מכל ההגדרות שסוג הדוקו הביזארי זוכה להן, אנחנו הכי אוהבים את "דוקו-WTF". אלו הדוקומנטרים שמציגים סיפור כל כך מופרע, עד שהוא לא יכול לבוא בשום פורמט לא תיעודי, כי אף אחד לא יקנה את התסריט. סיפורים כל כך הזויים מהעולם האמיתי שהם חייבים להיות אמיתיים. "טייגר קינג" או "אל תתעסקו עם חתולים" הם שניים מהמוכרים בז'אנר, וכמותם, גם "המלכים של טופלו: מכתבי הרעל" הולך להפוך לדוקומנטרי הזה שאתם שומעים אנשים שואלים "תגיד, ראית את ההזיה הזו בנטפליקס?".

>>ארץ נהדרת מציגה: המופע המדהים של המדינה שמתעלמת מהמציאות

אתם לא באמת מוכנים לזה. אף אחד לא יכול להיות מוכן לזה. אנחנו לא בטוחים שאפילו המשתתפים בסדרת הדוקו הביזארית הזו מוכנים אליה. אולי הדרך הכי טובה לגשת אליה היא לא לדעת כלום, כך שעם ניסיון לא לספיילר אף אחד מאינספור הטוויסטים בסדרה, ננסה להסביר את המתרחש על המסך בעזרת שם הכותר בלבד – "The Kings of Tupelo" מתייחס לעיר הולדתו של אלביס, מקום בו התפתחה תרבות הערצה קיצונית למלך הרוקנ'רול. בשם המקורי, מכנים את הסיפור "סאגת פשע דרומית", כך שאתם הולכים לקבל סיפור פשע מורכב ומוזר בכיכובם של אנשי הספר של אמריקה. לא בדיוק רדנקים, אבל בהחלט אנשים צבעוניים. ובואו רק נגיד ש"מכתבי הרעל" שבשם העברי אפילו לא מופיעים עד סוף בפרק הראשון.

הדוקומנטרי הופקד בידי צמד היוצרים מאוד מנוסה ואהוב בנטפליקס, האחים צ'אפלן ומקליין וואי, שאחראים יחדיו על סדרת סרטי "הסיפור שלא סופר" (Untold) שהורכבה מ-16 סרטים דוקומנטרים שונים, כמו גם על הסדרה "ארץ פרועה מאוד. הם גם האחיינים של קורט ראסל, אבל זה פרט שולי. הסיפור אותו הם מגוללים כאן מלא דמויות מצוינות, טוויסטים מעניינים והמון כיף לבינג' קצר של 3 פרקים. ושוב פעם, תודה לדרום ארה"ב שמספקים לנו את הרגעים הכי WTF על המסך.
המלכים של טופלו: מכתבי הרעל, 3 פרקים,עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• ביזאר
• אלביס

בשביל רובנו נטפליקס הוא מקום לצפייה בתוכניות גדולות שיכולות להיות שיחת היום במשרד, ספיישלי סטנדאפ של קומיקאים מפורסמים וסרטים עתירי תקציב. אבל יש גם דברים מוזרים יותר בנטפליקס. ולא, אנחנו לא מדברים על הסדרה על הילדים והמפלצות בשנות השמונים. אנחנו מדברים על הזיות כמו…

>>מצעד הפזמונים: דירגנו את השירים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי

צ'סטנאט נגד קוביאשי

מי לא אוהב לראות ספורט תחרותי בשידור חי? הרבה אנשים, אבל יש גם כמות נכבדת שאוהבת, והם בדרך כלל לא רואים את זה בנטפליקס, אלא באחד מערוצי הספורט בכבלים, לווין או סטרימינג. אבל מה אם הם רוצים לראות תחרות אכילת נקניקיות בין שני אגדות בתחום? ובכן, בשני בספטמבר השנה נטפליקס הציגו שידור חי של "Chestnut Vs Kobayshi: Unfinished Beef", תחרות אכילת נקניקיות בין האלופים ג'ואי "צ'סטנאט" וטקרו קוביאשי. אכילת נקניקיות תחרותית היא דבר מקובל באמריקה המופלאה, והספיישל כלל גם קטעים דוקומנטריים, תחרות אכילת כנפיים והנחייה של הקומיקאי רוב ריגל. הספיישל עדיין זמין לצפייה, אבל זה לא אותו דבר כשהם לא דוחפים את הנקניקיות האלה לפה בשידור חי!

חיות דייטים

ריאליטי הדייטינג הוא ז'אנר פופולרי ברחבי העולם, אבל כל ז'אנר צריך קצת חדשנות. אז יש את "חתונה ממבט ראשון" או "המעגל" של נטפליקס, שמשלבים שינויים שונים בפורמט הישן. ויש את "חיות דייטים" שמוסיף איפור מפלצות ברמת קולנוע. בתכנית הזאת, אנשים רגילים יוצאים לבליינד דייט עם אנשים רגילים אחרים, אבל במהלך כל הדייט הפנים שלהם מוסתרים בעזרת איפור שהופך אותם ליצורים חצי-אדם חצי חיות/מפלצות מעוותים. אם אתם אוהבים ריאליטי וסרטי מד"ב/אימה – זו התכנית בשבילכם! התכנית שודרה במקור בערוץ 4 הבריטי, אך נטפליקס ראו בה פוטנציאל וחידשו אותה לעונה נוספת ב-2021.

