• Facebook
• Twitter
• Email

אבי ואילנה עומדות על גשר ברוקלין, מביטות על האיסט ריבר ונפרדות. זו רק אחת מתוך כמה פרידות שהן יעבירו זו את זו בפרק הסיום של "ברוד סיטי" ששודר בשבוע בעבר, אבל היא הייתה המשמעותית בהן. הסצנה הרגישה מציאותית כל כך, כאילו לא רק דמויותיהן של אבי אברמס ואילנה וקסלר נפרדות זו מזו, אלא גם הנשים שמאחוריהן, אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר, נפרדות זו מזו, מהסדרה ומאיתנו.

אם מחשיבים את סדרת הרשת בת אותו השם שקדמה לזו הטלוויזיונית, ג'ייקובסון וגלייזר עושות את "ברוד סיטי" כבר עשר שנים. כמעט כל חייהן הבוגרים, למעשה. חשוב לציין שאין מה לדאוג, השתיים ימשיכו את שיתוף הפעולה המקצועי ביניהן וכבר יש להן כמה פרויקטים בשרוול. אבל הן צריכות להיפרד מ"ברוד סיטי" ומהדמויות שהביאו אותן לתודעה הציבורית. "אני לא יודעת איך להיות אדם מבוגר בלי 'ברוד סיטי'", אמרה השבוע גלייזר בראיון לטודיי שואו. ולא בפעם הראשונה, המציאות והסדרה התערבבו זו בזו.

עוד כתבות מעניינות:
למה גברים חייבים לראות את "ברוד סיטי"
סדרות מומלצות: הסדרות הכי טובות שעדיין לא ראיתם
איימי שומר היא קומיקאית מחוננת, אבל בינתיים מקומה לא על הבמה

העונה האחרונה של "ברוד סיטי" ופרק הסיום שלה בפרט עסקו בהתבגרות. זו נשמעת כמו קלישאה איומה, אבל ג'ייקובסון וגלייזר מצליחות לדלג מעל המשוכה הזו ולספק פרק פרידה אותנטי וסוחף שמצליח לרגש מבלי להיות רגשני מדי. הפרק מתאר את יומה האחרון של אבי בניו יורק לפני שהיא נוסעת ללמוד אמנות, ובו יוצאות היא ואילנה להרפתקאות פרידה ניו יורקיות מהסוג הטיפוסי לסדרה. הפעם מדובר במרדף אחר כריך בייקון, ביצה וגבינה, שיהפוך להובלה של אסלה משוכללת על סקייטבורד ויגיע לשיאו באותה סצינה על הגשר.

אבי ואילנה הביאו למסך דמויות שלא נראו בו הרבה לפני זה, לפחות לא כדמויות ראשיות. הן גילמו לתוכן מאפיינים רבים שמזוהים בעיקר עם גברים: פיטר פניות בטלניות וסטלניות שחוגגות הפרשות גוף, נהנות בגלוי מסקס ולא מחפשות את הערך שלהן אצל אנשים אחרים, גם לא זו אצל זו. אבי יודעת שהיא תמיד תהיה חשובה לאילנה, ולהפך. כאן טמון כוחו של הקשר הזה, שביטא את היכולת של כל אחת מהן להעניק אהבה ללא תנאים. לכן גם ההתבגרות שלהן לא תלויה באף אחד אחר – לא במציאת זוגיות ולא בגידול ילדים – אלא בהבנה שכל אחת מהן צריכה בראש ובראשונה להשקיע בעצמה.

עוד עניין ש"ברוד סיטי" יכולה לקחת עליו בעלות הוא שינוי מוחלט של הייצוג היהודי, ובאופן ספציפי של האישה היהודייה, בטלוויזיה האמריקאית. לצד סדרות כמו "האקסית המטורפת" ו"טרנספרנט", "ברוד סיטי" לוקחת פנייה חדה מהספקטרום הנעבכי שבין וודי אלן לג'רי סיינפלד ומביאה נשים שמעוררות געגועים לנני פיין, או פשוט מזכירות לנו את עצמנו הרבה יותר. הזהות היהודית של אבי ואילנה באה לידי ביטוי לאורך הסדרה כולה, החל מהכינוי "ניקי מינאשכנזי" (הלחם של ניקי מינאז' ואשכנזי), דרך קרוב המשפחה הרחוק של אילנה, ניצול שואה שמקפיץ את הסטטוס היהודי שלה בעיני עצמה, וכלה במסע דמוי תגלית שאליו יצאו השתיים (ואמור היה להצטלם בישראל אילולא המצב הביטחוני).

