תחשבו על מספר. שימי אטיאס (48) הוא אמן חושים ומנטליסט, מה שאומר שהוא יודע שאתם קוראים את המדור הזה. הוא פרץ לראשונה כשהגיע למקום הרביעי בריאליטי "אורי גלר מחפש את היורש" מ-2006, שיתף פעולה עם נמרוד הראל בתוכנית "המופע הבלתי נתפס" והשתתף בעונה השנייה של הריאליטי "גולדסטאר". גר עם אשתו ושלושת ילדיו בעיר, והאם המספר שחשבתם עליו הוא שבע? בין אם כן ובין אם לא, את הופעותיותוכלו למצוא כאן.

1. שכונת בבלי

אני מת על השכונה שלנו. לדעתי מרוב שאני מדבר עליה יש לי חלק בעליית מחירי הדירות כאן. בגיל 25, כשעברתי לתל אביב בסטטוס רווק, כבר חיפשתי דירה בשכונה. יש לה איזה צביון שיותר קרוב לקיבוץ מאשר לשכונה בתל אביב. הקהילה כאן מאוד מחוברת ומגובשת, ולמרות שזו שכונה גדולה, התחושה היא שכולם מכירים את כולם. לא סתם הכינוי של השכונה הוא ״קיבוץ בבלי״.

2. פארק הירקון

אני גר סמוך לפארק ומאוד אוהב אותו. כבר 20 שנים שאני רץ בו 3 פעמים בשבוע. כשאני רץ אני חולם חלומות ומסדר את הראש. חלק גדול מהקטעים שאני מבצע עלו לי תוך כדי ריצה בפארק. מבחינתי זה זמן ניתוק מכל רעשי הרקע. האזור שאני הכי אוהב לרוץ בו זה גבעת המופעים. כמעט כל יום בקיץ יש שם הופעות ענק, וכיף לרוץ ולראות כל יום איך מחליפים את במות והעיצוב של המופע. בכלל יש עוצמה גדולה לרוץ סביב מתחם הופעות תוך כדי ההכנות למופע, לא פעם על הדרך אני גם מרוויח תוך כדי ריצה איזה באלנס. השנה יצא לי את פאר טסי, אביב גפן ונעה קירל.

3. חוף הצוק

זה ידוע שאין על החופים של תל אביב, ושישי אחר הצהריים זה הזמן המועדף שלי בשבוע, כשהרוגע נוחת על העיר. אני מאוד אוהב לקבל את השבת עם המשפחה בחוף הצוק. הילדים גם מצאו פינה סודית, אני לא יכול לתאר לכם איפה כי היא כבר לא תהיה סודית. רק אגיד שמהכניסה לפנות ימינה, ולספור 350 צעדים. הבילוי בשישי בחוף זו גם הזדמנות בשבילי לרוץ כמה קילומטרים לפני שאני יושב במסעדה, ומעלה הכל בחזרה.

4. דיזנגוף סנטר

המבוך הגדול בעולם. מדהים איך לפני שנים הספידו את הסנטר והוא חזר בגדול. לא משנה כמה קניונים ומרכזים יקומו, דיזנגוף סנטר זה סמל תל אביבי, מקום שתמיד כיף לבקר בו. התאהבתי בדיזנגוף סנטר לפני המון שנים כשהשתתפתי שם בפסטיבל, כאשר 3 פעמים ביום תלו אותי בגובה עשרות מטרים, כפות בכותונת משוגעים, והייתי צריך להשתחרר בפרק זמן קצוב. עד היום שאני מטייל בסנטר חוזרים לי פלאשבקים מהקטע ההזוי הזה. אני חייב לומר שגם אחרי מאות ביקורים אני תמיד מסתבך ולא יודע מאיפה נכנסתי ולאן הגעתי. אבל זה חלק מהייחוד שלו ויש בזה משהו מגניב.

5. החלוצים 56

בגיל 13 ההורים שלי הביאו אותי פעמיים בשבוע מקרית אתא לרחוב החלוצים 56 בתל אביב. היה שם בית ספר לאומנות חושים (אני כותב את זה וחושב איזה מצחיק זה נשמע, ממש ממשפחת הארי פוטר), בשנות ה-90 הדרך מהצפון לתל אביב הרגישה כמו נסיעה ממדינה למדינה, לפחות לתחושתי. שם למדתי את הבסיס של כל מה שאני עושה היום. גם היום, אחרי מעל 35 שנים, בכל פעם שאני עובר בסביבה אני הולך לראות מה קורה שם וזה מרגש אותי עד היום. שם התחילו לצמוח חלק גדול מהחלומות שלי.

