כשנשאלתי אם אני רוצה ללכת למופע החדש של "ציפורלה" ולכתוב עליו, עניתי מייד כן – כי ראיתי כמה שירים שנונים שלהם ברשת והם נשאו חן בעיני (כלומר, נגנבתי). מעולם לפני כן לא ראיתי אותם על הבמה, כך שאני לא יכולה להשוות את המופע הנוכחי לקודמיו. מה שראיתי אהבתי. תשעה אנשים מוכשרים יצרו והעלו רצף של מערכונים מבדרים – חלקם חדים וקולעים יותר, חלקם פחות, אבל כולם הוגשו עם הרבה אנרגיה וחן כובש.

>>בלי פשרות: 9 עוגות כשרות לפסח שאשכרה לא יאכזבו את האורחים

המלחמה בעזה ומה שקדם לה נוכחים לאורך רוב הערב, כשפה ושם משובצים גם מערכוני נוסטלגיה סתם בשביל לעסות את הנפש, כאילו. אחד מהם הוא הדיאלוג הנונסנסי בין אריק איינשטיין ושלום חנוך, שמורכב משמות של שירים של השניים. החידוד "אני ואתה נשנה את האוּלם" מתוך אותו מערכון חביב מהדהד מאוחר יותר במערכון סאטירי חד, שבו צמד חבד"ניקים מוכרים לחילוניים מבחר מושגים דתיים כמו שידוך, תיקון וחזרה בתשובה. הם טוענים – ומדגימים באמצעות עזרים למיניהם – שלא צריך להיבהל מהמושגים האלה, מרגילים את הצופים בשורות הראשונות לשתף פעולה, ולפני ששמנו לב הם משנים את האוּלם (ואת העולם) באופן מבהיל.

השילוב בין נוסטלגיה אסקפיסטית למערכונים סאטיריים, שחושפים את אפקט ההרדמה של הנוסטלגיה, נמצא שם עוד לפני שהשחקנים עולים על הבמה. נוסטלגיה מקבלת את פני הצופים כשהם נכנסים לאולם אסיא במוזאון תל אביב, ומייצרת טעם חמצמץ (מכוון) בשל הניגוד הבולט בינה לבין המיצגים בכיכר החטופים שבחוץ. שירת הגבעתרון ממלאת את האולם, ושקופיות עם מילות שירי ארץ ישראל הישנים והטובים מזמינות את הצופים להצטרף. שרתי "בקיץ הזה תלבשי לבן" והתכווצתי.

אנסמבל "ציפור'לה" הוקם ב-2005 על ידי חברי מחזור מ' בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב. חלק ממייסדי הקבוצה, שכותבים ומביימים את עצמם, עדיין מופיעים איתה (גל פרידמן, לוטוס אתרוג, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, עמרי דורון ואפרת אביב), אחרים פרשו לקריירות אחרות (דאנה איבגי, בן פרי) והוחלפו בשחקנים חדשים (כרמל נצר, אלעד סננס, בר חדד). במופע הנוכחי משתתפת גם סוזאנה פפיאן המצוינת מ"גן קופים" ו"הצבי".

זה הרכב גדול, ולריבוי יש יתרון במערכונים המוזיקליים. אחת ההברקות של הערב היתה הביצוע המקהלתי המדויק ל"כל הכבוד" מתוך "קזבלן", כולל הכוריאוגרפיה הנלווית, רק בלי זמר ראשי, כלומר בלי השיר עצמו, ובלי כבוד. בהמשך הם שרו את "שיר לשלום", רק בלי המלה "שלום", כי היום אסור להזכיר אותה. זה לא רק חיווי סאטירי, הוא גם פוצע, כי הוא מזכיר לכולם את הפעם ההיא שהשיר הושר במלואו ועם תקווה גדולה בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995.

ברוח דומה יש גם קטע בשם "מחזמר זה לא הזמן" (ככתוב ברשימת המערכונים שהיתה תלויה על הקיר), שבו מושם לצחוק הטיעון הדמגוגי "זה לא זמן לפוליטיקה" שחברי הליכוד כל כך אוהבים. מערכון עוקצני נוסף מתייחס למפרסמים חסרי הבושה שמנסים לעשות רווח מהמלחמה. כוכבות טיקטוק, מומחית למיניות, ועוד מיני מומחים צועדים בסך, מוכרים את מרכולתם מרוחה בשכבה עבה של "יחד ננצח", ועל המסך מאחור מתחילות להופיע תמונות של המאכערים הכי גדולים – אלה שבממשלה.

