זה לא זמן טוב להגיד שאתה מישראל.
שואלים אותי הרבה למה דווקא אתונה. למה בחרתי לפתוח מסעדה דווקא פה, באתונה.

האמת? חיפשתי הרפתקה. רציתי לעבוד במקום שהוא לא "הבית", לא המובן מאליו. להוריד הילוך. ללמוד מקום אחר מבפנים. תמיד כשאני מסביר לחברים בישראל למה דווקא אתונה, אני אומר שזה כמו לעבור לאילת – רק במאה יורו ובשעה וחצי טיסה. מרגיש קרוב, ועדיין שונה לחלוטין. וכשמגיעים לכאן, אי אפשר שלא לשים לב להבדל. בארץ כולנו חיים בהילוך חמישי – רצים ממקום למקום, רוצים עוד כסף, רוצים להצליח, משווים, מנסים להספיק הכל. כאן, ביוון, חיים בניוטרל. וזה מדבק. אבל אני לא מסוגל לעבור לניוטרל מוחלט, אז התפשרתי על הילוך שלישי. ופתאום הבריאות השתפרה, הלחץ ירד, השינה השתפרה, אפילו השיער הפסיק לנשור.
טוב… לפחות עד שפתחתי את המסעדה.

אחרי שפתחנו את המסעדה, התחלתי להבין איך הדברים באמת עובדים פה. מה שנראה פשוט מהצד – מתגלה כמורכב ברגע שאתה בפנים. זו הייתה תקופת "שכר לימוד" במלוא מובן המילה. להתנהל כאן בתחום המסעדנות זה לא פשוט בכלל. זו לא אותה הישרדות כמו בישראל, זו גרסה אחרת, עם חוקים אחרים וסביבה אחרת. בכל שבוע נפתחות כאן שלוש או ארבע מסעדות חדשות, והכול קורה בסקיילים גדולים: כתבים, טיקטוקרים, משפיענים, כולם בפעולה. אתה מוצא את עצמך שואל – איך אני בכלל מצליח לבצבץ מעל כולם? איך יודעים שאני קיים? פה אין לנו "מערכת" שתומכת בך. אם העסק מפסיד – עדיין תשלם מיסים על ההכנסות. מע"מ? אולי יוחזר בעוד שנתיים, אם בכלל. בלי ריבית, כמובן. עלות העובדים לא הגיונית – השכר נמוך, אבל ההוצאות על הביטוחים, הדוחות והתוספות יקרות מאוד.

>> הכריכים הגיעו לנמל יפו: שרי אנסקי מצד אחד, כריכי דלי מצד שני
>> ביום הוא בית קפה די רגיל, בלילה הוא הופך לבר ששובר את השוק

ועדיין, האתגר הכי עמוק הוא לא בירוקרטי. הוא רגשי.
אני לא תולה דגל בכניסה למסעדה. לא כותב "בעלות ישראלית" בתפריט, אבל הזהות הישראלית שלי מלווה אותי כל הזמן – מול הלקוחות, מול העובדים, מול הספקים. ולא תמיד קל להיות ישראלי ב־2025, במיוחד לא באירופה. התעייפתי מלהסביר מה קורה בארץ. לחשוב איך הבן אדם שמולי יגיב אם אגיד "אני מישראל". להתלבט אם לשקר ולהגיד שאני מפורטוגל.
כן, כבר עשיתי את זה. והרגשתי מטופש.

כשישראל תקפה בסוריה בחודש שעבר, זה מה שהופיע להם בפיד – בלי הקשר, בלי רקע, בלי הסבר. למחרת כבר שמעתי תגובות מכל כיוון, כולל מהעובדים שלי: "ישראל התחילה עוד מלחמה". לפי מה שהם ראו בטיקטוק או בכותרות מרפרפות במדיה, ישראל פשוט הפציצה את סוריה – וזהו. הם לא שמעו על טבח הדרוזים, ולא על ההקשר הרחב יותר. על החטופים? בקושי שמעו. הם חשופים לעולם, רעב ומוות של ילדים בעזה ולא מעבר לכך, פשוט כי זה מה שהתקשורת המקומית מראה. אז אני שוב מוצא את עצמי מסביר, שוב מבקש שישאלו, ושיגבשו דעה מתוך רצון לדעת עוד ועוד.

