Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סטטיק, אתה לא פמיניסטית: כך נכשל הפופ הישראלי בהעצמת נשים
אנה זק בקליפ של "כל הבאז" (צילום מסך)
דברים עצובים קורים כשגברים בני שלושים פלוס מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו ולכתוב להן המנוני פופ מעצימים ברוח הזמן. אולי כדאי שפשוט ישאלו את הנשים בסביבתם? ואולי - רעיון מוזר אנחנו יודעות - אפילו יתנו להן לכתוב אותם בעצמן? \\ טור דעה
השנה היא 2021. אוליביה רודריגו היא המנצחת הגדולה של טקס פרסי אם.טי.וי ואת פרס שיר השנה שלה על "Driver's License" היא מקדישה לכל הבנות שיושבות על רצפת החדר שלהן וכותבות שירים.בינתיים, בפרובינציה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כוכבת הטיקטוק אנה זק משחררת סינגל חדש בנושא דבש בדיוק בזמן לראש השנה. זוהי התגשמות החלום הציוני.
בשיר "כל הבאז" מגוללת זק ליריקה מעצימה לכאורה, אך כיאה להפקה של שני גברים שחצו את גיל שלושים המילים צורמות, ולא בפעם הראשונה. השיר נפתח בנימה אגרסיבית שמקורה לא ברור ("בא לו דבש, קח ת'עוקץ") ולאורכו התמונה מתבהרת חלקית עם "לא תקבל ת'צוף/ יא חצוף/ אם ת'בא לי רע". נהיר אם כך ששורש הטון התוקפני טמוע בשיח העכשווי על מגדר, אבל אז זק מאבדת אותנו שוב עם "כמה יש'ך זה לא משנה/ אף דבורה לא צריכה שתביא לה פרח/ למלכה לא אכפת אם אתה נהנה/ עד שלא תעקץ לא תלמד ת'לקח".
ובכון, באופן אישי לא אחמיץ שום הזדמנות להתעצבן על בנים, אבל אנה משאירה אותי מבולבלת מאוד בעודי מרכזת מאמצים לצרוח את שירה בכעס אחרי עוד ריב ווטסאפ מדמם עם הבחור התורן.על השיר חתומים סטטיק וג'ורדי. בהאזנה שנייה אני כבר מדמיינת אותם עובדים עליו, יושבים בחדר סגור בלי חיבור לאינטרנט בזמן שאיש יח"צ צועק עליהם את המילה "פמיניזם".הם מגרדים את הראש, מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו. אולי שהגברים יסבלו? אולי שיפסיקו להביא להן פרחים? אין לדעת, לו רק יכלו לחפש בגוגל או לשאול מישהי, אם רק הייתה שם אשה בחדר.
כך יוצא שמשפטים ביזאריים כמו "זה הזמן כאן למלוכה נשית" או "למלכה לא אכפת אם אתה נהנה" סוללים את דרכם ללב הפלייליסט הישראלי. מקרה לא מאוד שונה זכור לי עם ההמנון הפמיניסטי "יהלום" של אגם בוחבוט, שנכתב גם הוא על ידי שלושה גברים (עידו נצר,עמית מרדכיוים רפאלי),והחרדה הגברית העצומה משתקפת גם בטקסט הזה ("אני? מחפשת קורבן/ לך? לא נשאר הרבה זמן"); נדמה שהכותבים לא מבינים את האיומים המרחפים מעל נשים והפזמון הקליט "אנ'לא צריכה מישהו שיקנה לי/ טיסה לשניים לאן שמתחשק" חושף את בורותם בקלקלותה.