לא אפרט כאן את כל הקטעים (יש גם טייק-אוף מוצלח על הגששים). אציין רק שמדובר בתמהיל מוצלח של הומור, נעים ופחות נעים, שמוציא את הצופים מסופקים. וב"צופים", הכוונה לפלח החברתי המסוים שהאנסמבל פונה אליו. מן הסתם קוני הכרטיסים יודעים למה הם באים. לא ניצפו ביביסטים בקהל.
לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורת הצגה
• במה
• ציפורלה

בעונה השנייה של "היהודים באים" (2016) ישמערכון שפוגש את יגאל עמיר(יניב ביטון) בכלא שיטה בשנת 2025. האסיר שרצח את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בנה מכונת זמן בארון שבתאו המרווח, והוא חוזר שלושים שנה אחורה לכיכר מלכי ישראל. הוא תופס את עצמו דקות ספורות לפני ההתנקשות ואומר "יגאל, אני זה אתה מהעתיד. אני רציתי להגיד לך משהו חשוב לפני שאתה עושה את זה". לרגע אנחנו מקווים שממרחק הזמן הוא הבין מה עולל, והוא שב אחורה כדי לעצור את עצמו מבעוד מועד. "אחלה!", הוא מעודד את המתנקש הצעיר ומרים שני אגודלים, "אחלה!". המערכון מסתיים בשלוש יריות.

>>גרגר הזהב: אלו הסרטים הכי טובים בחו"ל. סליחה, בחול

תשע שנים לפני כן היכה גלים מערכון של "החמישייה הקאמרית", שבו יגאל עמיר הצעיר (רמי הויברגר) יושב על המיטה בתאו ואומר לצופים בחיוך של מנצח: "יום אחד, עוד עשרים שנה, אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים שעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה".

רצח רבין על ידי פונדמנטליסט יהודי מוסת הוא אולי השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, והקושי להכיל אותו הניב מעין שבר בזמן שבא לידי ביטוי ביצירות שמנסות להתמודד איתו ועם השינויים שחולל במסלול של חיינו כאן ביחד. כמו המערכון המצמרר של "היהודים באים", גם "מיקי מציל", ההצגה החדשה של קבוצת הצעירים של הקאמרי, אימצה את הרעיון של מכונת זמן שמאפשרת לחזור לנובמבר 1995 ולנסות לשנות את ההיסטוריה. וכמו במערכון, הסיום מפתיע את הצופים עם זפטה לקרביים. זאת סאטירה פוליטית נוקבת, משולבת בדרמה קומית חביבה ומתובלת בנוסטלגיה לתל אביב של שנות התשעים – עיר עם טלפונים ציבוריים ודירות ברות השגה.

סוכן השב"כ מ', הלא הוא מיקי (אוריה יבלונובסקי), מתנדב למשימה חשאית. מדענית גאונה (מאיה קורן) פיתחה מכונת זמן (שנוסתה עד כה על בעלי חיים בלבד) ומיקי מתבקש לחזור ל-1995 כדי להציל את חייו של ראש הממשלה. התכנית שמציע ראש השב"כ (תום חודורוב) היא שרגע לפני שיגאל עמיר יבצע את זממו, מיקי יירה כדורי סרק לעבר יצחק רבין, וכך יגרום לו סוף סוף להבין שחייו בסכנה והוא יתחיל ללבוש אפוד מגן. אבל לפני כן ראש השב"כ מורה למיקי לשכור דירה הצופה על כיכר מלכי ישראל, ולהצטרף לאנשי שלום עכשיו שמשתתפים בארגון הפגנת "כן לשלום, לא לאלימות" ב-4.11.95.

מיקי נפרד מהוריו הניצים ומוריש לחברו הטוב גולי (דולב אוחנה) את כל הסיסמאות שלו, שזו בעצם סיסמה פטריוטית אחת, כי הוא חושש שלא יחזור. גולי, בעצמו סוכן שב"כ לא מאוד מיומן, מתקשה להיפרד, ואיכשהו יוצא שמכונת הזמן שואבת את שניהם, והם נוחתים בתל אביב חמישה ימים לפני מועד הרצח. מיקי וגולי מוצאים חדר בדירה סמוכה לכיכר, שבה מתגוררים צעירים עם שאיפות אומנותיות, בהם השחקנית נתי (יעל רוזנבליט), הזמר המתוסכל אביתר בנאי (חודורוב) שכולם מייעצים לו לוותר על שאיפותיו להצליח כמו אחיו הבכור מאיר, והוריו העתידיים של מיקי – נוי נוי (רוני נתנאל) ואריה (תם גל). מופתע לראותם, מיקי קופץ על ההזדמנות לנסות לתקן את היחסים ביניהם כדי שיהיו הורים יותר טובים, והמחזה אינו מתכחש לכך שהחלק הזה בדרמה הורם מ"בחזרה לעתיד". גם "1984" של ג'ורג' אורוול מצוטט לעיתים קרובות.

