Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סיפורים זה אני. מאיפה למדתי לספר בצבע? במדרכות באר שבע, עם חשיש ובטלנים בעלי חוש הומור ומוסר גמיש. זה המשיך בנח״ל עם טיפוסים אחרים, בחדרים בקיבוץ, בעמדות שמירה עם וינילים ברקע וקססה על העטיפה שלהם. בהמשך הגעתי לבר, ועם בדיחות אלכוהול, אוכל והקשבה אינסופית, הסיפורים הפכו לחלק ממני.
ויה שינקין.צ׳יצ׳ו, השף הרומאי המקושר, הביא את דודו טופז למלצר איתי במסעדה. באותו ערב ישבה במקום חברתי תמי, שידעה דבר או שניים על קולינריה ואירוח. הוא ניגש אליה עם הפאסון של "הראשון בבידור", היא הסתכלה עליו בעיניים האריסטוקרטיות שלה, ובלי טיפת חום בקולה אמרה לו: תקרא לאדי!".
טפאו.ערב הזוי אחד נכנסה חבורת פורעי חוק: מעוז אלונים, ליאור הרגיל, אילן אביצור ועוד שני מבוקשים. הם לא הפסיקו לשתות, דריי מרטיני, בחרובקה, זוברובקה… לא ידעתי איך להשתלט על המצב. לפתע נכנס בחור בכיסא גלגלים, התקרב לבר וכמו הדמות מ"פורסט גאמפ" קפץ מכיסא הגלגלים לכיסא הבר הגבוה, הזמין שוט אבסינט צ'כי ועוד אחד ועוד אחד… בסוף הוא קפץ בחזרה לכיסא שלו ונעלם אל תוך הלילה.
אונאמי.בעבר עבד איתי איציק הגדול, שעשה מיום ההולדת שלו קרנבל. שמרנו לו מקומות והיו לו בקשות של רוק סטאר מפונק: קיפודי ים, אויסטרים ג'ילרדו, צלופח של מים מתוקים ולובסטר גדול. כשהגיע הרגע של הלובסטר, שף לי הסיני שאל איך האברך יאכל אותו – במרק או בסשימי? "סשימי כמובן", יאצק ענה. כשהגיע הלובסטר לבר, גילינו שהורידו לו את המכסה של הזנב, קצצו אותו בעודו חי והוא מזיז את הזרועות. התוניסאי החוויר, ואני ידעתי: You don't fuck with a Chinese chef.
המרפאה.בשלב מסוים רציתי את הכסף הגדול של המועדונים. אלה, החברה הגרוזינית, הגיעה למקום אבל הסלקציה הייתה קשה. כדי להיכנס היא אמרה שהיא אשתי. רצה המקרה ואשתי האמיתית, אורלי, הגיעה לבקר. מה שקרה בהמשך הוא שגררו את "המתחזה" מהאוזניים ולקח הרבה זמן שכנוע לגרום להם לשחרר את לפיתת המלקחיים.
טקמארו.ביום האחרון של המסעדה ישב על הבר זמר מפורסם. רק הצוות ידע שמחר סאלי כבר לא יגלגל שום מאקי. הצוות היה מצוברח והמלצר שהגיש לזמר את המנה הפיל אותה. הזמר שאל אותי אם התחלנו להעסיק בוגרי א״קים. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "תחשוב שכוכב הולך לפגוע בעוד כמה שעות בטקמארו, כרגע אתה אוכל את הארוחה האחרונה וזה המלצר של היום האחרון על כדור הארץ".
