האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת. טור עורך
לפני פחות משנה, כשסבתי המנוחה עוד הייתה בסטטוס של “על ערש דוויי" ומאושפזת במרכז שיקום בבת ים, כל ביקור אצלה לווה בחרדה. היה ברור שהיא מתרחקת מהקיום, ופחדתי שזה יקרה בזמן שאני אצלה, לא רגע לפני הביקור ולא אחריו. כשהייתי יורד מקו 18, הייתי עושה לפעמים סיבוב, מתחיל לצעוד סתם ככה, לגמרי לא בכיוון, רק כדי למשוך זמן, כדי שאם זה יקרה באותו יום, אולי לא אהיה שם בעת ההתרחשות.
אז הייתי מסתובב בעיר ילדותי, אני והחרדות שלי – קונה בורקס סביר במאפייה, מי ברז מהולים בסירופ לימון בדוכן הפלאפל השכן ומתיישב על ספסל לגלגל סיגריה (תפריט של אלופים בהזנחה עצמית). התקופה כבר הייתה טרום בחירות, וניגשו אליי שני נערים בחולצות של הליכוד ובכובע מצחייה של הליכוד וניסו להגיש לי פלייר של הליכוד. סירבתי בנימוס, אפילו אמרתי תודה. “נו, קח, יאללה", הם התעקשו ואני ניסיתי להתעלם. “מה, למי אתה מצביע? ישראל ביתנו, בוז'י הסמרטוט?"; עניתי להם שאני מתכוון להצביע מרצ, קצת חושש מהתגובה. הם התספקו במבט מזלזל, התלחששו ביניהם שאני “סתם הומו תל אביבי, עם אלה אין סיכוי", והמשיכו בדרכם. בטח אין להם מושג, אבל גם לפני עשר שנים, כשהייתי שכן שלהם, כנראה לא הייתי לוקח את הפלייר.
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב. זה איום אמורפי שמטיל עננה כבדה רק מעצם קיומו.
לפי איש התקשורת הימני שמעון ריקלין, “תל אביב היא מקום אחר מהמקום שאני נמצא בו" (בניסיון לתרץ את התנהגותו של ינון מגל ולקשור אותה למקום מגוריו הנוכחי); טוקבקיסט שהתנגד לקיום הרצאה של שוברים שתיקה בפאב בבאר שבע כתב לבעלים: “אם אתה חושב שתוכל להפוך את באר שבע לתל אביב חופשית ומתייפייפת ושיהיו פה הרצאות של המנייאקים האלה, אתה כנראה לא מכיר את התושבים של באר שבע"; מגל, במסגרת רצף ההתכסחויות עם אנשי “גב האומה" (לפני שהחלה הפרשה), כתב עליהם שמדובר בחבורה “שגרה פחות או יותר באותו רחוב בתל אביב, בזה באותה דרך לכל מה שקשור לדת (כלומר ליהדות) ומחזיקה בערך באותה עמדה פוליטית (לא מתונה)".
המטרה מסומנת היטב, והיא עיר במרכז הארץ. לא האנשים שחיים בה הם האיום (הרי אנחנו חננות ונמושות), אלא הרעיון. מי שמגדיר אותה בטון שלילי כ״חופשית ומתייפייפת״, על איזה אידיאל הוא מגן בדיוק – של עיר “כלואה וכעורה"? אם זה המצב, תל אביב היא המקום לשאוף אליו, לפחות עבור מי שדוגל בחופש ויופי מכל סוג שהוא.
והאיום הזה – עבור אלה שבאמת מאמינים בקיומו – הוא לא איום שמנטרלים (חוץ ממכות בהפגנות, ככה זה בין אחים), הוא משהו שמדחיקים, שמתרחקים ממנו תודעתית ויוצרים סביבו בועה – אותה בועה שאנחנו נאלצים לדבר עליה בעל כורחנו. היא שם לא כדי שתל אביבים יוכלו להיות מנותקים לכאורה, אלא כדי שהתכולה שלה, התודעתית, לא תזלוג החוצה.