אבי ואילנה לא רק שלא התביישו ביהדות שלהן, הן הציגו אותה לראווה, דיברו עליה, פקפקו בה ובעיקר אהבו אותה מאוד. עבור הקהל האמריקאי מדובר בשבירה מוחלטת של סטראוטיפ ה־JAP (נסיכה יהודייה אמריקאית) ובהצגה של יהדות ליברלית בת זמננו, כזאת שיכולה להיות אפילו פמיניסטית וקווירית, רחמנא לצלן.

הפרידה של אבי ואילנה כוללת דיון ארוך ומאוד ספציפי על מה יהיה עליהן לעשות כשתבוא האפוקליפסה, עכשיו כשהן נפרדות ולא יתגוררו באותה העיר – אבי נוסעת לרזידנסי שבקולורדו ואילנה מחליטה ללמוד לתואר מתקדם כדי להפוך לפסיכותרפיסטית. "זה הקשר הכי עמוק, אמיתי, מגניב, בעל משמעות וחשוב שהיה לי בחיי", אילנה אומרת לאבי, אבל שתיהן יודעות שכדי להמשיך בחייהן, להתבגר ולהתנהל בעולם כשתי ישויות עצמוניות, הן חייבות להיפרד. אפילו לתקופה.

הפרק קופץ ארבעה חודשים קדימה. אבי מתהלכת לה בטבע הקולורדואי, אילנה קוראת להנאתה חומר לימודי בסנטרל פארק. החברות ביניהן לא מתה, היא רק עברה שלב. וכש""Juice של ליזו מתחיל להתנגן, מתגלים עוד הרבה צמדים תואמי אבי ואילנה; "ברוד סיטי" אולי אומרת שלום, אבל המורשת שלה כאן כדי להישאר. ואם תגיעו מתישהו לברוקלין ברידג', יש ניו יורקריות שנשבעות שאפשר למצוא שם את הכיתוב "ABBI + ILANA FOREVER", מחכה למישהי שתעשה פייסטיים לחברה הכי טובה שלה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

• תרבות
• המסך
• ברוד סיטי

• Facebook
• Twitter
• Email

מאט גרואנינג, יוצר "משפחת סימפסון" ו"פיוצ'רמה", כתב סדרה חדשה שתגיע לנטפליקס ב-17 באוגוסט ונקראת "Disenchantment". הדובדבן שעל החדשות האלו היא אבי ג'ייקובסון (יוצרת "ברוד סיטי" לצד אילנה גלייזר), שתדבב את הדמות הראשית בסדרה בת ה-10 פרקים.

“Disenchantment” (התפכחות) עוקבת אחר הרפתקאותיהם של בין (ג'ייקובסון), נסיכה צעירה ושתיינית, אלף נמרץ בשם המקורי אלפו (נט פקסון) ולוסי, השדה הפרטית של בין (אריק אנדרה). גרואנינג הכריז עליה כבר בקיץ שעבר, והיא מתוארת כ"פנטזיה למבוגרים על ממלכה ימי-ביניימית מתפוררת הידועה בשם דרימלנד". לצידם ידבבו גם ג'ון דימאג'יו (בנדר מ"פיוצ'רמה"), בילי ווסט ("פיוצ'רמה", סטימפי מ"רן וסטימפי"), מוריס לאמרץ' ("פיוצ'רמה", המוח מ"פינקי והמוח") ועוד.