מי שרוצה עוד סיפורים לא מצונזרים שימשיך לרצות, כי אני מחויב לחשאיות – כמו רופא, עורך דין ופסיכולוג, אלא אם כן ישים משהו בן יותר מ־12 שנים בכוס שלי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דה שייקר: הברמן המיתולוגי אדי נוימן חוזר לקדמת הבמה בטפאו
אדי ניומן, האיש שמרבית הברמנים הנחשבים יצאו מהשייקר שלו, סוגר מעגל וחוזר לקדמת הבמה בטאפאו. על כוסית וויסקי הוא מספר לאבירם כץ איך התגלגל למקצוע, מה הוא חושב על המיקסולוגים הצעירים ולמה בגילו המתקדם, 54, הוא לא מתכוון לפרוש
לפני עשור בערך ישבתי על הבר בנורמה ג׳ין וידעתי שמי שמוזג לי כבר נחשב לאגדה. הוא התהדר בשיער פרוע, שלל קעקועים, טבעות, שרשרות, עגילים ופאות לחיים. רק מי שחי את הרוק׳נ׳רול עד הסוף יכול להרשות לעצמו להסתובב כך. שני דברים אני זוכר מאותו מפגש: הראשון הוא החשבון הגבוה שקיבלתי – בפעם הראשונה שילמתי 90 ומשהו ש״ח למנה של וויסקי (ולא היה רק סיבוב אחד, מן הסתם…); השני הוא שתוך כדי שיחה הברמן הזה זורק לי משפט בסגנון ״כן, חייבים להביא כסף הביתה. הילדים רוצים פלייסטיישן, רוצים חוגים…״.
רגע רגע, אמרתי לעצמי, מה קורה פה? איך יכול להיות שהבחור המופרע הזה שמוזג לי וויסקי ויודע לספר לי עליו כל מה שלא חלמתי לשאול, הוא אבא לילדים? תמיד חשבתי – לפחות עד אז, כשעוד היו לי חלומות להיות ברמן שיכבוש את העולם – שכל הקטע הוא לשכב עם כמה שיותר נשים ולחיות על הקצה. מה ילדים? מה קשור זוגיות מאושרת?
אבל זה אדי ניומן, איש של דיסוננסים לכאורה. הכי רוק׳נ׳רול שיש מצד אחד, ומהצד השני איש משפחה. ובעצם, למה השילוב הזה נראה לי זר כל כך?
סיפור חייו של אדי ניומן (54, נשוי+3) היה יכול למלא כמה עמודים טובים של כתבה עסיסית, או לפחות כמה שעות טובות, כמו שעשינו השבוע (ולא בפעם הראשונה) על בירה, צ׳ייסרים והרבה צחוקים. לרגל חזרתו לקדמת הבר בטאפאו, ישבנו לשמוע מה לאיש שכל המיקסולוגים יצאו משולי השייקר שלו יש להגיד.
מישהו לדבר איתו. אדי ניומן. צילום: אנטולי מיכאלו
איך התגלגלת לזה?
״אורלי (לימים אשתו) ואני נסענו לטיול ארוך במזרח. הגענו ליפן והיינו אמורים לעשות שם בוחטות של כסף ממכירת תמונות, שיהיה לנו לחתונה ולדירה. ככה לפחות חשבנו. בפועל מצאתי את עצמי חוזר לארץ בגיל 27 עם 1,000 דולר, בלי עבודה, ולא הייתה לנו ברירה אלא לגור אצל ההורים של אורלי בבאר שבע. דרך מודעה בעיתון ראיתי שמחפשים איש טכני לתיאטרון ואיכשהו התקבלתי. לא היה לי ניסיון ולא ידעתי כלום, אבל כל הזמן הכנתי ג׳וינטים לבחור שעבד שם, וככה הוא חיבב אותי ולימד אותי הכל״.
שקשוקים וקשקושים
ככה זה עם ניומן, כל שאלה פשוטה כמו "איך התחלת לברמן" מגלגלת עוד סיפור ארוך ומרתק. בשנתיים שעבד בתיאטרון הכיר שחקן צעיר, שמוליק וולברג, לימים אחד הברמנים הוותיקים והמוערכים בעיר. ״שמוליק סיפר לי שהוא התחיל לעבוד בברים בתל אביב ושעושים שם אחלה כסף״. השנה הייתה 1989 היו כמה מועדונים, הזנזיבר המיתולוגי, לא הרבה יותר. אדי ואורלי כבר נשואים וגרים בתל אביב. ניומן החל ללמוד מלונאות בתדמור, ומהר מאוד הבין שהקטע עם החליפה והעניבה פחות מתאים לו, אבל הבירה והטקילה דווקא כן, והוא נרשם לקורס ברמנים בזמן אמיתי, במחזור השני של בית הספר. המורה שלו שם היה וולברג. "תמיד אהבתי לשתות ואהבתי את הסטלה, אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה אני שותה. שם פתאום נפתחו לי העיניים". מפה לשם התחילו לארגן לו עבודה בסופי שבוע במועדנים ובברים. "עוד חתמתי אז דמי אבטלה", הוא אומר.
