במהלך היממה האחרונה אינספור ישראלים חסרי מיומנות טורנט הלינו כי הפרק השבועי של "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" לא זמין בישראל – לא בגופי השידור הישראלים (שאיבדו את רוב תכני HBO לקראת הגעת שירות HBO Max בינואר הקרוב) ולא בערוץ היוטיוב של אוליבר (שטרם ידוע רשמית למה, אבל סביר שבשל בעיות עם זכויות הסרטונים שבו). כך שבפועל, המונולוג בן 30 הדקות של ג'ון אוליבר שמוקדש כולו לפירוק דמותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, פשוט לא נגיש לרוב הישראלים.
>>מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות באוקטובר

מעבר לעובדה שניתן בקלות למצוא את המונולוג המלא ב-X (וכאן מתחת לפסקה הזו), באמת יש בזה משהו קצת מוזר, גם אם לא בהכרח מכוון. אחרי הכל, המונולוג מסתיים בפנייה ישירה לישראלים להדיח את נתניהו בבחירות הבאות, ולמסר יהיה יותר קשה להגיע אם אי אפשר לראות אותו כאן. אבל בפועל, אין לזה חשיבות כלל. אתם כבר יודעים את כל מה שאוליבר מספר על המנהיג הוותיק שלנו – מההסתה הבוטה לרצח רבין ודרך פרשיות השחיתות ועד לסיכול עסקאות חטופים. גם תומכי הממשל יודעים טוב מאוד על הכל, ומכחישים בקור רוח. אף שמאלני לא ישכיל מהמונולוג הזה, ואף ביביסט לא ישנה חברבורותיו. זה לא משנה בכלל, כי המונולוג הזה לא באמת נועד לכם. הוא עבור האמריקאים.

התוכנית של ג'ון אוליבר התפתחה ממסורת החדשות המצחיקות של הדיילי שואו, סוג של אבולוציה מעט יותר מתנשאת והרבה יותר מעמיקה לתוכניות קומדיה על אקטואליה. במקום 5-10 דקות של בדיחות על החדשות הצופה מקבל עבודת מחקר בת חצי שעה שמפרקת כל נושא לפרקים. אוליבר ואנשי הצוות שלו כבר צללו בעבר לנושא ישראל, וגם טעו בחלק מהפרשנויות למציאות שהציגו – אבל המונולוג על נתניהו היה מדויק ברמה עובדתית, מדויק ברמת ניתוח הדמות, ואולי קצת בינוני ברמה קומית, אבל גם פאקינג מדויק בשרטוט המסלול לאסון שהוא שלטון נתניהו לדורותיו. והוא פונה בדיוק למי שצריך לשמוע את זה, ואלו לא הישראלים.

במהלך המונולוג הארוך אוליבר מזגזג בין אינספור רגעים בלתי נשכחים מתולדות נתניהו ושותפיו הקואליציונים בן גביר וסמוטריץ' – המרפסת בכיכר ציון; הסיגרים; "נעבור לחו"ל ושהמדינה תישרף"; מזוודות המזומן לחמאס; מושיק גלאמין מבקר אצל שרה; מצעד הבהמות; הדייט הראשון של בן גביר בקבר ברוך גולדשטיין; זאב אלקין משום מה; וכמובן – פסי-כו-לו-גית, B.A.M.A. הוא מצליח לעשות מה שסאטיריקנים ישראלים רבים ניסו, ותפר את הסיפור במלואו לצורך תיאור התמונה הגדולה, סיפק קונטקסט והבנה אמתית של התהליכים שהתרחשו והובילו אותנו עד כאן. כנראה שהיה צריך עין חיצונית כדי לראות ישר בעיניים. ועבור אמריקאים בורים וידענים כאחד, המונולוג הזה עשה סדר אמיתי בכל הבלגן עם אצבע ברורה שמופנה לאדם אחד וממשלתו.