מאסטר הפיניאטה

עוד ריאליטי, הפעם ממקסיקו. בין המסורות הרבות המזוהות עם מקסיקו, הפיניאטה היא הזכירה מכולן: קישוט צבעוני בצורת חיה או כוכב המלא בממתקים, שילדים יכולים להכות וכך לספק את הצמא שלהם לאלימות וסוכר. תכנית הריאליטי המקסיקנית "מאסטר הפיניאטה" (או בספרדית "!Dale! Dale! Dale") היא לצערנו, לא תחרות לראות מי יכול להשמיד פיניאטה מהר יותר, אלא דווקא תחרות בין בוני פיניאטות. אוף, רצינו אלימות! לפחות פאנל השופטים מורכב כולו מילדים, וכן הפיניאטות אכן נהרסות בסוף בפיצוץ מטורף.

המפלצת של פרנקנשטיין, פרנקנשטיין המפלצת

לא רק ריאליטי בנטפליקס יכול להיות מוזר. קחו לדוגמא את ספיישל הקומדיה בין חצי שעה עם השם המפוצץ "המפלצת של פרנקנשטיין, פרנקנשטיין המפלצת", בו כוכב "דברים מוזרים" דיוויד הארבור מגלם את עצמו (סוג של) כשחקן שמציג לנו מחזה מצולם על פרנקנשטיין שאביו (גם הארבור) יצר בשנות השבעים. הסרט משלב קטעים מוקומנטריים, וקטעים מהמחזה עצמו, בו הארבור מגלם שחקן פלצן בסגון אורסון וולס שהכול משתבש לו. אלפרד מולינה והקומיקאית קייט ברלנט גם משתתפים, ואפשר להגיד שזה בהחלט היה ניסוי של נטפליקס ליצור משהו מוזר במיוחד. קצת כמו ד"ר פרנקשטיין!

דולי פרטון: כריסמס בכיכר

כולם אוהבים את דולי פרטון, זמרת הקאנטרי המוכשרת שכתבה וביצעה עשרות להיטים. אבל האם הייתם רואים סרט כריסמס מעפן בהפקתה וכיכובה? ב-2020 נטפליקס קיוו שכן, ושיחררו לאוויר העולם את "כריסמס בכיכר", סרט חג מולד קלישאתי עם שירים של דולי פרטון והופעה שלה בתור מלאך חג מולד מכושף שצריך ללמד את כריסטין ברנסקי ("הטובות לקרב") את משמעות החג. אמריקאים רגילים לדרעק כזה בערוצי "הולמארק" ו"לייפטיים" שלהם, אבל עד שנטפליקס הגיע לחיינו, לא יכולנו להנות מיצירות כאלה בישראל. ועכשיו, לצערנו, אנחנו יכולים.

ספיישל יום האהבה הגדול והסקסי של מייקל בולטון

הספיישל הבא כמעט מרגיש כמו פרודיה על הקודם, למרות שהוא יצא שלוש שנים לפניו. סקוט אוקרמן, יוצר הפודקאסט "קומדי באנג באנג", ושלישיית ה"לונלי איילנד" מ-SNL, יצרו את הספיישל הקומי הזה בכיכובו של זמר האייטיז הצ'יזי מייקל בולטון, שזכור בארץ פחות או יותר כזה ששר את שיר הנושא של הסרט "הרקולס". זה ספיישל מוזר, אבל גם אחד הדברים המצחיקים ביותר ששודרו בנטפליקס, עם הופעות אורח של אנדי סמברג, טים רובינסון מ"די שיגעת!", שרה סילברמן ואריק אנדרה. זו פרודיה נהדרת על ספיישלים לחגים, שכיף לראות לפחות פעם בשנה.

הדמויות

ואם כבר מדברים על טים רובינסון, תהיתם פעם איך הוא קיבל תכנית משלו בנטפליקס? כלומר, "די שיגעת" היא אחת מתכניות המערכונים הטובות ביותר של השנים האחרונות, אבל מה שכנע את נטפליקס לקחת על צ'אנס על קומיקאי שהיה עונה אחת ב-SNL ופוטר? התשובה היא תכנית המערכונים הניסיונית של נטפליקס The Characters בה קומיקאים מבטיחים כמו רובינסון, לורן לאפקוס וג'ון ארלי, קיבלו חצי שעה לעשות מה שבא להם ולגלם כמה שיותר דמויות משוגעות. הפרק עם רובינסון הוא בהחלט הטוב ביותר, ולכן הוא קיבל תכנית משלו, אבל כל הפרקים מכילים טירוף קומי שקשה למצוא היום בנטפליקס.