ואז התאהבת והבנת שזה המקום שלך?
״מה פתאום. רגע, עוד לא. עבדתי אז בבר מצ׳וקמק בשם העלייה השנייה, שהיו מופיעים בו כל מיני להקות וזמרים בתחילת דרכם. אביב גפן, טיפקס, כנסיית השכל… שרון חזיז הייתה מלצרית. ניסיתי לעשות שם קוקטיילים – תבין, בלאדי מרי היה אז שיא התחכום – אבל אפילו כיור לא היה לנו בבר. משם התגלגלתי לזנזיבר, ושם כבר נחשפתי למשהו אחר״.
הזנזיבר, שפתחו אירית שנקר וחיים כהן, היה סנסציוני – בר עם אוכל ואלכוהול רציניים, בפעם הראשונה בעיר. ״התחלתי בתור ברמן אוכל, הייתי חותך הרוסטביף המיתולוגי, ומאחור הכנתי את הקוקטיילים שהברמנים ששירתו בבר לא ידעו להכין". בשלב הזה נכנס לתמונה ילד ראשון, בר (״זה בגלל השיר ׳כמו צמח בר׳, לא קשור לעבודה בברים״) וכל זה על רקע מלחמת המפרץ הראשונה והטילים שנופלים על תל אביב, לא זמן אידיאלי לעשות ערמות כסף מעסקי הברים, ״אז השקעתי בבורסה והפסדתי כמעט את כל מה שחסכתי״.
אז מתי מגיע הרגע שאתה כבר מבין שזה מקצוע?
"עוד מעט אנחנו מגיעים לשם", הוא צוחק ולוקח עוד שלוק מהוויסקי. "פתחו את טאקאמרו, הסושי בר הראשון בארץ. התחלתי לעבוד שם ומהר מאוד ניהלתי את הבר. אז גם סיימתי את לימודי המלונאות, אבל עדיין לא הייתי בטוח מה הכיוון. הלכתי ללמוד קולנוע, אבל אחרי סרט הגמר עזבתי את התחום״.
ואז הגיעה אונאמי. תחילת המילניום, חיי הלילה הם מעיין שופע של כסף, וניומן נמצא שם בקדמת הבמה. הצלחה אדירה. שנתיים אחר כך הקבוצה פותחת את טאפאו, הטאפאס בר הראשון בארץ, וניומן מופקד על הבר. טאפאו הוא בסופו של דבר המקום שהוא מזוהה איתו יותר מכל, ושם במובנים רבים החלו לצוץ הניצנים של מהפכת הקוקטיילים (שלא לדבר על טאפאס, סביצ׳ה, קרפצ׳יו וכו', שעד אז מי בכלל הכיר). אבי קשי (צ׳יקטי), בר שירה (אימפריאל, לה אוטרה), מוש בודניק (סושיאל קלאב), אריאל לייזגולד (223, בלבוי) הם רק כמה מהשמות שעבדו תחתיו שם והפכו לאושיות בסצנה, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. “קיבלנו ביקורות קטלניות. אנשים לא הבינו את המוזיקה החזקה, ובכלל את הקונספט. זה היה נראה לאנשים יקר מדי, הם לא הבינו את הרעיון של מנות קטנות". מהלחץ קיבל התקף לב בגיל 40. "אבל האמנתי במוצר, ומבית החולים השבעתי אותם שימשיכו ולא ישנו כלום". ואז המקום התחיל לתפוס והפך למקום הלוהט בעיר.
יציר כפיו של אדי ניומן
בסופו של דבר, רק לקראת גיל40הבנת שזה בעצם המקצוע שלך. גיל מאוחר למדי לבחור קריירה.
"זה לא אני בחרתי, זו הקריירה שבחרה אותי".