למרות שרוב הצעירים האמריקאים כבר עברו מלצרוך את החדשות שלהם מתוכניות סטייל זו של אוליבר ללפרש את העולם דרך דברים ששמעו בטיקטוק, קהל היעד של אוליבר הם בדיוק אותם צעירים חסרי ידע שהופכים אט אט לשונאי ישראל. אותם צובעי שיער ליברלים שמפגינים בקולג'ים עדיין רואים בתוכניתו של אוליבר כמקור אמין (מעניין אם גם אחרי הפרק הזה), והדברים שאוליבר מספר במונולוג הם בדיוק ההסברה שהיינו צריכים בעולם. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לציון חוסר הפופולריות של ממשלת נתניהו (לפי הסקרים), חלקו באסון ה-7 באוקטובר (על המזוודות וההתעלמות מהתרעות), את היאחזותו בשלטון בכל מחיר (ואת השלכותיו על החטופים ותושבי עזה) ובעיקר – מדגיש את ההבדל בין ממשלת ישראל הקיצונית לרוב העם שרוצה בסיום המלחמה.

אם השלכות המלחמה ומעשי ממשלת נתניהו דרדרו את דעת העולם כלפינו, אוליבר מפזר את מסך הערפל – שפוזר במכוון על ידי אויבי ישראל – ומספר את המציאות כפי שהיא. הוא מתייחס ומציג חלק (מאוד מתון) מתומכי נתניהו ומנסה לעמת את דבריהם, אבל החלק היותר משמעותי מגיע דווקא כאשר הוא מסיים את המונולוג עם סרטון של מפגינת קפלן, שמהדהדת את מה שהציבור הליברלי אומר כבר שנים – שביבי פוגע לפני הכל בתושבי מדינת ישראל. ועל אחת כמה וכמה, בשלום החטופים. עבור מי שאוהב את ישראל ודואג לעתידה, המונולוג הזה הוא בדיוק מה שאנחנו מקווים שהעולם יבין. עכשיו רק צריך שגם בטיקטוק יהיו עוד ג'ון אוליברים שכאלו.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• ג'ון אוליבר
• HBO

במהלך מבצע "שומר חומות", ג'ון אוליבר שחרר מונולוג במבטא בריטי אלגנטישהאשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה, וניהול מדיניות אפרטהייד. הטייק של אוליבר על ישראל ספג המון ביקורת, כולל מונולוג קרינג'י של תום אהרון שהרגיש יותר דומה לתגובה של מעיין אדם לדודו פארוק. כן, המונולוג היה לא מאוזן, וזה הרגיש כאילו ג'ון אוליבר נתפס עם המכנסיים למטה. אך המונולוג החדש ששודר אמש (א') ב-"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" ב-HBO (וישודר עם תרגום הערב ב-yes) מעיד שהפעם ג'ון אוליבר הגיע מאוזן יותר, מוכן יותר, ועם הכרה מלאה בכאב ובסבל של שני הצדדים. ובין אם נרצה או לא, יש שני צדדים.

מאז תחילת המלחמה שמענו הרבה ביקורות מהעולם על ישראל (וגם על החמאס, לפעמים), אבל בתקופה הרגישה הזאת, חופש הביקורת המקומי על הממשלה מרגיש מוגבל. או כמו שליאור שליין הגדיר בתכניתו החדשה,"זה! לא! הזמן!". פעם אחר פעם קיבלנו מצד הממשלה התנערות מאחריות בדמות הבטחות של "נתחשבן אחרי המלחמה", וכשאנשים העזו לבקר את מדיניות ישראל בפומבי, הם הותקפו פיזית על ידי אזרחים ישראליים מהצד השני של המפה הפוליטית. דווקא בתקופה כזאת, כשישראל נמצאת במקום הכי רגיש בו הייתה מאז קום המדינה, כדאי לעשות את מה שביבי לא טרח בכל שנות שלטונו ולהקשיב קצת לביקורת מבחוץ. במיוחד אם זו אחת כמו זו של אוליבר, ששם דגש על הקולות המושתקים במדינת ישראל וברצועת עזה.

