנופח בעצמו. ועל ערן זרחוביץ' ואילן שפלר (חברו לארץ נהדרת והיוצר של "אבודים באפריקה ו-"אבודים באסיה" המצוינות) אנחנו סומכים מאוד שידעו להוציא את ההומור מהאתוס הצה"לי.

הסדרה החדשה של זרחוביץ', שגם מככב בה (דבר שלא קרה בערך מאז "הפרלמנט"), מתמקדת בשירות הצבאי שלו כשקמיסט בסיירת מטכ"ל, שזה כבר סט-אפ קומי מצוין לטעמנו, כי כנראה שאין מקום בו קיים יותר מתח בין ג'ובניקים חבוטים ללוחמים ללא חת ועם אין סוף אגו. הסדרה נכתבה וצולמה לפני השבעה באוקטובר, אז אל תצפו למשהו אקטואלי ו/או מלחמתי מדי, אם כי זה כנראה מחסל את הסיכוי שלה להימכר לנטפליקס ולהפוך ל"ילד רע" הבא, שלא לדבר על "פאודה".

אם כן, "מטכליסטים" עוקבת אחר רני סנדו (אמיר טסלר, לא התפקיד הצבאי הראשון שלו), חייל שבוז שמחפש לצאת מהבסיס הסגור שהוא תקוע בו, ונשלח לתפקיד שקמיסט ביחידת סיירת העלית שלא במקרה אביו ברוך (זרחוביץ') משרת בה. הבעיה היא שברוך ניצל במשך שנים את השושואיסטיות של המטכ"ל כדי לבלשט את בני משפחתו שהוא מפקד בכיר בבסיס, למרות שבפועל הוא הרס"ר, שאחראי לכל היותר על גינון. עכשיו האב והבן צריכים להסתדר עם החיים בבסיס משותף, ולהתאכזב אחד מהשני, ומצה"ל ככלל, תוך כדי השפלות מהצד הקרבי של היחידה. קדימה זרחו, אנחנו סומכים עליך שזה יהיה מצוין.
"מטכליסטים", עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• קומדיה ישראלית
• צבא
• yes

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: דוקומנטרי זה אלמנטרי אבל תיעודי זה רק בסיסי.

1. קורין אלאל: סיבוב פרידה // yes

סדרת הדוקו החדשה של אתי אנטה-שגב משרטטת את חייה ויצירתה של האמנית הגדולה, שנעו בין חיבוק מיינסטרימי לבעיטות שערערו ואתגרו את הציבוא הישראלי בשנים בהם כמעט ולא יכל להכיל מורכבות (לא, כי עכשיו…). לצד זאת, הסדרה מלווה את אלאל בדרכה האחרונה, דרך ההתמודדות עם המחלה הקשה ובמפגשים עם אנשים שנגעו בחייה, בדרך אל אותה הופעה אחרונה בבארבי והסוף הבלתי נמנע. סדרה חובה לכל ישראלי שמעריך את התרבות המקומית, ועדיין רוצה לראות אותה מתקדמת.

2. 100 שנה ל'ניו יורקר' // New Yorker at 100 // נטפליקס

בתור עיתון, אנחנו מבינים עד כמה עיתון ששורד 100 שנים זה נס גלוי, אבל הרבה יותר מעניין לראות דוקומנטרי עשוי היטב על זה מאשר לקרוא 1000 מילה בנושא. כנראה שזה למה הניו יורקר כזה חשוב – כי הוא שריד של עידן שכבר לא מצליח להתחרות בטכנולוגיה המתקדת, מאובן שקפא בזמן והשאיר בעיקר אתוס, מורשת וקריקטוריות מתחכמות. עדסוף הסרט כבר תבינו מה הם רוצים מכם.