מקום לא אהוב בעיר

ללא ספק השיפוצים בכל העיר ועבודות הרכבת הקלה, אבל היחס שלי לזה הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד כל העיר בעבודות ובשכונה האהובה שלי כל בניין שני עובר תמ״א, וזה מאוד מאוד קשוח לכל השכונה, אבל זה ברור שהמטרה טובה. בעוד כמה שנים, לפחות בעניין התחבורה הציבורית, נוכל להרגיש את היתרונות. כן חבל לי שזה לא נעשה בתקופה של הקורונה למשל, שהרחובות היו ריקים ויכלו לתקתק את העבודות ולחסוך הרבה מהברדק שקיים עכשיו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כמה שאני אוהב אותו – ברי המלך, מגיל צעיר הייתי במאות הופעות שלברי סחרוף. בשנתיים האחרונות עקב המלחמה הארורה כבר לא הלכתי. לפני שבועיים הייתי ברידינג 3 וברי הפציץ שעתיים וחצי! כמו יין טוב, ברי רק משתבח עם השנים. לרגע אחד שכחתי מכל השנתיים האחרונות ונהניתי בטירוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מודה שהיה לי קשה לקבל כוח או השראה. המציאות נתנה לי להבין שאנחנו עם מיוחד וחזק אולי יותר מכל עם אחר בעולם. הראיונות עם החטופים שחזרו, הניצולים, חיילנו גיבורי העל נתנו לי תקווה. תמיד אומרים שבתקופה כזאת זה זמן ליצור. אני לעומת זאת בשנתיים האלו הרגשתי משותק ובלי קול. כמה שניסיתי לא היה שום חשק לא ליצור ולא לעשות כלום. שנתיים של כאב לב בלתי פוסק. ויחד עם זאת תחושת גאווה עצומה בעם שלי, בחיילנו ובכוחות הביטחון הגיבורים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אנחנו מדינה עם הרבה צורך בהתנדבות, אז אזכיר 2 ארגונים שמאוד קרובים לליבי.וראייטי ישראלועזר מציון. שני ארגונים שכל מה שנשאר לי זה להוריד את הכובע בפני האנשים היקרים שמנהלים אותם ועושים עבודת קודש. כל מה שאכתוב לא יספיק להעביר את הערכה שלי אליהם. אמרתי כבר שאנחנו עם מיוחד?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שם קוד העסקים הקטנים. יש כל כך הרבה עסקים קטנים וייחודיים שאתה יכול למצוא רק בתל אביב. לרוב מנהלים אותם אנשים מבוגרים שכל חייהם בחנות. אני לא מדבר על מישהו ספציפי אלא על כל מי שנכלל בקטגוריה הזאת. אני חושב שאחרי שנתיים של קורונה ועוד מעל שנתיים של מלחמה. אלו לפעמים הופכים להיות האנשים השקופים. להיכנס, לקנות משהו ולתת מילה טובה פשוט ממלא את שני הצדדים.

מה יהיה?
שניה אני אתלה נבואה שנפתח בעתיד.

• העיר שלי
• בבלי
• פארק הירקון
• דיזנגוף סנטר

מי:ערן לונה(51)
איפה: ועידת קטוביץ'
ותק: 51 שנה
מטראז': 90 מ"ר

הגיל של ערן שווה למספר השנים בהן הוא חי בבית הזה, כלומר, הוא מעולם לא עזב את בית הוריו. עד לפני שנתיים וחצי אימו עוד התגוררה איתו' וכשנפטרה, הוא עשה ריענון משמעותי לחלל שהעניק לו את הצבע שלו, תרתי משמע. ערן בהכשרתו מעצב אופנה, והוא חלק עם אימו אהבה משותפת לטקסטיל, לוינטג', לציור ולסגנון אירופאי קלאסי, בהם ניתן להבחין בכל פינה בבית.

