בתרבות הישראלית, כמו בחברה כולה, אין הרבה אמנים שאפשר להגדיר אותם כ"קונצנזוס". כמו שכתבה המשוררת, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית וכל דבר, כולל מוזיקה, כבר נצבע מהר מאוד בצבעים האלה. מותו של אריק איינשטיין ז"ל בנובמבר 2013 היה לא רק אירוע כואב – הוא גם היה סמלי: אחד הזמרים הגדולים האחרונים שבאמת כל ישראל אהבה. צפון ודרום, מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים.יותר מ-12 שנה עברו מאז וקשה מאוד לחשוב על מישהו שמקבץ סביבו כל כך הרבה אהבה. אחד המועמדים הבודדים לתואר הוא אביתר בנאי.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

בנאי הוא לא רק אחד האמנים הכי מצליחים היום בישראל, הוא גם כנראה האמן שהקהל שלו הכי מגוון. אפשר לראות את זה בהופעות שלו, בין אם אלה חילונים גמורים שבאים בשביל החומרים הישנים (וספציפית האלבום הראשון), או חובשי כיפות שמגיעים בגלל החומרים החדשים והאמוניים יותר. אלה שרים בהתלהבות את "אורייתא", אלה באים לצעוק את "תיאטרון רוסי" (myself included) – אבל כולם יתחברו בשירה התפילתית של "יש לי סיכוי".והשיר האייקוני הזה, אולי הגדול בקריירה של בנאי, פותח את היצירה הדוקומנטרית שכולם חיכו לה זמן רב.

"סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (על שם אותו שיר) היא סדרה תיעודית חדשה שעוררה ציפייה גדולה בקרב מעריציו – ולא רק. כבר כמה שנים שהיא מרחפת באוויר בדרגות באזז משתנות – קצת כמו הדוקו על ערן זהבי – וגם כאן הברנז'ה רחשה שמועות רבות על "הדוקו של אביתר בנאי". מיטיבי הלכת אפילו זוכרים את הקליפ של "פרגולה", שיר שיצא לפני תשע שנים באלבום "לשונות של אש", עם קטעים שנראים כמו חלק מסרט תיעודי ואכן נלקחו מראשית הפרויקט. בימים ההם הוא נולד, והשבוע הוא סוף סוף עלה לאוויר ב-yes דוקו.

האיש שעומד מאחורי היצירה האפית הזאת הוא דורון צברי – לדעת רבים (וגם לדעתי) הדוקומנטר הבכיר בישראל, שעזב הכל וליווה במשך עשור באופן צמוד את בנאי על מנת לספר את הסיפור שלו: אמן שהתחיל עם שם המשפחה הכי מכביד בהיסטוריה הישראלית, בן לשושלת אנשי הבמה, כולל האח מאיר ז"ל, אחד הזמרים הכי טובים שיצאו מהארץ הזאת. הפריצה וההצלחה בן לילה, האלבום שהפך לקלאסיקה, ואיתו החרדות, הבעיות הנפשיות, ההתמכרות והחזרה בתשובה, שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום.

מה שיפה בעבודה של צברי היא העובדה שעל אף מעמדו כיוצר דוקו שהוא כוכב בפני עצמו, הוא כמעט ולא נמצא בפריים. זה לא מובן מאליו, כשחושבים על סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. ביצירות קודמות של צברי אפשר היה לראות אותו הרבה יותר על המסך – ב"מדריך למהפכה" הוא ממש כוכב הסרט, אבל גם ב"בית שאן סרט מלחמה" (האגדי) או ב"מלך הרייטינג" המופתי על דודו טופז ז"ל, צברי שם – מראיין, נוכח.הפעם, נראה שהוא זז לחלוטין הצידה. רק עין מאוד מיומנת תמצא אותו בעומק התמונה. הבמה ניתנת לבנאי – כולל סצנות שמאוד מזכירות את "מחוברים"; בנאי לבדו מול מצלמה, לעתים גם מחזיק אותה. צברי לוקח על עצמו תפקיד הרבה יותר צנוע בדוקו הזה – הוא שם כדי לסדר את הפרטים ולבנות את העלילה, אבל מי שמוביל את הדוקו הזה הוא בנאי עצמו. הוא המספר של הסיפור. לא אף אחד אחר. וזה רק מוסיף. הרבה בגלל הדמות שלו שקל מאוד להתאהב בה.

