Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בית לגליל: הכנאפה כעכ של פרח רסלאן נחת בפארק התחנה
כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום יעקב בלומנטל)
לא תמיד יש סיבות דחופות להגיע לפארק התחנה המנומנם, אבל עכשיו יש סיבה ממש קריטית: בייגלה שומשום פריך ממולא כנאפה חמה מגבינה נמתחת, אותה מנה שהפכה את רסלאן לכוכבת ב"מאסטר שף", שמתמקמת בחלל מעוצב באבן ועץ, ועם שפע מאפים, מוצרים ומטעמים מהגליל
לאחר תקופה ארוכה מדי של קיפאון, נראה שמשהו טוב קורה במתחם התחנה. תרגעו, עדיין אין יותר מדי מה להתלהב כי המקום עוד רחוק מימי זוהרו, אבל נראה שדברים מתחילים לזוז, בין היתר בהשפעת הרכבת הקלה, ופארק המסילה הסמוך. מעכשיו, לניחוח קליית הקפה מקפה נחת נוסף ריח משכר של בצק מתוק מסניף כנאפה כעכ – בית המאפה של פרח רסלאן, שמגיע משוק הנמל. >>איזה מזל: סניף ראשון בתל אביב ללהיט העוף המטוגן לאקי צ'יקן
כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום יעקב בלומנטל)
"בחזון שלי תמיד ראיתי מקום שהוא בית לגליל", מסבירה רסלאן. "אני בדרך שלי כבר חמש שנים, שבתוכן עברנו קורונה ומלחמה, ולכאן אני רוצה להביא תרבות וקולינריה מהצפון. אמנם כשנכנסתי למתחם בפעם הראשונה הוא היה שומם, אבל האנרגיה מדהימה ומיד הרגשתי חיבור למקום". כמו אנשי אוכל רבים כיום, פרח רסלאן פרצה לתודעה הציבורית בריאליטי מאסטר שף. הסיפור שלה – מהילדות בכפר מוסלמי-שיעי בדרום לבנון כבת לאב לוחם צד"ל, ועד הבריחה לישראל – כבש את לב השופטים. את השאר עשה הכנאפה כעכ, מנת רחוב לבנונית שמורכבת מבייגלה שומשום פריך ממולא כנאפה חמה מגבינה נמתחת. עכשיו הוא יעשה את השאר גם לתושבי דרום העיר.
לא על הכנאפה לבדו – יש גם קטאייף. כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום יעקב בלומנטל)
החנות שרסלאן ובעלה עלי פתחו בקניון אגמון מרקט, סמוך לאגם החולה, הפכה לתחנת עצירה חובה בדרך לצפון. תור ארוך השתרך מול הדלפק ועם ישראל הסתער על הפחמימות המתוקות, במיוחד בשבתות וחגים. בעקבות המצב בצפון המרקט נסגר, ורסלאן העבירה את הפעילות לשוק הנמל. מתוך הבנה שהשטח המצומצם העומד לרשותה שם אינו מאפשר התרחבות, היא מביאה את החזון במלואו למתחם התחנה – חלל מעוצב באבן ועץ, בסגנון שמזכיר את הבנייה בגליל, ובמרכזו שולחן ארוך שבעתיד יתקיימו סביבו סדנאות.
שולחן הסדנאות, כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום יעקב בלומנטל)
לרגל הפתיחה, השולחן עמוס בכל טוב מחבל הארץ הצפוני: זיתים ולאבנה, תערובות תבלינים ותה, קופסאות מעמולים בדוגמאות מורכבות וכלי קרמיקה בעבודת יד. על הקיר שמעל לדלפק תלויות בשורה אחת כפות עץ, שבעזרתן מכינים מעמולים. רסלאן שולפת מעל אחד המדפים מארז ובתוכו שלוש כפות עץ, ומסבירה שלכל דוגמה יש משמעות. "אני רוצה להמשיך את המסורת ולהעביר אותה מדור לדור, כפי שבילדותי ישבתי ליד אמא כשהיינו מכינות מעמול לחגים בכף עץ מיוחדת. היום אנחנו בעידן שבו נשים פחות מכינות מעמול בעבודת יד ואת הכפות מייצרים מפלסטיק זול, אז חיפשתי אמנים שיידעו להעתיק או לעצב אותן בפטיש ואזמל, והתחלנו מהכף של אמא שבה אני משתמשת עד היום".