עוד כתבות מעניינות:
ריאיון עם תסריטאי ומפיק "משפחת סימפסון"
למה גברים חייבים לראות את "ברוד סיטי
המצוירת של נטפליקס מסתירה אמיתות כואבות מאחורי החמידות

בתיאור הסדרה נכתב עוד כי "השלישיה המוזרה תיתקל באוכלי אדם, רוחות, מפלצות, שדים, טרולים, סוסי ים והרבה שוטים אנושיים". בקיץ שעבר אמר גרואנינג כי הסדרה עוסקת "בחיים ומוות, אהבה וסקס, ואיך להמשיך לצחוק בעולם שמלא בסבל ואידיוטים, למרות כל מה שהמבוגרים, המומחים ואידיוטים אחרים אומרים לנו".

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• נטפליקס
• ברוד סיטי
• משפחת סימפסון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קומדי סנטרל הכריז על העונה החמישית של "ברוד סיטי" והודיע כי היא תהיה גם האחרונה. המעריצים המאוכזבים אולי יתנחמו בכך שכבר אפשר לפתוח יומנים: הסיטקום צפוי לעלות לשידור בתחילת 2019.

בשורה משמחת נוספת היא שסיום הסדרה ממש לא יהיה סוף דרכן של היוצרות אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון בערוץ. השתיים, שגם מגלמות את הדמויות הראשויות בסדרה, חתמו על הסכם פיתוח מול קומדי סנטרל, ובינתיים יש כבר שלושה פרויקטים חדשים בשלבי פיתוח: "Mall Town USA", אנימציה קומית שיצרה המפיקה הראשית של "ברוד סיטי" גייב ליידמן; "Platinum Status", שכתב ויככב בה אליוט גלייזר (אחיה של אילנה); ו"Young Professionals", במרכזה צעיר שהפך בגיל 24 לכותב הנאומים הצעיר בהיסטוריה של הבית הלבן.

עוד כתבות מעניינות:
למה גברים חייבים לראות את "ברוד סיטי"
"ברוד סיטי" היא הסדרה הכי לא חשובה כיום, וזה נהדר
עלילה זה כל כך מיינסטרים: מסע בעקבות ההיפסטר הטלוויזיוני

קנת אלתרמן, נשיא קומדי סנטרל, סיפר כי ההחלטה לסיים את הסדרה הגיעה מכיוונן של גלייזר וג'ייקובסון. "ההחלטה גובשה ממניעים יצירתיים בלבד. הן באו אלינו ואמרו, 'אנחנו חושבות שצריך להבין איך לפתור את העונה האחרונה'", המשיך בריאיון לדדליין. "יש להן רעיונות נהדרים איך לסיים אותה, והדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא שזה לא יקרה בתנאים שלהן". אלתרמן לא הסכים לחשוף פרטים מהעונה החמישית, אך אמר כי "זאת הולכת להיות חגיגה נהדרת של הסדרה הזאת".

"ברוד סיטי", שנחשבת לאחת מסדרות הדגל של קומדי סנטרל, החלה את דרכה כסדרת רשת והופקה באופן עצמאי מ-2009 ועד 2011. הסיטקום הגיע לקומדי סנטרל ב-2014, אחרי שאיימי פולר, אחת המפיקות הראשיות שלו – שגם הופיעה בפרק הסיום של סדרת הרשת – שמה לב אליו. בין הופעות האורח בסדרה אפשר למנות את שאניה טוויין, רופול והילארי קלינטון.

• המסך
• ברוד סיטי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

באחד הפרקים בעונה הרביעית של "ברוד סיטי", שהסתיימה בשבוע שעבר, נתקלת אילנה במסיבת בית באקס שלה, לינקולן, ובחברה החדשה שלו. אילנה, גמורה מקוק, שיכורה ומתאמצת בטירוף להראות כמה כסף היא מרוויחה לאחרונה, מתפחלצת, ועושה מה שכל כך לא מדברים עליו שלא נעים אפילו לכתוב את זה מפורשות ב-Time Out. בקיצור, היא מחרבנת במכנסיים.

אחר כך, בשירותים, היא נאבקת עם האאוטפיט המוגזם שלה שאותו היא לא מצליחה להוריד כדי, ובכן, להתנקות, כשלינקולן דופק בדלת. היא פותחת את הדלת מובכת והוא שואל מייד: "חירבנת בבגד הגוף שלך?". בהתחלה היא מכחישה, אבל בסוף פותחת את הדלת ונעתרת והוא עוזר לה בלי לחשוב פעמיים. "איך ידעת?", היא שואלת, והוא פשוט אומר את זה כמו שזה: "הייתי מזהה את הפרצוף הזה בכל מקום. וגם ממש מריח פה כמו חרא". ואז הוא מוסיף: "אבל זה פשוט ריח, זה מריח כמו שזה אמור להריח".

