אל תתנו לשם להטעות אתכם. תחת הכותרת "תערוכת 'ערש, ארץ' – חנוכה של אמנות רב תחומית בעקבות ה-7 באוקטובר", יתרחש אחד מאירועי התרבות הכי מאירים ומנחמים של החג, החל מהערב (ראשון, 10.12) ומדי ערב לאורך השבוע. מדובר באיוונט מתגלגל שכולל תערוכה, הופעות ושיח אמנים, וכמובן גם הדלקות נרות וסופגניות כי אין שום ברירה אחרת, וכל זאת בלוקיישן האטרקטיבי של מרכז הצעירים מזא"ה 9 המשופץ למשעי.

התערוכה וההתרחשויות סביבה הוקמו על ידי אמנים בפרויקט הסושיאל המצליח "מרחב מוגן", שנוסד מיד בתחילת המלחמה, כהתאגדות של קולקטיב אמנים שחיפש מרחב לייצר בו מפגש בין יוצרים על מנת להציע נחמה, עידוד, ביטוי וחיזוק מוראלי בעורף באמצעות יצירה ישראלית.

הקולקטיב אסף חברי צוות אמנים (כולם בהתנדבות), כשכל אחד בתחום התמחותו נתן יד בהרמת הפרויקט הראשון שנחל הצלחה רבה – פרויקט צילום לייב סשנים של אמנים ישראליים עכשוויים, ביניהם שלומי שבן, עלמה גוב, הילה רוח, גון בן ארי, קוסטה קפלן ועוד.

במסגרת הפרויקט המוזיקלי, כל אחד ואחת מהמוזיקאיות.ים בחרו לבצע שיר ישראלי אשר מבטא עבורם "מרחב מוגן", וביצעו אותו באינטרפרטציה אישית. לאחר הצילומים, חבר הפרויקט לצוות כאן 88 שנתנו במה ולקחו שותפות בהפצת הסרטונים, וביניהם כאמור גם הביצוע החדש של שלומי שבן ל"מודה אני" של מאיר אריאל, שאיכשהו מצליח ללטף את הלב ולשבור אותו בו זמנית.

לצד הפרויקט המוזיקלי, אצר הקולקטיב יצירות אמנות שנוגעות לתקופה בה אנו נמצאים, והחל בשיתוף פעולה באוצרות התערוכה עם אמנים ישראלים חזותיים ופלסטיים כמו דורית נחמיאס, מרינה גרצ'אניק, הילה טוני נבוק ועוד. התערוכה תיפתח מדי ערב לאורך השבוע בשעה 18:00 עם הדלקת נר וסופגניות, כשבימים ראשון, שלישי וחמישי תתקיימנה הופעות של מוזיקאים מוכרים שלקחו חלק בפרויקט – ההופעות יצולמו ויערכו לרשתות החברתיות, אז תתלבשו יפה – ובימי שני ורביעי יתקיים שיח עם האומנים.הכניסה חופשית מגיל 18.התוכניה המלאה ופרטים נוספים באתר העירייה.

• תל אביב נרתמת
• ❤ תרבות
• מזא"ה 9
• עיריית תל אביב
• כאן
• שלומי שבן
• אביגיל קובארי
• עומר מושקוביץ

אנחנו חיות בעידן שבו כבר לא מדפיסים דיסקים, אבל לכבוד השקת האלבום החמישי של קובארי "זהב אדום" החלטתי להרים מזכרת מיוחדת מהאירוע, שת"פ עם רחלי אררה, שפית ובעלים של "בולו" (מטבח עונתי לאירועים וארוחות בוטיק @bulublog) וחברתי הטובה מירושלים. לכל מי שאוהב חומר וסנטימנט, שירים ואוכל.

מדובר בחוברת שירי האלבום, לצד מתכונים שנבחרו ונכתבו בהשראת השירים. הם ילוו באיורים מתוקים ויפהפיים של אמא שלי, חנה לוינסקי-קובארי.החוברת תימכר בהופעת ההשקה ב-12.7, בכניסה לבארבי, לפני ואחרי ההופעה.בסרטון הזה תוכלו לראות אותנו מבצעות את מתכון המטבוחה ששודכה לשיר הנושא, זהב אדום, כשאנחנו תוך כדי מדברות על אקסים, ומה עושים עם הזכרונות.

