ביום רביעי הבא (14.8) ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב ה-26 במספר. אם לא יהיו שינויים עקב מה שנהוג לקרוא לו "המצב הביטחוני", אירוע הפתיחה יתקיים כמו בשנים קודמות, בגן הפסגה ביפו. בימים שאחר כך הפסטיבל יעבור לסינמטק תל אביב, שם יוקרנו סרטים קצרים מהארץ ומהעולם במסגרות תחרותיות שונות.

>>היא אמרה לי תקרא: הלוקיישן החדש של האחים גרין הוא שדרוג מתבקש

אירוע מיוחד יוקדש לזכרה של מאיה פודר, מי שהיתה סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וגם התנדבה בפסטיבל הקודם, לפני שנרצחה ב-7.10 במסיבת הנובה. בגלל שאהבה לשיר ולרקוד, הפסטיבל בחר לציין את זכרה בהקרנה פעילה של "מאמא מיה!" (20.8 בשעה 20:30), שבה הנוכחים יוזמנו לשיר ולרקוד עם הסרט. בנוסף, יתקיימו שלל כיתות אמן בהשתתפות יוצרים מקומיים ובינלאומיים, ביניהם המחזאי-קולנוען המהולל דיוויד מאמט והעורכת הצרפתיה המעוטרת ז'ולייט וולפלינג ("חלודה ועצם", "הפרפר ופעמון הצלילה"). בתחרות הבינלאומית יוקרנו סרטים מסין, פולין, גרמניה, צ'כיה, דרום קוריאה, יפן, הודו, צרפת, ארגנטינה וארצות נוספות. צפיתי בכמה מהסרטים הישראלים ובחרתי להמליץ על שמונה מהם.

1. השומרת

באירוע הפתיחה של הפסטיבל יוקרן "השומרת" של רועי קנבסקי, שהופק במסגרת פרויקט "קצר על הדרך". הסרט מתבונן באנשים שלרוב אנחנו מתייחסים אליהם כאלה חלק מהתפאורה: לודה היא אישה מבוגרת עם מבטא רוסי שעובדת כשומרת במוזאון לאמנות (הצילומים התקיימו במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון, שהתחפש למוזאון כתר לאמנות מודרנית). הסרט מדגיש את היותה של לודה כרואה וכמעט בלתי נראית, עד הרגע שבו ילד מרדן קורא עליה תיגר. הבימוי החד והמדויק עושה שימוש יפה בחללים של המוזיאון והתוצאה היא מעין דרמה קומית נוגה.
אירוע הפתיחה,14.8 בשעה 20:20

2. פרמיירה

סרטים שמתרחשים על רקע פסטיבלי קולנוע כמו נועדו להקרנה בפסטיבלי קולנוע. "פרמיירה" של עומר בן-דוד הוא אחד הטובים שבהם. דניאל (אריה הספרי) נמצא במה שאמור להיות רגע שיא בקריירה שלו כקולנוען – הקרנת בכורה של סרטו בפסטיבל קולנוע בניו יורק. אבל במקום להתרגש הוא חמוץ וכועס ומקנא, כי בתחרות מוקרן סרט ישראלי נוסף, שככל הנראה חביב יותר על השופטים. לא רק זאת, יוצרו הוא האקס של זוגתו של דניאל (דפי אלפרן מ"פאודה"). אז דניאל מתנהג באופן מגעיל, ולא אומר בבקשה ותודה גם לברמן – או שאולי הוא תמיד כזה. זה סרט דחוס, מבוים ומצולם לעילא – מעין גרסה ישראלית של הקולנוע הנוירוטי של וודי אלן.
התחרות הישראלית, מקבץ 5, 18.8 בשעה 16:00

3. פרחי חורף

סרטו היפהפה של ניקולאי קולשוב הוא כמו סיפור קצר עם מהלך דרמתי שלם, לצד היותו קולנועי מאוד. אדם ושיר, אח ואחות, אוהבים להציץ על השכנים בבניין הסמוך דרך המשקפת, במה שנראה בהתחלה כגרסת הילדים של "חלון אחורי" של היצ'קוק. כשאדם מגלה במקרה שאביו (אודי רצין) מנהל רומן עם אחת הנשים בחלונות ממול, הוא מתחיל לבלוש אחריו, ומוצא דרך מחוכמת לטפל בבגידה בלי לפרק את המשפחה.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 1, 15.8 בשעה 18:30