ובעשותו זאת, צברי עשה עוד דבר אחד גדול: הוא מפענח את הקונצנזוס סביב אביתר בנאי. מה הופך אותו לכל כך אהוב? היצירה שלו לא תמיד קלה לעיכול וגם לא מאוד מיינסטרימית. היא אמיצה, קשה, מורכבת ולא משהו שגלגלצ יכולים לנגן בכיף שלהם עם דיווחי התנועה. מה שעומד בסרט זה שבנאי הוא אנטיתזה למציאות השבטית והמקוטבת שאנחנו חיים בתוכה. בתוך עולם של "או או", הוא מייצג קלאסי של גישת ה"גם וגם". הוא אמנם אדם דתי, שהקדיש את חייו לאמונה לצד המוזיקה, אבל אין בו את מה שמפריע לנו אצל יותר מדי דתיים – הנחרצות.

בניגוד לרב אורי זוהר, למשל, שחזר בתשובה ושלל באופן מוחלט את העולם החילוני ומה שהוא מייצג; או אריאל זילבר, שבא מהחילוניות והיום בז לה במפגיע – בנאי לא מחפש להתרחק, לא מהעבר שלו וגם לא מהקהל הישן שלו. בהופעות הוא תמיד שר את החומרים הישנים – כולל את השירים שקשה לו איתם. הדוגמא הקלאסית היא השיר "יונתן" מהאלבום האחרון, "שיחות שלום". בשיח הישראלי הדפוק, כמעט בלתי נתפס לדמיין אדם דתי שכותב שיר אהבה ותודה ליהונתן גפן ז"ל, לגידי גוב, לאריק איינשטיין – סמלים מובהקים של ישראל החילונית. אביתר עשה את זה ובצורה יפהפיה כהרגלו.

גם הסיפור שלו, כפי שמתבטא בדוקו, הוא לא סיפור של אדם ש"ראה את האור". בנאי בהחלט מאמין באמונה שלמה, אבל הוא לא מנסה להעמיד פנים כאילו הכל הסתדר. סימני השאלה לא נעלמו בעקבות המהלך הדרמטי שלו, אם כבר הם רק גברו. בנאי לא מציע פיתרון קל שבו אם רק תחבוש כיפה או מגבעת ותניח תפילין, הבעיות ייעלמו. הוא נשאר פרובלמטי,שואל שאלות, מורכב, גם הרבה אחרי החזרה בתשובה. העובדה שהוא אמיתי עם עצמו הופכת אותו ואת היצירה שלו לפתוחה יותר גם עבור הקהל הרחב.

יש בסדרה הזאת משהו שהולם מאוד את בנאי. היא מאוד רגשית. דווקא בגלל הנונשלנטיות שבנאי משדר, הנכונות שלו לפתוח את עצמו – כולל צדדים לא מחמיאים כמו קנאה, כעס ווידויים לא פשוטים שלו על עצמו – היא כמו תרופה שהמציאות שלחה בתקופה מסוכסכת. לצד הנבירה המוזיקלית והאנקדוטות, יש כאן סיפור של אדם יוצא דופן, אדם שפתח את הלב ונכנס אל הלב בדיוק באותה הדרך. המעריצים של בנאי יאהבו את הסדרה, אבל לא רק הם צריכים לראות אותה: כל מי שמוזיקה ותרבות ישראלית פועמת בליבו. ואולי גם מי שמחפש זרקור קטן של תקווה, דרך היהדות החומלת שבנאי מציע, בדרכו הנונשלנטית ובקול הקסום והשמיימי שהפכו לקונצנזוס ישראלי אחרון. ואולי גם לנו יש סיכוי.
>> "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" // 4 פרקים // yes דוקו, yesVOD, +STING ופרטנר TV //

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• אביתר בנאי
• דורון צברי
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות

15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: סוף העולם מצחיק רק כשהוא קורה בטלוויזיה.