הרבה מההומור במחזה שכתב ירון אדלשטיין ("רינגו") מבוסס על המפגש בין עידנים תרבותיים שונים. בהווה של 2024 ראש השב"כ אפור השיער מתאמץ מאוד להתאים את עצמו לשיח המקובל היום ולא להישמע שוביניסט בחברת נשים, וזה נורא מצחיק. וב-1995 צמד הסוכנים נדהמים מהניינטיז (על פי המחזה, אלה היו ימי הזוהר של יטבתה בעיר), ובעוד מיקי מסור למשימה שלשמה נשלח, גולי, זמר חובב בהחלט, נדלק על הרעיון לעשות קריירה מביצוע להיטים שעדיין לא נכתבו.

האלמנט הכי בולט בתפאורה המוצלחת שעיצבה ארנה ברנט שמעוני הוא גרם המדרגות החשמלי בצד ימין של הבמה. המדרגות מדמות את המעבר בין הזמנים השונים, והן גם המדרגות הצדדיות של עיריית תל אביב שלידן מחכה יגאל עמיר (לידור אדמוני). רוב הזמן ההצגה מצחיקה, לפעמים גם קצת נוגעת ללב (מיקי מתאהב), והשחקנים הצעירים חינניים (חלקם מגלמים יותר מתפקיד אחד). עמית אפטה ("רינגו") ביים עם הרבה אנרגיה, ובין הסלפסטיק וההומור השטותי יש רגעים מצמררים, וגם סצנה שקטה ויפה שבה מיקי מוצא את עצמו מעשן סיגריה עם ראש הממשלה (יצחק חזקיה הוותיק בהופעת אורח מרגשת).

אחרי פתיחה מאוד חזקה, באמצע יש כמה סצנות פחות קולעות, שדמיונן ל"בחזרה לעתיד" ול"יסטרדיי" קצת בולט מדי. אבל המערכה האחרונה, שמחזירה אותנו לעניין שלשמו התכנסנו, היא הברקה של ממש – כזו ששולחת אותנו הביתה עם בוקס בבטן ותובנות בראש, וזה מה שהופך את "מיקי מציל" להצגה שלא כדאי לוותר עליה.
"מיקי מציל" בתיאטרון הקאמרי,לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• הקאמרי
• תיאטרון הקאמרי
• ביקורת הצגה
• יצחק רבין
• רצח רבין

לצלילי נעימת הנושא הסוחפת של "רוקי", בחור עולה על הבמה, נעמד מאחורי מיקרופון, מציג את עצמו כקומיקאי ומתחיל להצחיק את הקהל עם סיפורים על הזיונים המזדמנים שלו. למרות איך שזה נראה, זה לא מופע סטנד אפ, אלא מחזה מתורגם מאנגלית, שבו כל מלה נמצאת במקומה, וההגשה הכאילו מאולתרת, כולל פניות לצופים, מדויקת להפליא. וזה אחד הדברים הכי טובים שראיתי על במה כלשהי בתקופה האחרונה (לצד "מלאכים באמריקה – חלק ב'" הנפלא בקאמרי).

>>

"תחושה שמשהו נורא עומד לקרות" הוא מחזה-מונולוג פרי עטו של מרסלו דוס סנטוס הבריטי-ברזילאי-אוסטרלי (כך הוא מתואר על ידי סוכנות התאטרון שמייצגת אותו). אחרי בכורה עולמית בפסטיבל אדינבורו 2022, המופע עבר לתאטרון בלונדון וזכה לביקורות מתפעמות מקיר לקיר. ב"טלגרף" דוס סנטוס אף תואר כ"מושיע של התאטרון הבריטי". דניאל בגנו תרגם את המונולוג לעברית והעביר את זירת ההתרחשות לתל אביב, וכמו שתום חודורוב ("רינגו") מגיש את הטקסט בצוותא 2, זה נשמע כאילו זה ממש מכאן, כולל בדיחה חיננית על המבטא הישראלי של הגיבור.