פרח רסלאן ותבניות מעמולים מסורתיות. כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום שרון בן דוד)
המסורת נוכחת גם במנות ובמאפים, ובראשם כאמור הכנאפה כעכ – מנה שנולדה בבירות על הטיילת בקו המים. תמצאו כאן גם פטאייר תרד ופטאייר זעתר, ומוצרים חדשים כגון שמן זית שנמזג לבקבוקים מתוך מכל נירוסטה נוצץ, או פריקי וזהוראת – תערובת עלים לחליטה בעלת סגולות רפואיות. למאפים נוספו גזוז עם תערובת תבליני הבית ופרחים, גלידה מחלב עזים, ולבן אירן – משקה יוגורט צונן עם נענע שרסלאן מייבשת בעצמה, גרסת לבנון למשקה הטורקי המסורתי.
בשבילי הכוכב זה אתה. כנאפה כעכ מתחם התחנה (צילום יעקב בלומנטל)
המנות מוגשות בצלחות קרמיקה, עוד דבר שלא מתאפשר בשוק הנמל, וניתן גם לשבת במרפסת הצמודה. בעתיד יתווספו עוד מאפים ומוצרים שימלאו את גבולות גזרת הכנאפה כעכ בתוכן קולינרי חדש. "לתל אביב יש את הקצב המהיר שאני לא רגילה אליו אבל הוא כבש אותי. אני אדם תחרותי ותל אביב גורמת לי ליצור יותר. בצפון הייתי יעד כמעט ללא מתחרים וכאן אני צריכה לעמוד בציפיות", אומרת רסלאן בחיוך צנוע שמסתיר אמביציה ונחישות. בדיוק התכונות שאנחנו אוהבים בתל אביב, וגם בייגלה שומשום פריך ממולא כנאפה חמה מגבינה נמתחת בהחלט לא מזיק. פארק התחנה, שלישי-חמישי 22:00-14:00, שישי 17:00-09:00, שבת 21:00-10:00, ראשון-שני סגור
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פחמימה של נחמה והבית של דודו טופז. העיר של אופירה רחמים
אופירה רחמים (צילום: אוסף פרטי)
אופירה רחמים היא שחקנית ותסריטאית, ובימים אלה אתם יכולים לראות אותה בתפקיד הח"כית חנה חנינה חנן ב"מותק בול באמצע", וגם לקרוא אותה בספר ילדים ראשון שיצא לאור. קיבלנו ממנה המלצות על הבייגלה הכי חם, על מקום טוב להתקף חרדה ומקום טוב לצמוח בו. בונוס: סדרה טורקית שאתם חייבים לראות
>> אופירה רחמים היא שחקנית ותסריטאית, והיא מככבת בימים אלה בתפקיד חברת הכנסת חנה חנינה חנן ב"מותק בול באמצע" הנהדרת שבכאן 11, אבל בטח כבר ראיתם אותה בהופעות אורח בשלל סדרות ופרסומות בהן שיחקה ב-20 השנים האחרונות. ואלה ימים אלה עסוקים, כי באותם ימים אלה יוצא לאור גםספרה הראשון לילדים, "סבתא שואגת", ובמרכזו שמועה על אריה שמתגורר באחד הבתים בשכונה. אל תפיצו.
לקראת העונה החדשה של #מותק_בול_באמצע שמתחילה מחר, קבלו את תקציר העונה הקודמת ???????? פרק פתיחה כפול מחר אחרי החדשות בכאן 11 ובכאן BOXמותק מרדכי – motek mordehay
לראות את עצמי על מסך גדול זה מפחיד לפעמים. אז עדיף שם. הארבעה 5 תל אביב
אם כבר לפחד אז פה. סינמטק תל אביב (צילום: שאטרסטוק)
5. הטיילת
שם, בהתקף חרדה ראשון, פתאום לא הבנתי איפה אני. התקשרתי לאבא ז"ל והוא טס להציל אותי.
מקום טוב להתקף חרדה. טיילת תל אביב (צילום: שאטרסטוק)
2. מקום לא אהוב בעיר
התחנה המרכזית. אפלה ומרתיעה. לא בטוחה. לעומת הישנה והטובה.