כן, הבנתם נכון, משום מה למפיקים נדמה שהקושי העיקרי שעומד מול הנשים להן הם מכניסים מילים לפה הוא הרעפת כסף בלתי פוסקת כאמצעי חיזור. ברצינות? אי אפשר לבקש מאיש היח"צ שהתעקש להכניס לשיר את "את אשה חזקה/ עצמאית/ אינדיפנדנט" גם לברר עם אגם מה היא חושבת?אין אף עוזרת הפקה עם חמש דקות פנויות ליד אולפן ההקלטות?רכיבה על טרנדים חברתיים אינה חדשה בעולם הפופ. עוד לפני שפמיניזם היה הנושא החם, שירי הגאווה שנכתבו, הופקו ובוצעו על ידי גברים סטרייטים חרכו את המצעדים. אבל גם ב2021 בשיר המצעד, עם עלה התאנה הלהט"בי הצעיר אלה-לי להב, לא נמצא טייק מעצים יותר מהמשנה "חופשיה מהגדרות/ חופשיה מהגדרות", השורה הבומרית ביותר בפופ העברי לשנת תשפ"ב.
בעוד ליל נאס אקס מנצח את קטגוריית הקליפ הטוב ביותר בVMA, עם הטראק שבו הוא מבצע ריקוד הומו-אירוטי על ברכיו של השטן, התעשייה המקומית ממשיכה להציג לנו את מי שלטענתה הם עמודי התווך של תנועת שחרור האשה בתרבות, מלקקות סוכריה בעיניים מזוגגות, בתחפושת ברבי בנאלית, בהלבשה תחתונה סקסית בכוורת הדבורים.אולי, סתם רעיון ותשמעו אותי עד הסוף, גברים יכולים להפסיק להתיימר לכתוב מניפסטים פמיניסטים מוזיקליים ופשוט שנשים יכתבו אותם?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דרגנו ירחים: המעולה, המפתיע והמיותר בחדש של סטטיק ובן אל
כמו פיצול בין בארבי לקן. סטטיק בן אל תבורי. צילום: משה נחמוביץ'
שקענו במסגרת המדור במה שחשוב באמת - אלבומם החדש, המפתיע והראשון(!) של הצמד (פלוס ג'ורדי) שנראה כאילו היה איתנו כאן תמיד. מה חשבנו? ובכן, כל מיני דברים אבל בראש ובראשונה שהיה נחמד אם היה עוד קצת ממנו
סטטיק ובן אל פרצו לעולמנו לפני 6 שנים, אך זה מרגיש כאילו הם איתנו כבר נצח. השניים (או השלושה, יחד עם ג'ורדי), אחראים במידה רבה לגל הפופ הנוכחי במוזיקה הישראלית. עד לפריצתם המיינסטרים הישראלי הכיל שני סגנונות עיקריים: מוזיקה מזרחית, ואת הסגנון שמכונה "מוזיקה ישראלית" אך לחלוטין ניתן גם לקרוא לו ביושר "מוזיקה אשכנזית". שני הסגנונות האלה היו למעשה הסנטר של הפופ הישראלי, בעוד שמוזיקת פופ אמיתית וחו"לית, כמו גם דאנס והיפ-הופ, נותרה בשוליים.
מאז פריצתם שחררו סטטיק ובן אל מה שנדמה כמו 5000 סינגלים שרובם הפכו ללהיטים. הם הגיעו ללב המיינסטרים הישראלי ובשנים ספורות הפכו לאחד ההרכבים המצליחים ביותר אי פעם בישראל. דווקא בגלל זה כמעט מצחיק לדבר היום על אלבום הבכורה שלהם. בשנים האחרונות הקונספט של אלבום כמעט נכחד, ובניגוד להרבה מהפיצ'רים של הפופ הישראלי את הפיצ'ר הזה דווקא לא העתקנו מהאמריקאים. בעוד שהאמנים הגדולים בחו"ל מקפידים להוציא אלבומים באופן סדיר, בארץ מעט מאוד אלבומי פופ יצאו בעשור האחרון. מרגי למשל הוציא EP קצר בלבד, בעוד שנועה קירל לא הוציאה מעולם אלבום. בפופ המזרחי, אצל אמנים דוגמת עומר אדם ועדן בן זקן, האלבומים הם לרוב אסופה של הסינגלים שיצאו לפניו, יותר מאשר יצירה בפני עצמה.
"שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל מכיל 7 שירים חדשים לחלוטין, בכולם מתארחים אמנים נוספים חוץ מאחד. אורכו הכולל של האלבום הוא קצת פחות מ-20 דקות כך שאפשר בהחלט לטעון שטכנית מדובר ב-EP (לשם השוואה, ה-EP של מרגי משנת 2019 הכיל 6 שירים ואורכו גם הוא קצת פחות מ-20 דקות). מבחינה מהותית מדובר לחלוטין באלבום. השירים אמנם שונים זה מזה וחולשים על מגוון סגנונות אך מצליחים להתלכד לכדי גוף יצירתי אחד.
סטטיק ובן אל. צילום: משה נחומוביץ'
סטטיק ובן אל מוכיחים באמצעות "שבעה ירחים" מדוע הקונספט של אלבום הוא הכרחי ואלמנטרי גם במוזיקת פופ. כאשר אמן מוציא רק סינגלים מרחב התמרון שלו מצומצם ביותר. הרי מדובר בשירים שמוכרחים להיות להיטים וחייבים להגיע עם קליפ מושקע, צבעוני וממוסחר. כאשר כל כך הרבה ציפיות ותקציבים מושקעים על שיר אחד הוא חייב להיות מהונדס היטב ובנוי על פי כללי המיינסטרים, כך שיוכל להתחבב על ידי כמה שיותר אנשים. זו הסיבה שאמני הפופ לא יכולים להעז יותר מדי והסינגלים נשמעים צפויים ודומים זה לזה. כשמדובר באלבום עם כמה שירים שלא חייבים כולם להיות להיטי ענק ממוסחרים, נפתחת האפשרות להשתחרר ולחקור סגנונות נוספים. זה בדיוק מה שעשו כן סטטיק ובן אל. נכון, לא תמצאו כאן משהו אוונגרדי או אקספרימנטלי יותר מדי, אבל כן תשמעו כאן את סטטיק ובן אל בצורות שטרם שמענו.
סקירת השירים לפי סדרם:
1. "שבעה ירחים"
השיר הפותח של האלבום והיחיד שלא מתארח בו אף אמן נוסף. מבחינת המילים, זהו שיר אהבה שהקדיש סטטיק עבור אישתו הטרייה. מוזיקלית, יש לנו כאן יורו-דאנס ניינטיזי עם כל האלמנטים הנדרשים לז'אנר: מקצב עשיר עם אקורדים של פסנתר האוס קלאסי, פזמון מלודי ופתיח שקט של סינטיסייזרים בסגנון "Barbie Girl". פתיחה חזקה ומסקרנת לאלבום שבהחלט עושה חשק להמשיך ולצלול.
2. "כוסות ריקות" עם ליאור נרקיס
בוקר אחד התעוררו סטטיק ובן אל ושמעו לפתע את "מועבט" של עדן בן זקן, מיד הם התקשרו לידידם ג'ורדי ואמרו "אנחנו רוצים גם". הסיפור מומצא, אך אם שופטים לפי השיר כך זה נשמע. עם מילים גנריות על אלכוהול והרמות, זהו ללא ספק השיר באלבום שנוצר כדי להרים בחתונות. זהו השיר הכי סטטיק ובן אל-י באלבום וגם השיר הכי קצר (2 דקות ו-14 שניות בלבד). ללא ספק החוליה החלשה מתוך האלבום.
3. "אפס מאמץ" עם נטע ברזילי
מהחוליה החלשה עברנו לחוליה החזקה. בעיניי זה השיר הטוב ביותר באלבום. מלבד נטע, סטטיק ובן אל גייסו גם את יסמין מועלם ליצירת השיר. השפעתה של מועלם מורגשת מאוד, ולטובה. אם אוזניי אינן מטעות אותי מועלם גם שרה לא מעט קולות ליווי בשיר, וגם נטע בעצמה שרה באופן שמעט מזכיר יותר את יסמין מועלם. ההפקה היא מעין אר-נ-בי באווירה לטינית ומזכירה מעט את הלהיט "Obsesión" של אוונטורה משנת 2002. החלק הטוב ביותר בשיר הוא ככל הנראה העקיצה הלא מאוד מעודנת של נטע כלפי דורון "נקלעה לסיטואציה" מדלי, כאשר היא שרה: "אין מקום לעוד מדליה, אני לא צריכה מדלי-יה".
