על הקשר האישי שלי עם אופרת הרוק "רנט" מאת ג'ונתן לארסון המנוח כבר כתבתי כאן במסגרת הביקורת שלי על "טיק, טיק…בום!" שעלה בנטפליקס לפני שבעה חודשים. אז עוד לא ידעתי שתהיה לי הזדמנות נוספת לצפות במיוזיקל האהוב הזה על הבמה, הפעם בתל אביב ובעברית. ההפקה המקורית החלה את דרכה ב-1996 בתאטרון קטן באיסט וילג' שבניו יורק, לפני שהפכה לתופעה תרבותית ונודעה כהצגה שהחזירה את הצעירים לברודוויי. ההפקה של מרכז ענב אינה משעתקת את המקור, אלא מציעה תפיסה חדשה של הטקסט שזכה בפרס פוליצר, וכפי שמסתמן בהצגות הראשונות גם היא זוכה לקהל צעיר ונלהב.

הדבר הכי מרומם לב בהפקה הסוחפת, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, הוא שהיא מוכיחה שיש כאן מאגר של שחקנים/זמרים/רקדנים צעירים מאוד מוכשרים, שיכולים להתמודד עם האתגר של העלאת מיוזיקל כמו מעבר לים. ראיתי את ההפקה הניו יורקית עם שלושה צוותים שונים, והצוות התל אביבי טוב לפחות כמותם. כל אחד לחוד שר נהדר, וכולם יחד נשמעים נפלא. גם התפאורה והבימוי קולעים, אבל לפני שאגיע אליהם אני רוצה להתייחס לשינויים מעוררי התהייה שנעשו בטקסט.

כמו בעיבוד הקולנועי הכושל מ-2005 (שנעשו בו כל הטעויות האפשריות בהבאת מיוזיקל למסך), נעשתה כאן בחירה להפוך את אופרת הרוק המושרת מתחילתה ועד סופה למחזמר עם דיאלוגים מדוברים. בחירה נוספת, מהותית עוד יותר, היתה לנתק את היצירה מהזמן והמקום הספציפיים בו התרחשה, ולהעביר אותה לזמן ומקום בלתי מוגדרים (כפי שנרמז בתקציר האמורפי המופיע באתר של מרכז ענב). " You're living in America at the end of the millennium" שרים רוג'ר ומארק. בעברית זה הפך ל"חיים בתוך עולם הזוי ועושים מה שכולם עושים".

כוחה של היצירה של לארסון היה בחיבור לרוח התקופה שבה נוצרה, ובאיור דיוקן מדויק של ימים קשים בשוליים של בירת התרבות העולמית, מעוטר בשלל רפרנסים תרבותיים ("אני שומע שספייק לי מצלם סרט במורד הרחוב"). בהשראת האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני, על אמנים עניים בפריז של המאה ה-19, לארסון כתב את "רנט" על צעירים יצירתיים כמותו, שמתקשים לשלם שכר דירה באיסט וילג' של סוף שנות השמונים (לפני שעבר ג'נטריפיקציה). את מחלת השחפת שבמקור האופראי החליף האיידס, שגובה עוד ועוד קורבנות בקרב הגיבורים. בהפקה הנוכחית כמה מהגיבורים עדיין גוססים מאיידס, אבל במקום לצלם סרט תיעודי על חבריו, המספר מארק מצלם אותם בסמרטפון שלו ומעלה את התמונות לאינסטגרם. זה יוצר דיסוננס אנכרוניסטי ופוגם בפוטנציאל הטראגי של ההצגה – לאיידס אין היום אותה נוכחות בחייהם ובמותם של אנשים צעירים.

