אז איך חגגתםחצי שנה למחדל נתניהו? בכיתם הרבה? הפגנתם וחטפתם מכות משוטרים? ישבתם בדיכאון בבית כמו שאתם עושים מאז ה-7.10? חבל. קחו דוגמה אישית מבן כספית וירון אברהם, שבמלאת חצי שנה לטבח הזמינו לאולפן "פגוש את העיתונות" את סוכנת הכאוס מירי רגב ופשוט הפליגו אחורה בזמן אל ה-6.10, אותם זמנים יפים שבהם אפשר היה לתת למערך ההסתה של בנימין נתניהו להשתולל חופשי על המסך ולנרמל נוכחות קבועה של נציג הביביזם בכל תוכנית ובכל פאנל, וזה היה רק עוד יום במשרד.

>> הופקרנו בידי אנשים עלובים. "ארץ נהדרת" כבר לא חוששת לומר את זה
>> אנחנו לא מוכנות שימשיכו להתעלל בנו. לא החמאס ובטח לא הממשלה

אבל מתברר שהזמנים השתנו. מופעי אימה אנטי-דמוקרטיים כמו זה שסיפקה רגב אמש הם שיח האתמול. רק מיעוט קטן וקיצוני עדיין מתרשם מהם. מירי רגב ושאר חברי הכנופיה מגורשים בשאגות בוז מכל מקום שאליו הם מגיעים. רוב מכריע של הציבור סבור שהם חייבים לעוף הביתה, והסקרים ממשיכים להראות זאת גם אחרי חצי שנה של שקרים, ספינים והתנערות מאחריות. הבעיה היא שבאולפני האקטואליה לא קיבלו את הממו. הבעיה היא שבפועל ובמבחן התוצאה, אולפני האקטואליה של החודשים האחרונים הם חלק מאותו מיעוט קטן שמשתף פעולה עם הנרטיב הביביסטי ונותן לו במה בלתי מוגבלת וכמעט נטולת ביקורת לחלוטין.

לא יהיה נכון לומר שאברהם וכספית לא ניסו לעצור את מירי רגב. הם בהחלט ניסו לקטוע את נאום ההסתה המופרע והמתלהם שלה ולשאול על מה לעזאזל היא מדברת כשהיא טוענת שהמפגינים רוצים לרצוח את בנימין נתניהו. אבל הם נכשלו. זה היה גרוע מכישלון, כי כשבן כספית שאל אותה האם השב"כ עושה הכל כדי להגן על ראש הממשלה – אולי מתוך תקווה לניצחון רטורי מוחץ בשאלה הבאה – הוא למעשה נכנע לתסריט שהצליחה רגב למכור לצופיו. היא פשוט נפנפה אותו והמשיכה לדרוס. "נמצאים בהפגנות אנשים עם לפידים כדי לרצוח את ראש הממשלה", אמרה סוכנת הכאוס בדרכה העילגת וזה כל מה שנשאר מהריאיון הזה.

שעות ספורות אחר כך יתברר שיש מי שקשובים להסתה הבוקעת מהמסך. וחשוב לומר גם את זה: חמישה פצועים ופצועות, אחת מהן באורח קשה, הם מחיר דמים זמני בלבד בפיגוע דריסה נגד מפגינים בתל אביב שאינו הראשון וגם לא יהיה האחרון. הנה עובדה: במטה "אלימות ישראל" התקבלו ב-12 החודשים האחרונים דיווחים על 156 ניסיונות דריסה של מפגינים. ממוצע של שלושה בשבוע. כמה דיונים הוקדשו לכך ב"פגוש את העיתונות"?