4. "רובינזון קרוזו" עם רן דנקר
רן דנקר גויס לשיר הפופ הרגאטוני הזה ומגיע עם אותו האטיטיוד שאימץ בלהיט האחרון שלו "בית משוגעים". שיתוף הפעולה של רן דנקר יחד עם הצמד עובד טוב מהמצופה, והבתים לוהטים. הפזמון שקודם לדרופ הוא החלק הפחות מוצלח בשיר. הוא גנרי למדי והופך את השיר למעט פסטיגלי מדי. מדובר בשיר כיפי מאוד אך בהשוואה לשאר השירים מאלבום הוא לא בולט במיוחד – לא לרעה ולא לטובה.
5. "גשם מתוק" עם רמי קליינשטיין
בהחלט שיתוף הפעולה המפתיע ביותר באלבום. לא רק שהוא מפתיע, הוא גם מפתיע לטובה. השיר בתחילתו נשמע כמעט זהה לשיר "Kiss" של פרינס, עם בית ראשון אייטיזי ומלוכלך. לאחר הבית הראשון המלוכלך מגיע פזמון נהדר וצלול של קליינשטיין, אך לאחריו השיר קצת מתפזר מדי. פתאום מגיע דרופ דיסקו לחלוטין, שמזכיר מאוד את דאפט פאנק. לאחריו חוזרים לפרינס בבית השני, רק הפעם עם גיטרות ואווירה רוקיסטית יותר ועם ביצוע קולי שונה ומעניין מאוד של בן אל. הגשר לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין, עם לחן מתקתק והרמוניות נעימות שאפילו מזכירות מעט רוק של סיקסטיז. הפזמון האחרון הוא כולו דיסקו-דאפט פאנק עד סוף השיר, שגורם לנו להגיע להבנה שזה הסאונד שהיה צריך ללוות את כל השיר מתחילתו עד סופו, וכך היה נמנע הסלט הזה של סגנונות, תקופות ומחוות שנדחס לפחות מ-2 וחצי דקות.
6. "העיר הגדולה" עם אגם בוחבוט
בניגוד לקודמו, השיר הזה קוהרנטי בסגנון ובהשפעות שלו. השיר הוא כולו רוק-פופ אייטיזי ועונג צרוף. זה אולי השיר הכי פחות סטטיק ובן אל-י באלבום. במקום ראפ ודרופים תמצאו כאן סולו גיטרה חשמלית וביט שיגרום לכם לרצות להיכנס לרכב מודל 1983 ולנסוע לים או לדיסקוטק. השירה של אגם בוחבוט עובדת כאן נפלא וזה בהחלט השיר הטוב ביותר באלבום אחרי "אפס מאמץ".
7. "אורות" עם רון נשר
גילוי נאות, אני לגמרי מחוץ ללופ של יחסי רון נשר וסטטיק ובן אל שלמיטב הבנתי היו בדיס שהסתיים רשמית עם יציאת השיר הזה. אינני כתב רכילות אז לכן לא אעמיק בנושא הזה. זה השיר הסוגר של האלבום וגם השיר עם הכי הרבה ראפ באלבום. החלק הטוב ביותר בשיר הוא הבית של רון נשר שהוא גם אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום כולו. הבית של סטטיק מצוין גם הוא ואפילו אחד מקטעי הראפ הטובים ביותר שלו עד כה. אך מלבד שני הבתים האלה יש בשיר גם פזמון ודרופ מיותרים לחלוטין. הפזמון גנרי ולא זכיר, והדרופ כמעט זהה לחלוטין לזה של טודו בום. המסקנה העיקרית היא שהגיע הזמן שסטטיק, בן אל וג'ורדי ייגמלו מהדרופים והפזמונים שמובילים אליהם. הדרופים בשירי פופ כבר נעשו באלפי ורסיות, הם נשמעים מיושנים והיו צריכים להיעלם מחיינו אי שם בשנת 2016. אם סטטיק ובן אל היו מעיזים עוד יותר והיו הופכים את "אורות" לשיר שהוא כולו ראפ באק-טו-באק של סטטיק ורון נשר, היינו מקבלים כאן יצירה מופלאה.