מה ג'ק עשה?

דייוויד לינץ' הוא אחד היוצרים החשובים ביותר של המאה העשרים. הוא גם אדם מאוד, אבל מאוד מוזר. הוא יצר את "טווין פיקס" וסרטים כמו "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב", ומעלה סרטונים שלו מדבר על מזג האוויר ליוטיוב. ב-2017 נטפליקס נתנו לו תקציב לסרט קצר בשם "מה ג'ק עשה?" בו לינץ' מגלם בלש שחוקר קוף. הסרט הוא בעצם 17 דקות של לינץ' מדבר עם קופיף קטן בשחור-לבן, והוא קיים בנטפליקס כדי שתוכלו לצפות בו מתי שאתם רוצים. מוזר… אבל לא הדבר הכי מוזר שדייוויד לינץ' עשה.

נערת סוס

אליסון ברי, שפרצה לחיינו ב"קומיוניטי", כיכבה בכמה וכמה סרטים בקריירה הצעירה שלה. אבל המוזר מביניהם הוא כנראה "נערת סוס", סרט דרמה/ מותחן פסיכולוגי על בחורה ביישנית שמאוד אוהבת סוסים ועובדת בחנות יצירה. קשה לתאר את המוזרות של הסרט בלי להיכנס לספויילרים, אבל הוא בהחלט מסוג הסרטים שבסופו תגידו "רגע… מה?". זה לא אומר שהסרט רע, יש לו אווירה מובחנת מאוד, הופעות טובות משחקנים אהובים (מולי שאנון ופול רייזר למשל) וסיפור מקורי. אבל הוא בוודאות מוזר יותר מקומדיית האקשן הזאת שברי כיכבה בה השנה, וכבר הספקתם לשכוח.

הבית

אנימציית סטופ-מושן היא צורת אמנות יפהפייה ומוזרה. היא דורשת עשרות שעות של עבודה סיזיפית ומדוייקת, והתוצאה תמיד יוצאת קצת קריפית מדי לקהל הרחב. לכן, סרט כמו "הבית" לא הפך לשם דבר כמו "רטטוי" או "שרק". טוב, גם בגלל שזה סרט אימה קומי שמורכב משלושה סיפורים קצרים וקצת עצובים על בובות ועכברושים. אבל לחובבי הז'אנר, "הבית" הוא אוצר חבוי בספרייה של נטפליקס, סרט מיוחד מהסוג שיכול רק להיווצר בסטופ-מושן.

צ'יקן נאגט

כולנו יודעים שבשביל דברים מוזרים ביותר צריך לצאת מאמריקה ואירופה ולהגיע למזרח הרחוק. היה אפשר למלא את הרשימה הזאת בסדרות, סרטים ושעשועונים אסייתים, אך הבא ונתרכז במוזר מכולם: סיפורה של נערה שהופכת לשניצלון עוף. כן, זו העלילה. בחורה נכנסת למכונה מוזרה ויוצאת ממנה כנאגט קריספי, ועכשיו בן זוגה, אבא שלה והעובד שלה צריכים להבין איך מחזירים אותה למצבה הקודם. זו קומדיה, כמובן, ואם נמאס לכם מסיטקומים אמריקאים על מקומות עבודה או משפחות, זו כנראה סדרה בשבילכם.

• המסך
• מוזר
• נטפליקס
• ביזאר
• ביזארי

אולי עדיף שלא תצפו לכלום. כלומר, זה לא שאין למה לצפות בסדרה החדשה של חוליו טורס – כותב ה-SNL לשעבר, והאדם שיצא את הקומדיה הכבר מספיק מוזרה בפני עצמה, "לוס אספוקיז". זה פשוט שאין שום סיכוי שמה שתצפו לו יתגשם, כי אין שום סיכוי שאתם מצפים למה שהוא יצר בסדרת ה-HBO החדשה שלו, שכבר מהטריילר מבטיחה להיות מוזרה יותר משאתם יכולים לדמיין. ואז היא מקיימת הרבה יותר ממה שהובטח. איזה טריפ.

>>אבל מי סופר: 6 דברים כיפיים לעשות בשבוע הספר בתל אביב

מבחינות רבות, כשתתחילו לצפות ב"פנטזמאס" תרגישו כאילו נכנסתם בטעות לחלום של מישהו אחר. טורס יצר את הסדרה בתחושת סוריאליזם כמעט מוחלט, ואנחנו מבטיחים שלא ראיתם דבר כזה בטלוויזיה מעולם. אולי רק בשעות המאוחרות של הלילה, כשהגעתם לפינות האפלות ביותר של האינטרנט. השפה הטלווזיונית, העיצוב, זווית החשיבה, האבסורד המוחלט ותחושת התלישות התודעתית שתשלט עליכם היא פשוט משהו שאי אפשר להסביר. פשוט חייבים לראות בעצמם.