>> איך נראית דירה של בעל בית קפה בלב העיר? בטח לא איך שחשבתם
>> מירושלים באהבה: כל הקסם של שכונת שפירא בבית אחד קטן ומתוק

"כשנכנסים לבית הזה נכנסים לעולם אחר", מספר ערן. "במיוחד בהשוואה לשדרה הירוקה והשקטה שמחוצה לו. הוא בעצם בר לא רשמי, שגם נראה ומרגיש כמו בר קוקטיילים אירופאי מהמאה ה-19, ואני מארח בו לפחות חמש פעמים בשבוע אם לא שבע".

הסלון

"את הריהוט בסלון הראשי אמא שלי הכינה אצל נגר, ואני ריפדתי מחדש בבד פרחוני שיתאים לגוון הוורוד של הקיר. גופי התאורה והשטיחים נקנו בשוק הפשפשים, ועל השידות מפוזרים כלי קרמיקה ישראלית וכלי זכוכית מורנו. אמא שלי ציירה את כל הציורים שעל קירות הבית, מלבד כמה שאני ציירתי בעצמי, כמו ההומאז' ל'נערה עם עגיל הפנינה'".

פינת הישיבה

"את הכורסאות והשולחן אמא שלי קנתה כסט, אליו הוספתי ספה שקיבלתי מחברה וריפדתי. עליה כריות שהן חיקוי של הרמס שהזמנתי מעלי אקספרס. בימים יפים אני פותח את החלון ומוסיף את כריות הישיבה על המעקה, מה שמשנה לחלוטין את האווירה בחלל הבית. על השולחן תמיד יהיה לי מפיץ ריח, נר, מאפרה, וכלי עם סיגריות מגולגלות – הכל מתוך המחשבה על חווית האירוח המושלמת".

הבר

"הייתה חייבת להיות בבית הזה עמדת בר, כי אלכוהול הוא חלק בלתי נפרד ממנו. תמיד בדקנטרים יש ליקר דובדבנים בייתי לצ'ייסרים, בכלי הקריסטל אוסף גפרורי וינטג' לסיגריות, ומאחורי הדלפק אוסף בקבוקי האלכוהול. הוויטרינה מלאה בסטים של כלי קרמיקה ופורצלן יוקרתיים שאמא שלי אספה, חלקם נדירים ויקרים מאוד".

פינת הקריסטלים ושולחן השחמט

"על השידה ובתוכה יש אוסף כלי קריסטל ענק שאמא שלי התחילה ואני המשכתי, לצידם פמוטים פולניים, גופי תאורה מהפשפשים, וואזה עם פרחים. תמיד יש אצלי פרחים בבית שאני מפזר בפינות שונות ומחליף כל יום רביעי, כשהעוזרת מגיעה. לצד השידה, שולחן שחמט שאת הפלטה שלו אמא שלי הביאה מספרד, אליו התאמתי שרפרפים מהבית של סבתא ששיפצתי וריפדתי מחדש".

פינת האוכל

"פינת האוכל היא הלב של הבית. במרכזה עומד כלי הגשה בקומות, כמו זה שהיו מגישים עליו בראנצ'ים בארמונות. תמיד היה לי חלום לאחד כזה. את השולחן והכיסאות אמא שלי קנתה כסט, כשאת הכיסאות ריפדתי מחדש בבד כחול יוקרתי. השטיח הוא חלק ממהדורה מוגבלת של שטיחי כרמל שאמא שלי ראתה בתערוכה ואיכשהו הצליחה להשיג אותו".

המטבח

"את המטבח צבעתי בכתום, והוא מלא בכלים של אמא שלי – מעל הארונות אוסף כלי אמייל משנות ה-70, על הקיר תלויים כלי עץ מסורתיים שקיבלה במתנה, ובארונות כלי קרמיקה עתיקים ומאות סוגי תבלינים. על השיש, צנצנות בהם אני רוקח סירופים לקוקטיילים, ומקינטה של דולצ'ה וגבאנה שהיא אחד הפריטים האהובים עליי בבית".

חדר השינה

"חדר השינה שלי היה חדר השינה של אמא שלי, ששינתי אותו לגמרי כשנכנסתי אליו. כשהייתי במדריד, ביקרתי בארמון שהיה בו חדר שכולו כחול שנחרט לי בזיכרון, והיה ההשראה לעיצוב החדר הזה. כל רהיטי העץ הם סט שאמא שלי הכינה אצל נגר לפני עשרות שנים. מעל המיטה הוספתי בד כדי שבאמת ארגיש בארמון, על פינת האיפור אוסף הבשמים שלי, ועל השידה שמתחת לחלון אוסף פסלים מיוון וקפריסין".