1. פולאאוט // Fallout // אמזון פריים

"האחרונים מביננו", "סילו", "פרדייס" "טוויסטד מטאל" – זה לא יד המקרה שהשנים האחרונות הביאו איתן גל סדרות פוסט-אפוקליפטיות. אבל זו האהובה עלינו (במיוחד מאז שקרה הדבר הזה לג'ואל). העונה השנייה החזירה את לוסי והיצור למסעם המשותף למצוא – כל אחד בצורתו – את בני משפחתם, ולעולם המלהיב, המצחיק, המחריד והיפהפה בקטע פוסט-אפוקליפטי של "פולאאוט". ג'סטין ת'רו וקומייל ננג'יאני הצטרפו לקאסט, והיא יודעת לספק לנו אתכל מה שהיינו צריכים מסדרה כזו, פשוט בפורמט של פעם בשבוע. תישארו, יהיה כיף.

2. המטכליסטים // yes

ההיסטוריה אמנם נכתבת על ידי המנצחים, אבל הקומדיה נכתבת על ידי הלוזרים ששומרים בבטן. כך שעם כל הכבוד להיסטוריה הצבאית המפוארת של סיירת מטכ"ל, מי שיצא סדרה שמתארת איך באמת מרגיש לשרת שם, לפחות כג'ובניק, זה ערן זרחוביץ. לתת לאחד המוחות הקומיים המבריקים בארץ ליצור סדרה על שירותו הצבאי זה רעיון מצוין, אבל כשהוא שירת כשקמיסט ביחידה העילית הופך את זה למושלם, והפרק הראשון בסדרה – בו זרחו מגלם את אביו הרס"ר של השקמיסט רני (אמיר טסלר) – הואסיפתח מעולה לעוד קומדיה צבאית לפי המסורת.

3. yes // London Gold

נדיר מאוד שאנחנו בוחרים להמליץ על קטגוריית סדרות שעלתה לאחד משירותי הטלוויזיה, בין היתר כי לרוב מדובר באיסוף מחודש של שאריות טלוויזיה, ואנחנו מעדיפים להתמקד במנות חדשות מהמטבח. אבל חייבים להודות, השבוע ב-yes הכינו ארוחת שאריות מפוארת ברמת מישלן – קטגוריית לונדון גולד החדשה החזירה למסך כמה מהקומדיות והדרמות הבריטיות ששינו את עולם הטלוויזיה העולמי. "המשרד" ו"ניצבים" של ריקי ג'רווייס, "המפצח" ו"החשוד העיקרי" החשובות, "גאווה ודעה קדומה", "ג'יין אייר", "אנקת גבהים" ועוד.תענוג לצפייה.

4. פרסי ג'קסון והאולימפיים 2 Percy Jackson and The Olympians // דיסני+

"דיסני עשו את שיעורי הבית שלהם – הם ניקו קצת, שיפרו את הדברים שפחות עבדו בעונה הקודמת, ווקר סקובל גדל ויש לו קצת יותר כריזמה ונוכחות, הדמויות עומדות בפני החלטות הרות גורל. גם אם שני הפרקים הראשונים קצת נמרחים, שווה להמשיך לצפות. השילוב בין העולם המודרני למיתולוגיה היוונית עדיין לא נמאס' ונראה שחוץ מ"קאוס" המצוינת שבוטלה לצערנו, לא נקבל משהו כזה בקרוב מעולמות הפנטזיה". כך כתב לירון רודיקבביקורת על סדרת הנוער המצוינת, ואם אתם קהל היעד או סתם נוסטלגיים, זה בול עבורכם.

5. את האורח הבא אין צורך להציג – עם דיוויד לטרמן // My Next Guest Needs No Introduction With David Letterman // נטפליקס

תוכנית הפוסט-לייט-נייט של דיוויד לטרמן הגיעה לעונה שישית, ואנחנו באמת לא מבינים איך. זה לא שזו תוכנית רעה – אם כבר להיפך, היא אחת מתוכניות האירוח הכי אינטליגנטיות ומהנות על המסך – פשוט חשבנו שפורמט תוכניות האירוח עומד לפוג מהעולם. או לכל הפחות, להידחק לשולי יוטיוב ולדל"פים ברכבת התחתית. בכל מקרה, לטרמן ממשיך לחפור לתוך ראשם ואישיותם של האורחים המעניינים שלו, כאשר הפעם אלו ג'ייסון בייטמן, מיסטר ביסט, מייקל בי. ג'ורדן ואדם סנדלר.עושה חשק להתארח.