קשה לנו להתחייב שתאהבו את זה, במיוחד כי תחושה כזו והומור כזה (אה כן, זו קומדיה, איכשהו) בהחלט לא מתאים לכל אחד, אבל אם אתם מתעניינים באתגרים ובביזאר, יש סיבה לראות את הסדרה הזו, והעדות הכי טובה לכך היא שורת הכוכבים הבאמת מפחידה שהצטרפו להרפתקאה ההזייתית הזו – סטיב בושמי, אמה סטון, פול דאנו, ג'וליה פוקס ועוד כמה שמות מוכרים שלא בא לנו להרוס לכם, כי החוויה הטריפית הזו היא מהסוג שכדאי להגיע אליה לא מוכנים. אז יאללה, מוכנים? בעצם, אל תהיו. תבואו נקי, כי עדיף שלא תצפו לכלום.
פנטזמאס, ב-yes ,HOT וסלקום טיוי. פרק חדש מדי שבוע

• מה רואים הלילה
• סדרות
• המסך
• HBO
• ביזאר

בתוך האווירה החמוצה-מתוקה שאנחנו חיים בתוכה, כבר אפשר לשמוע אותו דופק בדלת: תחרות האירוויזיון מגיעה הערב לשיאה עם הגמר הגדול, ואיתה כל המוצרים הנלווים: הפיד הסוער בטוויטר, ההופעות המוגזמות והראוותניות, השירים הטובים (וכאלה שממש לא), וגם איך לא – האנטישמים. כבר 68 שנה, מתוכם השתתפנו ב-51 שנות אירוויזיון מלאות צבע, מוזיקה וכמובן, עוד אנטישמים. חצי הגמר הכיח שלפחות הקהל ברחבי אירופה איתנו, ובכמה מהמדינות מהן דלפו נתונים עולה כי עדן גולן מובילה את הצבעת הקהל בפער עצום. לא נחזיק אצבעות? בטח נחזיק.

>> במובנים מסוימים עדן גולן כבר ניצחה באירוויזיון // ביקורת חצי הגמר
>>אירופה אנחנו באים: ההוריקן של עדן גולן לא יעשה לנו פדיחות

בדבר אחד היא כבר יכולה להיות בטוחה, ולא משנה מה יקרה ומה תעשה: שום דבר לא יכול להשתוות לרגעי הקרינג' הגדולים שישראל כבר ייצרה לנו באירוויזיון. ב-51 השנים של ישראל באירוויזיון – שותפות שערבבו בתוכה קונפליקט אחד ענק, אבל גם לא מעט רגעי שיא – הגיעו באופן טבעי גם לא מעט סיפורים ייחודיים. כאלה שיכולים לקרות רק בישראל. כאלה שתמיד מזכירים שאנחנו אמנם תקועים במזרח התיכון, אבל ממש רוצים לתקוע יתד בעומק המערב, לפעמים אפילו קצת יותר מדי רוצים.

הנרקיסים של ירדן

פעם, הרבה לפני שמערכות הגנה ירדניות עזרו ליירט טילים, המדינה של המלך חוסיין היתה מדינת אויב. ובשנת 1978, שידרו בירדן את תחרות האירוויזיון (כפי ששודרה בלא מעט מקומות בעולם), אבל כשהירדנים זיהו שישראל עומדת לנצח עם השיר "אבניבי", בחרו בשידור לקיים "תקלה טכנית", ועברו לשדר תמונות של נרקיסים במקום לראות את יזהר כהן והדיסקו שלו מביאים את האירוויזיון, בפעם הראשונה, לישראל. מאוחר יותר, אפילו סירבו בטלוויזיה הירדנית לספר שישראל ניצחה, וטענו בעקשנות שמי שזכתה היתה בלגיה, שסיימה במקום השני. אגב, אחרי הסכם השלום ב-1993, הטלוויזיה בירדן שידרה את האירוויזיון של 98' – ואת הזכייה של דנה אינטרנשיונל – אבל את התחרות שישראל אירחה ב-1999 היא החליטה להימנע מלשדר. שלום שלום, אל תבואו בחלום.

ישראל מפסידה בגלל… ישראל

השנה היא 1983, והאירוויזיון נערך במינכן, גרמניה. ישראל שלחה באותה שנה לתחרות את אחד השירים המוצלחים שלה אי פעם, "חי" – שביצעה עפרה חזה ז"ל. את הסיפור על השמלות הצהובות, שסימלו את הטלאי הצהוב – אתם בוודאי מכירים. מה שפחות זוכרים מהאירוויזיון הזה, הוא שישראל היתה רחוקה מרחק נגיעה מזכייה שלישית אי פעם בתחרות. רק שש נקודות הפרידו בין ישראל למי שניצחה בסופו של דבר, לוקסמבורג והזמרת קורין הרמס – 136 שלנו, 142 שלה. ומי שהכריעה את הכף, בסופו של דבר, היתה עמדת השיפוט הישראלית – זו שבאופן טבעי, לא יכולה היתה להצביע לישראל, אבל נתנה 10 נקודות דווקא ללוקסמבורג. איוולת במיטבה, שהותירה את חזה ז"ל רק במקום השני.