זה לא תמיד עוזר, וזה מעייף. בהתחלה הייתי בגישה של הסברה וזה עובד, ואני תמיד ממשיך, אבל בשלב מסוים הם נחשפים לעוד מידע ואני מוצא את עצמי מסביר מחדש, וזה מעייף. לא מזמן הגיעה עיתונאית לכתוב כתבה על המסעדה. ביקשתי ממנה לא לציין שאני מישראל. אמרתי לה שאוכל, מוזיקה ומסעדנות – אמורים לחבר בין אנשים. אני לא רוצה שיגבשו על המקום דעה מראש רק בגלל שאני ישראלי. ואולי זה תמים. אולי כבר שופטים בכל מקרה.

בשלב מסוים אפילו שיתפתי פעולה עם רעיון מגוחך:
בשלב מסוים אפילו שיתפתי פעולה עם רעיון מגוחך: חברה טובה שלי פחדה שיחשבו שיש לה קשר לעסק שלי אם יראו שהיא מעורבת בפעילות עם המסעדה. היא אמרה שזה עלול לפגוע בה מקצועית. הפתרון? להעמיד פנים שאין בינינו שום קשר, כאילו זה עסק של מישהו אחר. אז במשך שבוע שלם שיקרתי – לעובדים, ללקוחות, לכולם. סיפרתי סיפור על בעלים חדש שמעולם לא היה קיים. עד שלא יכולתי יותר. פשוט הפסקתי.

ועכשיו, אנחנו פה. "ויה מאריס" היא מסעדה עם נשמה, עם חזון, עם המון לב. אני מאמין שמי שיגיע ירגיש את זה. אם אתם מגיעים הקיץ או בכלל לאתונה, בין טברנה לטברנה, בואו ליהנות מחוויה שונה עם טעמים מוכרים. האם להיות ישראלי באתונה פוגע לי בעסק? בטוח שכן. האם זו הסיבה שקשה לי יותר להיכנס לקליקה המקומית של בעלי המסעדות, השפים, הספקים? יכול מאוד להיות. כמו בארץ, גם פה יש מעגל סגור – קליקה של יוונים מהתחום שמפרגנים זה לזה, מקדמים אחד את השני, מעבירים המלצות. ואני? אני צריך לכבוש כל אחד בנפרד. זה לא פשוט וזה לא קורה מעצמו.
>> ויה מאריס, מיקונוס 10, אתונה.הזמנת מקום מראש כאן

• אוכלים שותים
• ישראלים בחו"ל
• שפים ישראלים בחו"ל
• אתונה
• טור אישי

מבחינת גיוון בקולינריה, תל אביב היא מלכת המזרח התיכון. יש כאן ייצוג למטבחים מכל קצות הגלובוס, ואוכל רחוב שמכסה כמעט כל מאנץ' אפשרי. לעומת זאת, מי שמבקר באתונה ונשאר בגבולות רחוב ארמו התיירותי נדון להסתפק בגירוס ולוקומדס, עם זליגות קטנות לצדדים, לרוב לא מוצלחות במיוחד. גם אנחנו החזקנו בדעה הזאת עד שלגמרי במקרה הגענו לעיר בדיוק בזמן ל-Athens Street Food Festival–אירוע מתוקשר שמתקיים במשך שלושה סופי שבוע בחודש מאי.

>>הגודל לא קובע: בית הקפה הכי קטן בתל אביב נפתח ליד כיכר דיזנגוף

בהאנגר שממוקם במרחק רבע שעה הליכה מכיכר מונאסטיראקי מצטופפים דוכני אוכל צבעוני, מגוון ומשגע, שמושך את האתונאים הגרגרנים ותיירים סקרנים. גם אם מתעלמים ממחירי המנות – ואי אפשר, למרות שניסינו, כי מדובר ב-7 יורו (28 ש"ח) למנות שלא מרגישות כמו דוגמית – מסתבר שאתונה לא פראיירית בכלל בכל הנוגע להפתעות קולינריות. הצלחנו לשים יד על כמה וכמה ביסים שהיינו שמחים לפגוש בתל אביב, חוץ מהשילוש הקדוש של פיצה-המבורגר-שווארמה.

1. ג'אנק איטלקי

עם כל הכבוד לפיצה, ויש המון כבוד, לאוכל רחוב איטלקי יש עוד המון מה להציע. לדיפ דיש פיצה שפגשנו כאן לא התגעגענו כלל, כי מה שקרה בניינטיז צריך להישאר שם, אבל מקל מוצרלה – שלא לומר נבוט מצופה פירורי לחם מתובלים ומטוגן בשמן עמוק – שבר אותנו. כשבוצעים את האינסטרומנט נשפכים ממנו נהרות מוצרלה מותכת שאי אפשר להפסיק לטבול ברוטב עגבניות ולזלול עד שלא נותר פירור. ואם במוצרלה עסקינן, למה לא להוסיף ארנצ'יני, פיצה פריטה ופנצרוטי על חתיכת קרטון בעמידה ברחוב כמו בנאפולי. זה לא עד כדי כך מסובך.