ויש לנו מתכון:

המטבוחה התוניסאית המסורתית, האדומה והמוזהבת, מתוקה וחריפה כמו אהבה ישנה וטובה עם הכל כמו השיעורים הבלתי נמנעים שאנחנו למדים מקשר לקשר.

מצרכים לצנצנת בינונית:

10 עגבניות בשלות(גרסה נפלאה ויוקרתית: עגבניות מגי) חתוכות לקוביות בלי הקוץ ואם בא לכם להשקיע גם בלי הקליפה (אפשר עם קולפן מיוחד או לחרוץ איקס בקליפת העגבניה בחלקה התחתון, לחלוט קצרות במים רותחים ולפשוט את הקליפה).
10 שיני שום ישראלי(קלוף וכמה שיותר טרי) חשוב להשתמש בשום טוב. אפשר גם בסיני היבש שמגיע בתוך רשת אבל זה משמעותית פחות טעים לטעמי.
פלפל חריףפה אתם צריכים לטעום גם את רמת החריפות של הפלפל (בקיץ הם שורפים ת׳לשון, בחורף הם יכולים להיות מתוקים כמו פלפל ירוק) וגם להבין כמה חריף אתם אוהבים. אבל חייבים קצת. לפחות חצי.
3 כפיות גדושות פפריקה מתוקהמאיכות טובה (לא מהסופר, לא בשמן ולא בטיח).
חצי כוס שמן זית
מלחלפי הטעם (מוסיפים ממש ממש בסוף הבישול)

אפשר תוך כדי בישול להאזין לאלבום המלא:

אופן ההכנה:

1.שמים את השמן יחד עם שיני השום השלמות והקלופות בסיר רחב עם תחתית כפולה על אש בינונית. כשהשום מתחיל לקבל קצת צבע מוסיפים את הפלפל החריף וכששניהם מתחילים להעלות ניחוח מוסיפים אתהפפריקה בבת אחת ומערבבים מהר, ברגע שעולה הניחוח (אחרי שניות ספורות) מוסיפים את העגבניות. חשוב לעבוד מהר בשלב הזה כדי שהפפריקה לא תישרף.

2.מערבבים הכל היטב, מטגנים על אש חזקה מאוד ומדי פעם מערבבים כדי שלא ידבק לתחתית. ברגע שכל הנוזלים מצטמצמים בחצי מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה במשך 20 דקות בערך, תוך כדי ערבוב ובלבד שלא ישרף, רק יצטמצם אט אט. בערך שלוש דקות לפני שמורידים מהאש, טועמים ומבינים כמה מלח צריך. להתחיל לאט, חצי כפית שטוחה, לערבב ולטעום ולהוסיף רק אם צריך, לפי הטעם, אבל לא הרבה. לערבב היטב.

3.מבשלים עוד 3 דקות עם המלח ומכבים את האש. סבתא מימי ז"ל הייתה מכסה את המטבוחה מלמעלה בשמן זית כדי שתישמר, אני עושה כמותה.מגישה את המטבוחה שהתקררה אחרי זמן הפשרה מיטיב בחוץ על השיש, מושלמת בארוחת שישי עם חלה וטחינה, או כמו שהיה אצלנו, עם מיונז ביתי.

>> אלבומה החמישי של קובארי, "זהב אדום", ראה אור בשבוע שעבר ויושקבהופעה חגיגית בבארבי, 12.7, פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• אינדי ישראלי
• אביגיל קובארי
• קובארי
• מוזיקה
• הופעות
• בארבי

שחקנית פוגשת מוזיקאית. שהיא גם שחקנית. שפוגשת שחקנית. שהיא גם מרצה על תקשורת מילולית. אפשר לומר ששתיהן כל מיני דברים, ולא בטוח שגם הן יודעות מה בדיוק עומד לצאת מהמפגש שלהן על הבמה במסגרת אירועי Duo Art בתיאטרון מחול ענבל שבמרכז סוזן דלל. המופע המשותף שלהן היה אמור לעלות כבר לפני חודשיים, אבל נדחה בגלל המלחמה ההיא שכולם כבר שכחו בינתיים. והנה הוא עולה עכשיו. כך או כך, אפשר לנחש שמשעמם זהב לא יהיה. וחשבנו שגם אם ניתן להן לראיין זו את זו זה לא יהיה משעמם. ושוב צדקנו.