דטנר וקושניר מרגיזים את שר החינוך

ארבע שנים אחר כך, אנחנו באירוויזיון 1987 – שנערך בבריסל, בלגיה. באותה שנה, למרות שהתחרו באמנים מגובשים כמו אריק סיני, אתי אנקרי, חיים משה, צביקה פיק או מיקי קם – מי שנבחרו לייצג את ישראל היו דווקא שני קומיקאים, נתן דטנר ואבי קושניר, שכונו "צמד הבטלנים" ועלו עם "שיר הבטלנים" – אותה מחווה קצת מוזרה ל"אחים בלוז", עם החליפות והמשקפיים השחורים. השיר הדי אידיוטי, שניצח כמה שירים נפלאים בקדם, עורר לא מעט ביקורת – כולל מצידו של שר החינוך והתרבות דאז, יצחק נבון. נבון, נשיא לשעבר, איים להתפטר אם השיר אכן יישלח לאירוויזיון. בסופו של דבר, דטנר וקושניר נשלחו לתחרות בבריסל, סיימו במקום השמיני – ונבון נשאר בתפקידו.

גילי נתנאל מאבד את הקול

עוברים שנתיים אחר כך, אל 1989 – והתחרות שנערכה בלוזאן, שווייץ. מי שנבחרו לייצג את ישראל היו גילי נתנאל, ילד בן 12, וזמרת מבוגרת יותר בשם גלית בורג ז"ל (שהלכה לעולמה לפני מספר שנים בנסיבות טראגיות). נתנאל היה כישרון, אבל דווקא בתחרות הגורלית הוא זייף – או שמא בדיוק התחלף לו הקול – מה שעורר לא מעט מבוכה בקהל הישראלי, בביצוע שכיאה לחוקי האירוויזיון היה חי לגמרי. מדובר בפאדיחה שרדפה את נתנאל לא מעט שנים, הצמד זכה ל-50 נקודות בלבד וסיים במקום ה-12 מתוך 22 מדינות.

דקל נגד עצמון: ניפגש בבית המשפט

קדם אירוויזיון 1992 היתה חגיגה לא קטנה לחובבי תרבות ישראלית נידחת (כמו עבדכם הנאמן). קטעי הקישור בלתי נשכחים, וגם השירים שהתחרו היו איכותיים במיוחד, מ"זודיאק" המיתולוגי של ירון חדד ועד "האור" של הזמר אורי פיינמן. אבל בלב התחרות עמדה יריבות בין שתי זמרות – דפנה דקל, שנשלחה עם השיר "זה רק ספורט"; וענת עצמון, ששרה את "התקווה". את המילים לשני השירים, אגב, כתב אהוד מנור. בקדם דקל היתה זו שניצחה, אבל עצמון לא התכוונה לוותר, ואף הגישה תביעה לבית המשפט בטענה שהזכייה של דקל אינה חוקית. לטענת עצמון, השיר חרג ב-17 שניות מהכלל האירוויזיוני הידוע שקובע כי שיר לא יכול לארוך יותר משלוש דקות. בית המשפט לא מצא לנכון להתערב, דקל נשלחה, וסיימה במקום השישי המכובד. עצמון, מצידה, הודתה לימים בסדרה "אירופה לשלוש דקות" כי זה היה אידיוטי.

שלום, ולא להתראות, עולם!

שנות התהילה של האירוויזיון גוועו מעט במהלך הניינטיז. את הקדם של 1996, בניגוד ל-1992, אף אחד לא זוכר – והיו לכך לא מעט סיבות טובות. מי שזכתה באותו קדם היתה זמרת ושמה גלית בל, שניצחה עם שיר פופ מתקתק ואופטימי בשם "שלום עולם". לכאורה, רגע השיא שלה בקריירה – אבל על הבמה של אירוויזיון 1996, שנערך באוסלו, היא לא עלתה מעולם. הסיבה? בל לא עברה ועדת סינון מוקדמת, לפני התחרות ששודרה בטלוויזיה; במהלך עבודת הוועדה, כל 29 השירים המקוריים שנשלחו לתחרות נבדקים ע"י צוות שיפוט, ושבע המדינות שזוכות לניקוד הנמוך ביותר – לא מגיעות לתחרות עצמה. "שלום עולם" היה אחד השירים שלא עברו, ובל ויתרה על החלום – ובהמשך גם על הקריירה המוזיקלית.