2. מק אנד צ'יז

מסיבות שלא הצלחנו להבין, הטריט האמריקאי מאטריות מסולסלות ורוטב גבינה מותכת נותר בארץ בגדר קוריוז. מדי פעם אפשר לפגוש מק אנד צ'יז כמנת צד או מילוי, כמו בלחמניות המושחתות בנונונו הזכור לטוב, אבל כמנה עצמאית בקערית לזלול על הדרך כמעט ואין (חוץ מפורטר סמוק האוס, כפרה על הפולד פורק שלהם) ואין עונג גדול מלנעוץ מזלג בתערובת הלוהטת ולהעלות ביס פסטה לוהטת ברוטב סמיך, שמנוני ומסמם חושים. כנראה שבארץ, מטעם המדינה המתחרדת, רוב העסקים יוותרו על בייקון, אבל בהחלט נשמח לתוספת ירקות מטוגנים קלות. ואם מישהו מחליט להרים את הכפפה, זאת גם לא צריכה להיות מנה יקרה במיוחד.

3. אויסטרים ולובסטרים

שף גיא גמזו כבר הוכיח יותר מפעם אחת שאפשר למכור אויסטר בארבעה שקלים, שהם שווי ערך ליורו. בפסטיבל באתונה לא מצליחים לרדת לכזה מחיר, אבל מפצים בכל השאר – למשל סרטנים כחולים ברוטב ביסק, רגלי קינג קראב שלוקות בחמאה ולימון והמנה היקרה ביותר – לובסטר רול ב-13 יורו, קצת יותר מ-50 ש"ח. בחלומנו אנו רואות דוכן פירות ים פשוט פשוט, כמו לפני שנים בנמל יפו – ספוט שבישראל המפולגת של שנת 2025 נדון כנראה להישאר בגדר חלום.

4. אוכל רחוב אתיופי

אחרי שסוף סוף זכינו למסעדת שף אתיופית, נפתח לנו התיאבון. בדוכן באתונה נצפו מיני־אינג'ירה עם קיטפו (בשר נא), תבשיל דורו וואט ותבשיל כבש (טיבס), שמייצגים מעט ממה שלמטבח האתיופי האותנטי יש להציע גם בגזרת אוכל הרחוב. לקהילה בארץ ולפודיז סקרנים מגיע שיקום שף אמיץ יוצא העדה, ויפתח ספוט אוכל רחוב שיפרוץ את גבולות החמארות בדרום העיר. אנחנו מבטיחים להיות הראשונים שיתייצבו וינשנשו הכל בהנאה ניכרת.

5. קורן דוג

נקניקייה על מקל עם ציפויים ורטבים משוגעים נחשבת חטיף לגיטימי לא רק באתונה אלא ברוב בירות הקולינריה, חוץ מתל אביב משום מה. מה, לא מגיע לנו ביס מטוגן על מקל? הגרסה במזללת JMT הקוריאנית נהדרת, פיקנטית וסקסית עם גבינת מוצרלה נמתחת, ואין סיבה שלא יהיו עוד כמותה בעיר. סליז במיטבו.

6. גירוס

אותו דווקא לא פגשנו בפסטיבל כי אין סיבה למכור קרח לאסקימוסים וגם לנו אין פלאפל בפסטיבלים, אבל תכלס מדובר באוכל רחוב מושלם – בשר או עוף בסגנון שווארמה, עגבניות, צזיקי וצ'יפס בקונוס מפיתה קטנה ורכה שסופגת את כל הטעמים. פה ושם אפשר למצוא בתל אביב מנה שקוראת לעצמה גירוס, לרוב עם שיפורים שאינם קשורים למקור (סלסה ורדה? סירייסלי?), ובמחיר שביוון היה גורם לשבירת כמה צלחות, ולא בקטע טוב. רק בתל אביב אפשר לקחת אוכל רחוב שמוכיח את עצמו כבר 100 שנים, לפרק אותו בעילה של פרשנות מקומית – ואז לתמחר אותו כמו סטייק.