4. חמוצים

גם סרט האנימציה של אניה כספי שמאע ומירי דוחיקיאן יוקרן במסגרת תחרות הסרט העצמאי הקצר. אינה בת ה-14, עולה חדשה, מנהלת התכתבות – במכתבים שמגיעים במעטפות – עם חברתה קטיושה שנשארה באוקראינה, כשעוד היתה חלק מברית המועצות. קטיושה מדווחת על אהבה ראשונה שמסעירה את חושיה, ואינה חשה צורך לענות באופן דומה. אבל המציאות הרבה פחות רומנטית ונעימה מזו שבמכתב שהיא כותבת: בארץ אולי לא קוראים לה ג'ידובקה, אבל מדביקים לה כינויים מעליבים אחרים, ומצפים שתתנהג בהתאם לסטריאוטיפ שהלבישו עליה. האיורים יפהפיים ובתום שבע דקות קצרות הסרט מותיר הד רגשי.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 1, 15.8 בשעה 18:30

5. אוף, תקשיבי

סרט אנימציה מוצלח נוסף פרי יצירתן של עלמה קיני ואביב גפני מבצלאל. הסרט, המתואר בתקציר כדוקו-ארכיוני, מבוסס על הודעות קוליות אמיתיות בווטסאפ, שנארגו על ידי היוצרות לרצף של תלונות ותיאורים מתוסכלים הנשלחים לחברה שעובדת בפיצריה. פקקי תנועה, סרטים גרועים, גברים דפוקים – הכל מתערבב לרצף שנון של דימויים מאוירים ביד. בסוף זה סרט על חברות נשית.
התחרות הישראלית, מקבץ 1, 15.8 בשעה 16:00

6. מיתוס

מלחמות ישראל והסרטים שנוצרו עליהן (בעיקר "בופור" ו"ואלס עם באשיר") הותירו סימנים בנפשותיהם של לוחמים רבים. סרטו של עומר מלמד מאוניברסיטת תל אביב מציע טוויסט מעניין על הנושא הזה (שמזכיר במידה את סרטו של דן וולמן "חייל הלילה"). באישון לילה בחור במדי צבא פורץ לדירת אביו, מעירו משנתו, וחוטף אותו באיום אקדח כמו היה פלסטינאי בשטחים הכבושים. אבנר (רפי קלמר) הוא זוכה פרס בטחון ישראל, ובנו המבולבל אוהד, שגם המטען הזה רוכב עליו, מצלם את חטיפתו ומעלה אותה בלייב לרשת חברתית. הסרט, המציץ לתוך עולמו הפנימי המעורער של בחור רדוף שחי בסרט, עשוי ומצולם באינטנסיביות מרשימה.
התחרות הישראלית, מקבץ 1, 15.8 בשעה 16:00

7. תמונת מראה

נעמה להב מסם שפיגל יצרה דרמה קומית מבדרת על שתי שותפות לדירה שדורכות זו לזו על הרגליים. נעמי (להב) משכפלת מפתח לחבר שלה, וזה לא מוצא חן בעיני סתיו (שירה אבן). היא דורשת מנעמי לעזוב את הדירה, אך היא מסרבת, והיריבות בין השתיים הולכת ומסלימה באופנים מפתיעים, המעידים על סוג של סימביוזה, שבמרכזה אביזר מין.
התחרות הישראלית, מקבץ 6, 18.8 בשעה 18:30

