השנה זכינו לצפות בסרטה הראשון של זואי קרביץ כבמאית, מותחן האימה "צאי מזה" בכיכובם של נעמי אקי וצ'אנינג טייטום. קרביץ מגיעה לזירת הבימוי כשחקנית מצליחה וביתם של המוזיקאי לני קרביץ והשחקנית ליסה בונה (מה שהכניס אותה גם לדיון המעייף על נפוטיזם בהוליווד), אך למרות התהילה, ההורים וצוות השחקנים (שכולל גם את סיימון רקס וכריסטיאן סלייטר), ולמרות שנה מוצלחת לאימה בהוליווד – הסרט לא הפך לאחד הבולטים של השנה. הוא הרוויח כמות יפה של כסף וזכה לביקורות חיוביות, אבל לא הפך לתופעה של ממש כמו שבבירור רצה. ואולי זה כי צפייה בסרט חושפת בעיה: הוליווד סחטה עד תום את ז'אנר "סרט האימה הפוליטי המודרני", והגיע הזמן למצוא לו תחליף.

>>התפוח הגדול: דירגנו את 17 הסדרות הכי גדולות של אפל TV

זה לא הולך להיות טור נגד "תרבות הווק" או משהו מגוחך כזה. זה גם לא טור נגד מסרים פוליטיים או חברתיים בסרטי אימה – אחרי הכל, כל ז'אנר קולנוע, כל צורת אמנות, וסרטי אימה באופן ספציפי – הם תמיד פוליטיים. מאז שנוצר הז'אנר, סרטי אימה הגיבו על כל רעות החברה בעזרת זומבים, ערפדים, מדענים מטורפים ורוצחים בעלי סכין. אבל את הקרדיט על יצירת התת-ז'אנר של "סרט האימה הפוליטי המודרני" אפשר להעניק בקלות ליוצר אחד בולט בשם ג'ורדן פיל, וסרטו המופתי מ-2017 "תברח", ששינה את כל ז'אנר האימה, והוליד מורשת בעייתית.

"תברח" הוא סרט טוב. ממש ממש טוב. הוא משלב אימה, מתח, סאטירה וקומדיה ליצירת סרט שקודם כל מהנה לצפייה, ואז מחנך אותך. המסרים של "תברח" לגבי גזענות ויחסי שחורים ולבנים ברורים מאוד, אבל בעזרת הבימוי והתסריט המוקפדים של פיל, הוא לא מרגיש כמו הרצאה או שיעורי בית. לכן הסרט הזה היה הצלחה מסחררת, שהפכה בין לילה את הבמאי שלה מקומיקאי מערכונים חביב למאסטר האימה ההוליוודי החדש – וזה רק טבעי שאחרי סיפור הצלחה כזה יקומו חקיינים. ז'אנר האימה הוא ז'אנר מזמין מאוד לכישרון חדש, ובמאים רבים מתחילים את הקריירה שלהם שם, אז לא פלא שהם מתאפיינים לא פעם ברדיפה אחר טרנדים וחיקוי הסרטים האהובים עליהם.

כך קיבלנו סרטים כמו "אנטבלום" ו-"התפריט", ולאחרונה גם את "צאי מזה". רבים מהם נופלים גם לז'אנר שמכונה "לאכול את העשירים": סרטים בהם העשירים או האוכלוסייה השלטת – שזה גברים לבנים סטרייטים ואמריקאיים – הם הרעים הגדולים, והסרט נועד להפוך אותם למפלצות שאפשר להביס. שוב, חשוב להדגיש שזה לא באמת דבר חדש, והרבה סרטי אימה טובים מהעבר עוסקים בנושאים דומים, אך הבעיה בסרט כמו "צאי מזה" היא שהוא מרגיש כמו חיקויי חיוור של הנוסחה של "תברח":גיבורה שחורה הולכת לאזור מבודד עם לבנים עשירים, ובעזרת אלמנט סיפורי על-טבעי היא זוכה לחוויה מעוררת אימה, שבעצם מהווה הגזמה של החוויה האמיתית שחוות האוכלוסיות המוחלשות. בסופו של דבר הגברים הלבנים החזקים הם הרעים, אך הגרועים ביותר הם אלה שמעמידים פנים שהם לא רעים. "צאי מזה" הוא לא סרט איום ונורא, אבל הוא כן נעדר סאבטקסט לחלוטין, ולכן הוא וסרטים הדומים לו לא הצליחו להפוך לתופעה כמו "תברח".