6. טיילור סוויפט: The End of an Era // דיסני+

אנחנו לא ממש נופלים בפח המאוד שקוף של כוכבת הפופ הגדולה של העשור האחרון – עם כל הכבוד לתיאורים כמו "חשוף" או ליומרות הדוקומנטרי, ברור לנו שהסדרה התיעודית שעוקבת אחר סיבוב ההופעות ההיסטוריה "The Eras Tour" היא רק עוד מוצר יח"צ תאגידי שמגלה טפח ומכסה טפחיים אבל גם בהצצה המהונדסת הזו יש ערך רב – בכל זאת, לא בכל יום אתם רואים איך נבנה סיבוב ההופעות המצליח בהיסטוריה. ואם זה לא מספיק טיילור עבורכם, אז דעו שלשירות של דיסני+ עלתה גם ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב ההופעות, 3 שעות ו-27 דקות של שואו כפי שתועד בונקובר. לא למעריצות בלבד, אבלהן בהחלט יהינו יותר.

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• yes
• אמזון פריים
• נטפליקס
• דיסני+

עונת החורף של yes ממשיכה לספק תוצרים מלהיבים: אחרי "ילדחרא", העונה החדשה של "בלאדי מורי" והדוקו המרגש על קורין אלאל – מגיע מה שאמור להיות רגע שיא אפילו בעונה חזקה למדי: "מטכליסטים", הקומדיה החדשה של ערן זרחוביץ' (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר), שעלתה השבוע.

זו סדרה שמשכה תשומת לב רבה, ובצדק – זרחוביץ' הוא היום אחד הכוחות העולים בתרבות הישראלית. מי שהחל ככותב ב"ארץ נהדרת", הפך לימים לאחד הסטארים המובהקים שלה – המשיך ל"מסודרים" ול"פרלמנט", שיחק בסרטים, אפילו הפך לקומיקאי שממלא אולמות תוך כדי תכנית הרדיו הנהדרת שלו עם שרון טייכר, שמפה לשם איתנו כבר יותר מ-20 שנה (בגלגולים שונים).

>> היהודים באים: מפחיד פה, מפחיד שם, ובארץ נהדרת רוצים מסיבה
>> פצצה גרעינית: העונה השניה של "פולאאוט" היא כמעט כל מה שחלמנו

אבל עם כל הכבוד לכל הפרויקטים הללו, "מטכליסטים" היא סדרת חייו של זרחוביץ', פשוטו כמשמעו. סדרה שמבוססת על סיפור החיים האישי של הקומיקאי, ששירת בצבא בערבוב שנשמע כמו בדיחה של כותב שנון אבל התרחש במציאות: שק"מיסט בסיירת מטכ"ל.

במוקד הסדרה עומד ברוך סנדו (שמגולם ע"י זרחוביץ'), רס"ר מבוגר עם עבר מהולל ביחידה הכי מדוברת ושושואיסטית בצה"ל, שנמצא על סף פרישה – אבל מתעקש להיאחז בעבר שלו. תוך כדי השירות, הוא בונה סביבו עולם מדומיין לחלוטין – בסיס פתוח (שהוא מספר שהוא סגור), קריירה כ"פרויקטור" (למרות שהוא רס"ר), ובעיקר תדמית ווסאחית של לוחם עז (שמאחוריה מתחבא רומן מחוץ לנישואים). העולם מתחיל להתערער כשהבן שלו, רני (אמיר טסלר), מתגלגל בדרך לא דרך ליחידה – והופך לשק"מיסט שלה.