3. קוגל // Kugel // נטפליקס

לא הרבה סדרות ישראליות מקבלות המשך, אבל פריקוול? ועוד בכיכובו של ששון גבאי? שמגיע לצפייה ברחבי העולם דרך נטפליקס? עוד הטבה שבלעדית רק לחרדים. לפחות זה עם החוש הומור, הלב הטוב ושילוב העברית-יידיש של סדרת האם "שטיסל". בקוגל – שעלתה ל-yes כבר בשנה שעברה – מתמקדים בחיי משפחת שטיסל, כלומר הסניף הפחות מצליח של האח נוחעם שטיסל, באנטוורפן הקרירה, יחד עם משפחתו. עשרה פרקים של חמדלך ומיידעלך בנייטפלעקס.

4. פרסי ג'קסון והאולימפיים // Percy Jackson and The Olympians // דיסני+

סדרת ההרפתקאות הלא רעה בכלל של דיסני+, שמבוססת על סדרת הספרים סלאש חיקוי הארי פוטר, חוזרת לעונה שנייה שמעבדת את עלילת הספר השני בסדרה, "פרסי ג'קסון וים המפלצות" – אז מחנה חצויי האלים עומד בפני סכנה לאחר שהמגן סביב המחנה ניזוק, פרסי יוצא יחד עם אנבת' והקיקלופ טייסון לים המפלצות כדי הציל את חברו היקר והשומר של פרסי, גרובר, ולהשיב את גיזת הזהב המיתולוגית שתשיב את ההגנה על המחנה. אם אתם מכירים מיתולוגיה יוונית זה לא ג'יבריש עבורכם.

5. ספרטקוס: בית אשור // Spartacus: House of Ashur //יyes

יותר מעשור אחרי שסדרת הלהיט של רשת Starz, "ספרטקוס", ירדה מהאוויר, מישהו החליט שמה שצריך היא סדרת המשך – או יותר נכון, מציאות אלטרנטיבית – שמחזירה לחיים את הנבל האייקוני אשור. מי החליט כך? כנראה מישהו שממש התגעגע לתככים, הסקס והדם המשפריץ של הסדרה המקורית, כי זה בעיקר עוד מאותו הדבר – מה שנקרא, לחובבי.

6. האדם נגד התינוק // Man Vs Baby // נטפליקס

במשך שנים רבות ניסה רואן אטקינסון להילחם בגורל הקומדיה הפיזית שנקבע לו מאז שהפך למיסטר בין, בין היתר דרך דמויות כמו "ג'וני אינגליש" ו"המפקח מגרה", אבל גם הוא הבין שאם משהו עושה כל כך טוב לאנשים, אין מה להילחם בו. לכן הוא חזר לנטפליקס עם עונה נוספת של סדרת "האדם נגד", כשהפעם הוא מקבל אויב ראוי יותר מאשר דבורה – תינוק אנושי חי וקיים. בינג' של שעתיים בו אדם מבוגר מנסה בכל יכולתו לא להרוג תינוק. נשמע כיף?

• מה רואים הלילה
• המסך
• yes
• קורין אלאל
• דוקומנטרי

שנה עברה מאזמותה של קורין אלאל ז"ל. אחת היוצרות המרגשות והייחודיות שיצאו מכאן, מי שלאורך כל חייה לא הפסיקה לשבור תקרות זכוכית, מי שהשפיעה על המוזיקה הישראלית כמו שמעטים הצליחו – נפרדה מהעולם בגיל 69 בלבד, אחרי התמודדות קשה עם מחלת הסרטן. אלאל הותירה אחריה משפחה, אבל גם מורשת מוזיקלית מרהיבה, שעכשיו מקבלת את הפרחים שלה בסדרה דוקומנטרית חדשה.
>>שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

"קורין אלאל: סיבוב פרידה" קוראים לסדרה הדוקומנטרית בת שלושה פרקים, שעלתה השבוע ב-yes ומלווה את אלאל בשלל תחנות חייה – מהילדות בטוניס, דרך המסלול הברור לכוכבות, החיתוך לרוק, הלהיטים הגדולים שהפכו להמנונים, האהבות הנכזבות והבוערות, היציאה מהארון והקשיים סביבה – ועד הפרידה, בדרך הכי קלאסית ומרהיבה שאפשר, על הבמה בבארבי.