מתי אפשר להפסיק לקרוא לה חדשה, אגב. התחנה המרכזית החדשה (צילום: שאטרסטוק)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? אני פריקית של סדרות, אז "מוסכמות" ("אתוס") בנטפליקס, סדרה טורקית על מעמדן של נשים שונות בחברה הטורקית, השפיעה עליי גם כיוצרת.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? אלי שרעבי. לא קראתי את ספרו עדיין אבל הוא השראה מהלכת בהחלט.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה? לארגון הדואג ליתומי המלחמה. אני גם אתרום להם את הספר שלי לילדים שיוצא בימים אלה לאור.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? השחקנית הנפלאה חנה אזולאי הספרי שנחלצת לעזור לכל אישה בצרה ותורמת לחברה ללא לאות.
מה יהיה? אני לעיתים מרגישה שאבדה דרכנו, אבל יש גיבורים שעברו תופת ומנהיגים לעוז ושאר רוח. אז יהיה טוב מאוד. אני אדם מאמין והשם יעזור.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"העיר שלי", מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: אלעד קרן, הבסיסט לשעבר של "היהודים", מוציא אוטוביוגרפיה בשם "סקס, סמים ומחלות קשות", המתאר את מאבקו בסרטן אלים תוך כדי קריירת רוק סוערת ומוציא שיר בכורה ומופע מיוחד. בואו לראות איתו את השקיעה
אלעד (אלדי) קרן, הבסיסט לשעבר של "היהודים", "נעליים", "השוונג של הפיתה" ועוד, מוציא בימים אלה ספר אוטוביוגרפי בשם "סקס, סמים ומחלות קשות", המתאר את מאבקו בסרטן אלים תוך כדי קריירת רוק סוערת. במקביל יצא לרדיו שיר חדש וראשון בביצועו "דברים משתנים",וב-20.9 בשעה 22:00 יתקיים בגריי תל אביב מופע מיוחדבהשתתפות קרולינה, גיא ויהל ואמיר דדון שהכנסותיו ייתרמו לעמותת "חליל האור", הבית לחולי סרטן הדם.
1. בייגלהחם
בתור ילד גדלתי בארצות הברית, ב-Queens, והגן שלי היה בניו יורק באיזה בניין בקומה ה-20. אמא שלי נהגה להסיע אותי ברכב כל בוקר לגן, נסיעה שארכה לפחות כ-20 דקות וממש ליד הגן, בלב ניו יורק, היתה מאפיה שבחלון ראווה שלה היו בייגלס טריים עם פופי סידס (פרג) וכל בוקר הייתי מחכה לבייגל הטרי והחם שלי. חלפו מאז יותר מ-40 שנה ואני, אבא להילי, שהיום היא בת 8, במשמורת משותפת עם אמא שגרה ברמת החייל ואילו אני ביפו. הגן והבית ספר של הילי נמצאים בצפון תל אביב וממש כמו אמא שלי, גם לי לוקח כ 45 (לכל כיוון) כדי לשים את הילי בבית הספר. ובדרך מיפו לצפון תל אביב, אני כל בוקר עוצר בבייגלה חם בפינת שלבים ובן צבי וקונה לה ולי בייגלה חם וטרי. מה זה חם? רותח שזה עתה יצא מהתנור. והיא מבקשת פעם עם סומסום ופעם עם פופי סידס. מלבד התענוג של לאכול על הבוקר מאפה חם וטעים אני לא יכול שלא לחייך לעצמי כשאני חושב איך ההסטוריה נוהגת לחזור על עצמה.שלבים פינת בן צבי
עיר ובליבה חור של בייגל. בייגלה חם (צילום: אנטולי מיכאלו)
2. מאפיית מרגוזה