עוד סדרות מומלצות:
"דארק" של נטפליקס הרבה יותר מוזרה מ"דברים מוזרים"
הסדרות והסרטים הכי שווים בנטפליקס
הסדרות הישראליות הטובות בכל הזמנים

חווית הצפייה של גברים בסדרה הזו שונה מאוד, סביר להניח, מחווית הצפייה של נשים. כולנו יודעים שגברים ונשים מתנהגים בסופו של דבר באופן דומה: כולנו מפליצים, מעשנים וויד, תוקעים גרעפסים, מחטטים באף ומתמודדים עם החיים האלה והקודים התרבותיים שלהם בצורה מביכה ומפגרת. זו אחת הסיבות שבגינן "ברוד סיטי" כל כך יוצאת דופן: היא שמה את כל הדברים האלה על המסך, פשוט כמו שהם.

אבל הסדרה הזו לא חשובה רק לנשים. היא חשובה לא פחות לגברים. אנחנו לא רגילים לראות – לא על המסך ולא בחיים האמיתיים (יש לי חברים שנשבעים שמעולם לא שמעו את חברה שלהם מפליצה) – בחורות שמתנהגות כמו שבאמת בא להן להתנהג, וכשזה כן קורה זה מפתיע. בחטיבת הביניים חברה שלי נשבעה בפני שלמה שהיא עושה בשירותים אין ריח. לתקופה מסוימת האמנתי לזה. זה מצג השווא שהחברה מוכרת לנו ושעל פיו היא מצפה שננהג: לגברים מותר להתנהג בצורה דוחה ומגעילה ולנשים אסור. ואז באה "ברוד סיטי", לצד אינספור נשים בחיים האמיתיים, ואומרת לנו: זה בסדר, זה מריח כמו שזה אמור להריח.

האווירה הזו כוללת גם את הפתיחות הגוברת לעובדה שבחורות אוהבות להתמסטל לא פחות מגברים. הפלא ופלא, נשים אוהבות לעשן הרבה, למנצ'ס ולצחוק מדברים מפגרים ממש כמונו. אבי ואילנה מעשנות כל הזמן, זה חלק מהחיים שלהן. במובן הזה, "ברוד סיטי" היא אחת הסדרות שמטפלות בנושא הזה בצורה הכי נטורליסטית ואמינה אי פעם. לא במקרה ממש עכשיו יוצא בארצות הברית מגזין חדש בשם "ברוקולי", שממתג את עצמו כמגזין לנשים שאוהבות וויד. משהו טוב קורה. וגם במקרה הזה, זה מריח כמו שזה אמור להריח.

• המסך
• ברוד סיטי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה גילו לפחות בשתי סדרות שלתפעל דמויות של היפסטרים בטלוויזיה זה לא עניין קל. עזיז אנסרי הסתבך עם "מאסטר אוף נאן" בעלילה חמודה אבל מאוד לא אמינה, שבעיקר הצטלמה יפה, כששלח את הגיבור שלו למסע קולינרי באיטליה שכלל מחווה אחת יותר מדי לקולנוע הניאו ריאליסטי ונחת באופן מגושם על הרגליים כשהחזיר את הגיבור שלו לקומפורט זון בניו יורק. אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, לעומת זאת, מצאו את עצמן בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" (שעולה בחודש הבא ב־HOT) שוברות את הראש פרק אחר פרק – מה עושים עם הדמויות האלה? איך שומרים על האפיונים הבסיסיים שלהן – חסרות כישורי חיים ואמביציה, אבל כיפיות וכריזמטיות – וגם גורמים להן לצאת מהבית לעלילה של עוד פרק? הפתרון של "ברוד סיטי" זה עונה שנייה ברציפות (שמבוצע בעונה הזאת קצת פחות טוב מאשר בקודמת) הוא ויתור מוחלט על ריאליזם לטובת תמהיל של סאטירה, אבסורד וסלפסטיק.