הרוח החיה מאחורי הסדרה היא אתי אנטה-שגב – אישה שקצת כמו אלאל, גם קורותיה שזורים בעולם התרבות הישראלי. מי שהפיקה בפועל אלבומים למאיר אריאל, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, עבדה עם אריק איינשטיין, הפיקה את "לילה גוב" והיתה ראש מחלקת התרבות בגלי צה"ל – אם כי דווקא בתחום היצירה הדוקומנטרית אין לה מוניטין רב במיוחד – היא עמדה מאחורי דוקו שהופק סביב יוסי בנאי ז"ל ב-2013, ו"פוליקר: הילד שבי" מלפני כשנתיים וחצי. אבל מי שהיתה צמודה לאלאל במשך שנים ארוכות, נבחרה (יחד עם רון עומר) להוביל פרויקט גדול מהחיים.

להבדיל אלפי הבדלות, קצת כמו הסדרה של yes על ערן זהבי, יש כאן שני פנים. מצד אחד זהו דוקו כרונולוגי, שמספר את הסיפור של אלאל מתחילתו ועד סופו, כולל כל הפיתולים שבדרך, והתחנות המוזיקליות. ומצד שני, הערך המוסף האמיתי של הסדרה – ליווי האמנית הנהדרת בשנים האחרונות לחייה. בשורה של ראיונות אישיים היא מדברת בקולה על הכל (וכדרכה, באופן הכי גלוי שיש), וגם במה שהוא סוד הקסם של הדוקו – המפגשים האמפתיים עם מי שהיו שותפים שלה לדרך": יהודית רביץ, אביתר בנאי, יזהר אשדות וגם אורנה בנאי, שהיתה בת זוגה, יושבים יחד איתה ולעתים, דרך הדיאלוגים ביניהם צפים הסיפורים.

באופן מאוד הולם לקורין ולדמותה כמוזיקאית וכאדם, "סיבוב פרידה" הוא דוקו ישיר באופן כואב, כמעט אכזרי. הוא לא מרחם על הצופים שלו, ולא מנסה להסתיר מהם את הפצעים. קורין אלאל מוצגת כשהיתה – כאדם אמפתי, מקסים, שובה לב ויוצרת גדולה מהחיים, אבל גם כאדם מורכב, עם חולשות ברורות ולא מעט לבבות שבורים שנותרו בדרך. זו סדרה שחוגגת את העצמאות של אלאל, וההליכה בדרך שלה, אבל לא מנסה לתאר אותה כדרך ללא מחיר. היא מתאהבת ומתאכזבת ומאכזבת אחרים, עושה צעדים לא פופולריים – כאלה שמרחיקים ממנה את הקהל, והכניסו אותה לחובות – וזו המשמעות האמיתית של עצמאות. לא לפחד לטעות או ליפול בדרך, אלא ללכת לדרך לא קלה, בתקווה, שבסוף התממשה, שבסוף כל זה יהיה שווה. והיה.

איזה סיבוב. "קורין אלאל: סיבוב פרידה". צילום: יח"צ yes

גם הדוקו לא צועד בקו ישר. יש בסיפור הזה לא מעט פיתולים, כפי שהיו בסיפור הביוגרפי שלה – כאלה שמערבבים רגעים הולסומיים ומרגשים (בדרך כלל קשורים למוזיקה) עם כאב עמוק, צחוק שמתערבב ברגעים שבהם המחלה מרימה את ראשה המכוער. כמו הסצנה המדהימה שבה היא מסיימת לשיר על הבמה (במלוא הדרה), ואז קורסת כשהיא יורדת למדרגות היציאה. בעיקר, יש פה בוז מוחלט לחוקים של הז'אנר – הוא לא מספר סיפור קוהרנטי ברור עם התחלה, אמצע וסוף, אלא משהו הרבה יותר מעורפל, ובעיניי גם הרבה יותר נכון ונאמן למקור.