לאחר שש שנים בקבוצת אונאמי־טאפאו עזב ונדד בין שלל ברים שתקצר היריעה מלמנותם, ובכל הזמן הזה גם יזם ערבי קונספט, אירח חברים וניגן מוזיקה שהוא אוהב. הוא עבד בשלושה־ארבעה מקומות, והקהל היה נוהר אחריו ממקום למקום. היום כבר יש "הקהל של אדי ניומן", שחלקו מכור לשקשוקים ולקשקושים שלו זה 25 שנה. בימי ראשון הוא מברמן בבר הגאולה, וכל שבוע הוא מארח אושיית לילה אחרת. בחמישי הוא מתקלט בסילון, ובשני־רביעי הוא בטאפאו, לשם חזר לאחרונה לנהל את העניינים. מעין סגירת מעגל.
איך זה שלא פתחת בר משלך?
"אחת הדרישות שהיו לי כשחזרתי עכשיו לטאפאו הייתה שלעולם לא יציעו לי שותפות. טוב לי ככה, להיות שכיר בכיר. לא רוצה להיות בעל בית של שום דבר חוץ מהבית שלי, לא בנוי לזה".
ומה עם העתיד?
"תן לחיות ככה עד גיל 60 ואז להמשיך לטייל בעולם. בינתיים אני מבסוט. עכשיו בטאפאו זה תענוג. אני מאמין מאוד במקום ובייחוד בפיתוח של השעות המוקדמות, ההאפי האוור, של אנשים שבאים לשתות מוקדם אחרי העבודה. אגב, זה לא רק משתלם כלכלית, זה גם נותן לגוף מנוחה. די, בגילנו אי אפשר כבר לסחוב עד הבוקר".
אתה לא מרגיש קצת מאחור לנוכח דור המיקסולוגים החדש?
"קודם כל צריך לומר שאפו לכל החבר׳ה האלה. הטובים שבהם רציניים ומוכשרים בטירוף והם למדו כמו שצריך, ואני נפעם מהידע ומהיכולות שלהם. המיקסולוגיה עצמה בעיניי היא כלום, היא תו בודד בסימפוניה. זה צריך לבוא עם השואו, עם הגישה, עם כל המעטפת. אני מאמין במחזוריות, ב־Back to Basic. הרי מכל דבר מתעייפים בסוף, ואז רק רוצים וויסקי ושמישהו ידבר איתך. יש דברים שהם לא טרנדיים, ושם אני נמצא".
ואכן, במציאות של היום קשה לאנשי דור המייסדים, ניומן ושות׳, להתחרות בדור החדש של המיקסולוגים – צעירים יותר, חתיכים יותר, מעודכנים יותר, עם הפירוטכניקה, העשן והלהבות והקוקטיילים שכדי לדעת להכין אותם צריך תואר ראשון. אבל לפעמים, נדמה לי, חלקם שוכחים שהם לא העיקר. "אני מתחרפן מהקטע של הצעירים שהם כל הזמן עם הפלאפון במשמרת", אומר ניומן, "ברמן מסמס הוא בעיניי כמו נהג מסמס, אבל תכל׳ס אני נהנה לעבוד עם הצעירים, הכי כיף איתם. עם מי אתה רוצה שאעבוד, עם חטיארים כמוני?!".
בסופי שבוע הוא בבית. שלושה ילדים למשפחת ניומן, ונדמה שכולם לא נפלו רחוק מהצ׳ייסר. בר, הבכור, מנהל את הבר של מסעדת אדורה ("בנינו יחד את תפריט הקוקטיילים שם"); אדם האמצעי עובד כטבח בהאנוי; ותום הצעיר עוד בלימודי קולנוע בתיכון, אבל כבר שוטף כלים בבאצ׳ו.
אתה מבסוט שהמסורת נשמרת?
"האמת, לא ממש. בסופו של דבר לחיי הלילה יש מחיר: מתחים, לחצים, וכל מה שברור לכולנו שבא עם ההרגלים של החיים האלו. הייתי שמח אם הילדים היו הולכים להיות יועצי מערכות מידע או משהו כזה", הוא חצי מחייך.