בעוד האסתטיקה ההיפסטרית – אקסצנטרית, צבעונית, חמודה – חוגגת בטלוויזיה עוד מאז "משפחה בהפרעה", סדרות טלוויזיה שהן על ההיפסטרים עצמם הן מצרך נדיר יותר. יותר מכך, צריך להיזהר שלא לסווג כל סדרה על צעירים עירוניים, ליברלים, רווקים, בוהמיינים כ"סדרה על היפסטרים". "בנות", למשל, אולי עסקה בצעירות פריווילגיות בנות 25 וקצת (בעונה הראשונה) מניו יורק, אבל זהו דמיון חזותי בלבד. "בנות" רצו, כל הזמן רצו, היו קורבן של הרצון שלהן עצמן: המאבק של ההיפסטר הטלוויזיוני הוא קודם כל בדחף שלו עצמו לא לעשות כלום. אם בשיעורי תסריטאות מלמדים אותך שהדבר הראשון שדמות חייבת זו מוטיבציה, הרי שההיפסטר הטלוויזיוני נמצא במשבר קיומי מסוג אחר: הוא כל הזמן מחפש את המוטיבציה שלו. הוא לא-דמות שמנסה להפוך לדמות. לא מספיק לגור בניו יורק וללבוש בגדים קצת מצחיקים. זו גם הסיבה שההיפסטר מתפקד טוב מאוד בתור דמות משנה (ג'ודה ב"בוג'ק הורסמן", למשל) אבל קשה לבנות סביבו סדרה שלמה.

עיצוב הסט של "Unbreakable Kimmy Schmidt" של טינה פיי אולי צבוע באסתטיקה היפסטרית מאוד ולועגת לא מעט לדמויות כאלה (אחרי הכל, היא מתרחשת בשכונת העוני הפיקטיבית Lower Dogtooth שבניו יורק, ותהליך הג'נטריפיקציה העובר בהדרגה על השכונה הוא אחת מעלילות המשנה המניעות את העונה השנייה), אבל קימי, שחיה את רוב חייה בבונקר של כת אפוקליפטית קטנה, היא כל דבר חוץ מבוהמיינית פריווילגית. יש לה בעיות אמיתיות בחיים.

החיפוש אחר הרצון לעשות משהו יכול לסחוב אולי סרט מנומנם, אולי עונה טלוויזיונית אחת. אבל הוא לא חזון בר קיימא לעלילה רב עונתית. זו גם הסיבה שעזיז אנסרי לא מתכוון לחזור לעוד עונה של "מאסטר אוף נאן", ו"ברוד סיטי" עברה לפורמט כמעט מערכוני עם סיטואציות שקל מאוד לתאר במשפט (אבי נקשרת למשאית ואילנה רצה אחריה! אבי ואילנה עושות פטריות ונכנסות לסרט מצויר! אבי ואילנה עושות שטויות במטוס לישראל!). הכישרון של השתיים להומור פיזי מאוד בטח לא הזיק פה.

הסדרה שטיפלה בחלום ההיפסטרי בצורה הטובה והשלמה ביותר היא, כמובן, "פורטלנדיה" של פרד ארמיסן וקארי בראונשטיין. אבל "פורטלנדיה", שהעונה השמינית והאחרונה שלה תעלה בינואר הקרוב, לא צריכה להתמודד עם בעיות כמו רצון של דמות – היא סדרת מערכונים (עם כמה דמויות חוזרות, כמו הלסביות הזועפות והצדקניות שמנהלות חנות ספרים רדיקלית). היא אמנם סדרת מערכונים עם עקרון מגבש – פורטלנד היא העיר אליה היפסטרים עוברים מערי החוף כשהם מתבגרים ונמאס להם להיות עניים כל כך (קצת כמו חיפה) – אבל היא עדיין סדרת מערכונים. הזוג הבורגני, אותו פגשנו בעונה הקודמת, שמנסה לשחזר את הימים בהם היו צעירים והלכו לפסטיבלים באמצעות חוויית VR יוקרתית אותה רוכשים לסלון ביתם, מצחיקים מאוד לחמש דקות. אבל אין כל כך מה לעשות איתם אחרי יותר מזה. גם סדרה שלמה שמוקדשת לאתוס ההיפסטרי כמו "פורטלנדיה" מתחילה להסתבך כשצריך להתמודד עם הדמויות האלה לאורך זמן. הן מושלמות לעקיצות קטנות, אבל מה עושים איתן אחר כך? בדומה לכך, גם לסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", על זוג מוזיקאים היפסטרים מניו זילנד שמנסים להצליח בניו יורק, יש בסופו של דבר מבנה מערכוני מתחת לקליפה העלילתית, והיא אכן לא החזיקה יותר משתי עונות.