נכון, בחלוף השנים "רנט" הפך מטקסט עדכני למיוזיקל תקופתי. ונכון, ממש עכשיו שכר הדירה בתל אביב (והסביבה) הוא בלתי אפשרי, ואנחנו עדיין מתמודדים עם שאריות של מין מגפה חדשה, אבל אזכור של הייטקיסטים (ככאלה שעדיין יכולים לשלם שכ"ד) אינו הופך את המחזמר לרלוונטי יותר. יצירה צומחת מהזמן והמקום שבו נכתבה, והצופים תמיד יכולים לעשות את ההקבלות לזמנם בעצמם. רק לעיתים נדירות יש טעם של ממש בהעתקת היצירה לזמנים אחרים (דוגמה לחוסר טעם שכזה היא ההצגה "וניה" בקאמרי, שהעבירה את המחזה של צ'כוב למלונית קורונה). מה גם שהמתרגמים של "רנט" לא הלכו עד הסוף, ולא העבירו את ההתרחשות לפלורנטין. וכך הטקסט נופל בין הכסאות. פרט לטרוניה הזאת, המתרגמים עמית מינסטר ואסף לוי עשו עבודה טובה, וכתבו טקסטים שאפשר לשיר בכיף, גם אם לעיתים הם מפספסים את הפיוט של המקור (ולמה טרנטינו ומריל סטריפ מחליפים את סונדהיים ולני ברוס, הבחירות האישיות של לארסון, בהמנון "La Vie Bohème"?).

התפאורה התלת קומתית בעיצוב במבי פרידמן הורכבה מצינורות מתכת, בדומה למה שנראה בברודוויי, אבל נוספו לה יריעות פלסטיק שעליהם מוקרנים דימויים המוסיפים דרמה ויזואלית לחלק מהסצנות. לחוויה החזותית ולאפיון הדמויות תורמות התלבושות המצוינות בעיצוב אלכס קוכמן. כמה פעמים במהלך ההצגה השחקנים עולים ויורדים במעלה המדרגות משני צידי האולם. ראיתי את הפריצה הזאת של גבולות הבמה ביותר מדי הצגות בארץ, ולטעמי היא לא מוצדקת גם כאן.

אבל בסופו של דבר הכוח העיקרי של "רנט" היא המוזיקה, שנעה בין בלדות עצובות להמנוני רוק סוחפים, וזאת קיבלה טיפול מיטבי, כולל ליווי חי של חמישה נגנים בלתי נראים. כמו בהפקה המקורית, צוות השחקנים מורכב מאנשים מוכשרים שעדיין לא הפכו לכוכבים, וטוב שכך. אביתר בר דוד מפגין קול של רוקר כרוג'ר המדוכא שמנסה לכתוב שיר אחד אחרון לפני מותו הצפוי (בדיעבד, זה הפך לסיפורו של לארסון שמת ערב הבכורה), ומשתדל לא להתאהב בחשפנית הנרקומנית מימי (אילי עלמני) המבקשת שידליק את הנר שלה. עדי עזרא הוא המספר מארק, שבהפקה הנוכחית מדבר יותר משהוא זוכה לשיר. הגר אנגל מרהיבה בתפקיד הדיווה מורין (קרש הקפיצה של אידינה מנזל, ש-17 שנים אחרי כן שרה את "Let it Go" ב"לשבור את הקרח"), ורותם מלר מפגיזה בקולה כבת זוגה המתוסכלת ג'ואן, ב"Seasons of Love" שהועבר מתחילת המערכה השניה לסוף, כנראה בשל ביטול ההפסקה בין שתי המערכות.

כמו תמיד, את ההצגה גונב הדראג קווין המלאכי איינג'ל, כאן בגילומו המשובח של שחף בלאש. הזוגיות היפה והטראגית שלו עם טום קולינס (הראל ליסמן המצויד במיתרי קול נדירים) היא הלב הרגשי של ההצגה. כולם גם רוקדים נהדר, ואם זכרוני אינו מטעה אותי יש כאן יותר ריקודים וכוריאוגרפיה יותר עשירה (גם היא של פרץ) מאשר במקור. שלא כמו בברודוויי, "רנט" לא ירוץ כאן 12 שנים, לכן אם הטקסט הזה עשה לכם חשק, אוצו וקנו כרטיסים לאחת ההופעות הקרובות. ועכשיו כולם ביחד: מווווו!

"רנט" במרכז ענב לתרבות יעלה היום (16.6) בפעם האחרונה לחודש, ולמספר הצגות נוספות מהלך חודש יולי.לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• מחזמר
• מחזות זמר
• ברודוויי
• מרכז ענב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 900 // זה הזמן להתקרר

"הנשף" היה אמור להיות מתנה לימי קורונה. מחזמר מנצנץ היישר מברודוויי, בכיכובם של מריל סטריפ, ג'יימס קורדן וניקול קידמן נועד להקפיץ אותנו מהספה ולצעוק בראבו לריאן מרפי ולנטפליקס (זמין לצפייה החל משישי, ה-11 בדצמבר). במקום זאת אנחנו שוב תוהים מה היה במחזמר הבימתי שגרם למבקרים לחבק אותו, ומדוע, למרות זאת, הוא כשל בקופות וירד אחרי פחות משנה, כמה חודשים לפני שהקורונה סגרה את כל התיאטראות.