״אני בן 36, אני קומיקאי ואני עומד להרוג את בן הזוג שלי…״ הוא מכריז בהתחלה, ואז חוזר אחורה לספר על תחילת היחסים ביניהם. הסטודנט האמריקאי הוא יוצא דופן בקרב מערכות יחסיו קצרות הימים של הקומיקאי, שאינו מזדהה בשם (גם "האמריקאי" יישאר "האמריקאי" עד שלב מאוחר). הוא חתיך מהמם, הוא מעוניין במערכת יחסים אמיתית, ונראה שהוא מושלם מכל בחינה פרט לבעיה קטנה אחת – הוא לא צוחק. הוא אומר שצחוק מסכן אותו פיזית ושיש לתופעה הזאת שם רפואי. משום שהגיבור מגדיר את עצמו באמצעות הצחוק שהוא מעורר באחרים – הוא מגדיר את עצמו כ"נוירוטי מוסמך" – זה פוגע בול באמצע של האגו שלו. זה גם מאלץ אותו להתעמת עם נטייתו להפוך את כאביו לבדיחות, כמו כל הקומיקאים הגדולים באמת.

כסטנדאפיסט בסגנון האנה גדסבי, שהופעתו מבוססת על ניסיון חייו ואבחנותיו לגבי התנהגויות אנושיות – אם כי יש לחדד שהומופוביה אינה מהותית לחוויה האישית שלו – הקומיקאי אינו בהכרח מספר מהימן. יש לו אימא חרדתית, וכבר אין לו אבא, ואת הטראומות שהוא נושא עמוק בפנים הוא מגיש לנו עטופות בשכבות של הומור ושורות מחץ קולעות. וכך המונולוג נע בין ניתוחים (מצחיקים) של איך בונים בדיחה שתתפוס את הקהל, לבין בחינה עצמית חודרנית. כשזה נעשה אמיתי מדי, הקומיקאי חומק לזיונים הרנדומליים שאף פעם לא עשו לו טוב.

תום חודורוב לבד על הבמה, עם מיקרופון וכסא בר ובקבוק מים, מעצב דמות שנכנסת ישר ללב, ומצליח להעלות על הבמה גם את כל האנשים האחרים שהוא מדבר עליהם. זאת הופעה זיקיתית, שמוציאה את המקסימום מכל בדיחה, ובאותה טבעיות חיננית מתכנסת אל תוך רגעים של וידויים אישיים כואבים ומוצפי דמעות. לא פעם כשאנחנו רואים מחזה מתורגם עובר לנו בראש שבמקור זה בטח נשמע טוב יותר. לא זה המקרה כאן. קשה לי לדמיין הגשה מושלמת יותר של המונולוג המבריק, המצחיק והפוצע הזה, שנשמע כאילו נכתב בעברית תל אביבית על ידי המגיש עצמו.
צוותא 2,לפרטים וכרטיסים

• ביקורת הצגה
• ❤ תרבות
• סטנד אפ
• צוותא

דניאל ורוי חיים יחדיו באושר ודי בעושר כבר שבע שנים. דניאל הארכיטקט עיצב להם בית מהחלומות, ורוי מרוויח יפה מכתיבת רומנים לוהטים שהקהילה הגאה בולסת בתאווה. הוא היה מעדיף לכתוב ספרות רצינית יותר, אבל הסוכן שלו ברי מזכיר לו מה מוכר יותר טוב. כל אחד מהם הוא אהבת חייו של השני, והם לגמרי מחויבים זה לזה, בניגוד לברי, שמחליף בני זוג כל כמה שבועות, ותמיד מבטיח שהפעם זה זה. רק הביקורים של בטי, אמו של דניאל, קצת מפריעים להרמוניה. דניאל לא סובל אותה, ורוי לא ממש מבין למה, כי היא מאוד משתדלת. לראיה, בטי מזמינה את השכנות הלסביות לארוחת ערב ומבקשת מדניאל שיכין עוף, כי "כולם יודעים שלסביות אוהבות עוף".

ויש עוד עניין – דניאל רוצה להתחתן אבל רוי חושב שמוסד הנישואים הוא מיושן ושגוי מיסודו, ומי בכלל רוצה להדמות לסטרייטים. הוא כמובן תומך בזכותם של הומואים להתחתן – ובעירם ניו יורק זה סוף סוף אפשרי אחרי מאבק ארוך שנים – אבל הוא לא רוצה את הטקס הזה והמסמכים האלה בשביל עצמו. הוויכוח בין השניים שב ועולה בהזדמנויות שונות, וקצת מעיב על הערב הנעים בביתם, שאליו הוזמנו ברי ובן זוגו הנוכחי גאי, הצעיר ממנו בשנים רבות (בשל גילו הצעיר, גאי נדהם למראה תקליט ויניל – פרט פחות משכנע בדיאלוג).

