אתם כבר במתח? כי מפעל הפיס הכריז הבוקר על חמשת המועמדים שנכנסו לרשימה הקצרה לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023. כן, אנחנו מניחים שהם יודעים שאנחנו כבר 2024, אבל היי – אתם יודעים כמה זמן לוקח לקרוא ספר שלם בימים כאלה?

>מונטי פייתון בדרך לאופרה הישראלית עם תזמורת, מקהלה ותוכי מת

אם כן, בלי לעכב אתכם יותר מדי, חמשת המועמדים הסופיים לפרס הם: "מה קרה להגר באילת" מאת עופרה עופר אורן; "ביוטופ" מאת אורלי קסטל-בלום; "הו-מאמה" מאת תמי בצלאלי; "חיים" מאת גיל הראבן; ו"סימני שיניים" מאת חנוך מרמרי. מבין החמישה ישנן שתי סופרות אשר כבר זכו בפרס בעבר – הראבן ב-2002, וקסטל-בלום ב-2015.

על הזוכה יכריזו בטקסט מיוחד שיערך בסוף פברואר הקרוב. זו השנה ה-23 בה מחולק הפרס, שנוסד בשנת 2000 במטרה לעודד את הספרות העברית ואת תרבות הקריאה בישראל, כמו גם לקדם את הסופרים והסופרות והספרות הישראלית בכללותה. בפועל, זה אומר כסף. לא מעט כסף.

סך הסכומים שיוענקו לזוכים בקטגוריות השונות של הפרס מגיע ל-765,000 ש"ח, כאשר חמשת הסופרים המועמדים ברשימה הקצרה זוכים למענק בסך 60 אלף ש"ח, כשהזוכה שיבחר מתוכם יזכה לא רק בגביע הקדוש של עולם הספרות המקומי, אלא גם במענק נוסף של 180 אלף ש"ח, כמו גם תרגום והוצאה לאור בשפה הערבית ובשפה נוספת, לבחירת הזוכה.

בהודעה שיצאה לתקשורת התייחס יו"ר חבר השיפוט אורן נהרי לדיסוננס של לבחור פרס ספרותי בימי מלחמה: "זו תחושה מוזרה, יש שיאמרו הזויה – להתווכח ולדון על ספרים בזמן מלחמה נוראה, מסוייטת, כשהלב נקרע וכולנו דואגים לחיילינו, לחטופים. אבל אולי לא – לצ'רצ'יל, לא פחות מיוחסת האמירה כשהוצע לקצץ בתקציב התרבות בזמן מלחמת העולם השנייה – אז עבור מה אנו נלחמים? ואנו נלחמים על מדינת ישראל, על עתידה, וכן, על תרבותה. תרבות שהחלה בספר הספרים, ונולדה מחדש עם השפה העברית. והספרים שנבחרו לרשימה הקצרה לפרס ספיר השנה נכתבו בידי ארבע סופרות וסופר, חלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, כאלה המדברים על נושאים אוניברסליים על זמניים ואחרים מאד מאד ישראליים, נטועים כאן ועכשיו. כולם מרתקים, מעוררי מחשבה, מקוריים. קשת רחבה של ישראליות, של תרבות ישראלית".

• ❤ תרבות
• ספרות
• ספרות ישראלית
• פרס ספיר
• אורלי קסטל-בלום

• Facebook
• Twitter
• Email

כחול– זכרון דברים / יעקב שבתאי
אדום– דולי סיטי / אורלי קסטל בלום
חום– נבלות / יורם קניוק
ירוק– שירת הסירנה / עירית לינור
צהוב– קילומטר ויומיים לפני השקיעה / שמעון אדף
סגול– ספרים נוספים

לצפייה מיטבית הגדילו את המפה על ידי לחיצה על המרובע המקווקו:

• יורם קניוק
• יעקב שבתאי
• עירית לינור
• אורלי קסטל-בלום
• שמעון אדף
• קריאת קיץ
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו יתקיים זו השנה ה־26 כסדרו בחול המועד פסח, בשכונות העתיקות של יפו ועכו. את הפסטיבל, שבמרכזו מתקיימת תחרות שאל שלביה הסופיים מגיעות הצגות בודדות בלבד, ייסד המחזאי והבמאי יעקב אגמון ב־1990 מנקודת מוצא מונודרמטית של צמצום האלמנטים התיאטרליים לשחקן עצמו, תפיסה הגורסת כי רוב הנפח התיאטרוני נובע מנוכחותו של השחקן, מגופו, מקולו ומהדרמה שהוא מקרין. השנה הוגשו לוועדה האמנותית לא פחות מ־100 מחזות, ותשעה מהם נבחרו למסגרת התחרותית. ההצגה הטובה ביותר תזכה בפרס בשווי 10,000 ש"ח.

סלים דאו, שכתב ויציג בפסטיבל את "סלים עליכום", מספר כי רצה לכתוב על קשיי ילדותו ונעוריו בכפר בענה שבגליל המערבי, וכי הוא השתוקק לכתוב את המחזה עוד מ־1972. "הרגשתי צורך לספר על הדיכוי, על אי השוויון ועל הממשל הצבאי", אמר דאו, "עכשיו הגיע הזמן להשמיע את מה שרובץ לי על הלב – שהקהל היהודי ישמע".

רחיק חאג' יחיא סולימאן כתבה את "סיפור שטרם נולד", מחזה מקורי על פי סיפור אמיתי של אישה שעברה תקיפה מינית בילדותה, ולדבריה היא בעצם מתרגמת את החלל הטיפולי לבמה. "נפגשתי איתה במסגרת עבודתי כמטפלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית", היא מספרת. "מאז ומתמיד סקרנו אותי סיפורים שקשורים לנושא, ובמיוחד על נשים בחברה הערבית. האישה הזאת לא יצאה לי מהראש. כששאלתי אותה אם היא מוכנה שנציג את הסיפור שלה, היא מאוד התרגשה".

אלה ניקולייבסקי עיבדה את המחזה "אני אשתי שלי", שתפס את תשומת לבם שלה ושל השחקן עזרא דגן בגלל סיפורה המרתק של שרלוט פון מאהלסדורף, שנולדה כזכר ובגיל 15 החליטה להתחיל להתנהל כאישה. ניקולייבסקי אומרת: "אישיותה רבת הסתירות היא המפתח לחידת הישרדותה בברלין הנאצית ותחת שלטון האימים של השטאזי. שרלוט היא וואן מן שואו – מלאת הומור, מספרת וירטואוזית, חריפה ונוגעת ללב".

נדב רוזיאביץ' כתב את המחזה "שני קווים" (בימוי: גלית צברי) על פי סיפורו האישי כבן זוג לאישה שהודיעה לו במפתיע שאינה רוצה ילדים. "לפני שנתיים שאלתי את אשתי אם לא הגיע הזמן להביא ילד", הוא מספר, "והיא ענתה שהיא בכלל לא רוצה והשאירה אותי המום ושבור. התשובה שלה הוציאה אותי למסע פנימה בניסיון להבין כיצד את ההחלטה הגורלית בחיים רובנו מקבלים כעובדה מוגמרת".

עוד בהצגות: איתי נחמיאס ורפי שרגאי כתבו את המחזה "איך עושה אבא?" (שרגאי ביים ונחמיאס משחק) הבוחן את האתוס של הישראליות דרך נושא המלחמה והציווי לזכור את המתים ואת המיתוס המכונן. ההצגה מספרת את סיפורו של איתי, בן 49, יתום מלחמת ששת הימים, שעורך טקס יום זיכרון אישי ומקורי שדרכו הוא מבקש להדביק את רסיסי דמותו העלומה של אביו שנהרג בקרב בירושלים בהיותו תינוק.