אז מה עושים? מה הפתרון? איך ממשיכים הלאה בז'אנר האימה? אפשר להסתכל על מה שפיל עצמו עשה בסרטו האחרון "אין מצב" – הוא גם סרט אימה, אבל המסרים בו הרבה פחות ברורים, ונחבאים בין שלל דימויים שמספקים שכבה נוספת לאימה הפוליטית. הוא מציג קאסט שחקנים מגוון, אבל לא מתמקד בגזע הפעם. זה סרט מרתק שאפשר לקרוא בפרשנויות רבות, לעיתים מנוגדות לסיפור האימה שבמרכזו, ולכן הוא לא עובר כחיקוי זול של "תברח".

אפשר ורצוי גם להסתכל על יוצרים אחרים בז'אנר האימה, כגון ג'יין שוברן, הבמאית והתסריטאית מאחורי להיט האינדי "I Saw The TV Glow", שיצרה סרט שעוסק בין השאר בחוויות שלה כיוצרת טרנסית, ויחד עם זה מגולל סיפור מסובך יותר. זה הרבה יותר אפקטיבי מסרט שפשוט יציג נבל סטרייט, טרנסופוב ומפחיד שרוצה להפוך את כל הטרנסים לרהיטי בית או משהו כזה.סרט אימה נוסף שבלט השנה הוא "לונגלגס" של אוסגוד פרקינס, סרט המתמקד ביצירת אווירה מלחיצה שקשה מאוד לקרוא ממנו מסר ברור. התגובות לסרט, החיוביות והשליליות, מתרכזות ברגעים קטנים של אימה, בחירות אסתטיות ותצוגות המשחק. זה סרט שלא הולך להיות חלק מקרב אידיאולוגי, כי הוא לא רוצה לעשות את זה. הוא רק רוצה להפחיד.

טרנדים בהוליווד באים והולכים, בגלל זה הם טרנדים. אחרי "תברח" הגיעו סרטי אימה עם מסר מודגש, ועכשיו אולי הגיע הזמן לסרטים עם מסר מעורפל יותר. סרטים שלא מכים אותך בראש עם המסר, אלא יוצרים בשבילך עולם ואווירה ובאים קודם כל להפחיד, ולגרום לצופה ליהנות – ורק אז מוסיפים איזה משהו נוסף לקחת הביתה. יוצרי האימה המצליחים של השנים הבאות יהיו מגוונים ובעלי רקעים, גזעים ונטיות מיניות שונות, אין ספק בזה. אבל הכישרון שלהם ביצירת אימה טובה, הוא מה שיבדיל אותם יותר מהכל.

• המסך
• קולנוע
• סרטי אימה
• סרטים
• ג'ורדן פיל

בקתת הפחד (2012)

לז'אנר האימה, חייבים להודות, יש נטייה לייצר קלישאות. מעודדת תקועה לבדה ביער, זוג צעיר וחרמן נרדף על ידי רוצח, שף מהגיהנום מגיע להשליט טרור – אתם יודעים כבר איך זה הולך. לכן מדי כמה שנים מגיע סרט שמשחק עם הקלישאות, מתבסס על ההיכרות והציפיות שלנו, ומרסק אותם על הרצפה יחד לתוך שלולית דם. "בית הפחד" משחק עם הקלישאות שהז'אנר צבר לאורך השנים, ולא מפספס אפילו אחת. ג'וס ווידון (טרום הגילויים) והבימאי דרו גודאר כבר נלחמו יחד בקלישאות הז'אנר במסגרת "באפי", אבל בבית הפחד הם מחסלים אותם אחת אחת כאילו היו פרדי קרוגר. פארודיה ומחווה בו זמנית לקלאסיקות הז'אנר, ופירוק חכם לכל מה שעשה אותו כיף, ואז תקע אותו במשך שנים במקום.(מתן שרון)

מי מפחד מהזאב הרע (2013)

אמרו שאי אפשר לעשות את זה. אמרו שזה לא ילך. סרט אינדי ישראלי מז'אנר האימה? בלי תמיכה של קרנות? אין דבר כזה. או לפחות לא היה עד שאהרון קשלס, אז מבקר קולנוע ב"רייטינג", ונבות פפושדו, שלמד אצלו קולנוע, הנחיתו ב-2010 על הקהל הישראלי ההמום את "כלבת". זאת הייתה התחלה יפה ומקריפה, אבל ב"מי מפחד מהזאב הרע" (2013) הם עלו מדרגה ויצרו את אחד מסרטי האימה הטובים של השנה בעולם כולו, קיבלו מחמאות מטרנטינו, זכו בפרסים וקיבלו את אחד מהמוצדקים שבכרטיסי הכניסה להוליווד. גם ממרחק של כמעט עשור זה עדיין אותו סרט מבריק, מלחיץ ומטלטל עם תצוגות משחק אדירות של ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן ודבל'ה גליקמן, והוא ראוי להיות ברשימה כזאת לא כנציג ישראלי של כבוד אלא כיצירת אימה יוצאת דופן באיכותה הריאליסטית ובאימפקט הרגשי שלה.(ירון טן ברינק)