אז למה אתה לא פורש? אתה כבר לא ילד…
"כל הזמן יש לי מחשבות לעזוב את המקצוע, לעזוב את העיר, אבל אני מבין שאני לא יכול. אני עם כבד שומני, קרוהן, בארט, חולה לב – שילוב של סגנון חיים ותורשה – אבל אני לא יכול אחרת".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הקיץ נשתכר במנות קטנות - עונת החתונות היא גם עונת הצ'ייסרים בחינם. אחרי החתונה הוא יחכה לכם בכל בר ומסיבה. כך הפציע הצ'ייסר בחיינו ודחק החוצה את אחיו הגדול, השוט
עונת החתונות נפתחה החודש בקול תרועה רמה. היכונו לחודשים של זיוף מחמאות, התנשאות על שאר האורחים והרטבת הגרון עם צ'ייסר מהבר הפתוח. "אנשים אוהבים לשתות בחתונות בעיקר צ'ייסרים של אלכוהול פרימיום", מעיד תום קדוש, שמנהל ארבעה אולמות אירועים בעיר, "אנחנו מרגישים שבשנתיים האחרונות שוט זה טו מאץ'. אפשר לראות את זה בעיקר בברים אקטיביים שיש בכל חתונה. המלצרים עם המגש הכסוף לעולם לא יגישו את הכוס של השוט, שעפה מהאופנה. אני אפילו לא זוכר את הפעם האחרונה שזה קרה".
החתונות אינן יוצאות מן הכלל – מנת השוט הולכת ונעלמת בשנים האחרונות גם מהתפריטים של הברים ובתי הקפה. בעלי העסקים רבים כבר לא מחזיקים כוסות שוט בבר, ואפשר למצוא אותן בעיקר במקומות בילוי אהובים על תיירים או בברים המנסים לשמר תרבות שתייה קלאסית. גם היבואנים והמשווקים כבר לא מצרפים כוסות שוט לאריזה של בקבוקי הוודקה והחליפו אותן בצ'ייסרים או במשקה אנרגיה. "היום אם תיכנסו לבר תראו, במקרה הטוב, כמות מזערית של שוטים לעומת כוסות הצ'ייסרים", אומר גל יניב, מנהל ההדרכה והתוכן של יבואנית האלכוהול הכרם. "השוט הפך למושג נדיר בשוק הזה. בשנים האחרונות החברה שלנו מעדיפה לקדם את השתייה בצ'ייסרים, אפילו משקאות שנועדו לכוסות שוט. זו מנה שקשה להחדיר לגרון של הצרכן הישראלי הממוצע".
גם בקרב השתיינים המנוסים שגדלו בימים שבהם רוברט דה נירו אמר "Give me a shot", נראה כי המידה הזאת פינתה את מקומה למנה המוקטנת. אדי ניומן – בוגר המחזור הראשון של בית הספר לברמנים זמן אמיתי ואחד הברמנים הוותיקים בתל אביב – מספר: "גם אני התחלתי לשתות צ'ייסרים וזה מעצבן אותי. השבוע מישהו נתן לי לשתות שוט שלם ופתאום הוא נראה לי יותר מדי וטשטש אותי לרגע. ב־2002 התחלתי להרגיש את תחילת דעיכתו של השוט בישראל, אבל היום נראה שהוא הולך להיעלם לתמיד. בשלב מסוים לא יהיה בר שירצה לרכוש אספקה של כוסות כאלה אם אף אחד לא שותה מהן".
תכולתה של הצ'ייסר, אותה כוס שמחקה את השוט, היא כ־30 מ"ל. גם בחו"ל קיימות גרסאות שלה: מנת חצי שוט תוכלו לשתות, בין היתר, גם בברים באיטליה, בשבדיה, בארצות הברית, בהודו ובקנדה (שבה הצ'ייסר נקרא "פוני שוט"). בגרמניה הפריזו במיוחד, ושם כוס של דאבל שוט דומה במידתה לצ'ייסר הישראלי. בחלק מהעולם חי הצ'ייסר בשלווה לצד השוט, שעודנו מבוקש להרמות כוסית בחברה (פארטי־שוט) או כעונג חלופי (קיטשן־שוט, שמיועד לבישול קולינרי).