8. היד של קטיה

תום שובל הוא כבר במאי ותיק, עם רפרטואר של שני סרטים ארוכים ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם") ומקבץ של סרטים קצרים משובחים ("הלב הרעב", "פתח תקווה"). סרטו החדש, שמתחרה גם על פרס אופיר, הוא אחד הסרטים המותחים ביותר שראיתי מעודי, בכל אורך. ביום סגרירי, המנופאית קטיה (אנסטסיה פיין) מקבלת הזמנת עבודה שהיא לא יכולה לוותר עליה, בהיותה מהגרת ואם חד הורית. היא משאירה את בנה בן ה-11 לטפל באחיו התינוק, ויוצאת מהבית. קטיה מטפסת אל מרומי עגורן ענק, והמעקב אחר מאבקה ברוח העזה עוצר נשימה, לא פחות. הסרט המצולם (רותם ירון) והערוך (ז'ואל אלכסיס) להפליא, מתמודד בתחרות הסרט העצמאי הקצר, אחרי שכבר זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים 2023.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 2, 16.8 בשעה 14:40

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב, 14-20.8.24.כל הפרטים כאן

• המסך
• פסטיבל סרטי סטודנטים
• יום הקולנוע
• סינמטק תל אביב
• גן הפסגה
• אוניברסיטת תל אביב
• סם שפיגל
• בצלאל
• אנימציה

אחרי שתל אביב התאוששה ממשבר הקורונה, כמו גם משלל מבצעים צבאיים, חשבנו שאפשר לומר שזאת עיר עם חוסן פנימי מרשים. חצי שנה אחרי ה-7.10 היא נראית חסינה, כמו שאומרים, פחות. אבלמה הופך עיר לעמידה ואיתנה? כמה מהר העיר יכולה להתאושש ממשבר ולחזור לקיים חיים נורמליים של שגרה ואיזון? אילו כלים העיר יכולה להציע להתחדשות? אילו מבנים חברתיים מאפשרים תחושת קהילתיות ושייכות? אילו מרכיבים עירוניים נחוצים כדי לייצר ולשמר תחושת ביטחון במרחב? שאלות טובות, לא אנחנו שאלנו אותן, והנה מגיעה התשובה.

>> על אדומה חרוכה: 19 תערוכות שכדאי מאוד לראות עכשיו

כל השאלות הנ"ל ועוד הן חלק מהנושאים המרכזיים שבהם יידונו בכנס כחלק מאירועיThe New European Bauhaus Satellite Eventשל פסטיבל הבאוהאוס האירופאי, שיתקיים בבית ליבלינג ובשיתוף בצלאל, בית רדיקל ומתחם התרבות החדש 3426, במהלכו מוזמנת הקהילה המקומית והבינלאומית ‮- מתכנני ערים, מעצבים, אמנים ומתווי מדיניות ‮-‬ לפעולה הדדית בתרגולי חוסן עירוני.

האירוע "מתרגלים חוסן עירוני" יציע מגוון רחב של דיונים היברידיים ושיחות אינטראקטיביות, שיתמקדו באיכות וברווחת החיים של האינדיבידואל בהקשר של השיח התכנוני ומרחב האורבני בו אנו חיים. "ימי התרגול לחסינות עירונית" יכללו מגוון רחב של דיונים בפאנלים והרצאות היברידיים בנושאי הריסת מבנים, אנרגיות מתחדשות בערים עירוניות, פאנל עם אסף זמיר ונטע אחיטוב ברדיקל על תפקיד הממשל העירוני בתקופתינו, הרצאה על הרס מבנים והשפעתם על סביבתנו.

בנוסף יכללו ארבעת הימים הלווייניים שלל חוויות חושיות וסדנאות המעוררות את הרגשת הרווחה של התושבים – אירועי סאונד הילינג, סיור שייט ליילי בלב ים עם האמנית אלונה רודה שבו יחפשו המשתתפים חושך כחלק מחקירת בעיית זיהום האור בתל אביב, וסדנאות המבקשות לחקור ולבחון את החושים שלנו. הכנס מבקש להדגיש את הפרספקטיבות השונות, הצרכים והרעיונות של העיר ולדמיין יחד את העיר העתידית וקהילתה, ולשאולמה פירוש הדבר להיות עיר איתנה ובה אזרחים איתנים בעיתות משבר וכיצד אפשר לתרגל חוסן עירוני.