לסיכום, "שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל אמנם אינו מושלם אבל הוא אלבום פופ נהדר ומהנה; כמו קופסת ממתקים קטנה וצבעונית שתמשוך כל אחד לשלוח אליה יד שוב ושוב. אני מקווה מאוד שנקבל אלבום נוסף מסטטיק ובן אל בשנתיים הקרובות, כי הקונספט מחמיא להם מאוד, ומקווה גם שהם נותנים השראה לאמני פופ נוספים לפתוח את הראש ולהקליט אלבומים. החולשה העיקרית של האלבום היא אורכו. הייתי שמח לראות לפחות עוד 2-3 שירים שייתנו תחושה של הרפתקה קצת יותר ממושכת. בנוסף, אורך השיר הממוצע באלבום הוא כ-2 וחצי דקות. זה נכון שהטרנד בעידן הטיקטוק הוא שירים קצרים, אך זה מתחיל להימאס. שני בתים ושני פזמונים לא מספיקים כדי להחזיק שיר מעניין ומסקרן והייתי שמח לראות יותר הרפתקנות ועושר מוזיקלי. זה ממש בסדר להפיק שירים של למעלה מ-3 דקות ואפילו, רחמנא ליצלן, גם למעלה מ-4 דקות. בכל זאת אניח לרגע את הקטנוניות בצד, ואסיים בשאפו גדול לסטטיק, בן אל וג'ורדי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מבט זריז על שירי הגאווה הרשמיים שיצאו בישראל בעשור האחרון מגלה נוסחה שעובדת פצצה: קחו זמר או זמרת מזרחיים, עיטפו אותם בפופ אמריקאי (אופציונלי), עשו שימוש נרחב במילון אבן שושנה והופ – יש לכם להיט ביד. זה אולי מגניב לשנוא נוסחאות, אבל העובדה היא שזה באנקר. עובד כל פעם מחדש.
"תל אביב" של עומר אדם וליין האריסה מ-2013 הוא הזכור מכולם, אבל הוא בהחלט לא היחיד: היה לנו את דודו אהרון ותותית ("קצפת עם תות"), די.ג'יי אונלי ואישתר ("בלונד ושחור"), מוטי טקה והאריסה ("טוקור"), האחיות כרקוקלי עם מאור אדרי ("מי מחפש אותי") ועוד ועוד – ואפשר לזרוק פנימה גם את "מלכת השושנים" של עדן בן זקן, שלא היה שיר גאווה רשמי, אבל אומץ בקהילה במהירות.
הניסיון האחרון שייך לסטטיק וג'ורדי, שניסו לרכוב על הגל עם "חביב אלבי" בביצוע סטטיק, בן אל ונסרין קדרי. אבל העניין עם נוסחאות הוא שבזכותן קל מאוד לזהות זיופים. השיר הזה כאילו יצא ממחולל שירי גאווה, ולא אחד מוצלח: גם בלי לחפש עומק בשירי פופ, חלק מהשורות בו פשוט סתומות ("איך אני אוהב את הצליל, שהלב שלי עושה ברגיל", נגיד); הניסיון להרים לקהילה ולתל אביב יצא מביך ומתחנף – אולי כי כל היוצרים המעורבים סטרייטים?; והלחן חסר השראה ולא סוחף אפילו לרגע.
קביעת האלמנט המזרחי בשירי גאווה הוא אחד הדברים הכי משמחים שקרו פה. הגבר המזרחי ההומו של האריסה הפך להיות סמל תל אביבי, ולכן גם ישראלי – והוא זה שמבדל את המצעד פה משאר העולם. שיר הגאווה הרשמי משקף את זה מדי שנה, ומוכיח שוב ושוב כמה נראות יש למזרחיות בקהילה הגאה. זהו גם קלף השיווק של עיריית תל אביב ומשרד התיירות: בכל שנה תל אביב נצבעת בצבעים אקזוטיים והופכת לאי סקסי של שפיות במזרח התיכון.