איתי פלאוט ותמר גורן ביימו ביחד את "יומן", על פי ספרה של אורלי קסטל־בלום. גורן: "הסיפור של אורלי הזוי, אכזרי, מחרמן, הרסני, רחוק ומוכר כאחד. קולה של האישה גרם לי לתת לסיפור חיים, להעלות אותו על הבמה. אנו שואלים מה זה אומר להיות רוצח, איך אהבה יכולה להסתבך ומה ההבדל בין אהבה בוערת לשנאה שורפת". בהצגה משחקת אלמה דישי ("איש חשוב מאוד").

פסטיבל תיאטרונטו,
תיאטרון יפו, מפרץ שלמה 10 יפו,
תיאטרון הסימטה, סמטת מזל דגים 8 יפו,
המרכז לתיאטרון עכו, ויצמן 1 עכו,
ראשון־רביעי (24.4־27.4)

• אורלי קסטל-בלום
• אלמה דישי
• הצגות יחיד
• במה
• תיאטרון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הסופרת אורלי קסטל-בלום היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2015 – הפרס הספרותי היקר ביותר (150 אלף שקלים) ואולי הבולט מביניהם – על ספרה "הרומן המצרי". קסטל-בלום גברה על ארבעת המועמדים האחרים לפרס, סמי ברדוגו, ענת עינהר, יותם ראובני ועילי ראונר. קסטל-בלום תקבל על זכייתה 150 אלף שקלים, בעוד ששאר המועמדים יקבלו פרס של 40 אלף שקלים כל אחד. קסטל-בלום זכתה בעבר בשורה של פרסים ספרותיים נחשבים, בהם פרס ראש הממשלה ליצירה.

קסטל-בלום, שנולדה ב-1960 בתל אביב, החלה את דרכה הספרותית ב-1987 עם קובץ הסיפורים "לא רחוק ממרכז העיר". סספריה, הכתובים לרוב בסגנון פוסט-מודרניסטי דחוס, מושחז ולעיתים גרוטסקי, בלטו בנוף הישראלי בזכות סאטירה חסרת רחמים על החיים בישראל (כגון דמות האם הבלתי אפשרית ב"דולי סיטי" או האישה הבורגנית המכורה לניתוחים פלסטיים ב"טקסטיל"). אך זהו דווקא "הרומן המצרי", סאגה משפחתית עם אלמנטים אוטוביוגרפיים, שהעניקה לה את הפרס היוקרתי.

פרס ספיר מחולק מאז שנת 2000. בין הזוכים בעבר נמנים דויד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד, יורם קניוק ושמעון אדף. קסטל-בלום עצמה הייתה מועמדת לו פעמיים בעבר, על "חלקים אנושיים" (2003) ו"חיי חורף" (2011).

• אורלי קסטל-בלום
• סמי ברדוגו
• ספרות
• ספרים
• תרבות
• פרס ספיר

• Facebook
• Twitter
• Email

שתי במאיות, ישראלית וגרמנייה, קיבלו סיפור קצר שכותרתו "האישה שרצתה להרוג מישהו" והתבקשו לביים על בסיסו סרט קצר. ההוראה היחידה שניתנה להן הייתה שפסקול הסרט לא יכלול דיאלוגים אלא רק ווייס־אובר של חלקים מהסיפור, בלי לשנות ולו אות אחת מהטקסט המקורי. הסיפור, שכתבה אורלי קסטל־בלום, עוסק באישה שרצתה להרוג מישהו ובמקביל חיפשה דרך להימנע מהמועקה הנובעת מהידיעה שלקחה חיים של אדם אחר. שתי הבמאיות, בלי לתאם ביניהן, בחרו לפרק את המוקש הזה באותה הדרך: הן החליטו שבסופו של תהליך, אחרי שוטטות בעיר בחיפוש אחר הקורבן, תפנה האישה את קנה האקדח לראש שלה עצמה. "היא שלפה את האקדח ועמדה ליטול את החוק לידיים", היא השורה הקודמת – בשני הסרטים – לשוט של ניסיון ההתאבדות.