סוד הקסם של "מטכליסטים" מתחיל בפער שלא מעט סדרות ויצירות של השנים האחרונות הביאו למסך, הפער הכמעט בלתי נתפס בין צה"ל ההירואי, המסוקס, החסמב"אי שאנחנו שומעים עליו מפיו של ניר דבורי, הצבא של "תדע כל אם עברייה" ו"לא מפקירים פצועים בשטח", לבין הצבא כמו שהוא באמת, שמורכב (ברובו) מאוסף חיילים משועממים שמחפשים להעביר את הזמן, עסוקים בכלום ומכינים טבלאות ייאוש עם ציורים של מיקי מאוס (ככה זה כשאתה משרת בקריה).לא מעט סדרות ויצירות עסקו בכך, מ"אפס ביחסי אנוש" (שבעיניי הגדירה את הז'אנר), "האחיות המוצלחות שלי", "המפקדת", "שישו ושמחו" ואפילו העונות השלישית והרביעית של "השיר שלנו", כולן התעסקו בפער הזה, בתיאור הצבא האיקוני כבנוי מבסיס רעוע ודי רקוב, בעולם ציני קטנוני שמורכב מנייר משרדי.

"מטכליסטים" היא הסדרה הכי טובה שראינו עד כה על "פייק צה"ל" (אם להשתמש בשם שכרגע המצאתי). היא משתמשת במיתוס, רק כדי למשוך את השטיח מתחת לרגליו. הדוגמא המובהקת היא ההערצה הנרגשת של סנדו ל"מבצע יונתן" של מנחם גולן, הסרט ההירואי שהציג את צה"ל ואת סיירת מטכ"ל בשיא כוחם."מבצע יונתן", שיצא בשנת 1977 (שנה בלבד לאחר מבצע אנטבה) היה סרט מושקע מאוד, שהופק גם בשיתוף פעולה עם חיל האוויר וממשלת ישראל, כי הוא הציג את מדינת ישראל כמו שאהבנו לצייר אותה: ממזרית, הירואית, כזו שתעשה הכל למען אזרחיה, כפי שהתממש במונולוג ההוא של יוני נתניהו המגולם על ידי יהורם גאון: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

זרחוביץ' מפוצץ את הבלון הזה: כשסנדו עושה את המונולוג, הוא עומד ליד מטוס דמה, בתרגיל חפיפניקי שנועד לדמות חטיפה (וכמובן משתבש בדרך הכי ישראלית שיש). כלומר, הוא מגלה את האמת מאחורי הססמאות היפות והוואסחיות – בסוף, הכל מבוסס על אנשים שפחות חושבים על "ערכי צה"ל", ויותר על השאלה "מתי לעזאזל הולכים הביתה". המוזיקה של "מבצע יונתן" מלווה גם את הסדרה – אבל אם בסרט היא ליוותה פעולה חשאית בעורף האויב, כאן היא מלווה את היום יום אפור של בסיס בפתח תקווה. יחי ההבדל.

חוץ מזה, מדובר לגמרי בסדרת ניינטיז. כן, הגעגוע לשנות התשעים כבר הפך לקלישאה; ובכל זאת, בסדרה הזאת, הקלישאה הזאת מרגישה כל כך טוב. הבחירות המוזיקליות (המעולות), הרפרנסים הקטנים בכתיבה והאווירה הכללית קולעים בול – אפילו ברמת העלילה והזמן שלה. שנות התשעים הרי היו השנים שבהן השלינו את עצמנו שכבר לא צריך צבא – השנים של תהליך השלום (שהמשיך גם אחרי רצח רבין) והמקום ההולך וקטן שתפס צה"ל בחיים של כולנו; עד שזה התפוצץ בגדול עם תחילת המילניום.

יותר מכל זו פשוט סדרת לוזרים מושלמת. היא מרפררת לכל מיני מפסידנים גדולים בעבר – מדמות האב של וודי אלן, דרך ג'ורג' קוסטנזה (אמנות השקר כמקצוע), אפילו סממנים של לארי דייויד יש בדמות של ברוך סנדו. גם הבן, רני, הוא לוזר מסוג אחר – מישהו שמראש היה בתחתית סולם הדרגות, אבל מנסה לטפס עליו בעזרת הומור (והוא הדמות שהכי התחברתי אליה, באופן טבעי). זאת סדרה שכותבת את הלוזריות הישראלית ואת תסביך הגבריות שלה, בצורה הכי טובה שראיתי עד כה.