באולפנים לא יקחו אחריות על הפיגוע. הם הרי תמיד ממש בסדר. הנה, הם שואלים את השאלות הקשות. הנה, הם מזמינים את המסיתים המצווחים לאולפן ו"מאתגרים" אותם כדי לחשוף את ערוותם. הם עושים את העבודה שלהם. אלא שהם עושים את זה כבר יותר מעשור, והם נכשלים שוב ושוב תוך כדי שהם מנרמלים את ההסתה שנגדה הם כביכול יוצאים – ובכל זאת הם ממשיכים לעשות את אותו הדבר שבו הם נכשלים שוב ושוב, באותה דרך, עם אותן תוצאות עגומות. פשיטת רגל מקצועית מוחלטת. אחר כך הם מתלהבים מהריאיון של ג'ו סקרבורו עם ניר ברקת.

הבעיה כמובן אינה "פגוש את העיתונות", שלשיטתה ניסתה לתת לרגב פייט ופשוט נמעכה תחת מכבש השקרים שלה. הבעיה היא שהתקשורת התרגלה להדהד את השקרים האלה תוך השמעת התנגדויות רפות במקרה הטוב, ומרוב הדהודים לא שמה לב לכך שהיא משדרת בשידור ישיר מתוך "משל המערה". מתחילת ינואר מקבל הציבור מאולפני האקטואליה חדשות מממציאות אלטרנטיבית שבה יש עדיין מלחמה בעזה (למרות שהיא נעצרה בפועל כבר לפני שלושה חודשים), אין מלחמה בצפון (למרות שהוא נטוש ומופקר), ונתניהו עצמו מוזמן להשתלט על המסך בכל רגע נתון כדי לספר לתומכיו ש"הפגנות משפחות החטופים מסייעות לחמאס".

תפיסת המציאות באולפני האקטואליה התערערה אחרי שנים של גזלייטינג מטעם שליחי השלטון על המסך ומאחורי הקלעים, וברגע המשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה מוצאת את עצמה התקשורת – כמו מוסדות רבים שהוחרבו כאן בעשור האחרון על ידי נתניהו – חסרת יכולת מינימלית לתפקד. במדינה דמוקרטית מתפקדת, עיתונאים טובים ומנוסים כמו בן כספית וירון אברהם היו עוצרים את הריאיון ולא נותנים לו להמשיך אפילו רגע מבלי שרגב תחזור בה משקריה המטורפים, ומונעים ממנה להסית נגד מאות אלפי אזרחים. העובדה שתרחיש כזה נשמע כמעט דמיוני היא התשובה לשאלה האם ישראל היא עדיין מדינה כזאת.

• ביקורת טלוויזיה
• בן כספית
• קשת
• מירי רגב
• אקטואליה
• הסתה
• מחדל נתניהו

בתוך לופ המלחמה ומבול המרואיינים, הגיע הקטע הוויראלי הזה: אורכו דקה ושבע שניות, ולוקחים בו חלק שניים מהעיתונאים הבכירים ביותר בישראל. בן כספית מצד אחד, עמית סגל מצד שני. השניים, כהרגלם בקודש, הגיעו גם לטמפרמנט וטונים גבוהים; אחד האשים את השני בתמיכה בהתנתקות ובנסיגות, השני האשים את הראשון בתמיכה אובססיבית בנתניהו. יש אנשים שחושבים שוויכוח בזמן מלחמה הוא הסחת דעת, אפילו פוגעני. אני חושב שיש בו משהו מרענן וחשוב. דווקא עכשיו.

קיימת מגמה מדאיגה בציבור הישראלי: היא מתבטאת בקמפיין תקשורתי שרץ בשבוע האחרון וכותרתו "אין ימין ושמאל". כנראה שנתקלתם בסרטון הזה ביוטיוב הקרוב לביתכם (תוצרת משרד הפרסום אדלר חומסקי & ורשבסקי – מהאנשים שהביאו לכם את "פרס יחלק את ירושלים" ואת "ביבי זה אותו הביבי – פעם אחת הספיקה לנו"). אפילו טייכר וזרחוביץ' (הנשגבים) כבר הספיקו לעשות עליו פארודיה מאוד משעשעת. הנראטיב הוא: הגענו לאן שהגענו בגלל שהוויכוחים כילו אותנו, והתשובה תהיה אחדות. כלומר, נעלים את ההבדלים בינינו ונתחבר כולנו לקונצנזוס מדומיין, תחת הכותרת "עם ישראל חי" ו"כולנו עם אחד".