חדר הרחצה

"אני מאוד אוהב מכוני ספא, ורציתי להפוך גם את חדר הרחצה שלי לאחד כזה. בשידה מגבות כחולות לאורחים, מפיצי ריח, וכלי אמייל עתיקים ששימשו בעבר ככלי רחצה. בפינה הוספתי כורסא שמתאימה למגבות, ואת ברז הכיור החלפתי לברז וינטג' מכרום שמתאים לסגנון".

חדר השינה הישן

"חדר השינה הישן שלי משמש אותי היום לאחסון ולתפירה. בגיל 20 ציירתי על התקרה שלו ציור ענק בהשראת ציור שראיתי בוותיקן, אותו עטפתי בבד סאטן שמכסה את התקרה כולה. במרכז הציור תליתי כדור דיסקו, שהשילוב ביניהם הוא פשוט ממש אני. הוויטרינה שבחדר מלאה באוסף קוקה קולה שהתחלתי לאסוף כשהייתי בצבא, כבר אז נמשכתי למותגים, ללוגואים, לסמלים שהופכים לאייקון".

הכניסה

"את הכניסה צבעתי בכחול, בגוון זהה לזה שבחדר השינה. על הקיר תליתי שלט ישן שמצאתי עם שם הרחוב שלי, מראה ופמוט שקניתי בשוק פשפשים בספרד, ואריחים שהבאתי מפורטוגל. בפורטוגל התאהבתי לגמרי, ובעוד מספר חודשים אני עתיד לעבור אליה, ולהעביר יחד איתי את הבית כולו".

• דירה להכיר
• דירות בתל אביב
• בבלי
• עיצוב הבית
• עיצוב פנים

1. מתחם צוותא/בית ציוני אמריקה

כל הפעמים הראשונות שלי בסטנדאפ היו ב-50 המטרים שבין צוותא לבית ציוני אמריקה. הפעם הראשונה בבמה פתוחה, הפעם הראשונה במופע יחיד, אפילו הפעם הראשונה אחרי הקורונה. לשמחתי אני מגיע אליהם היום לא מעט למופעי יחיד מול אולמות מלאים, אבל בכל פעם שאני עובר במסדרונות של אחד מהמקומות האלה אני מתמלא נוסטלגיה ומתגעגע קצת לתמימות של ההתחלה, כשהיינו מוכנים לא לישון כדי להופיע מול 13 אנשים ב-1 בלילה בערב חובבים בשם האהבה המטורפת שלנו לשמוע צחוק מהבמה.אבן גבירול 30/דניאל פריש 1

2. דיזנגוף סנטר

הכי קלישאתי שיכול להיות אבל בעיניי אין מקום יותר תל אביבי מזה. הדירה הראשונה שלי בעיר הייתה לידו ובאופן מאוד דבילי זה גרם לי להרגיש מאוד תל אביבי די מהר, כי בתור ילד מכפר סבא, כשהיינו רוצים לבוא לתל אביב, זה תמיד היה לסנטר. זה גם מקום שכיף להיות בו, כי אתה בא לקנות משהו ומקבל בחינם את ההפעלה "חפש את היציאה בצד הנכון של הכביש" שמעבירה אחלה של אחר צהריים.דיזנגוף 50

3. השופטים

המקום הכי כיף שיש לשתות בירה אחרי הופעה. אני אוהב מקומות שלא מנסים להתחכם – זה בר כמו שבר צריך להיות, מקום נוסטלגי שמגיש אלכוהול עם אווירה של המון חיים גם בשעות המאוחרות של הלילה. יש להם גם נקניקיות חלום ששוות את הרגשות אשמה של נקניקיות ב-12 בלילה אחרי שעברת את גיל 30.אבן גבירול 39

4. קפה בבלי

כל אחד צריך את הקפה מתחת לבית, אז זה היה שלי. בית קפה הכי פשוט שיש בבעלות משפחתית של אנשים מדהימים, אין בו שום דבר נוצץ או היפסטרי, רק אחלה של קפה, אחלה של יחס אישי ואחלה של סנדוויץ' טונה בלחם שחור. כתבתי שם המון חומר להופעה ואני מפחד שבשלב כלשהו הם יתחילו לדרוש תמלוגים.הרב הרצוג 24