בימים שהילי לא ישנה אצלי, ויש לי קצת זמן לעצמי בבוקר, אני יורד מהבית וחוצה את הכביש ונכנס למאפייה ביתית קטנה שיש לה כל מיני סוגי לחמים מיוחדים ודברי מאפה מתוקים וטעימים במיוחד, תמיד טריים ומושכים את העין.איך שאני נכנס, הבריסטה קורא לעברי: הפוך גדול על שיבולת, חזק!!!אני מהנהן, מחייך ומזמין את הכריך ג'בטה עם ארטישוק המעולה שיש להם, לוקח את הקפה שכבר מוכן בשבילי עם צורת לב שהבריסטה הכין עבורי ולוקח לי לסוף הארוחה פיננסייר פיסטוק קטן שממש נמס בפה וקשה להסתפק רק באחד.מרגוזה 24
כאשר יש לי אורחים מחו"ל או מחוץ לתל אביב שלא מכירים כל כך את העיר, אני לוקח אותם לסיבוב בעיר העתיקה ביפו, ושם אחרי שעוברים עם הרכב מתחת לגשר המשאלות וחולפים על פני הכנסיה היפה, רגע לפני שמגיעים לצומת שבה רואים את שעון הביג בן של יפו, עוצרים בירידה מצד שמאל והולכים לקצה המדרון שממש נמצא מעל קו הים וצופים בכל קו החוף המדהים כל תל אביב עם הטיילת, המלונות, הגלים שנשברים ומשמיעים סאונד מרגיע כי נמצאים רחוק מההמולה.הנוף הזה יפה גם ביום, גם בלילה אך הכי מומלץ להגיע אליו בשעות השקיעה.
לא הנקודה הזאת, אבל הבנתם את הנקודה. הנוף שנשקף מגן הפסגה ביפו (צילום: shutterstock)
4. פארק המדרון יפו
עוד מקום יפה שאליו אני נוהג ללכת עם הבת שלי כדי לראות את השקיעה היפה של תל אביב נמצא בהמשך לנמל יפו, פארק ירוק עם גבעה ירוקה וסלעים ענקיים שהגלים מתנפצים עליהם.אנחנו מטפסים לראש הגבעה, שם יש כבר עוד אנשים ישובים על הדשא שמסתכלים לעבר הים ומחכים למופע הצבעים הגדול של השקיעה ממרום הגבעה.אני יושב לי עם בקבוק בירה קרירה והילי עם ארטיק טבעי בטעם תות, מחכים לשמש שתצלול בתוך הים ואז הצבעים, בעיקר בימים מעוננים פשוט מדהימים.בדרך כלל גם שומעים את המואזין שקורא למתפללים להגיע למסגד באותה שעה, והשילוב של רעש הגלים ומנגינת המואזין עם נוף השקיעה מהווה ממש מופע אור-קולי מהמם.
מקום טוב לכולם. פארק המדרון ביפו (צילום: שאטרסטוק)
5. טעימים
יש בשוק הפשפשים חנות ממתקים. לא מדובר בחנות ממתקים כמו שהכרנו פעם עם שוקולד פרה עלית, מקופלת, סוכריות גומי יין ומרמלדה.מדובר בחנות שמלאה בממתקים שבחיים לא ראיתם, רובם מחו"ל ומחברות מוכרות כמו הרשי, האריבו, קאדבורי ועוד. אלא מה, שהחנות הזו מביאה כל פעם איזו מהדורה חדשה שלא הכרתם מעולם, והמבחר כמעט בלתי נגמר.הילי מאוד אוהבת כשאני לוקח אותה לשם, והביטוי "כמו ילד בחנות ממתקים" תקף לשנינו.גם אני וגם היא, רצים עם העיניים בין המבחר המטורף שיש להם שם, ורוב הפעמים אני זה שיוצא עם חבילת ממתקים ענקית שאני חייב לטעום, ואילו הילי מסתפקת בסוכריות גומי בצורת יוניקורן או סוכריה בצורת עין שכשנוגסים בה נשפך נוזל סמיך אדום ומתקתק…עולי ציון 12
teimim shopתל אביב!!!עולי ציון 12 יפו שוק הפשפשים(ליד גלידת גולדה)פתוחים בשבת רצוף מהשעה 10 בבוקר ועד השעה 22:00וזה רק חלק מהמוצרים שלנו…..