• אוכלים שותים
• אוכל רחוב
• יוון
• אתונה

>> אתונה, כמו שיודע כל מי שביקר שם בשנים האחרונות, מזכירה את תל אביב במובנים רבים והשכונות המגניבות שלה מזכירות גרסה קצת יותר נקייה ומאווררת של פלורנטין, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת הנוף האנושי. בתחילת אפריל פתחו שם יזמי התרבות יוני גולדשטיין ומאור הראל את הפופ-אפArthinaבבניין נטוש, חלל זמני לתרבות, תערוכות והופעות, שנראה כמו התינוק היווני שנולד לבית רומנו וכולי עלמא. האמנית פז ברנשטיין, שמוכרת במרחבי האמנות והאינסטוש בשם Priklut, הוזמנה להשתלט שם על חדר, ואנחנו הזמנו אותה לכתוב על זה.אתם רוצים לעקוב.

>> הכי גבוה שאפשר: 12 האמניםות הישראליםות הכי מצליחים בחו"ל
>> תל אביב אהובתנו: הפסיפס החדש בפארק המסילה הוא מתנה לעיר

לפני חצי שנה הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. רציתי לברוח מכל מה שקרה חצי שנה לפני זה – חבר אהוב שנהרג במלחמה, הכלב שלי שאיבד את הראייה יום לאחר ההלוויה, וזוגיות שנגמרה שבועיים אחר כך. עבדתי על סרט אנימציה קצר תוך כדי הבלבול, העצב וההסתגלות לחיים החדשים האלו. פחות או יותר ברגע שהצלחתי לסיים לכתוב את הקרדיטים של הסרט, לחצתי "הזמן כרטיס". חשבתי שחודשיים בתאילנד יעזרו לי לקבל בחזרה תחושת שליטה או ערך עצמי, אבל בסוף נזכרתי שאני מרגישה הכי טוב כשאני עושה אומנות (אני קיטשית, תתכוננו).

כמה ימים אחרי שהזמנתי את הכרטיס קיבלתי הצעה: להשתתף בפרוייקט ביוון, בו אמני רחוב משתלטים על חדרים בבניין נטוש ומעצבים כל חדר עם האומנות שלהם. יוני גולדשטיין ומאור הראל, היזמים של Arthina, שני אנשים שפשוט יודעים ליצור יש מאין, קיבלו המלצה לגביי ורצו שאשתלט על חדר עם האומנות שלי. בהתחלה תיכננו שזה יהיה באנימציה שתוקרן על הקירות, אבל אחרי שנחרדתי מחוסר השליטה בסיטואציה שכנעתי אותם שאעשה ציורי קיר במקום האנימציה. בחיים לא עשיתי ציורי קיר, ממש התרגשתי.

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד

כשהבנתי שהתערוכה צריכה לעמוד שבועיים אחרי שאני מסיימת להשתזף ולאכול פאד סי יו בתאילנד, זה עוד יותר ריגש אותי – תמיד קינאתי באנשים האלה שעובדים על האומנות שלהם תוך כדי טיול. עכשיו תהיה לי את ההזדמנות לגרום לאנשים אחרים לקנא??? תודה רבה. ואז לטוס מתאילנד ישר ליוון? מושלם. אז סיימתי חודשיים בתאילנד, ישנתי לילה אחד בישראל עם הכלב שלי המתוק ועליתי על המטוס ליוון. כשהגעתי, מאור ויוני ישר עשו לי סיור לילי באתונה והאכילו אותי עלי גפן, קציצות זוקיני וציזיקי. האוכל היווני לא רואה ממטר את האוכל התאילנדי. מי שלא מסכים טועה.

תוך כדי האוכל ניסיתי להרגיע את עצמי מהעובדה שאני צריכה להקים ארבעה קירות של 3 על 4 מטר בשמונה ימים. כאמור, בחיים לא עשיתי את זה, אבל המחשבה שחברתי המלאכית שלי לוגסי מגיעה מברצלונה לעזור לי בעוד כמה ימים הרגיעה אותי. הגעתי לבניין Arthina, ומסתבר שאני הישראלית היחידה. כל שאר האמנים הם אמני רחוב יוונים, חלקם מוכרים יותר בסצנה באתונה וחלקם פחות. אווירה חמה כזאת וצחוקים כמו בארץ, אנשים שבאים לעשות אומנות ולהנות מזה, אין פלצנות ואין פוזה. פשוט חמידות.

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד. כל חדר מספר סיפור, עולם פנימי של היוצר. חדר אחד הוא מחווה רומנטית לבת זוג של האמן, חדר אחר הוא מעין מראה שחורה לחדר השינה של האמנית, כל אחד לקח את זה לאן שבא לו וכל חדר לא דומה בכלל לזה שאחריו.