מתחת לעור (2013)

אף על פי שהבמאי ג'ונתן גלייזר פעיל משנת 1995, אין לו הרבה סרטים עלילתיים. בעבר הוא התמקד בעיקר בקליפים, אבל ב-2013 השם שלו צף לתודעה כאשר ביים את "מתחת לעור", סרטו העלילתי השלישי בסך הכל. סקרלט ג'והנסון משחקת אישה צעירה שמוצאת את עצמה בסקוטלנד ומפתה גברים בודדים כדי לטרוף אותם. מעבר למשחק הנהדר של ג'והנסון יש פה עניין מעניין נוסף: הגברים אותם ג'והנסון מפתה הם לא שחקנים, אלא אנשים אמיתיים. סקרלט ג'והנסון פיתתה מספר גברים אותם היא גם צילמה במצלמה נסתרת ברכבם, ורק לאחר מכן גלייזר היה מספר להם שהם בסרט. האימה והפחד האותנטיים של האנשים בעצם מעמתת אותם עם האופן שבו הם מתייחסים לנשים, וכך סרט הופך מסרט אימה פשוט לביקורת חברתית נוקבת.(לירון רודיק)

ניבים (2014)

בנקודה החלקלקה שבין מטריד למצחיק, קווין סמית יצר סרט ביזארי להפליא. פודקאסטר מעצבן מטייל לקנדה לטובת ריאיון, פוגש תמהוני עשיר, נחטף על ידו ועובר סדרת עינויים שקשורה באובססיה של העשיר לניבתן בשם "מר ניבים". וכן, זה דבילי להחריד, אבל מי יותר מתאים להתחייב כך לדאחקה מקווין סמית? הסרט לא מי יודע מה יציב ומרגיש יותר כמו עבודתו של בימאי צעיר שרק השניה פרש מבית הספר לקולנוע כדי לעשות את היצירה המטומטמת שכולם אמרו לו לא לעשות – אבל זה בדיוק מה שכל כך כיף. סמית, משוחרר מכבלי העולם הקולנועי שיצר לעצמו, מזכיר שהוא עדיין יודע להטריד את הוליווד כשהוא רוצה, מבלי לשכוח את החלק המצחיק. לא תסתכלו על ניבתנים שום באותה הצורה, זה אני מבטיח לכם.(מתן שרון)

הבאבאדוק (2014)

לאחר שבשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים סרטי אימה נדחקו לשוליים, לפחות מבחינת איכות, העשור האחרון הציג יותר סרטי אימה שמתמקדים במסר ובסיפור יותר מאשר בהפחדות זולות, והבאבאדוק הוא אחד מהסרטים האלה. את הסרט ביימה וכתבה ג'ניפר קנט, והיא מספרת על אם חד הורית ובנה הקטן והפרנואיד שמפחד ממפלצות. בעקבות קריאה בספר "ילדים" בשם "אדון באבאדוק" הם מגלים יישות מסתורית שגרה איתם תחת אותה קורת גג. הבאבאדוק הוא מסוג הסרטים שגורמים לכם לפחד ולחשוב בו זמנית, מכיוון שהוא משתמש באימה ככלי לקדם את הסיפור, ולא ההפך. יש לו קאסט שחקנים מצוין, אסי דייוויס מצליחה לרגש ולהפחיד בתפקיד אמליה ואנק והילד נוח וייסמן עשה עבודה מאד מרשימה ביחס לגילו הצעיר, ומגלה אותנטיות שלפעמים קשה לתפוס בילדים שמשחקים בגיל הזה.(לירון רודיק)

It Followsי(2014)

אחד מסרטי האימה-אינדי הבולטים של העשור הקודם מוותר על המפלצות המוכרת לטובת פחד אלוהים מקורי משלו – דמות על טבעית שרודפת אחרי הגיבורה בכל רגע נתון. קל להימלט מהדמות הרודפת הזו – היא הרי הולכת לאט – אבל היא תמיד בדרך. כדי להיפטר ממנה צריך להעביר אותה הלאה דרך יחסי מין, אבל ברגע שהקורבן הבא מת היא חוזרת אליך, לאט אבל בטוח. מה שהופך את הסרט הזה לכל כך אפקטיבי הוא הגישה שלו לסיפור המבעית הזה, איפשהו בין מותחן פסיכולוגי לאימה קיומית. העיקר פה הוא לא המכניקה או המקור של הקללה, אלא החרדה הבלתי פוסקת והכל כך מעורר הזדהות שבו הדמויות נתונות.(נעמה רק)