אם אתם מסוג האנשים שאוכלים בייגלה ושוקולד השחר ומנגבים נוטלה עם במבה, שימו לב לדבר הבא שכאילו נגזר מהחלומות הרטובים ביותר: פרעצל מלוח בצורת קונוס במילוי גלידת סופט סרב, רטבים מתוקים וטופינגז, קומבינציה שכל לקוח מרכיב לפי טעמו האישי. את המפלצת המתוקה מתחילים לאכול מלמעלה, בצורת ספירלה. ככל שמתקדמים כלפי מטה הקונוס נעשה רך, סופג את טעם הגלידה ומעביר בפה נסיעת רכבת הרים של מתוק, מלוח ושוב מתוק ומלוח. בקצה הטירוף מתגבר: כל הרטבים והטופינגז שנכנסו לקונוס טרום הגלידה מתנקזים בשפיץ, והניגוד בין מתוק (מאד) ומלוח, נימוח וקראנצ'י מבלבל את החושים. בתום המסע הקולינרי, ואחרי בקבוק מים, אפשר לעצור ולשאול מה הדבר המושחת הזה ומי המציא אותו.
את הפרעצל קון או פרעצלידה (25 ש"ח) יצר תומר לוי, הבעלים של קרמרי דה ל'אקלר, הוגה דעות בתחום המתוקים שכבר המציא את הטוויסטר (קונוס חמאה וקינמון במילוי גלידה ותוספות), הסינרול (מאפה ניו יורקי מלופף בקינמון,קרם פטיסייר וגלייז שוקולד) ועוד מתוקים שנדבר עליהם בהמשך. הפעם הוא החליט לבדוק איך בצק פרעצל עובד על תקן מכל אחסון לגלידה, ונכנס למסע שנמשך כמעט שנה. "רציתי להגיע לסיטואציה שבה הגלידה יושבת מעל, וכשהיא נמסה היא נוזלת פנימה. המאפה סופח את הגלידה לחללים שבו ונוצר חיבור טעמים. בעצם זהו ופל גלידה דקורטיבי שמעוצב כמשפך טורנדו ועשוי כולו מפרעצל פריך מתובל במלח גס. יחד עם גלידה איטלקית ואמריקאית נוצר משהו משגע", הוא מסביר.
חלק ניכר מהפיתוח הוקדש לייצור הבצק בעבודת יד, כולל הטבלה במים וירידה לפרטים הקטנים כמו היכן למקם את המלח הגס כדי שיישאר בפה כטריגר לביס הבא. "אני חושב שזה הדבר הכי סקסי שיש אצלי בחנות כרגע. תכלס אם ממלאים אותו בגבינה לבנה הוא גם מדהים", הוא מוסיף בחיוך.
קסטה (צילום תומר לוי)
לוי מייצר 100 סוגי סופט סרב שמתחלפים כל שבוע. כרגע אלה פסיפלורה, מרשמלו כחול ("זה דבר שלא קיים בעולם"), וריגטו תות, אייריש קרים, חלבה, נוטלה, וניל, פיסטוק וקרם פטיסייר. תוסיפו לכך את הטופינגז – בוטנים, אגוזים, שוקולד קליק ומה לא, ורטבים (שהולכים בקרוב להשתנות ולהשתדרג), וקיבלתם יצירת אמנות אישית חד פעמית. הסופט סרב נכנסת גם לקוקילידות, עוד בסט סלר של הקרמרי. שורות שורות הן מסודרות במניפת צבעים יפהפייה בוויטרינה, במופע שקשה לעמוד בפניו. העוגיות, כולל באונטי ללא גלוטן במילוי גלידת נוטלה וציפוי שוקולד חם, מיוצרות כעת בגדלי מונסטר (20 ש"ח) ומגה-מונסטר (30 ש"ח), כשהאחרון בקוטר 12 ס"מ ובגודל של פרצוף. "קשה להבין עד שלא רואים, אבל כשאנשים רואים הם עפים על זה. באים וקונים ומחסלים לבד". ולעזאזל הסכרת. קרמרי דה ל'אקלר, קינג ג'ורג' 53 תל אביב, 050-2622622
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש פודיז רגילים, ויש כאלה שחיים מטיסה לטיסה, שבוחרים את יעד החופשה לפי המסעדות המקומיות, ושייסעו לחורים שכוחי אל רק כדי לאכול ארוחה בלתי נשכחת. תפסנו ארבעה מטיילים שלא יודעים שובע וחילצנו מהם המלצות שלמישלן פשוט אין
יש אנשים שהוצאות כספיות מופרכות וטיסות טרנס אטלנטיות מפרכות רק פותחות להם את התיאבון והם לא מסתפקים בפרויקטים כמו Round Tables by American Express שמביאים את השפים אליהם. על מפת היעדים התיירותיים של אנשים אלה מסומנות קודם כל מסעדות פנומנליות ורק אחר כך אתרים מונומנטליים. מצאנו ארבעה כאלה, הושבנו אותם לשולחן ואכלנו להם את הראש עד שהם סיפרו לנו כל מה שהם יודעים. ההבדל בין ארבעת מיטיבי הלסת האלה לסתם תיירים גרגרנים הוא ההתבייתות על מטרות קולינריות עוד בטרם היציאה למסע, מתוך ידע נרחב, אסטרטגיית בילוש התקפית ואובססיביות המתבטאת בחוסר יכולת להרפות עד שהמטרה, נידחת ככל שתהיה, נאכלה במלואה.