המונולוג של ג'ון אוליבר מתחיל עם הכרה בעובדה שלכל אחד יש דעה על הנושא – מהטוקבקיסטים שכעסו על סוודר עליו כתוב Ham-Mas (חזיר המולד, אם תרצו) ועד המפורסמים שהתגייסו לטובת ישראל וכמה זה לא חשוב או משפיע. אבל מיד לאחר מכן הוא עובר להתמקד בבעיה האזורית, בדגש על שלטון חמאס בעזה ושלטון נתניהו בישראל. ההשוואה בין ארגון טרור לממשלת ישראל בהחלט צורמת בהתחלה, אבל הקומיקאי מתייחס למורכבות של הסיטואציה באופן הוגן, ומגנה את פשעי חמאס בעודו מצביע על גורמים ימנים משיחיים ורדיקלים בתוך הממשלה שלנו.

הוא הציג גם את היחס של אזרחי ישראל לחברי הממשלה מאז ה-7.10, בדגש על סרטון בו עידית סילמן מגורשת מבית חולים. למען האמת? לא יכולתי שלא לחוש תחושת סיפוק מהולה במבוכה כשראיתי כיצד כל אותם חברי כנסת מבישים ומבאישים מוצגים לעולם. ובצדק. ג'ון אוליבר מגיש המון מידע, ומנסה לרוץ בשלושים דקות על שבעים שונות סכסוך. הוא מתייחס לעליית חמאס לשלטון ברצועה, לפיגועי הטרור המזעזעים שחמאס ביצע כנגד אוכלוסייה אזרחית בעבר, וגם לסוגיית החטופים. בסוף, אוליבר מצטיין בעיקר כאשר זה נוגע לקולות ששומעים פחות – כמו ילד פלסטיני שאומר לכתבת שהמלחמה מרגישה לו כמו חרא, או אבא שכול ישראלי שנפגש עם משפחות שכולות מהצד השני כדי לעצור את מעגל הדמים.

הבעיה במונולוג היא לא במידע שאוליבר מציג, אלא בזה שהוא לא מתייחס אליו – הוא לא ממש מדבר על המעשים המזעזעים שקרו בשבעה באוקטובר, שהיעדרותם בפרק מורגשת לכל צופה ישראלי (במיוחד כשהם מוצגים על המסך ללא כל הסבר מצד אוליבר). הוא גם לא מזכיר את התקיפות של חמאס על אוכלוסייה פלסטינית – כולל חסימת דרכים כדי שלא יוכלו להתפנות, החרמת ציוד אזרחי מבתי חולים לטובת אנשי חמאס, וכמובן איך אפשר לשכוח את הטיל שחמאס שיגר, פגע בבית החולים הפלסטיני, ואז שיקר שזו אשמת ישראל. בכך, אוליבר מנסה להרכיב את התמונה הגדולה מבלי להתייחס לפרטים הקטנים, אבל הפרטים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל. חוסר היכולת של נתניהו להוביל את המדינה לא סותר את העובדה שאין כאן צד שצודק, אלא צד ישראלי שטועה פחות ואת הצד של חמאס שפוגע יותר. ולא רק באוכלוסייה האזרחית, אלא גם ממש בעם הפלסטיני.

אך הבעיה האמיתית היא הסיום. אוליבר בבירור לא מבין את מטרת הלחימה בעזה – משפט מוזר לכתוב, אבל הנה אנחנו כאן – למרות שחברי הקבינט חוזרים עליה שוב ושוב. אוליבר מדבר על חמאס כאילו יישאר בשלטון, אבל ההחלטה התקבלה – אם מטרות המלחמה יושגו, חמאס לא ישלוט ברצועה כי לא יהיה חמאס. הפתרון של אוליבר הוא "תעשו הפסקת אש עכשיו, כי גם כך חמאס יוכל להתארגן מחדש אחרי המלחמה". אבל זאת לא המציאות שישראל שואפת להגיע אליה. אי אפשר להסתכל על הסיטואציה מבלי להבין מה שני הצדדים רוצים להשיג ואין ברורי מכך: חמאס רוצה את השמדת ישראל וישראל רוצה את השמדת חמאס. ורק את חמאס. במלחמה ייפגעו גם חפים מפשע, זאת המציאות, אבל צד אחד פוגע בחפים בפשע במכוון וצד שני עושה כל מה שהוא יכול כדי להימנע מזה. וזה מה שאוליבר מפספס כשהוא אומר, בעיקרון, "אתם שלטון רדיקלי-פונדמנטליסטי, וזה שלטון רדיקלי-פונדמנטליסטי, אז למה אתם לא מסתדרים?".