הקטע של "הנשף" הוא ההתנגשות בין שני עולמות מנוגדים. סיפור פשוט על נערה לסבית באינדיאנה השמרנית שרוצה להגיע לנשף הסיום של בית הספר עם החברה הסודית שלה ונתקלת בהתנגדות של ועד ההורים, הופך למחזמר שופע קריצות עצמיות כשחבורה של כוכבי ברודוויי נרקיסיסטים נוחתת בעיירה במטרה לעזור לה להגשים את חלומה. די די אלן (סטריפ) ובארי גליקמן (קורדן) איבדו את הקהל שלהם, ובמטרה לשפר את תדמיתם הציבורית הם מנסים להוכיח שהם מעורבים חברתית. במילים אחרות – "היירספריי" פוגש את "כולם מדברים על ג'יימי" פוגש את "ביי ביי בירדי" פינת "ציפור הנעורים המתוקה" (ב"המוות יאה לה" סטריפ מגלמת כוכבת של מחזמר בימתי כושל בשם "ציפור שיר!", המבוסס על המחזה של טנסי וויליאמס).

"הנשף" נכתב בהשראת סיפור דומה שארע במיסיסיפי ב-2010, אלא שבמציאות הסלבריטיז הביעו את תמיכתם דרך המדיה החברתית, והתביעה שהגישה הנערה נגד בית הספר לא השיגה את התוצאות הרצויות. בכל אופן, ברור לחלוטין מה משך את מרפי – האיש שיצר את "גלי" ואת "הוליווד" – למחזמר הזה, שנראה כמו תוספת מתבקשת לעסקת ה-300 מיליון דולר שלו עם נטפליקס. בנוסף לכל, הוא יליד אינדיאנה.

במפגש בין העיירה הקרתנית לכוכבים, המזדהים כ"אנחנו ליברלים מברודוויי" ומופתעים לגלות שאף אחד לא שמע עליהם ועל פרסי הטוני שלהם, יש פוטנציאל קומי לא מבוטל, עם מגע של סאטירה. אף שמדובר בסדרת ואריאציות על אותה בדיחה, הסרט מצליח לעורר כמה צחוקים. אלא שהבימוי הבומבסטי של מרפי משטיח את ההבדלים בין העולמות. תאורה צבעונית הופכת את בית הספר להמשך של ברודוויי, והתוצאה היא מחזמר מפלסטיק.

ההצלחה הגדולה של הסרט היא הליהוק של ג'ו אלן פלמן האנונימית לתפקיד הגיבורה הצעירה אמה. פלמן, שנראית כמו אחותה הקטנה של דרו בארימור, מקסימה בתכלית, וניחנה בקול פעמונים. השירים שנכתבו לדמותה הם מהיותר טובים במחזמר, וברגעים שהיא על המסך הסרט כמעט נוגע ללב, אם כי גם בהם חסרה צניעות בבימוי, והמצלמה ממשיכה לגלוש קדימה ואחורה ובסיבובים. נראה שמרפי היה זקוק לצלם שירסן אותו, ולא למתיו ליבטיק (הקבוע של דארן ארונופסקי).

מריל סטריפ ללא ספק נהנית לגלם את הדיווה המלאה בעצמה, שהמפגש עם הנערה באינדיאנה מעיר בה ניצוץ של אנושיות. "לא מדובר בי", היא שרה באירוניה סוחפת, וקשה להאמין שפצצת האנרגיה הזאת בת 71. הסרט מנסה לשחק עם הסטריאוטיפים באמצעות דמותו של מנהל בית הספר השחור והסטרייט, שמתגלה כחובב מיוזיקלס וכמעריץ אישי של הדיווה. יש לי סימפטיה מיוחדת לקומיקאי קיגן-מייקל קיי, אבל הזיווג הרומנטי שלו עם סטריפ לא ממש עובד. לכן, אף שכוונותיו הידועות של מרפי לקדם הכללה והשתלבות מעוררות אהדה, הסצנות של השניים אינן משיגות את האפקט המבוקש.