בן מוסקל למשל, סמנכ"ל מקאן תל אביב, הוא פודי בהפרעה שחולק את התסמונת המייסרת עם זוגתו, מיכל ינאי. את חתונתם בחרו בני הזוג לערוך בסטטן איילנד ולא במנהטן, רק כדי שמיד אחריה יוכלו לדגום את אחת האיטלקיות המומלצות והוותיקות בניו יורק, Denino's. "הארוחה מתחילה מבחינתי הרבה לפני שיוצאים לטיול", מתאר מוסקל (38), "אני עושה תחקירי עומק, חופר ברשת ועובד בהצלבת מידע. אני עובד בפרסום ולכן יודע עד כמה אי אפשר לסמוך על בלוגרים שמושפעים מיחסי ציבור. אני גם לא מתרשם מטריפ אדווייזר, מ־Yelp ואפילו ממישלן. אני מריץ חיפוש חופשי של Best Of בגוגל, נכנס לאתרים מקומיים, משווה בין בחירת המבקרים המקומית לבחירות הקהל, ותמיד מעדיף בתי אוכל לוקאליים".
כמה רחוק נסעת בשביל מנה ספציפית?
"חציתי את לונדון במשך שעה וחצי בשביל מנה הודית, נסעתי שעה בתאילנד בשביל דוכן רחוב ספציפי בפוקט, ובביקור משפחתי בארצות הברית נהגתי עד ניו הייבן – שעתיים וחצי נסיעה מהמקום שבו היינו. סטיתי מהמסלול של הטיול, עם שתי פעוטות והריונית ברכב, רק בשביל פיצה נפוליטנית שנחשבת לאחת הטובות בכל ארצות הברית". אגב, הפיצרייה הזאת נקראת Napoletana Pizzeria Frank Pepe, למקרה שאתם נתקפים קרייב קשוח לפיצה בקונטיקט.
חצה את לונדון בשביל מנה הודית. מוסקל. צילום: איליה מלניקוב
גיא הרן, 33 – מנהל תחום היין בחברת איש הענבים, ומדי פעם מנחה טיולים קולינריים לבני מזל שיכולים לשלם 3,000 דולר לשלושה לילות באזור צרפת, איטליה או ספרד – מסכים שהדרך לארוחה מרגשת רצופה שעות ארוכות של תחקיר ברשת. כדי למזער את הסיכויים להחטאות קולינריות הוא עוקב בקביעות אחרי הדירוגים של מישלן וסן פלגרינו, אבל מקפיד להצליב את המידע עם דירוגי גולשים ועם חוות דעת של חברים ומכרים מקומיים.
"אי אפשר לסמוך על מישלן. הוא יכול להיות עוד אינדיקציה לאיכות, אבל הוא לא מדריך שעומד בפני עצמו. נסענו למסעדה שדורגה בשני כוכבים ויצאנו מאוד מאוכזבים. התלוננו בפני אנשי מישלן, וכעבור זמן קצר הכוכבים באמת נעלמו, אבל אכזבה כזאת היא לא מסוג התקלות שאני יכול להרשות לעצמי כשאני יוצא עם קבוצת מטיילים ששילמו סכום יפה כדי שאחסוך להם מפחי נפש. לכן אני לא לוקח יותר מהימור אחד בטיול".