5. חוף רידינג

החוף ה"סודי" של ת"א שנמצא בין רידינג לתל ברוך מול שדה דב. אולי אחד החופים היחידים בעיר שבאמת אפשר למצוא בהם פיסת חול לא עמוסה באמצע הקיץ. גיליתי את החוף הזה רק בשנים האחרונות (שזה די מוזר כי אין שום בעיה לגלות אותו). זה המקום האהוב עלינו בתור משפחה, לבוא על אופניים, לראות שקיעה, ואם הייתה שם שמשיה הוא היה בכלל מושלם. מצד שני אם הייתה שם שמשיה הוא לא היה ריק. אז קנינו שמשיה להביא איתנו.

>> גיורא זינגר מופיע בגריי תל אביב (9.5) ובבית ציוני אמריקה (27.5). בהופעה האחרונה שלו, ממש שלשום, הוא איתר בקהל את רומן זדורוב. וככה זה נראה:

• העיר שלי
• חוף רדינג
• צוותא
• בית ציוני אמריקה
• דיזנגוף סנטר
• בבלי

אנחנו כותבות את זה שוב ושוב, ונמשיך לכתוב את זה עד שהמצב יתוקן: אין מספיק רחובות על שם נשים בתל אביב. אפילו לא קרוב להיות מספיק. זה מכעיס, זה מקומם וזה בלתי נתפס שהשנה היא 2022 ואנחנו עדיין צריכות להיאבק על יצוג שוויוני בהנצחה. אלא שעכשיו לשם שינוי יש משהו קטן שאנחנו יכולות לעשות בקשר לזה:עיריית תל אביב-יפו מפרסמת קול קוראלבחירת אישיות שעל שמה ייקרא רחוב בשכונת בבלי.

מדובר ברחוב קטנטן שנושא באופן זמני את השם הנהדר 1318, והוא יוצא מרחוב הרב ניסים שתוחם את השכונה אל רחוב יוסף פעמוני. במסגרת אתר הפיילוט לשיתוף הציבור, מבקשת העירייה להציע שמות לוועדת השמות: "חשבו על אישיות משמעותית ומעניינת, הציעו אותה (מומלץ לוודא שאין כבר רחוב על שמה) וכתבו לנו מדוע אישיות זו נבחרה", נמסר בהודעת העירייה. עוד מדגישים בהודעה כי ניתן להציע רק אישיות אשר חלפו לפחות חמש שנים ממועד פטירתה, וכי "ההחלטה מסורה לשיקול דעת העירייה ואין הכרח כי תיבחר אישיות מתוך השמות שהוצעו".

שולמית אלוני

האמת היא שלא ברור כיצד עוד לא הונצחה בתל אביב, האישה שגילמה את מהות השמאל במיטבו ושינתה את פני הפוליטיקה הישראלית. מה שכן, יכול להיות שמגיע לה רחוב קצת יותר משמעותי.

רונית אלקבץ

עיריית תל אביב-יפו אמנם קראה על שמה בית ספר בשנה שעברה, אבל למה לא רחוב? לשחקנית הכי גדולה ואולי גם חשובה שהיית כאן מאז גילה אלמגור, ראויה הנצחה עירונית נוספת.

גליה יהב

למה שלא יהיה רחוב על שם מבקרת האמנות הכי טובה שהייתה כאן? אפשר אפילו לקשט אותו באמנות שגליה הייתה אוהבת ולהפוך אותו לרחוב בוטיק. ואת זה היא הייתה שונאת.

רמה מסינגר

אחת השחקניות האהובות ביותר בעיר בשנות ה-90' וה-00', מותה הותיר רבים שבורי לב וגדע באיבה קריירה מרהיבה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.

אורנה פורת

יש רחוב אורנה פורת בחולון, יש רחוב אורנה פורת בראשון לציון ואין רחוב אורנה פורת בתל אביב, למרות שהעיר הייתה הבית של תיאטרון הילדים במשך עשורים. למה שלא יהיה רחוב אורנה פורת בתל אביב? למה לא באמת.