אבל הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שנהיה חברה "מאוחדת" באופן עיוור, שלא מכירה בהבדלים בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה. המלחמה הקשה שאנחנו עוברים לימדה אותנו כמה אנחנו זקוקים אחד לשני – ואנחנו רואים את התשובה בהתגייסות האדירה של האזרחים למען עצמם ולמען המדינה שלהם באלף דרכים – מהופעות מול מפוני עוטף עזה דרך תרומות ועד התגייסות במספרים אסטרונומיים לכוחות המילואים. אנחנו באמת עם אחד. אבל בתוך העם הזה – חשוב שנזכור שבסוף יש גם הבדלים. וזה בסדר גמור.

אסור שהשאיפה תהיה לבטל את הוויכוח – כי הוויכוח הוא לב ליבו של המשטר הדמוקרטי. בלי ויכוח ובלי שיח על עמדות, בלי אידיאולוגיות שונות שמתנגשות אחת בשנייה, באמת אין דמוקרטיה. כשכולם מחפשים להתאחד סביב הלאום המשותף ולא שואלים שאלות – זה המקום שבו הלאומנות יכולה להיכנס. זה מה שקרה לארצות הברית אחרי 9/11 – הפטריוטיזם המוגזם, כמו בקטע הסטנד אפ הבלתי נשכח של כריס רוק, הפך לאט לאט לשנאה. היא הובילה את האמריקאים – לא רק את הרפובליקנים, אלא גם חלק לא קטן מהדמוקרטים – לבוץ הגדול של המלחמה בעיראק. לקח להם שנים לצאת מזה.

אנחנו חייבים להמשיך להתווכח, ולראות אחד בשני יריבים על מטרה משותפת – ולא אויבים. שהמטרה העליונה של כל מי שחי פה – ולא משנה באיזה עמדה הוא אוחז – היא הרצון שבסופו של דבר יהיה כאן טוב. זה נכון לשמאלני וזה נכון לביביסט, זה נכון לחרדי וזה נכון לחילוני, זה נכון לציבור היהודי ונכון גם לציבור הערבי שחי כאן – שלמרות החשדנות המכוערת והגזענית שמתחילה לבצבץ, מתגייס גם הוא למען הקהילה המשותפת שלנו, בין אם בשטח ובין אם בעורף. כולנו פטריוטים, כולנו אוהבים את המדינה, כולנו ישראלים – גם אם חלקנו חושב אחרת.

את השיחה העמוקה והאמיתית על עתיד מדינת ישראל אנחנו חייבים להמשיך ולנהל – יש בינינו פערים לא קטנים לגבי איך אנחנו רואים את המדינה, וזה לגמרי הגיוני בתור מדינה שהתגבשה מכל כך הרבה תרבויות וגישות שונות. ההבדלים והפערים בינינו לא ייעלמו אם נשתיק את הוויכוח, הם רק יוסתרו מתחת לאדמה ויתפרצו בדרך שהרבה פחות נעימה לכולנו.

וכן, חשוב שננהל את הוויכוח הזה גם על אותו מסך. כי היה עוד משהו מעודד בהתכתשות הזאת של כספית וסגל: היא התרחשה על המסך של ערוץ 12. הנה ערוץ שהצליח להכיל על המסך שלו שני אנשים שונים, עם דעות אחרות, שהתווכחו בקול צורם. זה חשוב, כי אפרופו פילוג (ודיבורים על "אחדות") – יש מי שרוצה שלא יהיו ויכוחים כאלה. שכל אחד מאיתנו יחיה בערוץ שלו – אנשים עם השקפות ליברליות יצפו בערוץ אחד ואנשים עם השקפות שמרניות יקפצו בשלט לערוץ אחר, וכל אחד ישאר במסלול שלו.