עדי גילת שואלת את אביגיל קובארי:

את באה מבית דתי, גדלת בירושלים, יצאת בשאלה בגיל מאוחר. בתלמוד יש ביטוי שאומר "קול באישה ערווה", כלומר יש מיניות בשירה וזה לא צנוע. זה מפריע לך? או כמו שאומרים, "איפה זה פוגש אותך?"
"נדמה לי שהגברים שקבעו את הביטוי הזה ראו באופן כללי את האישה כפצצה מתקתקת של פיתוי מיני שיש להגביל/ לצנזר/ לאלף. כך שזה לא ממש דיבר אליי גם כששמרתי הלכה. אין מצב מבחינתי שגברים יוכלו לקבל את המתנה הזאת של ביטוי עצמי בשירה, ונשים לא. כמו שגם באקט תמים אפשר להכניס מיניות, גם ההפך הוא הנכון – זו בחירה מודעת. לצורך העניין, הנוכחות שלי בהופעה מרגישה לי בדיוק כמו שאני בחיים, לא יותר או פחות, רק עם זרקור".

מלבד המוזיקה, את גם משחקת, בעיקר בסרטים וסדרות, את רואה קשר בין אביגיל המוזיקאית ואביגיל השחקנית?
"הרגע הכי חופף לשני המצבים זה רגע האקשן/ כשההופעה מתחילה. שם יש לי תחושת דחיפות של ׳פעם בחיים׳, מוכנות להתמסר בלי בושה לטובת הרגע, הסיפור, כלומר הפוטנציאל הרגשי והמחשבתי שזה עשוי לחולל בצופה/בקהל. מאיזשהו שלב בקריירה הפנמתי שאין סיכוי שאני מבזבזת את ההזדמנות הזאת על חוסר נוכחות או מחשבה שלילית. או אפילו בלכסות את הפנים שלי עם השיער כדי להיעלם, ולא לתקשר עם הקהל. אם בחזרות אני יכולה עוד להתפדח או להטיל ספק, היום, ב׳אקשן׳, אין התלבטות".

הוצאת ארבעה אלבומים בזמן יחסית קצר, האלבום האחרון "אחת מתוך אחת" יככב בהופעה, את כותבת בקצב מסחרר וכנראה חרוצה מאוד אבל בעיקר זה בדרך כלל קורה כשלמישהו יש הרבה מה להגיד, לא?
"נראה לי שיש לי חסך רציני בתחושת חופש. זה קשור מאוד לזה שהייתי דתייה ובמסגרת מגבילה, אבל לא רק. גדלתי בבית מגונן מאוד ודואג. הרבה דברים לא עשיתי כי גוננתי בחזרה, או שפחדתי להראות את ׳האני האמיתי׳. לכתוב שירים ולהוציא אותם יחסית מיד, מפצה על השנים שניהלתי דו שיח רק עם עצמי, והפלא ופלא – גיליתי שההפך הוא הנכון: להיות מי שאת דווקא מקרב את הסובבים אותך אלייך.

מה זה הפאקינג בובקאסט הזה שלא הספקנו לדבר עליו ואני כל הזמן נתקלת בו בסטורי שלך?
"אהה! חיכיתי שתשאלי. בובקאסט זה הפודקאסט שאני וחברתי הטובה, הבמאית והתסריטאית תמר גורן, מגישות. אחד הפרויקטים המרגשים שקמו בשנה האחרונה ותפס תאוצה מטורפת. בעצם חיפשנו תירוץ טוב לפגוש נשים מרתקות שעושות דברים מדהימים בחיים שלהן, לדבר איתן על כל מה שמעניין. זה נבע מזה שהרגשנו שגם היום, 2021, אנחנו לא שומעות מספיק מנשים ועל העשייה שלהן. אמרנו יאללה – אז אנחנו ניתן במה כזאת! הפודקאסט בא לתת ביטוי לכמה שיותר מודלים נשיים, לדוגמא והשראה. התחלנו להקליט בתמימות וזה מגיע למלא אוזניים כמו שלא דמיינו. צפי פגיעה עדי, את מועמדת מתבקשת".