יש כאן גם לא מעט הברקות ברמת הליהוק – מאמיר טסלר, מטאור בן 20, שמככב בתור רני סנדו; לירז חממי ההורסת שמביאה אותה בעוד תפקיד גדול אחרי הפריצה ב"מנאייכ"; טליה ברטפלד שכובשת את המסך בקלילות, ובתפקיד ה"יציאה" מופיעה ענת ריבלין, עורכת לשעבר ב"ארץ נהדרת" שעבדה עם זרחוביץ' בעבר ובסדרה מתפקדת כאשתו, שקוראת בדייקנות דרך הבולשיט המתוחכם של בעלה המטכליסט-עאלק.

"מטכליסטים" יוצאת לאוויר בעיתוי לא מקרי. אחרי סיומה של המלחמה, גל של סדרות צבא וביטחון שוטף ועוד ישטוף אותנו. הרוח הישראלית עדיין אפופה במיליטריזם (ובטראומה) שהביאו איתן שנתיים כל כך קשות, אבל אולי המסך הזה קצת מתחיל לרדת, וזה אולי הזמן גם לעיסוק קצת יותר ביקורתי בצבא. "מטכליסטים" לא מתיימרת להיות יצירה פורצת דרך. היא קומדיה, וכזו שיודעת להצחיק, בדיוק כמו שזרחוביץ' יכול.אבל בדרכה העוקצנית והמלבבת, היא מצליחה להנכיח את הפער הגדול והזועק, שבמידה רבה הכתיב את חיינו גם בחלקים פחות מצחיקים: הפער שבין ההיבריס המטכ"ליסטי למציאות האפורה. לפעמים האמת הזאת עובדת הרבה יותר טוב מכל נאום חוצב להבות של יהורם גאון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• yes
• סדרות מומלצות

אם יש משהו שאנחנו בישראל אוהבים יותר מאתוס צבאי, זה ללעוג לאתוס הצבאי. "גבעת חלפון אינה עונה", "מבצע סבתא", "אפס ביחסי אנוש" ועוד קומדיות צה"ליות לקחו את הרצינות התהומית של הצבא הישראלי, והפכו אותה לקאלט. בפועל, כל מי ששירת בצה"ל יודע טוב מאוד איזו קרקע קומית פורייה מצויה שם, והמעטים שמצליחים לגדל משם קומדיה בדרך כלל מנקבים את הפאסון הצבאי המנופח בעצמו. ועל ערן זרחוביץ' ואילן שפלר (חברו לארץ נהדרת והיוצר של "אבודים באפריקה ו-"אבודים באסיה" המצוינות) אנחנו סומכים מאוד שידעו להוציא את ההומור מהאתוס הצה"לי.

הסדרה החדשה של זרחוביץ', שגם מככב בה (דבר שלא קרה בערך מאז "הפרלמנט"), מתמקדת בשירות הצבאי שלו כשקמיסט בסיירת מטכ"ל, שזה כבר סט-אפ קומי מצוין לטעמנו, כי כנראה שאין מקום בו קיים יותר מתח בין ג'ובניקים חבוטים ללוחמים ללא חת ועם אין סוף אגו. הסדרה נכתבה וצולמה לפני השבעה באוקטובר, אז אל תצפו למשהו אקטואלי ו/או מלחמתי מדי, אם כי זה כנראה מחסל את הסיכוי שלה להימכר לנטפליקס ולהפוך ל"ילד רע" הבא, שלא לדבר על "פאודה".

אם כן, "מטכליסטים" עוקבת אחר רני סנדו (אמיר טסלר, לא התפקיד הצבאי הראשון שלו), חייל שבוז שמחפש לצאת מהבסיס הסגור שהוא תקוע בו, ונשלח לתפקיד שקמיסט ביחידת סיירת העלית שלא במקרה אביו ברוך (זרחוביץ') משרת בה. הבעיה היא שברוך ניצל במשך שנים את השושואיסטיות של המטכ"ל כדי לבלשט את בני משפחתו שהוא מפקד בכיר בבסיס, למרות שבפועל הוא הרס"ר, שאחראי לכל היותר על גינון. עכשיו האב והבן צריכים להסתדר עם החיים בבסיס משותף, ולהתאכזב אחד מהשני, ומצה"ל ככלל, תוך כדי השפלות מהצד הקרבי של היחידה. קדימה זרחו, אנחנו סומכים עליך שזה יהיה מצוין.
"מטכליסטים", עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• קומדיה ישראלית
• צבא
• yes