​פסטיבל הבאוהאוס האירופאימאורגן על־ידי The European Commission בשיתוף The Belgian Presidency of the Councilof the European Union ובית ליבלינג משתתף בו כמוסד אורח, ליצירת חילופי רעיונות עם אנשים מאירופה ומסביב לעולם.
>> "מתרגלים חוסן עירוני", סדרת אירועים במסגרת פסטיבל הבאוהאוס האירופי, 12.4-9.4.לוח האירועים המלא כאן

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• בית ליבלינג
• באוהאוס
• בצלאל

>> דור גז הוא אמן, אוצר גלריה בצלאל לאמנות עכשווית וראש התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל.תערוכת הבוגריםשל התכנית לתואר שני באמנויות באוצרותו ננעלת בסופ"ש הקרוב ושווה ביקור. גז מציג כעת תערוכות יחיד מוזיאליות בגרמניה ומקסיקו ובתערוכה קבוצתית בארטפורט

1. ביה"ס הנוצרי לבנות בעג'מי

בית מידות דו-קומתי שנבנה בשלהי המאה ה-19. לפני ארבע שנים איחדנו את הסטודיו שלי, הארכיון ובית המגורים שלנו למבנה אחד בלב שכונת עג‘מי. רק לאחר שעברנו מצאתי תצלום של סבתא שלי משנות השלושים, עומדת עם בנות כיתתה בשער הכניסה. כאשר שאלתי אותה מדוע היא מצולמת לפני הבית, היא ענתה שזה היה בית הספר שלה בטרם המשפחה נעקרה מיפו ב-1948. אני למעשה עובד וגר בכיתות בהן היא למדה כאשר הייתה בגיל של הבת שלי.ראובני 14

2. חוף העלייה

מהבית של סבתא שלי ביפו היו לדבריה ”100 מדרגות אל הים“, ציטוט שהפך לכותרת של ספר ותערוכה שהצגתי לפני כמה שנים במוזיאון הרוז בארה"ב. הנכס אמנם הולאם ונהרס, אבל אחי ואני גדלנו על חוף הים של יפו. אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא שנהגנו לשחות על הגב של סבתא ללב ים ולצפות אחורה אל קו החוף.

חוף הקשתות (גבעת עליה). צילום: רמי רפנר, מתוך אתר פיקיויקי

3. גלריה בצלאל לאמנות עכשווית

השלוחה של בצלאל בתל אביב כוללת 45 חללי סטודיו השוכנים על קו התפר שבין תל אביב ליפו, במבנה ששימש בעבר כמפעל טקסטיל. זה לא רק מקום עבודה עבורי, אלא חממה שמאפשרת לאמניות.ים לחשוב ולעבוד יחד כקהילה. פתחנו החודש את תערוכת הבוגרות.ים ה-21. זו אחת התערוכות הגדולות, המגוונות והעשירות ביותר שפתחנו בתולדות התכנית והיא עוסקת בהגדרות של זהות, בית, מולדת, היסטוריה משפחתית כמו גם בזיקה שבין הגוף לבין המרחב שבו אנו חיים. במקביל, בגלריה שממוקמת בחזית הבניין מוצגת תערוכת יחיד שאצרתי ליהודית לוין. תערוכה זו כוללת עבודות צילום וציור שנעשו בזיקה למעורבותה של לוין בארגון נשים לזכויות אדם ואזרח.הרצל 119

4. גלריה דביר

מתחם הגלריות בדרום העיר כולל גלריות צעירות וותיקות כאחד, דוגמת גלריה דביר שהוקמה לפני 40 שנה ויש לה סניפים גם בבריסל ובפריז. אני עובד בשיתוף עם דביר אינטרטור, אחד האוצרים המדוייקים שיצא לי לשתף איתם פעולה, מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל. אני משתדל לא לפספס תערוכות בדביר, גלריה מינוס אחד, ארטפורט וכו'.שוקן 27