וזה הסיפור של קורין אלאל עצמה – מישהי שהיתה על מסלול בטוח לכוכבות "טהורה", מהלהקות הצבאיות דרך "ארץ טרופית יפה" ועד הופעה על אחד השירים הכי אייקוניים בהיסטוריה המקומית, "עטור מצחך" של אריק איינשטיין. היא התחילה בתור זמרת צנועה עם קול רך, שהיתה אמורה להיות יהודית רביץ (צחוק הגורל). מישהי אהובה, מיינסטרימית, קונצנזוס ישראלי. אבל היא בחרה אחרת, הלכה בדרך של רוק כועס ומתריס ועשתה את מה שרצתה, גם תוך מחיר כלכלי לא פשוט.

זה הרומן שאלאל מנהלת לאורך כל הקריירה עם אהבת הקהל – מצד אחד, היא מגיעה לשיאים מסחריים עם אלבומים כמו "אנטרטיקה" ו"זן נדיר" שמכרו עשרות אלפי עותקים, אבל מצד שני גם הלכה לשירים מתורגמים מצרפתית, חתכה למוזיקה אלקטרונית ועשתה אלבום ממגילת קהלת. היא שאפה מאוד להיות אהובה, אבל לא נתנה לזה לנהל אותה – היא קיבלה את ההחלטות שלה בעצמה, ובסוף הצליחה גם לזכות באהבה.

זה הקליימקס המרגש של הדוקו – הרגע שבו אלאל זוכה לכבוד הראוי, דווקא על הדרך הקשה. הרגע שבו היא עולה, פחות מחודש לפני שתלך לעולמה, ומתעוררת לחיים על הבמה של הבארבי מול קהל ענק שעוטף אותה באהבה, מרגש במיוחד כי זו הדרך שבה הכי ראוי להיפרד מהעולם. כשאתה צלול, מוקף במי שאוהב אותך, שר בדיוק את מה שאתה רוצה ונפרד בכוחות עצמך. אלאל היתה במצב קשה למדי, אבל איכשהו הצליחה לעלות לתנועת ניצוח מרהיבה אחרונה, וקבעה בדיוק איך ייכתב הסיפור שלה. לא מובן מאליו.

דווקא בגלל הקשיים, הפיתולים, הצדדים האפלים והמונולוגים הקשים – "סיבוב פרידה" הוא יצירה דוקומנטרית מצוינת ומרגשת. כזו שנותנת את הכבוד המלא לאלאל בכך שהיא מספרת סיפור אמיתי ומורכב. בתוך עולם של לא מעט יצירות דוקומנטריות שעושות הנחות או מחפשות לחשבן ולכתוב נראטיב, היא באה להביא את אלאל כמו שהיא, על הצדדים השליליים, במה שעוד יותר מחמיא לרגעים היפים שלה. לשירים המרגשים, להופעות המדהימות ולדרכים שהיא סללה עבור קריירות אחרות.

יש לא מעט קווי דמיון בין הדוקו לבין הקריירה של אלאל, אבל אולי הכי בולט מגיע דווקא בסוף. "סיבוב פרידה" הוא מאוד לא הוליוודי, אבל הסוף שלו כן מרגש. וכפי שקורין אלאל, על כל המורכבות שלה, סיימה את החיים שלה כאמן אהוב – כך גם הדוקו בעיניי מנצח את כל המכשולים שבדרך. סוף טוב, עם הרבה דמעות בעיניים.
"קורין אלאל: סיבוב פרידה", 3 פרקים, yes דוקו ו-yesVOD

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קורין אלאל
• yes
• מוזיקה ישראלית