אביגיל: "יש לי הנחה (מוטעית) שמי שמקשיב/ה למוזיקה שלי יודע/ת הכל עליי. יש בזה משהו ממש נוח עבורי. הפדיחות כבר בחוץ"

מה הציפיות שלך מהערב המשותף שלנו?
"קודם כל, וסליחה על הקיטש, אני הכי אוהבת להכיר אנשים חדשים, וזה שיש לי הזדמנות להכיר אותך ולצלול למושגים היצירתיים שלך – מרחיב את הדעת. לגבי המופע המשותף – אם יש משהו ששומר אותי באיזון מסוים בתחום הזה, זה שאני באה לדברים (כמעט) בלי ציפיות. אנחנו בונות משהו קצת מופרע, אין לדעת מה יהיה, אבל בטוח יהיו ניצוצות".

איך זה מרגיש לך כשאמן נוסף מתעסק עם החומרים שלך? מפשפש לך בציציות?
"אענה כך – כשאני יושבת באמצע המושב האחורי עם כמה אנשים, ואז מורידים מישהו, יש את הרגע שזה שלידי מצפה שאזוז, שנוכל סוף סוף להתרווח. זו אף פעם לא הנטייה הטבעית שלי. אני אוהבת להצטופף, אני אוהבת שמתערבים לי ואני אוהבת להתערב. ולהתערבב. זה שההופעה שלי תקבל עוד רבדים מנשמה נוספת זה משמח אותי מאוד".

מרגיש לך שאת יותר מסתתרת מאחורי השירים או נחשפת בהם?
"וואי, אני מרגישה הכי בחוץ שאפשר! ברמה כזאת שיש לי הנחה (מוטעית) שמי שמקשיב/ה למוזיקה שלי יודע/ת הכל עליי. יש בזה משהו ממש נוח עבורי. הפדיחות כבר בחוץ".

אביגיל קובארי שואלת את עדי גילת:

האלבום הקודם שלי נקרא "בת זקונים". גם את כזאת. אחד מהיתרונות בלהיות בת זקונים זה שאנחנו לומדות מהטעויות של אלו שבאו לפנינו – יש משהו משמעותי שאת למדת שעזר לך כשחקנית?
"הדבר הראשון שאומרים על בני זקונים זה שהם הכי מפונקים בבית, אז אם נהפוך את הדפקט לאפקט אני חושבת שהיה לי המון ביטחון עצמי , אולי יותר מאשר לאחים שלי. עם ביטחון עצמי כזה אפשר בהחלט לעמוד על במה. אבל בלי קשר למשחק, האחים שלי לגמרי פילסו לי את הדרך, למדתי איך היקום פועל על חשבונם וגם עם ההורים היה לי יותר קל".

האחים שלך עוסקים במקצועות שהשליחות בהם נורא מובהקת (אקטיביזם, חינוך) – מה השליחות בעינייך במקצוע שלך?
"אחי ואחותי הם צדיקים גדולים, מלבד העיסוק של אחותי בחינוך הלא פורמלי היא לוחמת למען זכויות בעלי חיים. אח שלי יוזם מרכזי לימוד של השפה הערבית לאוכלוסייה היהודית במטרה לקרב לבבות. שליחות זו מילה גדולה, כל אחד הולך עם הלב שלו בסוף. מקצועית אני מרגישה משמעותית כשאני מתעסקת ביצירה שאני מאמינה באמירה שלה. במשך שש שנים, כשהיה לי סטודיו למשחק לילדים ונוער, הרגשתי שאני נותנת לילדים משהו גדול, ביטוי אישי נקי מרעשי רקע. אני לא חושבת שזה חייב להגיע דרך המקצוע אבל לפעמים זה מצטלב וזה באמת עושה אותי מאושרת. ההצטלבות הזו פגשה אותי כששיחקתי ב'אוסלו', הצגה שעלתה בתקופה שהמילים שלום והידברות הפכו לחומר נפץ ברשתות החברתיות, או בהצגה 'טרור' שעלתה בקאמרי ועסקה בשאלות מוסריות על חיי אדם. גם כששיחקתי בסדרה 'מונא' של התאגיד הרגשתי שהאמירה האישית שלי מצטלבת עם המקצועית. כאדם פרטי אני מנסה להשפיע איפה שכואב לי, אני מתנדבת בארגון הקוצ'ינטה, לנשים חד הוריות, פליטות שזקוקות לשיקום ופרנסה. אני כותבת ומפגינה את הדעות שלי כשיש לי מה לומר".