זו גם הסיבה ששתיים מהסדרות שטיפלו בהיפסטר בצורה משעשעת היו קומדיות בלשיות. "משועמם" הפנטסטית של ג'ונתן איימס (ששודרה ב־HBO ב־2009־2011) ו"משלחת חיפוש" החדשה יותר (שהעונה השנייה שלה עולה בשני, 27.11 בסלקום TV ופרטנר TV). ב"משועמם" ג'ייסון שוורצמן מגלם סופר ניו יורקי צעיר וחרדתי עם בעיית שתייה קלה, שיום בהיר אחד ננטש על ידי החברה שלו ובתגובה מחליט לפתוח סוכנות בילוש אף שאין לו שום ניסיון וכישרון בתחום. ב"משלחת חיפוש" אליה שוקאט היא דורי (מייבי מ"משפחה בהפרעה") – צעירה שמחליטה לאסוף את החברים חסרי היכולת שלה לחיפוש אחר מכרה רחוקה שנעדרת, אם כי יותר מתוך הרצון לשחק בבלשית מאשר דאגה אמיתית לשלומה. ארכיטיפ "הבלש החובבן" מתאים להיפסטר הניו יורקי כמו כפפת וינטג': אחרי הכל זהו ז'אנר שקרוב יותר לז'אנר "הילד הבלש" (כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות וגם "ג'ינג'י") מאשר לשרלוק הולמס, וככל שהבלש החובב הוא נאיבי וחסר פרופורציות יותר, כך המפגש שלו עם התעלומה יהיה בהכרח מצחיק. ההיפסטר – ומהו אם לא פשוט ילד מגודל – הוא בלש חובב נהדר עם הרבה יותר זמן פנוי ויכולת כלשהי לנהל שיחה ולהצליב פריטי מידע, אבל לא הרבה יותר מזה. כשאתה בלש בטלוויזיה, העלילה באה אליך, דופקת על הדלת של המשרד שלך; בלש מהסס שלא בטוח שהוא מוכן לאתגר הזה ואולי אפילו מנסה לברוח ממנו לפעמים (כמו איימס החרדתי ב"משועמם") רק מגביר את המתח.

אבל ההיפסטר הטלוויזיוני הטוב ביותר שנראה עד כה הופיע דווקא בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. הקומיקאי הבריטי הנהדר סטיב קוגן (בתפקיד עצמו) – אינטלקטואל, סנוב, היפסטר לונדוני מזדקן – יוצא לסיבוב מסעדות עם חברו/יריבו, הקומיקאי הבריטי הנהדר לא פחות רוב בריידון – איש מיינסטרים, איש משפחה ושמח בצורה שממש עולה לקוגן על העצבים. "The Trip", שביים מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), מתמודדת עם ההיפסטריזם של קוגן לעומק וברצינות דווקא מפני שכמעט ואין בה עלילה. קוגן ובריידון מסתובבים בין מסעדות, רבים, מקנאים זה בזה, עושים תחרויות חיקויים, מנסים לנאוף ומתפלצנים (בעיקר קוגן) על אוכל מאוד יקר. המתח בין השניים – קוגן בז ומקנא בהצלחה המסחרית של בריידון ובמקביל פוזל להוליווד – נפרש במלוא יופיו ומורכבותו בדיוק מפני שאין עלילה שתפריע להם. בכלל, עלילה זה כל כך מיינסטרים.

• המסך
• ברוד סיטי
• היפסטרים
• פורטלנדיה
• משלחת חיפוש
• תרבות