הדבר הכי גרוע שקורה לתקשורת הוא הניסיון לבודד אותה, לייצר תיבת תהודה ימנית (מ"ישראל היום" דרך תכניות הבוקר ב-103 או גלי ישראל ועד ערוץ 14), ובכך להכריח את התקשורת "המסורתית" לעשות את אותו הדבר מהצד השני (ע"ע מה שקרה לערוץ 13). במובן הזה – באמת – המדיום הוא המסר. כשכולנו הולכים ומתרגלים לראות את המציאות דרך תחנות רדיו, עיתונים וערוצי טלוויזיה שונים שנאמנים לאג'נדה ספציפית – אנחנו מתחילים להאמין כל אחד "במציאות" שלו. אין יותר אמת אחת. הכל שאלה של השקפה.

המקום הזה הוא מקום מסוכן. באמריקה יגידו לכם את זה יותר טוב ממני; כשאתה לא מסוגל להסכים על סט ערכים בסיסי, או אפילו על מהי האמת – בסוף, אתה הולך לאיבוד. אתה נכנע לחברה שבטית לחלוטין. ובחברה שלנו כבר יש מגמות שבטיות ברורות, אבל עדיין, השאיפה צריכה להיות למקום מוסכם שבו אנחנו יכולים לנהל את הוויכוח שלנו. קשה לנהל ויכוח כשכל צד מסתגר בעמדותיו, ושומע רק את מי שנוח לו. זה לא טוב לאף צד פוליטי.

אז מי צדק בוויכוח הזה בין כספית לסגל? בסופו של דבר יש הבדל מהותי בין השניים – גם אם כספית תמך בהתנתקות וטעה, המחשבה שההתנתקות תעבוד הגיעה ממקום של השקפת עולם דמוקרטית. התמיכה בנתניהו, לעומת זאת, היא תמיכה אישית לחלוטין באדם אחד – ובכך ניתן הכשר גם לקפריזות שלו, ולמעורבות המשוגעת של שרה ויאיר בחיי המדינה, ולעובדה שהוא הרחיק אנשים טובים מהשירות הציבורי (כי, חלילה, הם מאיימים עליו) והוחלפו בשרים שמנהלים את הממשלה היום – אוסף אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל קיוסק בצומת קסטינה. הביביזם הוא שאפשר את המעבר מממשלה שבה יושבים דן מרידור, בוגי יעלון ובני בגין, לממשלה שבה יושבים איתמר בן גביר, עמיחי שיקלי ומאי גולן.

אבל גם זה בסדר. מותר לאנשים לטעות, מותר לאנשים גם לעצבן ואפילו להרתיח. זה חלק מהחיים שלנו כחברה דמוקרטית. ואם יש משהו שאנחנו נלחמים עליו בימים אלה ממש – הוא לא רק על עצם קיומנו, אלא גם על המדינה שבנינו. מדינה שבה למדנו לחיות ביחד על אף ההבדלים המהותיים שיש פה בין אזרח לאזרח. מדינה שבה ידענו תמיד לנהל ויכוחים סוערים על עתיד המדינה אבל בסופו של דבר להבין שיש לנו גורל משותף. ואם אנחנו רוצים שזה יחזיק מעמד, אנחנו צריכים להכיר בכך שיש ויכוח אמיתי – ויכוח שמתנהל בין ישראלים לישראלים. לדעת לא להסכים ועדיין להכיר בכך שכולנו באותה הסירה. באותו הבית.

כי בניגוד לקמפיין המתקתק ההוא, יש ימין ושמאל. יש בינינו הבדלים, וחשוב שהם יהיו על השולחן. רק כך נוכל לפתור אותם ולקבל החלטות. במובן הזה, תודה לכספית ולסגל. גם זה היה רגע מבורך ושפוי בתוך השבועות האיומים שעוברים על כולנו.

• ביקורת טלוויזיה
• עמית סגל
• בן כספית
• ערוץ 12
• קשת
• מחדל נתניהו