5. מתחם הכנסיה האורתודוקסית ג'ורג' הקדוש

הכנסיה ביפו נבנתה במאה ה-19 במקביל לשיקומה של כנסיית סנט ג'ורג' שבלוד על ידי אבא של סבא שלי. הדימוי של ג'ורג' הקדוש רכוב על סוס ומביס חיה דמויות דרקון הפך לסמלה של הקהילה בערים רבות בארץ. הכנסיה משמשת כמרכז תרבותי וחברתי עבור הקהילה היפואית. היא כוללת גן ומגרש ספורט בו נערכים גם אימונים של תנועת הצופים האורתודוקסית. זה מקום שאנחנו אוהבים לעצור בו כשאנחנו מסתובבים ברחבי השכונה.לואי פסטר 5

המתחם החבוי מאחורי רחוב לואי פסטר. כנסיית ג'ורג הקדוש (צילום: וויקיפדיה)

• העיר שלי
• בצלאל
• בצלאל TLV
• יפו
• שכונת עג'מי
• גלריה דביר

עם מחירי הטיסות המאמירים חופשה ביוון נראית רחוקה מתמיד, אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם: טברנה יוונייה חדשה נפתחה בשוק בצלאל. הבעלים אשר חביבי הוא מבעלי "היוונייה" בשוק הכרמל, כך שיש למה לצפות.

"היווני" ממוקם בשדרה הראשית של שוק בצלאל. מפות משובצות בכחול ולבן, צילומים מיוון ומוזיקת רמבטיקו יוצרים את האווירה הנכונה ומזכירים את החמארה בשוק הכרמל, שפועלת בהצלחה כבר 11 שנים. "בכרמל כבר צפוף לי" מסביר חביבי את הסיבות לפתיחת המקום החדש. "אני גר קרוב לכאן וחיפשתי מקום, וכשראיתי את החלל להשכרה החלטתי לקחת אותו. אני עושה כמעט הכל לבד כמו בחו"ל, כשבעל הבית הוא זה שלוקח הזמנה, מגיש ומנקה שולחנות".

התפריט נבנה בהשראת משפחתו של חביבי, סבתו מספרד ואביו ממוצא יווני־טורקי. הבסיס הוא מזאטים וטאפאס, שם גנרי למנות קטנות, ודגים טריים: פלפל פדרון, סקורדליה, לביבות זוקיני וצזיקי, פאבה, איקרה ועלי גפן ממולאים (20-35 ש"ח), סלט יווני קלאסי (40 ש"ח), סביצ'ה דייגים עם פרי העונה (50 ש"ח), צ'יפס אנשובי (50 ש"ח), דגים מטוגנים "לפי מצב הרוח של הים" (70 ש"ח) ומחבת דגים פיקנטית (80 ש"ח). ליד תוכלו לקבל יינות מכרתים, רצינה ואוזו. אפשר לשבת בפנים בשולחנות או על הבר אך כשהלחות סבירה כדאי להתמקם ברחבה החיצונית. הדבר היחיד שחסר הוא ים ברקע, אך בריזה נעימה היא פיצוי נאות.

https://www.instagram.com/p/CdxlAB3oFgn/

איך אתה מג'נגל בין היווני והיוונייה?
"את היוונייה מנהל השותף שלי, שגם פתח טאפאס בר צמוד ל-M25 ונמצא ממילא בשוק. אני פה כי בא לי שקט, לארח ושאנשים ייהנו".

שני-חמישי 19:00-00:00, שישי 09:00-16:00, שבת בהזמנה בלבד (שעות פתיחה בהרצה), 050-4429816

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• אוכל יווני
• יוון
• מסעדות יווניות
• בצלאל

מוזיאון תל אביב חוגג 90 שנה להיווסדו ומציין זאת בתערוכה חדשה של תצוגת הקבע. רק בארץ תצוגת הקבע היא זמנית, כמו שרק בארץ כל מה שנבנה כזמני הופך די מהר לקבוע. דמיון חומרי מוביל את המהלך הרגיש של דלית מתתיהו ומעלה שאלות של דוֹמוּת במארג של רעיונות, דיאלוגים ואסוציאציות שנסובים סביב יסודות החיים עצמם. זו למעשה העלאה באוב של רוחות חיות ומתות, כישוף של שלל היסודות המרכיבים את האמנות באזורים התת-קרקעיים והארכיטיפיים שלה.