כשהצטלמנו לכתבה הזאת לחשת לי באוזן שזה כיף להצטלם, שזו פריוויליגיה להתבונן בעצמך מהצד. לא הרבה מרגישים ככה. תסבירי?
"תראי קודם כל התגעגעתי, אבל בלי קשר לגעגוע, אני מרגישה שכשחקנית יש לי את הזכות לצפות בעצמי לפעמים מבחוץ. זה לא תמיד קל אבל אני זה חומר הגלם שלי, ואיתו אני צריכה לעבוד. עכשיו, למשל, בצילומים ראיתי שהתבגרתי. לא הצטלמתי סטילס כמעט שנה בגלל הקורונה, והנה אני רואה מישהי שאני מכירה, אבל קצת אחרת. זו לא מי שדמיינתי לעצמי עד עכשיו. בהרצאה שלי אני מספרת שכשהגעתי בפעם הראשונה להקרנה של סדרה שהשתתפתי בה וראיתי את עצמי על מסך גדול, פתאום בלטה לי אחיזת הכתפיים שלי, הן היו מכונסות. כנראה כתוצאה מחוויה שחוויתי בגיל ההתבגרות, זה דווקא התאים לדמות להיות מכונסת, אבל ידעתי שזה שלי, פרטי מהבית. הייתי צריכה לראות את זה כי לדמות אחרת זה לא יתאים".

עדי: "ההופעה שלנו בעצם תהיה אירוע תיאטרלי, זו תהיה חוויה חד פעמית ומפתיעה גם בשבילנו. אנחנו הולכות לבדוק את הגבולות של עצמנו ושל הקהל"

בשנה האחרונה את מעבירה הרצאה בשם ׳מה אתם אומרים׳ בנושא תקשורת לא מילולית. זה מעניין בהתחשב בזה שאת עובדת בעיקר עם אינסוף מילים בתסריטים. מה בעצם הרעיון מאחורי ההרצאה הזאת?
"בהרצאה אני מראה לקהל שאנחנו מקבלים המון מידע מהסביבה בלי מילים. אני נותנת דוגמאות מעבודה שלי על דמויות, אבל בעיקר מהתבוננות על אנשים מסביבנו. אני מראה איך כל אחד מספר את הסיפור שלו בגוף. בעבודה המשחקית – זו בעצם עסקת חבילה. לטקסט יש המון משקל אבל אני חושבת שקורים, באופן לא מודע, הרבה יותר דברים בין המילים מאשר בזמן שהן נאמרות. לפני הטקסט – הגוף. במילים אנחנו יכולים לשקר, לא לדייק, אבל הגוף שלנו לא משקר. בחזרות אני מחליטה די בהתחלה איזה נעליים תנעל הדמות שלי כדי להבין את היציבה שלה. אם הגוף מבין ויפעל נכון בהתאם למטרה בסצנה אז הטקסט ישתלב יופי בחבילה, אבל הם תלויים אחד בשני, כמו בחיים.

בהרצאה שלך את יוצאת מהסיפור הביוגרפי שלך – איך זה מרגיש פתאום לעבוד עם חומרים מהחיים הפרטיים שלך בניגוד להצגות/סרטים שבהם את נכנסת לדמות?
"האמת שזה מעניין. אני תמיד עובדת עם חומרים פרטיים שלי, אבל בדרך כלל יש איזה פילטר של טקסט שמישהו אחר כתב. פה זה באמת חשוף. מאוד. אני מדברת על המשפחה שלי בהרצאה בצל פרשה גדולה שהציבור מכיר, בקורונה זה היה בחוגי בית קטנים וזה היה עוטף, נעים ומרתק לפגוש את הקהל מגיב, אבל בסיום הקורונה המפגשים קצת גדלו וזה היה לי חשוף מדי. לקחתי הפסקה קלה מההרצאה, הייתי צריכה. עכשיו אני חוזרת".