בשורה התחתונה, כולם מרוויחים והאינטרסים של כולם נענים – המסחריים, הקהילתיים והמזרחים. אבל "חביב אלבי" דורך ברגליים גסות בשדה פורח, ורומס את כל היופי שצמח בו. אני לא אומרת שהאינטרסים של המעורבים היו מסחריים גרידא – רחוק מזה. אבל אי אפשר לזרוק את כל הקלישאות לסיר אחד ולצפות שנאכל הכל – כן, כן, אפילו שבישלתם במיוחד לנו.
והערה לסיום: שיר הגאווה מיוצר מדי שנה במיוחד למצעד. השנה לא יתקיים המצעד בגלל הקורונה, ויכול להיות שזו הייתה הזדמנות לעשות משהו אחר, משמעותי יותר. עיריית תל אביב, שמשתתפת בהפקת השיר, בחרה לקיים את אירועי הגאווה בסימן "המהפכה לא הושלמה" – אבל לזה אין זכר בשיר החדש. הוא מתמקד במגוון של הקהילה הגאה ומכוון בעיקר כדי לשמח, אבל הלך הרוח בשטח שונה מאוד. רק לפני שבוע התאבד חן לנגר, מפצועי הברנוער, טרנסיות עדיין מותקפות ברחוב והמצב רחוק מלהיות שמח. "חביב אלבי" הוא שיר מנותק, וסטטיק וג'ורדי נתפסו בקלקלתם. אם להשתמש במילים שכתבו, הפעם הם לא נזהרו וגמרו לבד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ג'ורדי, המפיק של סטטיק ובן אל תבורי, לא חושב שהוא מגזים. ריאיון
ובכל זאת, אם לשפוט על פי מיליוני הצפיות ביוטיוב לשירים שעליהם הוא חתום - כן, הוא הגזים לגמרי. ריאיון עם ירדן "ג'ורדי" פלג, המפיק המוזיקלי שבלעדיו לא הייתם שומעים על סטטיק ובן אל תבורי ועל "עור ברווז"
לקוביה אחת קוראים סטטיק ולשניה בן אל. ג'ורדי. צילום: ROMS -אולג בלזנוב
כשהשיר "ברבי" של סטטיק ובן אל תבורי התפוצץ ברשת (25 מיליון האזנות ביוטיוב נכון לזמן כתיבת שורות אלה), זו הייתה הפתעה. בין שאהבתם אותו ובין שמאסתם בו, די בטוח שהסיבה לכך היא שהוא נתקע לכם בראש. אחריו יצאו גם "כביש החוף" שהגיע ל־17 מיליון צפיות ו"סלסולים" שחצה את קו ה־2 מיליון צפיות תוך שבוע. עכשיו זו כבר לא הפתעה, זו תופעה. מאחורי ההצלחה, העגילים של תבורי והחמצון של סטטיק עומד המפיק ירדן "ג'ורדי" פלג. כן כן, זה מ"בואנ'ה ג'ורדי, הגזמת". גם הוא לא יודע איך קלע לטעם הקולקטיבי של צעירי המדינה. "כשעשינו את 'ברבי' לא ידענו שזה יהיה להיט", מספר ג'ורדי. "אנחנו פשוט עושים מה שאנחנו אוהבים ומקווים שהקהל יקבל את זה באהבה".
ב"סלסולים" ממש נדמה כאילו אמרתם: "בואו נפיק להיט מזרח תיכוני".
"אנחנו עושים באולפן מה שאנחנו אוהבים", חוזר על עצמו ג'ורדי כיאה למרואיין מהליגה של גדולי מוזיקאי המיינסטרים. "אם אנחנו לא מתחברים לזה ברמה האישית אז אין שום סיכוי שהקהל ישמע את זה. יצא ככה שאנחנו אוהבים מאוד פופ, אוהבים מאוד היפ הופ ואוהבים מאוד מזרחית. אני חושב שדווקא השיר 'סלסולים' מייצג הכי טוב את סטטיק ובן אל, כי סטטיק בא מעולם הבסים של ההיפ הופ, ובן אל מגיע מעולם הסלסולים של המזרחית. בס עם סלסולים זה לא רק מה שהקהל רוצה, זה גם המהות שלהם. זו התמצית".