לא היה שמייח

שנת 2000 נראית היום, בדיעבד, כמו יקום מקביל: בראש המדינה עומד ראש ממשלה מהשמאל, ההיי-טק מתרומם ויש אפילו שיחות שלום עם הסורים. בהתאם לאותו אקלים, בוחרת רשות השידור לשלוח לאירוויזיון את "שמייח", שיר של להקה צעירה ותל אביבית בשם פינג פונג בהובלתם של הפרוטו-היפסטרים רועי ארד וגיא אסיף. השיר המיני לחלוטין ביטא עולם פתוח, קוסמופוליטי ומנותק ממלחמות או מדאגות – כולל פנטזיה על רומן עם בחור חדש מדמשק. הסיפור של "שמייח" היה די עצוב – ברשות השידור מהר מאוד נבהלו מההחלטה שלהם, ניסו להתנתק מהשיר ורבו עם היוצרים על ההחלטה מעוררת המחלוקת להניף דגלי סוריה על הבמה. ואם זה לא מספיק – אז בתחרות, "שמייח" סיים במקום ה-22 מתוך 24 מדינות וקיבל שבע נקודות בלבד. אאוץ'.

טדי, טדי, דובון קטן ושבדי

בשנת 2002, כשהאינתיפאדה כבר השתוללה ברחובות, רשות השידור (עדיין בשיטת הוועדה המסדרת) בחרה לשלוח את הזמרת שרית חדד – כוכבת הזמר המזרחי, הז'אנר ששלט אז במצעדים. חדד נשלחה עם בלדה נוגה בשם "נדליק ביחד נר", שיר עגמומי ועצוב שמזדהה עם האווירה הקשה של ימי האינטיפאדה. אז איפה נכנס הביזאר? או. במהלך ההכנה לתחרות, עיתונאים בשבדיה טענו כי הלחן של השיר "נדליק ביחד נר" (שכתב צביקה פיק) בכלל גנוב משיר ילדים שבדי בשם "פרדריקסון הדובון" (השם "טדי הדובון" הוא טעות של התקשורת הישראלית). צביקה פיק הכחיש את הטענות, והשיר בסופו של דבר התמודד, אבל בישראל כמובן קפצו על ההזדמנות לצחוק על זה – כולל תכנית הסאטירה "רק בישראל", שכתבה על בסיס השיר את הלהיט הבלתי נשכח "טדי, טדי, דובון קטן ושבדי, אני אוהב אותך המון, הו טדי הדובון".

יהודים וערבים מרגיזים את בן ארי

בשנת 2009, דווקא אחרי מבצע צבאי כבד בעזה ("עופרת יצוקה"), ישראל בוחרת לנקוט בצעד מהפכני – ושולחת לאירוויזיון שתי זמרות: אחינועם ניני היהודיה ומירה עווד הערבייה. ביחד, הם שרו את "עינייך (There Must Be Another Way)", וכמובן חוללו סערה בקרב גורמי ימין, כולל חבר הכנסת הכהניסט מיכאל בן ארי, שביקש מרשות השידור לשקול מחדש את שליחתה של עווד לתחרות – בגלל התבטאויות שבהן ביקרה את מדינת ישראל. אבל למרות שבן ארי התעצבן, עווד וניני נשלחו לתחרות בגאון – ועשו את מה שישראל ידעה לעשות היטב באותן שנים: להתבזות. השיר הגיע למקום ה-16 מתוך 25 מדינות, עם 53 נקודות בלבד.

מיכאל בן דוד מביא בוסה

את העובדה שיש זמר שקוראים לו מיכאל בן דוד, כנראה ששכחתם. גם את השיר שלו אתם לא ממש זוכרים, ולא פספסתם הרבה. בן דוד, שזכה ב"אקס פקטור", נשלח לייצג אותנו באירוויזיון 2022 שהתקיים באיטליה. השיר נשכח, וגם לא ממש הצליח – הוא הודח כבר בחצי הגמר. הרגע שבגללו בן דוד זכור, למרות הכל, הוא רגע מביך ומוזר בפני עצמו: במהלך ההצבעה בחצי הגמר השני, התפרץ בן דוד לעמדת המגישים ונישק אותם. אחר כך, הוא הסביר את האירוע בכך שלא היו מוכנים לראיין אותו – מאחר והוא ישראלי. הסבר לא מאוד משכנע, אבל לפחות הקנה לו מעט תשומת לב – דבר שלא הצליח להשיג באמצעות השיר הדי נשכח ששלח לשם.

• אירוויזיון
• מוזיקה ישראלית
• ❤ תרבות
• ביזאר

"דמבו": תהלוכת פילים ורודים

זה לא בלתי סביר שיותר אנשים ראו את הסצינה המוזרה, המפחידה והאיקונית הזו מאשר את הסרט המלא שממנו היא נלקחה, אז הנה תקציר והקשר: דמבו, גור פילים חמוד, נולד בקרקס נודד ומיד בולט בגלל שהתברך באוזניים גדולות מדי. הפילים האחרים דוחים אותו, הקהל של הקרקס צוחק עליו ואימו מופרדת ממנו לאחר שמנסה להגן עליו. אחרי אחת ההופעות שלו דמבו האומלל שותה בטעות שמפנייה, למרות שהתוצאה היא יותר בכיוון של טריפ אסיד – והוזה תהלוכה של פילים ורודים ("לראות פילים ורודים" הוא ביטוי אמריקאי ישן, בערך מסוף המאה ה-19, שהמשמעות שלו היא "להיות שיכור מאוד").