אז למה כדאי לכם בכל זאת לצפות במונולוג של ג'ון אוליבר? כי הוא משקף איך השלטון הישראלי נראה בעולם, ומציב תמונת מראה עגומה: שלטון שהתחיל כנוקשה וסיים כחלש. זה שחיזק במשך שנים את חמאס, עם אנשים כמו בצלאל סמוטריץ' שקורא לחמאס נכס, עם ראש ממשלה שמבטיח להיות "המגן של ישראל" ולא לוקח אחריות על המחדל שקרה במשמרתו, הגדול בתולדות ישראל מאז הקמתה. עם שמאס במנהיגיו שמסרבים לפנות את הכיסא ואנשים – משני הצדדים – שרק רוצים לחיות בשקט, בלי ארגוני טרור שמכתיבים את חייהם ובלי ממשלה שגוררת את המדינה לתהום. כדאי לכם לראות איך העולם תופס אותנו מנקודת מבט יחסית מאוזנת, שלא נמצאת בתוך הסכסוך. גם אם לא מסכימים עם כל מה שהוא אומר, דווקא ג'ון אוליבר הצליח להיות מאוזן בתקופה של חוסר איזון מוחלט.

———-
הביקורת פורסמה ביום שני, ה-13 בנובמבר, אך הפרק לא עלה בחברת הלוויין yes כבכל שבוע. כאשר גולש סקרן שאל את החברה מדוע הפרק לא עלה, נציג של החברה ענה דרך החשבון הרשמי כי "הפרק הכיל שקרים מרובים על ישראל וצה"ל והצגת תעמולה של החמאס כ"עובדות", בחרנו שלא לשתף פעולה עם תעמולה של ארגון טרור ולא לשדר את הפרק". הנציג לא פירט איזה תעמולת חמאס הופיעה בפרק.
"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", HBO. זמינה רק ב-HOT וסלקום טיוי

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ג'ון אוליבר
• HBO
• מחדל נתניהו

שביתת התסריטאים בהוליווד – דרך אירגון העובדים שמאגד אותם, ה-WGA – יצאה לדרך היום בלילה. בהנחה שהשביתה תימשך זמן ממושך, בעולם הסדרות המתוסרטות אנחנו נראה את ההשפעה המצטברת רק בעוד מספר חודשים – הסדרות שיושפעו והעונות שיידחו הן אלו שנמצאות כרגע בשלבי כתיבה, מרחק מספר חודשים מהצילומים, ולא אלו שמצטלמות או נערכות עכשיו. אבל שלוש תוכניות "הוחשכו" באופן מיידי ועד להודעה חדשה: אלו הנכתבות מדי יום ומדי שבוע, תוכניות הלייט נייט של ארצות הברית, ובפרט "הלייט שואו עם סטיבן קולבר", "ג'ימי קימל לייב" וה"טונייט שואו עם ג'ימי פאלון".

תוכניות נוספות שצפויות להיות מושפעות הן "סאטרדיי נייט לייב", "לייט נייט עם סת' מאיירס", ה"דיילי שואו", "זמן אמת עם ביל מאהר" וגם "לאסט וויק טונייט" של ג'ון אוליבר.

בשביתת התסריטאים הקודמת ב-2007, שנמשכה קרוב למעלה משלושה חודשים, תוכניות הלייט נייט הפכו לשדה מאבק בין האולפנים לאיגוד התסריטאים. ה"דיילי שואו", אז בהנחיית ג'ון סטיוארט, ותוכנית הבת "קולבר ריפורט" של סטיבן קולברט חזרו כעבור חודש למסכים בגרסאות ללא תסריטאים – כלומר, המנחים לא ביצעו את המונולוגים המפורסמים שלהם אלא רק אירחו וראיינו. ה-WGA האשימו אז את האולפנים, קומדי סנטרל ו-NBC, בכך שהם אילצו את המנחים לשוב לשדר בכך שאיימו לקצץ משרות של עובדים בתפקידים אחרים.