רוני קידר, הצלע הישראלית בזוג הבמאיות המדובר ובעלת אובססיה בת כמה שנים לאקדחים והפעלתם, מסבירה שזה פשוט נראה לה הגיוני שהאישה תנסה לירות בעצמה, אף שזה באמת לא עולה בהכרח מהטקסט. "כנראה לי ולבטינה בלומנר (הבמאית הגרמנייה – ע"מ) יש משהו דומה במוח, כי לשתינו זה היה נראה מתבקש".

מעניין שאקדח – אחד החפצים הכי גבריים בהיסטוריה של הקולנוע – נמסר לידי שתי במאיות ובאמצעותן לשתי דמויות נשיות – והבמאיות בוחרות להפנות אותו דווקא לראש של אותן נשים. פמיניסטיות עשויוץ להגדיר זאת כ"בזבוז", או לחלופין כ"חתרנות רדיקלית". קשה להכריע.

הסרטים של קידר ובלומנר הם חלק מפרויקט בשם "אימפורט אקספורט: מבטים מצטלבים", שבמסגרתו הופקו תריסר סרטים קצרים בבימוים של במאים מישראל וגרמניה ובהשראת שישה סיפורים קצרים של סופרים ישראלים וגרמנים – כל זאת במסגרת חגיגות 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הסרטים בוימו בפורמט שנקרא סטורי וידיאו (Story-Vid) – קונספט שפיתחו הסופר אתגר קרת ועורך "הארץ" לשעבר דב אלפון. הפרויקט התאפשר בזכות שיתוף פעולה עם מכון גתה הגרמני וקרן גשר הישראלית. הקרנת הבכורה נערכה בשבוע שעבר בסינמטק, והוא יוקרן גם בסינמטקים נוספים ברחבי הארץ.

שיטוט ברחובות

"לפני שלוש שנים אתגר דיבר איתי על רעיון שיש לו – לגשר בין הספרות לבין המדיות החדשות", מספר אלפון, "לא רק כדי להרחיב את הפופולריות של הסיפור הקצר, אלא בכלל כדי להדגים את היכולת של הסיפור לאפשר לנו להיכנס, ולו לכמה עמודים, לתוך עורו של אדם אחר. הרעיון התפתח לסטורי־וידיאו. זה פורמט שמזכיר את המיוזיק וידיאו, כלומר הווידיאו קליפ, בכך שמה שבאמת חשוב בו הוא הפסקול. במקרה שלנו זה לא סינגל אלא סיפור קצר שמקריאים שחקנים ולפעמים הסופר עצמו. פנינו לקולנוענים וביקשנו מהם לצלם סרט קצר השואב את השראתו מהטקסט. בעצם הקולנוען מביים סרט אילם, כי הפסקול אינו כולל דיאלוגים כמו בסרט רגיל, אלא רק עיבוד אודיו של ההקראה".

ההבדל הכי בולט בין הגרסה הישראלית לגרסה הגרמנית הוא בליהוק הדמות הראשית. בלומנר ליהקה לתפקיד ילדה קטנה, מה שהוציא חלק מהעוקץ האפל של הסיפור כי קשה להאמין שהילדה באמת תרצח מישהו בסוף. אצל קידר את האישה מגלמת חן יאני. יאני מחפשת אדם להרוג בסמטאות שבין אלנבי, הבן של הסורי והמנזר, ובשלב מסוים מגרילה פלוני מזדמן (עמית איצקר, המוכר מסדרת הרשת "משיח", שהפך לאחרונה פריט חובה בכל סרט אינדי) שדופק על דלתה במסגרת "מבצע התרמה" לעמותת שקר כלשהי. היא מפנטזת לכלוא אותו בדירתה, להפשיט אותו, לקשור אותו ולתקוע לו כדור בראש, אבל הפנטזיה נשארת בראש שלה. לאחר מסע שוטטות שבו היא לא מצליחה למצוא קורבן, יאני מנסה לירות בראשה ליד המזרקה העגולה שבמפגש בין רחוב אלנבי לים, אבל נכשלת. האקדח שמשמש אותה בניסיון הזה הוא אקדח מצויר, שלאחר השלכתו למי המזרקה הופך לציפור.