איזו דמות מהתפקידים האחרונים שלך בהצגות בבית ליסין (משפחה חמה, ארבע אימהות..) הכי נוגעת לך באופן אישי/ מעוררת בך מחשבה שאת לוקחת איתך ליומיום?
"אני בתקופת חזרות להצגה חדשה, 'ארבע אמהות' בתיאטרון בית לסין. אני משחקת שם עורכת דין, לסבית, ליכודניקית – שתעשה הכל כדי שהבן שלה יצליח להתחתן, וזה נגד כל הסיכויים. הילדים – זו באמת אהבה שהיא גדולה מהחיים. אני מנסה לפרק את הזמן איתם לרגעים כי אנחנו עסוקים ורודפים אחרי משהו כל הזמן, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שעוד מעט הם יגדלו ולא יהיו איתי כמו עכשיו אז מנסה לא לשכוח ולהנות איתם מהרגע".

אז עדי, מה הולך לקרות בעצם בערב שלנו?
"ההופעה שלנו בעצם תהיה אירוע תיאטרלי, אני אהיה דמות שתתערב לך בשירים ותיתן הצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה שלך. נשנה את הדפוס המקובל של מהלך ההופעה. זה יעורר שאלות על האמנית המציגה וגם על החומר שממנו עשויים השירים. זו תהיה חוויה חד פעמית ומפתיעה גם בשבילנו. אנחנו הולכות לבדוק את הגבולות של עצמנו ושל הקהל".

המופע של קובארי ועדי גילת במסגרת סדרת מופעי Duo Art בתיאטרון מחול ענבל יתקיים ביום שני 19.7 בשעה 21:00.כרטיסים? הנה כאן.
סדרת מופעי Duo Art נפתחה בחודש מאי האחרון בתיאטרון מחול ענבל בתל אביב, ומציגה קונספט ייחודי של חיבורים חד פעמיים ולא שגרתיים על הבמה, בין מוזיקאיות ומוזיקאים לבין אמנים מתחומי המחול, התיאטרון, האמנות הפלסטית, הפרפורמנס והמילה הכתובה. כל מופע ממופעי הפסטיבל מציג אמן מרכזי, שתוך כדי ההופעה שלו יארח אמן מתחום אחר לחלק במופע בו הם למעשה יחברו ליצירה משותפת וחד פעמית על הבמה. המופע הבא בסדרה: גבע אלון מארח את הצייר עמית קבסה (4.8).

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אביגיל קובארי
• הופעות
• הופעות בישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

אביגיל קובארי מסומנת כבר זמן מה כהבטחה הגדולה של הרוק הנשי בישראל. אחרי שני אלבומים עם להקת קובארי ("דת, בית, אלוהים, אהבה" ו"פיל שמן") ותפקיד ב"אורי ואלה", הסינגל החדש של הלהקה שהיא מובילה, רגע לפני אלבום שלישי, פורע את הצ'ק.

"שתיים-שתיים" של קובארי (שכוללת גם את מאור אלוש בבס, לירן פרידמן בגיטרה וקלידים, איתי כפיר בתופים וזיו זק בגיטרות) הוא שיר מלודי מאוד, עם רגלי קצב יציבות מאוד והתקדמות לעבר שיא עדין מאוד, כמעט נסתר. הנוכחות הנשית בשיר הזה ובשירים של קובארי בכלל נותנים תקווה שהז'אנר לא יושאר לידיה (המצוינות) של הילה רוח בלבד.

• מוזיקה
• אביגיל קובארי
• קובארי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"עם תקרת זכוכית אני מוצאת את עצמי שואלת את הרב / אם אפשר להופיע במוצאי תשעה באב / אומרים שהעיר המשיכה להישרף גם ביום העשירי / אבל מצאתי לולאה בצו", שרה אביגיל קובארי ב"דור חדש", אחד השירים הבולטים באלבומה השני – "פיל שמן". קובארי בת ה־28 כבר הספיקה להיות מתויגת בטייפקאסט הרוקרית הדתל"שית, אך הסיפור שלה מורכב מזה. התרחקותה מהדת אינה חד משמעית, אינה תהליך שהגיע להשלמה, ואולי דווקא במתח הזה בין העולמות טמונים הקסם והמשיכה ליצירה שלה.