יום למחרת, על הבוקר, העבודה מתחילה: להצליח להתאים בין הצבעים הדיגיטליים מהסקיצות שלי לצבעים אקריליים. יש פער רציני מאוד בין צבעים מהאייפד לצבעים בעולם האמיתי. נראה לי שישבתי בחנות משהו כמו שעתיים וניסיתי להתאים בין כל הצבעים, הסתכלתי בכל המניפות, עשיתי תרשימים, וידאתי הכל 7 פעמים ושלחתי את ההזמנה.

הציורים שתכננתי, כמו הרבה מהקומיקסים שלי, מושפעים מאנימציה. אני מנסה להכניס תנועה גם בציור הסטטי. יש חלקים בקירות שאם מצלמים אותם ושמים אחד אחרי השני בתוכנת עריכה, תצא אנימציה. אני אוהבת שיש דינאמיות ואיזשהו קצב גם כשכלום לא זז, במיוחד כשזה משרת את התמה של היצירה. יכול להיות (כנראה) שכשמישהו אחר רואה את הציורים הוא לא מבין במה הם עוסקים. מבחינתי דיברתי על מחשבות טורדניות, על הסבל שזה מביא, ועל הקבלה העצמית של הסיטואציה, זו מי שאני – זה חלק ממני. אני חיה עם זה כל חיי וזה משפיע לי על הכל.

ציירתי אינטואיטיבית מה שעלה לי ממחשבות על המחשבות שלי, והעברתי הכל לקיר בעזרת מקרן של אחת האמניות (ניקו, אמא צעירה שעושה גרפיטי צבעוני מאוד שמושפע מסדרות מצויירות אבל הכי לא בקטע ילדותי, פשוט אישה מגניבה). זמן העבודה היה קצוב. מאוד. היה לי בערך שבוע לשרטט, לצבוע הכל, ולסיים עם קווי המתאר על ארבעת הקירות. שלי הצטרפה אליי אחרי כמה ימים ולדעתי עבדנו משהו כמו 15 שעות כל יום (הברכיים שלי כואבות מאז). למזלי הגדול מאוד שלי היא סובייטית פרפקציוניסטית, אז היא לא ויתרה והייתה איתי בזה ממש יד ביד. ואני, קשה לעבוד איתי, אני נאצ*ת. לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה בלעדיה. היא חזרה לברצלונה, ואני הארכתי את השהות שלי כדי לסגור עוד כמה פינות.

פתאום הניכור באירופה קצת חילחל, ועכשיו בלי שלי הרגשתי די לבד. משהו בגרפיטי שהיה בכל פינה על המצב בארץ הצליח לעצבן אותי כבר. חודשיים וחצי אני לא בבית, ורק בא לי כבר להיות שנייה לבד בדירה שלי, עם החתולה והכלב. נראה לי שהייתי לפני מחזור. מי זוכר שהייתי בכלל בים בתאילנד לפני שבועיים, זה מרגיש כמו העונה הקודמת ואני צריכה ריקאפ, כי אין לי מושג מה עשיתי שם, קפצתי משם לפה, עבדתי בטירוף ולא נשמתי לשנייה. אבל פתאום קרה משהו מדהים: ראיתי את הציורים שלי גמורים.

ככה, ארבעה קירות, צבועים מכף רגל ועד ראש.
שמחתי שחפרתי לבחור בחנות הצבעים, ושמחתי ששיניתי את אחד הקירות לציור שונה לחלוטין ממה שתכננתי בסקיצות, ושמחתי שזרמתי עם הצעה שלא היה לי מושג מה היא תביא איתה. הייתי כל כך גאה. ראיתי כל פגם שיש אבל ראיתי גם את כל היופי.
>> Arthina // רחוב Eschilou 36 אתונה //כל הפרטים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• כולי עלמא
• אתונה
• אמנות ישראלית
• ישראלים בחו"ל

שנת 2024 הייתה רעה. רעה מאוד. החטופים עדיין בשבי, מוסדות המדינה סופגים ללא הרף מתקפות מצד הממשל, הקופה הציבורית נבזזת ומעמד הביניים נמחק, ואפילו לא התחלנו את גזרות 2025. בסיטואציה הזאת, מסעדנים ושפים נמצאים בין הפטיש לסדן: הם רוצים לספק את הסחורה, אך ההתמודדות פשוט קשה מדי. מאז תחילת המלחמה נסגרו בעיר יותר מ-60 מסעדות בכל רמה וטווח מחיר, מדוכנים ובתי אוכל קטנים וותיקים ועד ברים ומסעדות שף.