השביתה הנוכחית היא תגובה לשחיקה המתמשכת בתנאי ההעסקה של התסריטאים. חלק לא מבוטל מההכנסות של תסריטאים בכל העולם הן מתמלוגים, אשר משולמים מדי שנה ומשקפים את ההכנסות שסדרות ותוכניות מייצרות בשידורים חוזרים לאורך השנים, אך הכניסה של מודל הסטרימינג שחקה מחד את השידורים החוזרים ומאידך חברות הסטרימינג לא משלמות תמלוגים לתסריטאים, בין היתר בגלל שהן מהססות לחשוף נתוני צפיה.

בנוסף, מספר התסריטאים שעובדים בעבור השכר המינימלי שהוגדר בהסכם הקיבוצי מול האולפנים עלה בשנים האחרונות בלמעלה מ-15% – תסריטאים שקיבלו בעבר שכר גבוה יותר שהכיר בניסיון המקצועי ובערך המוסף שלהם. תסריטאים רבים אחרים משתכרים מעל לשכר המינימום בחוזה הקיבוצי, אבל עדיין משמעותית פחות ממה שהם דורשים – זאת בעוד, כפי שציינה מנהלת בכירה ב-WGA, לורה בלום סמית', בשיחה עם הגרדיאן, "האולפנים הרוויחו כמעט 30 מיליארד דולר מדי שנה". ה-WGA דורש לא רק העלאה בשכר המינימלי לאור האינפלציה בארצות הברית ובעולם אלא גם השתתפות מוגברת של האולפנים בקרנות הפנסיה וביטוח הבריאות של התסריטאים.

• המסך
• טלוויזיה
• ג'ימי פאלון
• סטיבן קולבר
• ג'ון אוליבר
• סאטרדיי נייט לייב

החדשות הטובות הן שג'ון אוליבר חזר. אבל ממש ממש חזר. אחרי שתי עונות ששודרו מביתו כי קורונה וגם נראו כמו קורונה, חוזר הקומיקאי הבריטי הענק אל האולפן של "Last Week Tonight" ב-HBO, הידועה גם בכינויה "התוכנית שג'ון סטיוארט היה עושה לפני עשור אם קומדי סנטרל היו נותנים לו מספיק תקציב". אוליבר, שגדל וצמח ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, עושה כאן את מה שסטיוארט יכול היה רק לחלום עליו: לקחת נושא אקטואלי אחד ולפרק אותו סאטירית במשך 28 דקות ברציפות מול המצלמה, בלי אורחים ובלי פינות, רק המגיש, הטקסט החד על הנושא הנבחר והדאחקות הוויזואליות שמלוות אותו.

זו תהיה העונה התשיעית של "לאסט וויק טונייט", ואחרי שהתפעלנו ממנה בעונותיה הראשונות והיא הוכתרה כאחת התוכניות החשובות ביותר על המסך, הקאמבק שלה לשגרה מוצא אותה ואת אוליבר בכושר שיא. הפרק הראשון של העונה שודר אתמול וכבר עלה במלואו ליוטיוב (והנה הוא ממש כאן מעל הפסקה הזאת), והוא עוסק בעניין פנימי אמריקאי שבארץ בקושי שמעו עליו – תיאוריית גזע ביקורתית. הימין האמריקאי הטראמפיסטי פיתח בשנה האחרונה אובססיה חריפה לנושא, בטענה שעל בסיס התיאוריה מלמדים ילדים בבתי הספר תעמולה והסתה אנטי-אמריקאית שקובעת כי בסיס החוק האמריקאית בעליונות לבנה. האמת כמובן מורכבת יותר: הימין האמריקאי מקשקש מהתחת.

https://youtu.be/lM51bR6Rypc

אוליבר לוקח את הנושא המשמים והכוזב הזה, ובמשך 28 דקות פשוט מפרק לחתיכות קטנות ומגוחכות את טענות הטראמפיסטים ומדגים היטב כיצד לדוברים הבולטים של הימין האמריקאי בתקשורת – ביניהם טאקר קרלסון – פשוט אין שמץ של מושג על מה הם מדברים. זה מצחיק כמו תמיד, זה מפחיד כמו תמיד, וזה תמיד מסתיים בתחושה שכולנו למעשה אבודים והאפוקליפסה מתרחשת ממש עכשיו בחוץ, מה שגם כנראה נכון. כיף גדול.