במסורת הבצלאלית ישנו דחף לבחון את גבולות החדש מול משקל העבר, את זהויות החומר מול יסודות המיתוס, ובכלל ערכים מול סימני הזמן. זה אותו הדחף שעולה מהחגיגות שמוזיאון תל אביב מציע כעת בטריפת הקלפים מחדש

עיניי המוזיאון, כדרכם של מוזיאונים רבים בעולם, לסידור מחדש, למחיקת עוולות, לתיקון. כמי שעיצב את מהותה של האמנות המקומית, מוזיאון תל אביב היה מראשיתו הסמן של הישראליות באמנות, בניגוד אולי למה שמבקש לסמן מוזיאון ישראל שקם על יסודות בית הנכות של בצלאל. ודרכה של בצלאל שזורה בסיפורה של האמנות המקומית כחוט שני. בבצלאל התעצבו מלאכות היד והעין ומלאכות החשיבה והעיצוב כיסודות אשר נוצקו כמסורת. מסורת זו נארגת כעת בתמונה חיה מחדש. שאלות אודות הבעלות על הייצוגים, על הנרטיבים וההתניות שבאו איתם, התחלפו כיום בשכתובים, בפריסה מחדש, בהשתלות במקומות החסרים ובמילוי חלקים ריקים ברצף. ובצדק רב, יש לומר.

באחד מן הראיונות שקיימה מתתיהו קראתי אותה מצביעה על איזה גוון יהודי שעולה מן התערוכה – "יהודי בניגוד לישראלי", כדבריה. בצלאל של שץ נוסדה על הר, אוטופית ורצופת מסורות ואידאולוגיה. המסורות שנבנו בה עסקו ביסודות הפיזיים והגולמיים של הרעיונות. בצלאל היא מתכת, היא נחושת רקועה, היא אבן ורוח. בצלאל זה שמן-על-בד, זה בד-שמותחים-לֵבָד, כמו שאומרים הציירים. זה מקום שזוכר את העבר. בצלאל הוא הפיגורציה של הזהות והמשקל-הסגולי היהודיים והמקומיים. במשך דורות זה מקום שעיצב את הזהות המקומית ואת המרידה בגלות, מקום שמגדיר את העכשווי דרך העבר. מקום שפועל מתוך דחף להרהור אין סופי בטעמי הזמן ולהפוך בם וכל זאת בניגוד לדחף הישראלי שצמא לחדש ולרגעי, לכל מה שאופנתי ולכל מה שממילא יתבטל בעוד שעה קלה.

בתרבות שמקדשת את החדש וחרדה באופן עמוק ממסורות ומתכחשת להן – האמנות מייצגת רגע בזמן שיש לו רצף אינסופי ורב ממדים. אמנות שייכת לנצח ויש לה ערך מתחדש בכל הזדמנות שהיא מופיעה בו. במסורת הבצלאלית ישנו דחף לבחון את גבולות החדש מול משקל העבר, את זהויות החומר מול יסודות המיתוס, ובכלל ערכים מול סימני הזמן, והוא ככל הנראה מה שמאפיין את המקום. זה אותו הדחף שעולה מהחגיגות שמוזיאון תל אביב מציע כעת בטריפת הקלפים מחדש.

בתצרף החדש בולטת נוכחותם של האמנים כמלחימי יסודות, ככימאים וכמכשפים. קצת בדומה למה שעושה מתתיהו כשהיא מפנה את מבטה פנימה, למטה אל יסודות המוזיאון, אל המרתפים ואל שכבות שמפחיד לגעת בהן. דווקא מול הישראליות אשר ספוגה בשאיפות הייטקיסטיות ושרויה בבוץ פוליטי תמידי, האפשרות לגישוש אחר הזהות היהודית היא פתרון לא רע מכיוון שהיא מפנה את המבט לקולותיהם השותקים של החומרים והיסודות, והכי חשוב – אל החושים. והפנייה אל החושים נחוצה. והחושים תמיד מנצחים.

יוסף קריספל, אמן, צייר וראש המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

• ❤ תרבות
• מוזיאון תל אביב
• אמנות
• אמנות ישראלית
• בצלאל