וכך, דמבו וידידו העכבר, שיכורים מהתחת, הוזים חבורה של פילים ורודים ומלחיצים עם עיניים חלולות. הפילים צועדים בתהלוכה, מנגנים על החדקים של עצמם, שרים ורוקדים, משנים צורה, מתפוצצים כמו בועות ובכללי מספקים שלל חומרים לסיוטים. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ולנכוח בישיבה שבה הסצנה הזו אושרה להפקה.

>>גם לרגשות יש רגשות: 7 דברים שלמדנו מסרטי פיקסאר

"אליס בארץ הפלאות": סוס הים והנגר

העיבוד של דיסני לספריו של לואיס קרול הוא קלאסיקת סטלנים, ובצדק – יש שם עלילה רעועה ואווירה חלומית, הצבעים חזקים ומשוגעים ויש, כמובן, פטריות ונרגילות. הטרלול מגיע לשיא עם העיבוד לשיר אי-גיון מתוך "אליס בארץ המראה", אותו מספרים טווידלדי וטווילדם לילדה המסכנה שנכרתה בדרכם.

מה קורה בסיפור הזה, ששובר את הסגנון של הסרט ומוצג באנימציה כמעט לוני-טונזית? נגר וניבתן לבוש היטב וחובב סיגרים יוצאים לטיול בחוף הים ופוגשים צדפות חמודות, שבסרט עוצבו כתינוקות חמודים. הם משכנעים את הצדפות החמודות להצטרף לטיול שלהם בשלל הבטחות שווא ואז אוכלים אותן. "זה סיפור עצוב מאוד", אומרת אליס. "כן, ויש גם מוסר השכל!", עונים המספרים. "בטח, מוסר השכל חשוב. אם אתה צדפה!". פאקינג בריטים.

"צ'יקן ליטל": פלישת חייזרים

לא ברור מה בדיוק דיסני חשבו שהם עושים פה – כך או כך, זה לא הצליח. "צ'יקן ליטל" הוא סרט אנימציית מחשב מדהים בכיעורו משנת 2005, עיבוד חופשי מאוד לשיר עם המספר על אפרוח שחשב שהשמיים נופלים ונכנס לפאניקה. איך לשיר הקצרצר הזה יש מספיק עלילה לסרט? אז זהו, שאין לו: הסרט מתרחש בעיירה של חיות מואנשות והאפרוח הוא ילד (כלומר, אפרוח) לא מקובל בעליל. הנבואה האפוקליפטית לא מוסיפה לו כבוד ואביו, המזניח רגשית גם ככה, כבר ממש מתבייש בו. שמישהו יתקשר למועצה לשלום האפרוח (אירגון שהוקם על בסיס מיזוג בין המועצה לשלום הילד והמועצה לענף הלול).

ואם זה לא מספיק: אחד מחבריו של צ'יקן ליטל הוא דג בחליפת צלילה, אחר הוא חזיר עם אובססיה לברברה סטרייסנד, ו"חתיכת השמיים" שהאפרוח מצא היא בעצם חתיכה מעב"מ. בהמשך הוא מוצא חייזר-תינוק חמוד ומתיידד איתו (כמובן), אבל כשהמשפחה של התינוק מגיעה לאסוף אותו התוצאה היא סיקוונס פלישת חייזרים מטורלל על כל הראש, לצלילי It's The End of The World As We Know It של REM ברקע. כן.

>>משבר גיל ההתבגרות: בשקט בשקט, דיסני נוטשת את התדמית הנקייה

"פנטזיה": הקנטאורים האצילים ואלה שפחות

יש הרבה רגעים מתור הזהב של דיסני שבדיעבד מתגלים כגזעניים לגמרי – כמו כל הסרט "שירת הדרום" מ-1946, המציג את דרום ארה"ב שלאחר מלחמת האזרחים בצבעים כמעט אידיליים, שיר האינדיאנים ב"פיטר פן" או דמותו של העורב ג'ים קרואו ב"דמבו" – השם "ג'ים קרואו" עצמו נבע מסוג של ייצוג עממי גזעני לגבר שחור אמריקאי, וחוקי ההפרדה הגזעית בארצות הברית נקראו גם הם "חוקי ג'ים קרואו", אז בסך הכל יופי של מקור לשם של דמות מצוירת (קרואו זה, כמובן, עורב). אבל אולי המדכא ביותר מהם מתרחש ביצירת המופת "פנטזיה", אוסף של סרטי אנימציה לצלילי יצירות קלאסיות.

הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן מלווה בסרט סצנה קסומה ברוח המיתולוגיה היוונית, מה שהופך את הגזענות האמריקאית לחלוטין שבו לעוד יותר תלושה ולא הכרחית. סוסים מכונפים מתרוצצים סביב, חבורה של קנטאוריות מתארגנות לקראת פגישה עם מחזריהן. אבל ביניהן יש גם קנטאורית אחרת שנראית… קצת אחרת. במקום עיצוב חלק ומעוגל, פנים עדינות ושיער ארוך בצבעי פסטל רכים, היא מצוירת כמו קריקטורה גזענית בצבעי חום ושחור. עם גוף של חמור ולא סוס. אה, והיא גם המשרתת של כל השאר. הקנטאורית השחורה נמחקה מהסרט כבר בשנת 1969, אבל כמובן שאפשר לראות בקלות את הגרסה המקורית ביוטיוב.

