הופקרנו בידי אנשים עלובים. "ארץ נהדרת" כבר לא חוששת לומר את זה

בתקופה מאוד מבלבלת ורצופת סימני שאלה, "ארץ נהדרת" נתפסת בעיניי רבים כמו סוג של מגדלור. מגדל ענק שמפיץ אור בתקופה ארוכה של חושך. לא תמיד הם מצליחים במשימה, ובשבועות האחרונים נרשמו כמה תוכניות מדאיגות בבינוניותן, אבל מדי פעם הם שבים ומוכיחים למה מדובר בתכנית הסאטירה של המדינה. ופרק כזה היה להם אתמול.

>> כמה יופי: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> פרסטיז' פלוס: 29 סדרות ששוות בדיקה באפריל

זה היה פרק כמעט-מושלם, כזה שכמעט כל החלקים בו הסתדרו בשורה והתיישרו, הפאנלים, מערכוני האמצע, אפילו הראנינג-גג הפחות מוצלח של העונה – כיתת הכוננות – הפתיע לטובה. "ארץ נהדרת" מכילה בתוכה כל כך הרבה כישרון, שלפעמים פיין טיונינג קטן יכול לייצר פרק מצוין ואיכותי. רבות דובר כאן על המיאוס הגדול מהפוליטיקאים ומהפאנל הפוליטי, אבל אמש גם הוא – הפאנל שבו התארחו חברי הממשלה, כמי שיוצאים בחדווה לחופשה תוך כדי מלחמה – עבד מצוין. הפאנץ' על נתניהו והחזרה הגנרלית, "שעון הבוץ" המפורסם וגם ניר דבורי שכמו הזכיר את העובדה שיש עדיין מלחמה, כולם היו במקום.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

האס של הפאנל הגיע מהחיקוי המצוין של אופירה (עלמה זק) ולוינסון (ערן זרחוביץ', ה-MVP). מעבר ל"תסביך קשת", שעוד מעט אכנס אליו, זו היתה דוגמא מצוינת לסאטירה טובה שמתייחסת למוצר טלוויזיוני נפוץ ופופולרי. החיקוי הזה פגע בול, בעיקר כי הוא התייחס ללוינסון – ולדואליות האמביוולנטית שיש בו, מי שמצד אחד נגעל מתרבות הפופ ומצד שני מתפלש בה בהנאה, מצקצק על פוליטיקאים כל השבוע ואז נותן להם במה קלילה בשישי אחר הצהריים, חיים שלמים של ללכת עם ולהרגיש בלי ולהפך. גם החיקוי של גילה גמליאל (שני כהן) היה מבריק. במה שקצת רפרר למיני מערכון המצוין של יואב גלנט והברכה לרמדאן, "ארץ" הצליחו לפרק את הדוגמטיות והאהבלות שהייתה באותו טקסט מתכלל ומביך של גמליאל האמיתית. שני כהן נפלאה, וגם כאן היא נתנה תצוגת תכלית אדירה.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

רגע השיא של הפרק הגיע דווקא ממערכון שאולי פחות יזכרו: עמוק בתוך הפתיחה, במפגש שבין נתניהו לראשי הממשלה שעל הקיר (שהדהד אולי גם את המערכון הטוב בעונה, זה שבו רוחה של גולדה רודפת את נתניהו). זה היה מערכון קצר יחסית, אבל עשוי באמנות ממש: החיקויים של ראשי הממשלה מפעם, נתניהו שמילולית מאשים את כל העולם ובעיקר החשבון הבלתי פוסק של נתניהו עם העבר – והרצון לגלגל בלי הפסקה את האחריות לאחרים. הרגע שבו בא בטענות לבן גוריון, על זה שהוא "הקים את המדינה הזאת וסיבך את כולנו" היה סמלי למדי – רגע שבו הסאטירה פגשה לחלוטין את המציאות.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אחר כך הגיע מערכון "מאסטר שף" של קשת, שבליבו היה רגע כמעט אלטרואיסטי, עם אירוח של שתי נשים מפונות, אחת מהצפון ואחת מהדרום. עצם ההזדהות היא כמובן מבורכת, אבל המערכון המחיש בעיה שקיימת כבר הרבה זמן ב"ארץ" – והיא התסביך שנוגע לזכיינית שבה היא משדרת. המערכון המאסטר-שפי, בכיכובן של הדמויות מתוכנית הריאליטי המצליחה, הוא סוג של קידום מכירות, דרך פלטפורמה חזקה ואמינה כמו "ארץ נהדרת", לתכניות אחרות של הערוץ.

ראינו את זה בשבוע שבער עם "חולי אהבה", ושוב בפרק הזה עם אופירה ולוינסון. ברור ש"ארץ נהדרת" משחקת כאן משחק בתוך ערוץ מסחרי, שבסופו של דבר צריך לחיות מרייטינג, והם תמיד מצליחים גם לעקוץ את התכניות הללו, אבל התחושה היא שאין פרסום רע ובסופו של דבר, זה מסייע למותג – ומייצר תחושה קצת זולה בקרב הצופה הסביר, תחושה שמנצלים את האמינות והדומיננטיות של "ארץ", כדי לדחוף לנו מוצרים אחרים שלאו דווקא היינו בוחרים לראות על המסך.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אחרי המערכון הזה, חזרה אלינו "כיתת הכוננות" שיצאה לפגרה של כמה שבועות (לטובת כל מיני ניסיונות שונים ומשונים), הפעם בגרסה מקוצצת; נצח (שחר חסון) ודוד (אוראל צברי) מגיעים למטווחים, כתוצאה מהקלות הנשק של השר בן גביר. והפעם כיתת הכוננות מצליחה להיות סאטירה הרבה יותר אפקטיבית מכל מה שיגידו על בן גביר בפאנלים הראשונים – היאמהציגה את המציאות האבסורדית והאמיתית לחלוטין שבה נשק מחולק כמו לחמניות, אין פיקוח אמיתי וכוח מוגזם ניתן בידיים לא מספיק אחראיות. כנראה שלא רק שם.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בסופו של דבר, "ארץ נהדרת" ממשיכה להעביר – לפעמים בגלוי ממש – את התחושה שהופקרנו. הממשלה של "ארץ" לא נראית כמו חבורה אנשים דומיננטיים ורעים, אלא לא יוצלחים עלובים, כאלה שלא עשו יותר מדי בחיים ונקלעו לתפקיד בגלל קומבינה פוליטית מזדמנת. באחד הקטעים בן גביר וסמוטריץ' מחליפים ביניהם את התעודות, מגלים ששניהם קיבלו "נכשל" ואז פורצים בצחוק גדול. בגלי צה"ל היו קוראים לזה "שמח באולפן, עצוב בבית" – אנחנו לפחות נשארנו עם המסר הקטן והכואב, שהתחבא בין המילים.