ועדיין יש פה איזו נוסחה. קצת רגאטון, כפיים וגיטרה על אותו מקצב. לא משעמם אותך?
"דווקא עם סטטיק ובן אל ניסינו להביא דברים שונים בכל שיר. הסגנון הבלקני ב'ברבי', תחושת החבר'ה ב'כביש החוף' או הסלסולים ב'סלסולים', עם השמח והישראליות והחאפלות, מצליחים לשמר את זה כחדש. יש לנו עוד דברים חדשים על הכוונת, ששונים לחלוטין ממה שעשינו, ואני מקווה שנמשיך על הגל הזה".
הגל הזה, נכון להיום, סחף אותם גם להפוך למושא של אחד משירי הפרודיה הכי מצליחים של השנה – "עור ברווז" של ערוץ הכיבוד. "כולנו מאוד אוהבים את זה. הצחיק אותנו והכל בהומור ואהבה וככה אנחנו מקבלים את זה".
במידה כלשהי הם הצליחו לחקות את הסאונד שלכם, להפוך את זה ללהיט ועל הדרך לצחוק על הקלישאות שיצרתם.
"זאת בכל זאת פרודיה. אני לא חושב שיש עוד מישהו בישראל שעושה את הסגנון הזה. לסטטיק ובן אל יש ז'אנר משלהם כרגע. 'עור ברווז' הצליח כי הוא אחלה שיר, אחלה פרודיה ומצחיק מאוד. כשעושים עלינו פרודיות, זה רק מחמיא לנו. העובדה שזה מגיע לכל כך הרבה אנשים, ואוהבים את זה ועושים פרודיה ואז גם זה מביא לחשיפה לשיר – אנחנו רק מקבלים את זה ברוח טובה".
ואין פחד שזה רק הסאונד של הרגע, וכפי שהרגע הזה בא כך הוא גם יחלוף?
"אני בתור מפיק לא מסתכל על זה. אני רק חושב קדימה, מה הפרויקט הבא, איך אנחנו עושים שיר יותר טוב ממה שעשינו לפני זה. תמיד מחפשים רק לעשות שיר טוב, ליהנות מהתהליך ולקוות שהקהל יקבל את זה. זה אולי טיפשי טיפה להגיד את זה, אבל זה פשוט קורה שזה יוצא להיט, זה באמת ככה. אנחנו לא מנסים בכוח לעשות להיט, אנחנו פשוט עושים מה שכיף לנו לעשות".
נשמע מעט מיתמם, אבל ג'ורדי לא עיוור לתהליכים שהובילו לנפילת ז'אנר ההיפ הופ מגדולתו בעבר. הפעם, הוא מאמין, הזורמים ישרדו. "ההיפ הופ של לפני עשר שנים נשמע אחרת לגמרי ממה שהוא נשמע עכשיו. התקדמנו כל כך הרבה מאז. כל דבר חולף בחיים, זה בטוח, אבל אם אתה מתקדם והולך עם הזרם כמו שצריך, אין סיבה שתישאר בחוץ. אני עושה את מה שאני עושה היום כי זה מה שאני אוהב לשמוע. האנשים שאני אוהב לשמוע, מפיקים כמו מקס מרטין וד"ר לוק, הם אנשים שכבר שנים בתעשייה כי הם הולכים עם הזרם. הם לא אומרים 'הז'אנר נפל', אין דבר כזה 'הז'אנר נפל', אתה צריך ליצור את הז'אנר, ליצור את העניין, ליצור משהו חדש שלא נשמע כמותו. מוזיקה תמיד תהיה, ואם אתה זורם על הגל הנכון אתה לא תיעלם".
אוקיי, בוא נגיע לעיקר: אתה באמת חושב שהגזמת?
"אני ואשתי צוחקים על זה. על תחילת השיר אתה אומר 'בואנ'ה ג'ורדי הגזמת'? חכה, שמע את השיר, תגיד את זה בסוף. רק התחיל, לפי מה אתה קובע שהגזמתי? אבל לא, לא מרגיש שהגזמתי עדיין".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