"שלושת הקביירוס": סרט טבע שמשתבש

שלושה עופות חביבים יוצאים למסע מוזר באמריקה הלטינית – דונלד דאק, חוזה קריוקה התוכי הברזילאי ופנצ'יטו התרנגול המקסיקני. זה בעצם לקט של סרטים קצרים ברמות קוהרנטיות. משתנות: יש דוקו על ציפורים, פינגווין שרוצה לעבור למקום חם, חמור מעופף, טיול בבאהיה שבברזיל וכו'. דונלד בעיקר רוצה להטריד בחורות, חוזה מעשן ושותה חופשי ושלל דברים סוריאליסטיים מתרחשים. השיא מגיע בסיום, אז פנצ'יטו נותן לדונלד פיניאטה שמכילה בתוכה טריפ אסיד מוחלט. כן, אתם ממש רוצים לראות את זה. רק צריך לשרוד את סרט הטבע שיש בהתחלה.

"פרצופו של הפיהרר": דונלד דאק בגרמניה הנאצית

בשנת 1943 הוציאו אולפני דיסני סרט קצר בשם "פרצופו של הפיהרר". הסרט נמשך שמונה דקות ובמהלכו דונלד דאק מתעורר לעוד יום בחייו בגרמניה הנאצית: הוא עובד בתנאי עבדות במפעל נשק, מגרד שאריות אוכל לארוחת בוקר, קורא "מיין קאמפף", מצדיע לתמונות של היטלר, מוסוליני והידקי טוג'ו וכו'. לבסוף הוא מתעורר ומגלה ש – איזה מזל! הכל היה חלום והוא אזרח אמריקאי חופשי ופטריוט.

הסרט הקצר היה, כמובן, תעמולה אנטי-נאצית שנוצרה כדי לגייס כסף לכוחות האמריקאיים באירופה, והוא אפילו זכה באוסקר לסרט אנימציה קצר. אז כן, הקונטקסט הגיוני, אבל זה עדיין מוזר לראות דמות מצוירת מוכרת מתעוררת משעון מעורר עם מחוגים דמויי צלבי קרס ואומרת "הייל היטלר" בקולה הברווזי.

"הקיסר נפל על הראש": גיאוגרפיה לא ברורה

"הקיסר נפל על הראש" הוא פנינה אמיתית של טירוף מצויר. על הנייר, הסרט מתרחש בפרו העתיקה, אבל כל קשר להיסטוריה האמיתית – או לחוקי הלוגיקה או הפיזיקה מקרי בהחלט. זה סרט מצויר במלוא מובן המילה, עם מלא בדיחות מודרניות, אנשים ששורדים נפילות מצוקים כאילו כלום, סנאי שמקפל בלונים בצורות וקיר רביעי שמתנפץ אחת לדקה.

הכיף מגיע לשיא במרדף בו הנבלים מדביקים את הפער בינם לבין הגיבורים במהירות בלתי סבירה, ואחד מהם שולף מפה כדי להסביר איך עשו זאת. כלומר, הוא מנסה, אבל בסוף מודה שבעצם זה לא הגיוני בכלל. עם כל הכבוד ל"דדפול", בדיחות המטא של "הקיסר נפל על הראש" לא רואות אותו ממטר.

"Fun and Fancy Free": כאפה של אהבה

הסרט המאוד נשכח הזה משנת 1947 הוא בעצם שני סרטים קצרים שהודבקו יחדיו – ובהתאם לתהליך העבודה, מדובר ביצירה משונה מאוד. בין עיבוד של "ג'ק ואפון הפלא" בכיכובם של מיקי מאוס וחבריו לבין קומדיה רומנטית על שני דובים תקוע, משום מה, מערכון לא ברור בכיכובם של ג'ימיני קריקט מ"פינוקיו", ילדה תמימה ושלוש בובות פיטום שהגיעו לשם היישר מהסיוטים שלכם.

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על "בונגו", החלק הפותח של הסרט, שבמבט ראשון יכול להראות כמו קלאסיקת דיסני אבודה אבל לא כדאי ליפול בפח הזה. זהו סיפורו של דוב קרקס חמוד שמתחיל חיים חדשים ביער, שם הוא פוגש דובה נחמדה ומתאהב בה. אז מגיע החלק המוזר באמת – הדובה מתחילה לתת לו סטירות. לא, זו לא דובה קינקית באופן ספציפי, אלא לפי הסרט ככה כל הדובים מביעים את אהבתם. יש אפילו שיר על הנושא. עמדה שלא עוברת אף זואולוג.

• המסך
• דיסני
• דיסני+
• אנימציה
• ביזאר
• פטריות הזיה