>>"האחים" מכרו כבר 40 אלף חולצות למען העוטף. עכשיו תור הצפון

פרט לקושי הרגשי, סגירת מסעדה כרוכה גם בהפסדים, ככל שזה יישמע מוזר – אי אפשר רק לטרוק את הדלת ולומר שלום לחלום שהתנפץ. השבוע פורסם כי מסעדת סנטה קתרינה נושאת על גבה חובות בגובה 3.2 מיליון ש"ח, מתוכם חוב של 140 אלף ש"ח לעובדים. בקשה שהוגשה לבית המשפט לצורך מתן צו פתיחת הליכים לפני פירוק מבהירה כי אין כאן עניין של חמדנות: שף תומר אגאי "קיבל שכר זעום ביחס להיקף משרתו" והשותף אורי להב "לא קיבל כל תשלום בגין שכר או דיבידנדים ומעת לעת השקיע כספים". לא מפליא ששפים רבים נושאים את עיניהם לאירופה.

בהשוואה לישראל, באירופה ובארה"ב הייאוש יותר נוח. הקושי הכלכלי קיים, אך הוא מאיים פחות, ומוסדות מדינה מתפקדים מקלים על התנהלות מסודרת. מסעדות שרוכבות על גל המטבח הישראלי משגשגות וזוכות לשבחים, והכול היה מושלם אלמלא הפגנות פרו פלסטיניות ואירועי אנטישמיות.

בשנים האחרונות מסעדות ישראליות מצליחות לפרוץ תקרות זכוכית יוקרתיות: שמונה של אייל שני בניו יורק, שבור של אסף גרניט וקבוצת מחניודה בפריז, פריזם הברלינאית של שף גל בן משה (פאסטל) ו-NHome הפריזאית של שף מתן זקן מחזיקות כל אחת בכוכב מישלן. בדירוג המסעדות 50Best השתבצו כבר OPA הטבעונית־אמנותית של שפית שיראל ברגר, OCD של שף רז רהב, וג'ורג' וג'ון בהובלת שף תומר טל, שמסיים את תפקידו בעוד מספר ימים. היבה של יוסי שטרית גרפה את טייטל מסעדת הפיין דיינינג היפה בעולם לשנת 2023 מטעם מגזין העיצוב היוקרתי Interior Design.

על היבול הנאה הזה מעיבות ידיעות שלרוב מוצנעות בתקשורת המקומית, למשל מסעדה ישראלית כשרה בניו יורק שעל חזיתה רוססו כתובות נאצה נגד ישראל ומסעדה בבעלות ישראלית־ערבית בברלין שהושחתה. כדי להמשיך ולקיים את עסקיהם בסביבה שאינה תמיד אוהדת, השפים הישראליים נושכים שיניים. בראיון לעיתון "ישראל היום" העיד גרניט על המתח המורגש בין הישראליות שמשתקפת במסעדותיו למקום שבו הן פועלות. "ביום-יום המסעדות שלי עובדות ומלאות, אנשים באים ונהנים – אבל כן קורה שיש תקריות, כמו מישהו שכתב 'שחררו את פלשתין' על המראה במסעדה שלי בברלין, ובמסעדה בפריז אחד האורחים גילה שהשף ישראלי – אז הוא פשוט קם והלך".

הזהות הישראלית, שלפני השבעה באוקטובר עוד נשאה איכשהו חן בזכות המטבח הישראלי, מקבלת תפנית ככל שהלחימה בעזה מתמשכת. קלארו לונדון, שנפתחה לפני חודשיים, אינה מזדהה כישראלית. לקוח שמעלעל בתפריט ונתקל בסשימי ילוטייל עם טאבולה פריקי עשוי להתרשם שהגיע לעוד מסעדה ים־תיכונית, אחת מני רבות בבירה הבריטית. "הישראליות של קלארו אינה מודגשת בתל אביב וגם לא בלונדון, אבל אנחנו לא מתביישים בה. כמו שבארץ אין אצלנו צ'ייסרים וכפיים, גם בלונדון לא יהיו", נימק השף בפועל טל פייגנבאום בראיון שערכנו עמו.