"רציתי שהאקדח יהיה רעיון ולא אקדח של ממש", אומרת קידר, "כי במסגרת העיסוק שלי באקדחים הגעתי למסקנה שהאקדח עצמו אינו מה שמסוכן, אלא האדם הטעון שאוחז בו".

אקדח במערכה הראשונה

קידר, כאמור, עוסקת בסרטיה באקדחים ובהרג באופן די כפייתי (ב"ג'ו + בל", הפיצ'ר הראשון שביימה, הגיבורות רוצחות מישהו בטעות, ו"משפחה", הפיצ'ר שהיא מביימת בימים אלה, עוסק בבחורה שהורגת את כל בני משפחתה. ביום שישי ב־22:00 (1.1) יוקרן בסינמטק תל אביב סרטה החדש בהפקת מוש דנון, "סופעולם", בהקרנת בכורה). "להרוג בן אדם זו פעולה לא מובנת בעיניי", אומרת קידר. "אני מבינה את הצורך של האדם להרוג אנשים, יוצא לי לדמיין את עצמי הורגת אנשים בבנק ובכל מיני מקומות אחרים, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה באמת לעשות את זה, וטוב שהקולנוע מאפשר לי לעשות את זה.

"זה מעלה המון שאלות: האם זה בסדר לרצוח? למה הרבה אנשים רוצים לעשות את זה אם זה אסור? האם לאדם מותר להרוג את עצמו? בסרטים שלי אני תמיד עוסקת בשאלה אם מגיע למת למות, זו שאלה שמעסיקה אותי עוד יותר עקב המציאות הישראלית, שבה בעלי תפקיד ועוברי אורח כאחד לוקחים את החוק לידיים מדי יום. ההבדל הוא שמעובר אורח אני לא מצפה להרבה, אך מבעל תפקיד ציבורי אני מצפה לאיזושהי אחריות".

היה קשה לביים את זה בלי דיאלוגים?

"הכלל שאסור לשנות אף מילה בטקסט היה קשה, כי יש לי שפה משלי כתסריטאית ופתאום אני חייבת להיצמד לטקסט של מישהו אחר מילה במילה. ישבתי על הסיפור וניסיתי להבין מי האישה הזאת שרצתה להרוג בן אדם, איפה היא גרה ואיך עובר היום שלה. ניסיתי לביים את הסרט כמו הספר 'זום', כלומר למשוך אותה החוצה מהסיפור ולהראות את העולם שלה".
חן יאני מגלמת בצורה משכנעת את תפקיד האישה האפלה והדיכאונית המחפשת טרף.

"אני מזדהה מאוד עם העיסוק של רוני במוות וספציפית באקדחים", אומרת יאני. "בתור ילדה הייתי משחקת הרבה באקדחים, ויש לי המון תמונות שבהן אני מחזיקה את הרובה של אבא שלי מהמילואים. אין מה לומר – להחזיק אקדח זה כיף".

אני לא מכיר אותך אישית, אבל את נראית לי כמו טיפוס חיובי בסך הכל, אפילו צוהל. לא בא לך לגלם דמויות מבסוטיות מהחיים?

"הלוואי שהיו נותנים לי תפקידים יותר שמחים. עשיתי תפקיד כזה בסדרה 'הצרות שלי עם נשים', אבל שם זה היה תפקיד קליל כזה של כוסית שמחה. הייתי מאוד רוצה לקבל בעתיד תפקידים של דמות שמחה ומבסוטה, אבל גם בעלת עומק".

• אתגר קרת
• חן יאני
• דב אלפון
• סטורי-ויד
• אורלי קסטל-בלום
• רוני קידר
• תרבות