יש אגדות אורבניות רבות על מוצאו ועל סיפור לידתו של הצ'ייסר הישראלי, שבאנגלית בכלל משמש ככינוי לכוס הבירה המלווה (מילולית: רודפת) שוט של משקה חריף יותר. "הרבה נותנים לי את הקרדיט לזה, מפני שבשנת 1989 הכוס הזאת לא הייתה קיימת בכלל", טוען נוימן. "ב־1992 עבדתי בטאקאמרו, מהמסעדות היפניות הראשונות בארץ, לצד ברמן שעבד קודם במנזר. באותה תקופה התחילו לשתות בארץ סינגל מאלט וזה היה יקר, כי לא היו מייבאים אותם, אז הצענו טעימות של סינגל מאלטים בחצאי כוסות של שוט. את הכוסות מצאנו בארגז במחסן. ראינו כי טוב והבנו שאפשר לעשות כל דבר בחצי מנה".
צילום: Shutterstock
סיפור אחר הוא זה שמציע ליאור הרגיל מבר המנזר, שעל פיו מסעדה אחרת, צ'אקרה הירושלמית, הייתה החלוצה: "הם הזמינו במיוחד מין כוסות קטנות כאלה כדי לפמפם אווירה, חילקו ערק והרימו בקטנה מדי פעם. לא ברור אם הם המציאו את המילה צ'ייסר, אבל הם בטח היו הראשונים עם הקונספט של הקטנות. הם לא מכרו אותן ראשונים אלא חילקו בחינם, כדי לצ'פר ולהתניע ערב".
הרגיל, שעדיין מחזיק שוטים על מדף הכוסות, טוען כי תנודות הכלכלה נתנו ליחידת המידה החזקה דחיפת עידוד: "בהתחלה הייתה ירידה במידה – מ־60 מ"ל זה ירד ל־50. ב־2008 המשבר הכלכלי דחף אנשים להיות קריאטיביים. דברים לא נעשו במכוון, רוב בעלי המקומות פה הם לא לוחמים אידיאולוגיים אלא שורדים שבוחרים באופציה הקלה, מעדיפים להיכנע מיד לטרנד במקום לנסות להוביל או לשמר תרבות ישנה. אני לא דוגמה וגם המקום שלי לא. אנחנו משמרים את הכוס הזאת בדיוק כמו מקומות אולד פאשן, למשל מתי המקלל משוק לוינסקי".
טל חוטינר מהשישקו והסרווסריה, לעומתו, לא מתרפק: "השישקו פתוח כבר שבע שנים ואני חושב שדי התחלנו את הטרנד של 'שתה בירה אחת ותקבל שניים־שלושה צ'ייסרים בחינם'. אין פה שוטים ולא היו מעולם, אפילו לא כוס אחת. אני בן אדם שיודע לשתות אבל קשה לי לדחוף כמות כזאת. פעם בשביל להזמין את כל הבר היה צריך 15 מנות, והיום בגלל הצ'ייסרים אפשר רק שבע. זה גם יותר בטיחותי וקשור לכך שלפני עשור הינשוף המשטרתי הגיע לכאן ואנשים החלו להיות מודעים לכמות שהם צורכים. בשלוש השנים האחרונות רק משהו כמו חמישה אנשים ביקשו אצלנו שוט".
ניסים מלאך מסלון ברלין מחזק: "מה זה שוט?! עוד קיים דבר כזה?! מבחינתי יותר מחמש שנים כבר אין. אמנם אני מחזיק את הכוסות אבל יוצא לי להשתמש בהם רק כשמגיעים תיירים, לרוב מאמריקה או סקייטרים צעירים. אני אפילו לא מציע את זה כי הקהל יודע מה הוא רוצה. הצ'ייסר זה בלוף, הרווח הכי טוב שיש לבעל בר. אמנם אנחנו לארג'ים בנושא הזה, אבל במקומות אחרים זה עולה קצת יותר מחצי מנת שוט ויש לזה גלגול והמשכיות, כך שהלקוח יזמין חצי מנה נוספת ובסופו של דבר ישלם יותר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