גם רז רהב, 24, שהפעיל בעבר בלוג אוכל מדובר (רזי ברווזי) וכיום עובד כטבח, לא סופר את המדריך הצרפתי הוותיק. "מישלן משקללים פרמטרים כמו מפות לבנות, מגוון של יינות ממדינות מסוימות ואם המלצר הגיע מהכיוון הנכון של השולחן בעת ההגשה. לי אישית זה פחות חשוב. סן פלגרינו, שהפכו לשחקן המרכזי, עושים שקלול של החוויה והאוכל בלבד, והדירוג שלהם אמין מייצג יותר את המציאות".
דודי כליפא, 60, הוא חצי מאתר האוכל בייגלה (עם נעמה פלד), ותייר קולינרי זה 40 שנה. הוא התחיל לטייל כתחביב שבמשך הזמן קיבל פן מקצועי. כיום הוא ופלד מדריכים מסעות אוכל פרועים ברחבי תורכיה. "בעברי הרחוק גרתי במשך שלוש שנים בטוקיו, והייתי חייב לטוס באופן תדיר ללונדון בשביל העבודה", הוא נזכר איך נפתח לו התיאבון, "בכל טיסה כזאת יכולתי להתרווח בטיסת לילה ישירה ונוחה, ובכל זאת הקפדתי לעבור בנחיתת ביניים מתישה בהונג קונג, רק בשביל האוכל. מאז שנעמה ואני הפכנו את התחביב למקצוע טסנו הרבה מאוד. בשנה האחרונה היינו 20 פעמים בתורכיה, ובתחילת 2016 נהיה במזרח הרחוק ובאוסטרליה". גם הם ממעיטים בערכם של מדריכי המסעדות המוכרים ובחוכמת ההמונים, ומעדיפים את האנשים הקטנים והנהנתנים. "אנחנו עוקבים אחרי כל המדריכים אבל לא לוקחים שום מידע כפשוטו", מבהיר כליפא, "טריפ אדווייזר לא שווה בעיניי בפני עצמו, זאגט הפך עממי מאוד מאז שגוגל קנו אותו, וגם על מישלן אני כבר לא סומך. אין לי מבקר מסעדות שאני הולך אחריו בעיניים עצומות, ואין לי מדריך שהוא בגדר 'תנ"ך'. אני נעזר בקשרים אישיים עם אנשים שאני סומך על טעמם, פודיז בכל העולם שיצרתי איתם קשר דרך האינסטגרם וכאלה שפגשתי בסיורים שלנו. לכל עיר יש סודות, צריך רק את האדם שייתן לך מידע פנימי".
לא סומך על מישלן. כליפא. צילום: איליה מלניקוב
ספר לי על מקום ש־Yelp לא מכיר.
"בתורכיה הגענו לעיר שנקראת Katmer in Gaziantep. זו עיר עם שני מיליון תושבים שנראית לגמרי כמו עזה ונמצאת בגבול תורכיה־סוריה. מערביים לא מבקרים בה בכלל. הסוד שלה הוא שיש בה את האוכל הכי טוב בעולם. מנת הקבב האזורית נהדרת, ובעיקר שווה להגיע אליה בשביל מרק טלה חמצמץ שהוא מאכל עממי שכל תושב בעיר אוכל לפחות פעם בשבוע לארוחת בוקר, ובשביל הקינוחים שעשויים פיסטוקים". "אחד המקומות הכי מוצלחים שביקרתי בהם לאחרונה היה בבורדו", ממהר גם הרן לחלוק מניסיונו האכילתי, "המסעדה נקראת Miles והיא נפתחה על ידי ארבעה שותפים: אוסטרלי, צרפתי, אסייתית וירושלמי – כולם למדו ביחד בבית ספר לבישול בפריז".