לדמות של ג'יימס קורדן יש סיפור רקע עצוב שמתפתח לעלילת משנה כמעט נוגעת ללב (כן, שוב המלה הזאת "כמעט") המייבאת לסרט כוכבת בהפתעה. ניקול קידמן, שלאחרונה מציצה מכל מסך, נמצאת רוב הזמן בשולי הסרט, כנערת מקהלה מזדקנת שמעולם לא הצליחה לפרוץ למרכז הבמה. היא מקבלת את ההזדמנות שלה בשיר מחווה לבוב פוסי, שבעיקר מזכיר לנו שהעיבוד הקולנועי של המחזמר "שיקגו" מבוים הרבה יותר טוב. גם הדמות שמגלם אנדרו ראנלס – שקנה את עולמו ב"ספר המורמונים" ונראה לאחרונה ב"הנערים בחבורה" של מרפי – לא ממש מפותחת.

בתוך כל ה"pizazz" (כדי שתהיה למלה הזאת מקבילה בעברית אנחנו זקוקים לברודוויי משלנו) חסרה אותנטיות רגשית בסיסית, שמתבטאת גם במהפך האינסטנט שעוברת ראש ועד ההורים בגילומה של קרי וושינגטון. אבל בסופו של דבר, למרות כל ההערצה העצמית שעולה מהסרט, קשה לעמוד בפני סצנת הנשף שמסיימת אותו, ויש סיכוי שבכל זאת תרצו לחזור ולצפות באחד או שניים מהשירים.

★★★ 3 כוכבים
The Prom בימוי: ריאן מרפי. עם מריל סטריפ, ניקול קידמן, ג'יימס קורדן, קרי וושינגטון, קיגן-מייקל קיי, ג'ו אלן פלמן. ארה"ב 2020, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• ניקול קידמן
• ברודוויי
• מחזמר
• נטפליקס
• קולנוע
• הוליווד

• Facebook
• Twitter
• Email

בריטני ספירס עומדת להיכנס להיכל הקודש של ברודוויי – ולקבל מחזמר שיורכב מקטלוג השירים שלה. שלא כמו מחזות זמר אחרים, "Once Upon a One More Time" לא יעסוק בחיי הגברת השנייה של הפופ אלא יהווה אלטרנטיבה לאגדות הנסיכות הקלאסיות.

לפי הפרסום בניו יורק טיימס, העלילה היא כזאת: חברות מועדון קריאה, בהן שלגיה, סינדרלה, רפונזל (פעמונית) והיפהפיה הנרדמת, קוראות את "מעשיות האחים גרים" – הספר היחיד שיש להן. כשהן מבקשות לקרוא משהו חדש, הפיה הטובה מגישה להן את "המסתורין הנשי" של בטי פרידן וחייהן משתנים.

עוד כתבות מעניינות:
"שיקגו": שירי מימון מצליחה לבלוט מעל הקאסט האמריקאי
תיאטרון חדש בתל אביב יוקדש למחזות זמר
מייסד תיאטרון גשר נכווה מהיהדות ומצא פורקן יצירתי

"סינדרלה חווה משבר קיומי, לצדה יש פלוגה של נסיכות מפורסמות, האמא החורגת שלה היא המרשעת העיקרית ויש גם אביר חלומות וגמד שמעולם לא פגשנו – הגמד השמיני – ומספר שלא מרוצה מהעובדה שהמערכת מתפרקת לנגד עיניו", סיפר הכותב ג'ון הארטמן לניו יורק טיימס. הוא הוסיף כי הנסיכות חיו עד עכשיו בעולם אטום הרמטית וכעת הן נחשפות לרעיונות מודרניים – הגל השני והשלישי של הפמיניזם. הארטמן מדגיש כי זה עדיין סיפור כיפי ומצחיק.

המופע יעלה להרצה בשיקגו בסוף אוקטובר ולמופעים סדירים ב־13 בנובמבר, בדיוק בתאריכים שבהם אמור היה לרוץ המחזמר “Don’t Stop ’Til You Get Enough" משיריו של מייקל ג'קסון, שבוטל לאחר ש־HBO שידרה את הדוקו "לעזוב את נוורלנד", החושף האשמות לפיהן הזמר ניצל מינית ילדים.

• מחזמר
• בריטני ספירס
• ברודוויי
• במה
• תרבות