>> "Last Week Tonight with John Oliver", מדי יום שני ב-HBO ואחר כך ביוטיוב

• המסך
• מה רואים הלילה
• המלצות צפייה
• המלצות המערכת
• HBO
• ג'ון אוליבר

ב-1968 וולטר קרונקייט שידר את אחד ממשדרי החדשות המפורסמים בהיסטוריה, אחרי שחזר מווייטנאם. קרונקייט, שהיה ידוע כניצי מאוד בנושאי המלחמה, חזר מהחזית מזועזע והעביר שידור שבו קרא לארצות הברית לסגת לאלתר מהמלחמה הבלתי מנוצחת הזאת. הנשיא לינדון ג'ונסון טען שאם הוא איבד את קרונקייט – הוא איבד את המרכז של אמריקה.

https://www.youtube.com/watch?v=PkQ4HZAepYc

הסנטימנט הזה קיים גם היום: הפחד שיבוא איזה מישהו מכובד כמו קרונקייט ויסחוף אחריו את דעת הקהל למקום אחר, חדש, שבו לא הייתה קודם. מישהו שיזיז את המיינסטרים. ישראל מתה מפחד מרגע כזה, שכן היא אוהבת להתלונן על העולם שנגדה והתקשורת העוינת מבית ומחוץ, בעוד היא ממשיכה לקבל לרוב תמיכה רחבה מאוד מקואליציה של מדינות וגם התקשורת, בטח האמריקאית, ממשיכה להזמין אליה את ראש הממשלה נתניהו ולנסות לדווח באופן שקול את הסיפור הישראלי-פלסטיני.

לכן כשג'ון אוליבר פתח את התוכנית שלו Last Week Tonight במונולוג של עשר דקות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל סבב המלחמה הנוכחי, רבים חששו שאולי זהו רגע הקרונקייט של ישראל. לאוליבר אין את אותו שיעור קומה שהיה לקרונקייט בזמנו, והוא אפילו לא מגדיר את עצמו כעיתונאי (טענה מגוחכת לאור האספירציות הדי ברורות של התוכנית שלו), אבל יש לו נוכחות גדולה במדיה העולמית ובכל זאת מפתיע לראות עשר דקות שלמות שבהם נאמר שישראל מבצעת פשעי מלחמה ושהפלסטינים חיים תחת שלטון אפרטהייד, משודרות בתוכנית שיושבת בלב המיינסטרים האמריקאי, גם אם היא מזוהה מאוד עם הצד השמאלי של המפה.

כשישראלי יצפה במונולוג הזה, קל יהיה לו לנפנף אותו מעליו. אוליבר לא מחמיץ הזדמנויות להחמיץ הזדמנויות פה, כשהוא מתמקד בטענה שישראל חזקה יותר בזכות אמצעי הלחימה שלה ואמצעי הגנה כגון כיפת ברזל, ולכן האחריות להפסקת האלימות מוטלת עליה. הוא שוכח לציין שחמאס החל את סבב הלחימה מתוך מהלך שעיקרו בכלל פוליטי, לסמן את עצמו כבעל הבית גם בשטחים ובמזרח ירושלים ולא רק ברצועת עזה. הוא שוכח לציין שחמאס שולח טילים על ישראל גם מחוץ לסבב הלחימה הנוכחי. הוא שוכח לציין שחמאס משתמש בתושבי עזה כמגן אנושי ומציב את המטרות שלו בליבן של שכונות מגורים. זה מונולוג בעייתי, בלשון המעטה.

אבל כל זה לא ישנה, כי הסנטימנט העיקרי של אוליבר הוא משהו שבישראל מפחדים ממנו מאוד – אנחנו הולכים והופכים מוקצים, וזה כבר לא רק קולות מהשוליים שהולכים ומתרחבים.במובנים מסוימים אוליבר מגשים אולי את מה שפעילי שמאל רבים טענו במשך השנים – ישראל היתה כל כך עסוקה בהסברה שלא הפנימה שיום אחד בעולם יפסיק לשמוע ש"זה מסובך" וש"אתה חייב להבין את הקונקסט ההיסטורי" ופשוט יסתכל על המספרים ויראה שבעזה מתים יותר ילדים מאשר בישראל. זו תמצית המונולוג של אוליבר, בעצם, ולכן ההסברה הישראלית נועדה לכישלון מראש.