לא מחליפים ספה
הגענו לשלב הזה בשיחה שבו מתפתלים ומדברים על כסף, וכולם מאבדים לרגע את התיאבון. רק לרגע. מוסקל, שבדרך כלל לא מחפש את הארוחה היקרה אלא את "הכי לוקאלית, אותנטית ומוצלחת", מודה שבלוס אנג'לס, במסעדת LE 13, הצליח לבזבז 700 דולר לזוג על ארוחת טעימות בסגנון פיוז'ן. רהב טוען שיקר זה עניין יחסי: "שילמתי 900 ש"ח לארוחת 20 מנות בפאט דאק, כולל אלכוהול ושירות. בשביל 20 מנות זה לא הרבה. אני אמנם לא מרוויח הרבה כטבח, אבל אני גר בבית של ההורים וכל מה שאני חוסך הולך לסיורים בחו"ל". גם כליפא לא מתרגש מהסכומים שהוציא: "שילמנו בסביבות 1,500 ש"ח לאדם בנומה, זה היה בוודאות מסוג האירועים ששווים את הכסף". הרן נזכר בערגה ב־250 יורו לראש ששילם במסעדת Château Troplong, Mondot. "אבל חלק מזה היה על יין מעולה. הגעתי למסעדה הזאת בגלל מרתף היין שלה, שהוא מהמרשימים בעולם".
למרות הסכומים שנזרקו כאן לאוויר, אף אחד מהארבעה לא סבור שתיירות קולינרית היא עניין לעשירים בלבד. "בסיורים שלנו יש הרבה בני 50 פלוס שהסכום הזה לא מורגש עבורם", מסביר הרן, "אבל יש גם בני 25 שחסכו לקראת הנסיעה, ויש גם פודיז שזה פשוט חשוב להם, והם ישיגו את הסכום. פגשתי אנשים שלא החליפו ספה כבר 20 שנה ולא ישדרגו את הרכב, אבל ייצאו למסע קולינרי של אלפי שקלים. מישהו צחק עליי ואמר שהוא לא מבין למה להשקיע כל כך הרבה כסף במשהו שמאבדים בשירותים כעבור כמה שעות, אבל כמו שיש אנשים שנוסעים לסיור במוזיאונים וחווים אמנות דרך העיניים – אני מעדיף לטייל כדי לחוות בעיקר דרך חושי הריח והטעם, שהם הרבה יותר משמעותיים למאגר הזיכרונות. אני לא אוסף ארוחות, אני צובר חוויות. בשבוע האחרון נסעתי שלושת רבעי שעה בערפל אל גבעה תלולה, ברכב חורק. בשלב מסוים עצר הרכב, וצריך לטפס מאות מטרים ברגל ל־Osteria Da Gemma, ב־Roddino (איטליה). יש שם מאמא שמבשלת אוכל פיימונטזי מקומי, אתה מגיע ומקבל שש מנות. אין תפריט. זה מקום נידח ולא מפואר בכלל, והחבר'ה הכי עשירים בפיימונטה עולים אליה לרגל". רשמתם את זה? יופי.
מעדיף לחוות את הטיול דרך חוש הטעם והריח. הרן. צילום: איליה מלניקוב
בואו נקנח בהמלצה על מנה אחת בלתי נשכחת.
מוסקל: "אם אני צריך לציין מנה אחת שנחרטה בי – זו הייתה דווקא מנה פשוטה בנאפולי, שבגלל כמויות הלכלוך והאשפה בה נראית כמו מחנה פליטים. אכלתי מנה של בורטה טרייה שהגיעה עם צנוברים, דבש ואגסים. מדהים".
הרן: "הייתי בסיור של תיירות חקלאית ביקב ב־Château Smith Haut Lafitte (צרפת). יש ליקב מלון קטן עם מסעדה בעלת שני כוכבי מישלן, ומסעדה נוספת, פשוטה יותר, שהייתה בעבר מכבסה. דווקא שם הופתעתי ממנה מבריקה – מרק ירוק שעליו מונחת ביצה בטמפורה, וחלקו הפנימי של החלמון נותר נוזלי".
כליפא: "יש מנה שכל כך מרגשת אותי בכל פעם שאני אוכל אותה, עד שאני מרגיש שאני עלול לפרוץ בבכי: קנלוני רגל חזיר במסעדה בשם Can Valles בברצלונה. אני מזמין אותה פעמיים בכל ביקור ועצוב לי בכל פעם שהיא נגמרת".
רהב התלבט והתלבט ולא הצליח להחליט חד משמעית. אולי כי בגילו המוקדם הוא יודע שהמנה הכי טעימה היא זו שייצא עבורה למסע הבא.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