קובארי גדלה בבית ירושלמי מזרם הציונות הדתית. אלבומה הראשון, "דת בית אלוהים אהבה", שעסק בדיוק בנושאים שעל שמם נקרא, אמנם זכה לביקורות משבחות אך הגיע לקהל קטן יחסית. זה חבל, כי קובארי היא אחת הרוקריות היותר מעניינות שפועלות כיום בארץ (אף שאין לה המון תחרות בענף). היא שרה נהדר, יודעת לבעוט כפי שנדמה שכבר שכחו כאן איך, והמילים שלה מסקרנות וגורמות למאזין לשאול את עצמו שאלות ולתהות על קנקנה של מי ששרה אותן. את האלבום החדש, כמו את קודמו, הפיק זיו זק (חבר בלהקת ילד על הירח).

אם היה נדמה שעל רקע גל המוזיקאים שחזרו בתשובה בעשור וקצת האחרונים יהיה מעניין לדבר עם מוזיקאית שעשתה דווקא את הדרך ההפוכה – מתברר במהרה שזו ציפייה שבבסיסה השקפת עולם פשטנית. אביגיל קובארי עדיין הולכת מכות עם אלוהים.

"זה לא חד משמעי", היא אומרת, "יש לי הרבה געגוע לזה. כשאני חוזרת להורים שלי כיף לי לשמור שבת, לא דחוף לי לחלל אותה. ועדיין, כל שבת שאני מסיימת, יש לי משהו מאחורי הראש ששואל – האם ככה אני רוצה שהשבת שלי תיראה? האם האווירה הייתה מספיק שבתית? ממש לא הגעתי עדיין למנוחה ולנחלה מהבחינה הזאת".

בעבר טענה קובארי שיש משהו מאוד יהודי־דתי בהתנגדות הגלומה ברבים משיריה (כפי שאפשר להיווכח, למשל, בציטוט מהשיר "דור חדש" שהובא לעיל). יש אצלה מין חיפוש אחר תשובות מפולפלות, התחכמויות בסגנון הגמרא, אבל בניגוד לגמרא קובארי שואלת שאלות על החיים שעל קו התפר בין הדת לחילוניות, על חיים שהם לא לגמרי כאן או שם. את תהליך החזרה בשאלה עוד לא לגמרי השלימה וגם לא בטוח שהיא מעוניינת לעשות זאת.

"אני מניחה שאני אדם ביקורתי וספקן, דווקא כי אימא שלי היא פמיניסטית בתוך מערכת דתית. זה גרעין שכל הזמן נמצא שם: לבקר את המערכת שאת שותפה לה. יש בדבר הזה פרדוקס מהותי – כל הזמן לשאול איך את חיה עם זה ולמה את חיה עם זה. לדוגמה, בבת מצווה שלי עליתי לתורה, אבל מול מניין של נשים. אני מניחה שגם האהבה שלי למילים ולטקסטים נובעת מפלפולים הלכתיים".

לעומת אלבומה הקודם, האלבום החדש עוסק הרבה יותר בנושאים שבינו לבינה מאשר ביחסה אל הדת. האזינו, למשל, ל"בריון" – אחד משירי הרוק החזקים שהוקלטו כאן לאחרונה, שבו היא זועקת כמו שמעטות היום מעזות: "תקווה היא בריון גדול / שמכריח אותי להאמין / גם כשאני לא אמורה / גם כשלא צריכים אותי יותר". אך אפילו שהיא שרה על מערכת יחסים גוססת, הרקע של קובארי מוצא את דרכו לשירים. את האמונה שהיא שרה עליה אפשר לפרש בכמה מובנים. להבדיל מרבים מהמוזיקאים החוזרים בתשובה, שמחבקים את האמונה ובזים ל"הבלים" של חייהם הקודמים, נדמה שקובארי לא לגמרי משוכנעת שהפירות האסורים נושאים את הטעם שייחלה לו ושחייה הקודמים היו לחלוטין תפלים.

"בדיעבד, כשאני שומעת את האלבום, עושה רושם שאני עוזבת את הנושא של הדת, אבל זה כל פעם חוזר, ואז אני מבינה שזה עניין מאוד לא סגור".

אביגיל קובארי תשיק את "פיל שמן"בהופעה במועדון האזור, 13.1 21:00

• פיל שמן
• קובארי
• ריאיון
• אביגיל קובארי
• דת
• השקה
• הופעה
• מוזיקה
• דתל"ש
• תרבות