>> אתר שיתוף הציבור של עיריית תל אביב: הצביעו והשפיעו

• הבועה
• ❤ תל אביב
• רחובות בתל אביב
• בבלי
• נשים

1. רחוב המלך כורש

הדירה הראשונה שלי בת״א. זה היה בתחילת עידן הדירות המחולקות אבל בתקופה שהמחירים בעיר היו עדיין שפויים. חזרתי אחרי שנתיים מניו יורק ולשמחתי מצאתי דירה בקומה ראשונה עם מרפסת טובלת בהמון ירק שעלה מלמטה, והיה חלק מסוכה שהייתה לשכנים שגרו מתחתיי בדירת הקרקע – שהייתה לא יותר מחדר קטנטן עם חצר שבה הם ישבו רוב היום בלית ברירה. הבעיה הייתה שהיו לי שתי חתולות ואחת מהן הייתה אלרגית לצמח המטפס. לכן חיכיתי לסופ״ש שהשכנים מלמטה לא יהיו והורדתי את כל השיח. כשהם חזרו הם היו שבורי לב לגלות שאין להם סוכה יותר ופינת החמד שהייתה רוב הבית שלהם – לא קיימת עוד. עד היום לא גיליתי להם שאני הייתי זה שהרס להם את הבית. אני מקווה שהם לא קוראים טיים אאוט.

2. סטודיו B

אני עוד זוכר את סטודיו B הראשון בארלוזורוב 80. אולם בודד קטן ומעופש שאליו הגיעה כל מי שרצתה להיות רקדנית באיזו להקת מחול קיקיונית בת״א. מאז נדדתי עם הסטודיו לכל הלוקיישנים במתחם ארלוזורוב אבן גבירול כדי לעשות שיעורי בלט, ג׳אז, אירובי ומה לא? אפילו כשגרתי מחוץ לעיר, הייתי מגיע לשיעורי המתיחות האיומים והלא נגמרים של רותי פורברג שהתחנכה כנראה במזרח גרמניה. חיפושי החנייה בעמנואל הרומי יזכרו לעד בתור הסיוט של החיים.
ד"ר ג'ורג' וייז 20

3. אבו חסן

לא היה ולא יהיה חומוס טוב יותר ובלוקיישן טוב יותר מחומוס אבו חסן. הקטן לא הגדול. זה שברחוב הדולפין. עד היום כשיש לי בוקר פנוי אני נוסע במיוחד את כל הדרך מצפון העיר עד ליפו בשביל לאכול צלחת מסבחה בחדר קטן מלווה בצעקות המלצרים שלא התחלפו ב-20 השנה האחרונות, מה שמעניק לחומוס טעם מיוחד במינו. אם יש תור, אפשר ללכת לשבת בין הווילות המפוארות שבנו לעצמם הג'נטריפיקטורים היהודים בעג׳מי או בפארק מול הים.
הדולפין 1

4. פסל הטייסים בגן העצמאות

מי מאיתנו לא הלך עטוף בייסורים ורחמים עצמיים מול הים ובכה על מר גורלו? אז אם אתם רוצים לשדרג את החוויה, תעלו לפסל הטייסים בגן העצמאות, תדלגו מעל הגדר, שבו מול הים ותקבלו חוויה כפולה. גם נוף מרהיב מדרום ומצפון וגם אתגר בעישון סיגריה ברוח הבלתי אפשרית. יותר מייסר מזה – אין.

5. בבלי

התחלתי בדירה הראשונה בעיר ואסיים בדירה הנוכחית. לפני שנתיים נולד לנו ילד ראשון וגרנו אז בצפון הישן בדירה שאילו זה היה תלוי בי, היו מוציאים אותי ממנה בשק גופות. אבל מה לעשות שהדירה נמכרה ונאלצנו לחפש מקום שיהיה נוח לגדל בו ילד. כך קרה שהתגלגלנו לבבלי. סהדי במרומים שזה היה המקום האחרון עלי אדמות שרציתי לגור בו, אבל אחרי שראיתי יותר מ-50 דירות ברחבי העיר, הבנתי שאין ברירה. בימים הראשונים אחרי המעבר, לא יצאתי מהבית ושבועות אחר-כך כששאלו אותי איפה אני גר, עניתי ביהודה מכבי. היום, אני חייב לומר שבבלי נכנסה לי ללב. איך שעוברים את דרך נמיר ההומה, כאילו עוברים את הארון של נרניה לשכונה שקטה וירוקה עם דירות מרווחות ומדרכות רחבות שהנס הכי גדול בה הוא שתמיד יש שם חנייה. מי צריך יותר?

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• אבו חסן
• חנוך לוין
• גן העצמאות
• בבלי