ובכל זאת, היה רגע צורם במיוחד בליבו של המונולוג של אוליבר, שקשה מאוד להתעלם ממנו: כשאוליבר הראה את הציוץ של דובר צה"ל, שמראה בניין בעזה "לפני" ו"אחרי" בתבנית של meme. זהו מבט עמוק וכואב אל ליבה של המילטריזציה הישראלית, שבו צה"ל מראה להמון הצוהל כיצד הוא יכול להרוס מבנים בליבה של עיר וחושב שיש בזה משהו שאמור לשעשע את הקהל. מה חשבתם, שהעולם לא יצליח לתרגם את שתי המילים המסובכות בעברית?

ההסברה הישראלית לא סתם נלחמת מלחמה אבודה מראש, היא מנותקת לחלוטין מכל סימן של אנושיות בסיסית. היא תמונת מראה למדינה שכל כך בטוחה בעצמה ובצדקת דרכה עד שהתנתקה לחלוטין מהעולם החיצוני, וזה כולל את האנשים שחיים מעבר לגבול העזתי, אלה שבימים שאינם מבצע צבאי מורכב אנחנו סתם מחליטים מתי לתת לתרופות להיכנס לשם או לאיזה מרחק יכולים להגיע סירות דייגים. עזבו אם הקונטקסט והעובדות השגויות במונולוג. זה הרגע שבו אוליבר הציג את ישראל במלא עליבותה.

אוליבר אינו הראשון לבקר את ישראל בצורה כזאת. ג'ון סטיוארט עשה את זה לפני הרבה שנים ועשה את זה טוב יותר, מדוייק יותר וחכם הרבה יותר. אבל אוליבר כן הסיר לפתע איזשהו לוט מהסיפור הישראלי, שכולו מסופר תמיד מפריזמה צבאית בלבד, כשהוא מבקש מהעולם להפסיק להסתכל על הסכסוך בשייח' ג'ראח במילים מכובסות כמו "סכסוך נדל"ני" ומבקש ממנו לראות אותו כ"טיהור אתני".

המילים המכובסות האלה, והרבה מהטענות של אוליבר, הן טענות שלא תמצאו כמעט באולפנים המתגלגלים בזמן המבצע. לכן בפתיחת המהדורה של כאן 11, כשדוריה למפל מבקשת ממואב ורדי לתאר את הקולות בעולם, וזה מספר על התמיכה של אנג'לה מרקל אבל גם מזהיר מקולות כמו זה של ג׳ון אוליבר, זו הדרך היחידה לקבל זווית אזרחית על המצב שאינה כוללת רק את אזרחי ישראל. האייטם והמונולוג של אוליבר מתואר כ"כישלון ההסברה" ומיד אחרי דיווחו של ורדי, עוברת למפל לראיין את תת אלוף רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, לשאול אותו איך מדבררים יותר טוב את התמונות הקשות מעזה.

בהמשך המהדורה ראיתם כתבה שנפתחת עם חלקים מהמונולוג של אוליבר, ומשם על יחידת ההסברה שפתח משרד החוץ, בלי התייחסותלתוכן, בלי להתעמת עם הדברים. אוליבר מוגדר בחדשות בסך הכל כעוד אירוע בסבב הזה, רק אירוע מהסוג ההסברתי. במצב כזה, מה הפלא שדובר צה"ל בטוח שכולנו נצחק ונסתלבט על המראות הנהדרים של בניין הרוס בלב עיר שבה אוכלוסיה אזרחית צפופה.אז כן, ג'ון אוליבר הוא בטח לא קרונקייט, אבל אם זה מעודד אותו גם בישראל אין קרונקייט. ונראה שגם לא יהיה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עזה
• ג'ון אוליבר
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• HBO