"דניאל בעלי" הוא קומדיה שנונה, מהנה, ומרופדת ברפרנסים תרבותיים (סינדי לאופר מול מדונה וכיו"ב) בסגנון סיטקום, על הומואים בורגנים שהשיגו כל מה שהם רוצים בחיים, עד שברגע אחד, בערך באמצע ההצגה, הקומדיה הופכת לטרגדיה. ליתר דיוק, הטוויסט בעלילה חושף שבעצם מדובר בדרמה מז'אנר הבעיה החברתית. לרוב אני לא מחבבת במיוחד דרמות מסוג זה, שלוקחות על עצמן להעביר לצופים מסר ספציפי וברור. אבל המחזה של מייקל מקיוור, שעלה לראשונה בניו יורק ב-2017, מצא דרך נבונה לעסוק בנושא, ושינוי הטון הקיצוני באמצע ההצגה (ואמצע החיים) הוא אסטרטגיה דרמתית מעניינת ופורייה. ב"ניו יורק טיימס" "דניאל בעלי" כונה "הטרגדיה הראשונה על נישואים להט"בים". המבקרת הוסיפה ש"אם הסדרנים יחלקו ממחטות קלינקס יחד עם התוכניות, זה לא יהיה דבר רע".

מאז הקמתו לפני פחות משנתיים (יוני 2021), תאטרון המשולש מייסודו של המרכז הגאה בתל אביב העלה שבע הצגות מקוריות ומתורגמות בז'אנרים שונים. אל אלה הצטרפה לאחרונה "דניאל בעלי" בתרגומו המשובח של ידידי ירון פריד. ההצגה כולה מתרחשת בסלון ביתם של רוי ודניאל, והבמאי רום רזניק ("האחד"), מייסד ומנהל שותף של התאטרון, מציע גישה מקורית לסטינג המוגבל הזה (שעיצב רועי ואטורי). התפאורה הבסיסית – ספה לבנה, מנורת עמידה עם אהיל לבן, שולחן צד לבן ועליו פטיפון – אינה משתנה, אבל מסצנה לסצנה סידור העמדת פריטי הריהוט משתנה, כאילו הבמה מסתובבת, או כאילו אנחנו מביטים על המרחב דרך מצלמות שונות. פענחתי את זה כדימוי לנקודות המבט השונות שמייצרות את הקונפליקטים בהצגה. פריט נוסף, מרכזי לדרמה, בכלל לא נמצא שם – ציור שצייר אביו של דניאל כשעוד חלם להיות צייר. דניאל מאשים את אמו בכך שאביו המנוח לא הגשים את עצמו, ומתעקש לתלות את הציור הבלתי נראה (הוא מתואר אך מושאר לדמיונם של הצופים) על הקיר בסלון.

טל קלאי, הידוע ברבים כדראג קווין טלולה בונט, מתמסר לתפקיד רוי, הנאבק על אהבתו. התפקיד דורש ממנו לעבור מטון קליל ומתגרה בחלקה הראשון של ההצגה להופעה דרמתית במלוא מובן המילה, והוא נוגע ללב בכאבו ובעקשנותו. בינו לבין גיל וייס המגלם את דניאל יש כימיה טובה, והזוגיות שבמרכז הדרמה טבעית ומשכנעת. ליאור זוהר, שקולו מוכר משלל סרטי אנימציה, מגלם את הסוכן ברי שמספק את האתנחתות הקומיות של ההצגה. הוא קצת לוחץ על הפאנצ'ליינים, אבל בסך הכל הוא מגיש הופעה טובה, כמו גם איתי אורי החינני (גאי), שזה עתה הגיח מבית ספר למשחק. ובתפקיד האמא המשתדלת, שפולשת לתוך הזוגיות והופכת ליריבתו העיקשת של רוי, הדיווה גילת אנקורי טובה במיוחד. היא מצחיקה ומעצבנת בעיוורונה, אבל אפשר להבין את מצוקתה, ואפילו לאהוד אותה, למרות שברור לנו שהיא טועה.

"דניאל בעלי" מועלה באולם 4, הבימה, תרס"ט 2. המועדים הבאים במרץ ואפריל.פרטים וכרטיסים כאן

• ביקורת הצגה
• טלולה בונט
• תיאטרון המשולש