לעומת בירות אירופה העוינות, אתונה מקבלת ישראלים בזרועות פתוחות. המרחק הקצר מנתב"ג והעובדה שנמל התעופה שלה הפך להאב בעקבות ביטולי קווים של חברות תעופה זרות, ממצבים את יוון בצמרת רשימת יעדי התיירות מישראל. שפים ומסעדנים זיהו את המגמה וכבר אפשר למצוא ביוון ניצני קולינריה ישראלית, בלי לומר שהיא כזו. צביקי עשת בעלי גרקו הקים באי קיאה (Kea) מלון בוטיק לריטריטים עם מסעדת פארם טו טייבל שמוביל בנו, שף אורי עשת (גרינברג בורגר). אייל קיצ'ס, בעלי הדוכן OSU בשוק הכרמל, פתח בשכונה אופנתית במרכז העיר גרסה מקומית לטאפאס בר. בכתבה במגזין אינטרנטי יווני המילה "ישראל" כלל אינה מוזכרת, גם לא בהתייחסות לארץ מוצאו של הבעלים. במקום זאת Via Maris מוגדרת כוורמוטריה עם השפעות מיפן ועד פרו.

שף עידו פיינר (רוברטה וינצ'י, עמק בראסרי) גילה גם כן את הפוטנציאל הטמון בבירה היוונית והוא עומד לפתוח בה מסעדה. בת זוגו ובנותיהם עברו להתגורר בעיר והוא עצמו נמצא על קו תל אביב-אתונה. "בגדול זוהי נטו החלטה עסקית להתפתח. אחרי ארבעה חודשים וחצי במילואים כשהמסעדות עובדות, הבנתי שאנחנו יכולים יותר". מכיוון שמדובר בעיר תיירות כמעט כל השנה, חוץ מהקיץ הבלתי נסבל, לשפים ישראלים לא חסרות סיבות להגיע לכאן: היוונים לרוב אוהדים אותנו או לכל הפחות מבינים ומנומסים, יש להם ראש פתוח לקולינריה מבחוץ, והממשלה מעודדת השקעות בתחום התיירות. עכשיו זאת רק שאלה של זמן מתי יבוא השף הישראלי הראשון מהאיי ליסט ויפתח כאן מסעדה, מלחמה או לא מלחמה.

• אוכלים שותים
• שפים ישראלים בחו"ל
• אסף גרניט
• אייל שני
• גל בן משה
• עידו פיינר
• קלארו
• אתונה

זה כמה שנים שיוון הופכת ליעד הכי נחשק של הישראלים. איי יוון הם המפלט החלומי והניתוק המושלם. ספר חדש,"סיפור אהבה, מסע באיי יוון", מציע מבט אישי ומסלולי טיול ב-23 איים יוונים. הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן ובן זוגה איש התקשורת שמוליק שם טוב לוקחים אתכם למסע בלתי נשכח ב-370 עמודים עשירים במסלולים, סיפורים, המלצות, מפות ותמונות. לקראת הקיץ הם שלחו לנו כמה המלצות ספציפיות ליום הזה שיש לכם באתונה לפני או אחרי האיים. אתם אפילו לא צריכים גזור ולשמור, רק לקחת איתכם את הספר

>> איי יוון מלאים במסעדות מעולות. הנה 5 המלצות של מומחים
>> גם ברביבה וסיליה החליטו לדמיין שאנחנו ביוון בקיץ הזה

בכל פעם שאנחנו עוברים באתונה, בדרך לאחד האיים או בחזרה לישראל, גם כשמדובר בעצירה של שעות ספורות בלבד, אנחנו קופצים לטעימה של קבב יווני.התמכרות לקבב (ולמעשה לבשר בכלל) היא מחלה מוכרת ביוון. אתונה משופעת מסעדות בשר. אחדות ענקיות, אחרות קטנות ומשפחתיות ויש אפילו כוכים קטנים ואפלוליים.יתכן שעברתם לידם ולא שמתם לב אליהם כשטיילתם בעיר, אבל מי שעצר והתיישב לאכול באחד מהם לא ישכח את הטעם לעולם. אפשר לכתוב ספר שלם על הקבב היווני, טעמיו, ההיסטוריה שלו ואופן הכנתו.אבל עד שמישהו יכתוב את התנ"ך של הקבב היווני, הנה כמה טעימות מחמישה היכלי קבב אתונאים.

סאבאס נגד תנאסיס (ולהפך)

אל סאבאס (SAVVAS) הגענו לראשונה בשנות השמונים של המאה הקודמת. רחוב מיטרופוליאוס הצמוד לכיכר מונסטיראקי היה כבר אז מרכז הקבב של אתונה. חמש מסעדות הגישו על שולחנות עטויים מפה משובצת, שהמלצרים פורשים עליהן מפת נייר לבנה, את אותה מנה עצמה: ארבע קציצות קבב שחומות ומתובלות היטב, מונחות על פיתה יוונית (שמכינים אותה אחרת מהפיתה המוכרת לנו, קודם במים רותחים ואחר כך, עם שפע שמן זית, על הגריל). על הבשר הונחו טבעות בצל סגול, עגבניות חרוכות ופטרוזיליה קצוצה. מיצי הבשר ניגרו אל הפיתה, התערבבו בעסיס העגבניה, וביחד עם הבצל הפריך הפכה כל נגיסה לעונג שלא מהעולם הזה.

אנחנו אהבנו במיוחד לשבת אצל סאבאס הארמני, שמגיש את אותו הקבב משנת 1925. מאז ועד תחילת שנות האלפיים אכלנו קבב רק אצלו, ותמיד הזמנו גם פלפלים ירוקים ארוכים (חריפים, לא מתוקים) ו"חוריאטיקי", הסלט היווני שאין שני לו. סאבאס שלט על חצי הרחוב, ותנאסיס (O THANASIS) יריבו שלט על החצי השני, ממש ממולו.

חלפו שנים. בכל פעם שחזרנו למיטרופוליאוס ראינו שהשולחנות של תנאסיס מלאים תמיד, בעל הבית מוסיף עוד ועוד שולחנות, ואילו המלצרים של סאבאס עומדים בצד מבוישים. בסופו של דבר החלטנו לטעום את הקבב של תנאסיס, והסתבר שהוא מעולה.לא היינו היחידים שחשבו כך. עם הזמן תנאסיס השתלט על כל הרחוב, עם מאות שולחנות מלאים בכל עונה. היום O THANASIS הוא מקום העלייה לרגל המרכזי של חובבי הקבב באתונה. אין ספור מנות יוצאות מהמטבח בכל רגע, והן עשויות בדייקנות וטעמן משובח. מומלץ לטעום גם את סלט החצילים, ואל תשכחו בירה קרה להשלמת ההתמכרות המוחלטת.

סאבאס ויתר על התחרות, והעדיף לעבור למקום אחר. אנחנו שומרים לו אמונים ומגיעים אל המסעדה הקטנה והנהדרת שלו בכיכר המרכזית של שכונת נאה סמירני. התפריט שם יותר קרוב למסורת של אסיה הקטנה אבל הקבב אותו קבב והוא פשוט אלוהי, בשתי הגרסאות – עם יוגורט (YAOURTLOU) או בלי.סאבאס פתח עוד מסעדה גדולה ליד מונסטירקי, ברחוב ארמו, ועוד אחת בחלק התחתון של ככר סינטגמה.

קוסטאס 1 וקוסטאס 2

הדעות חלוקות: אבירמה אוהבת לשבת בנחת כמו היוונים (שעה לפחות). שמוליק חושב שהתענוג הכי גדול של חוויית הקבב הוא מנה בפיתה, בעמידה ליד שולחן מוגבה או ליד דלפק מצופה פורמייקה. את החוויה הזאת מזמנות לכם שתי מסעדות רחוב קטנות ומעולות שמגישות מנת קבב שמיימית במחיר מגוחך. לשתי המסעדות קוראים קוסטאס, אבל אין ביניהן שום קשר.

קוסטאס הראשון נמצא ליד סינטגמה, ברחוב פילאלינון 7. מאז 1950 הוא מגיש מנות קבב או סופלאקי חזיר בכמויות של סרט נע במפעל והטעם נהדר.קוסטאס השני נמצא בקצה רחוב ארמו, מאחורי הכנסייה המרכזית של אתונה, (כיכר אגיוס איריניס 2). המסעדה היא בעצם כוך קטן, ומשתרך אליה תמיד תור עצום. הקבב פשוט מדהים. הסוד של קוסטאס – תוספת של רוטב עגבניות ייחודי וחמצמץ. המנות בפיתה קטנות יחסית, ולמי שבא ממש רעב כדאי להזמין מראש שתי מנות.

לפטריס (LEFTERIS O POLITIS)

עוד מקדש קבב אתונאי עם תורים אינסופיים נמצא בסמטה קטנה (Satovriandou 20) מאחורי כיכר אומוניה. לפטריס מגיש את הקבב שלו עם רוטב עגבניות חריף, והטעם העז נשאר בחך שעות ארוכות. קחו מנה או שתיים, עימדו עם כולם בכניסה לצד השולחנות המוגבהים, ואל תשכחו ללקק את האצבעות. טעים-טעים.

>> עוד על מאכלים יווניים מסעדות מעולות וטיולים ב-23 איים יוונים בספר "סיפור אהבה מסע באיי יוון".הספר אזל בחנויות, ניתן לרכישה רק באתר ומגיע עם שליח עד הבית

• אוכלים שותים
• קבב
• אוכל יווני
• יוון
• אתונה