רכבת לבוסאן (2016)

כנראה סרט האימה הטוב ביותר שיצא מדרום קוריאה בעשור האחרון, לאחר שכבר ביססה את עצמה בתור מעצמה בתחום. על פניו, "רכבת לבוסאן" של יון סאנג-הו (שהיה לפני כן במאי אנימה, והסגנון הויזואלי שלו אכן בולט כאן מאוד), עשוי מכל החומרים של סרט זומבים שגרתי: התפרצות פתאומית של מגיפת זומבים באמצע מה שאמור להיות יום רגיל, לוקיישן סגור וצפוף בשביל להגביר את הלחץ (רכבת נוסעת, מן הסתם), ואפילו השימוש בזומבים כפלטפורמה לביקורת חברתית, כאשר מצב החירום מוציא מחלק מבני האדם את הרע ביותר – הם כולם מעמודי התווך של הז'אנר עוד מאז ימיו של ג'ורג' רומרו. אבל למרות ש"בוסאן" דוהר יותר מהר מהרכבת שבו, הוא לעולם לא מסיר את הפוקוס מהגרעין הרגשי שלו (מערכת היחסים בין אב לבת, גיבורי הסרט). קלאסיקה מיידית.(עמית קלינג)

ספליט (2016)

"ספליט" הוא סרט על הרבה דברים – הפרעות נפשיות, טראומה, הדרך שאנחנו מתייחסים לקורבנות של התעללות, אבל יותר מהכל, הוא סרט על חזרה למוטב. ספציפית, חזרתו של הבמאי מ. נייט שאמלאן לסרטי אימה טובים. הקריירה של שאמלאן היא מרתקת, עם עליות ומורדות, והסרט הזה הוא סרט הקאמבק שלו שהוכיח, אחרי מספר רב של כישלונות, שעדיין יש לו את היכולת להפחיד אותנו. ג'יימס מקאבוי מצליח לגרום לדמות עם פיצול אישיות לא להיראות כמו אודישן ל"סאטרדיי נייט לייב", אניה טיילור ג'וי מצוינת כגיבורה ושאמלאן מותח ומשחק בציפיות שלנו בצורה מופלאה. והסוף? בוא רק נגיד שלצפות ברגעי הסיום באולם קולנוע מלא הייתה חתיכת חוויה.(יונתן עמירן)

לא לנשום (2016)

אם יש דבר אחד שלמדנו מסרטי אימה, זה אף פעם לא ללכת לבדוק את הרעש המוזר במסדרון. מהסרט הספציפי הזה למדנו שלכל פשע "קל מדי" יש קאץ'. הגיבורה שלו אשכרה רצה כאן לתוך המלכודת – גם קשיש עיוור, גם שכונה נטושה, גם המון כסף מזומן? טוב שלא כתבתם על הדלת "רוצח פסיכי, קס קה סה". עוד לקח חשוב שלמדנו הוא שגימיק טוב זה רק ההתחלה. "פסיכופט עיוור מתעלל בפורצים" זה פרמיס מסקרן כבר בשמיעה ראשונה, אבל הכיף האמיתי מתחיל כשמסתבר עד כמה יצירתי, אכזרי ומבוים היטב מסע ההתעללות שלו.(נעמה רק)

תברח (2017)

במשך שנים היתה לג'ורדן פיל קריירה מוצלחת כקומיקאי בטלוויזיה, עד שב-2017 הוא הוציא למסכים סרט ראשון שכתב וביים, והפך מיד לשם הכי לוהט בשדה האימה. כבונוס הוא זכה באוסקר על התסריט. זה מתחיל כמו מחווה לדרמה הגזענות הקלאסית "נחש מי בא לסעוד", שנוצרה בדיוק חמישים שנה לפני כן, על צעירה לבנה שמביאה את בן זוגה השחור לפגוש את הוריה הליברלים, לכאורה. במאה הנוכחית, ההורים הלבנים האמידים מקבלים את בן הזוג השחור (דניאל קלויה, בתפקיד שהפך אותו לכוכב) בידידות יתרה, אבל הוא מרגיש שמשהו שם מוזר – נדמה לו שהשחורים האחרים בסביבה מתנהגים כרובוטים. זה מתפתח לסרט אימה מפתיע, שנון ומצמרר על יחסי כוחות ושליטה באמריקה הגזענית.(יעל שוב)

תורשתי (2018)

במאי הסרט ארי אסטר (כמעט אי אפשר להאמין שזה הסרט הראשון שלו) נמנע לתאר את הסרט הזה כ"סרט אימה" ומעדיף את ההגדרה "טרגדיה משפחתית". במידה מסוימת הוא צודק – נקודת הפתיחה של הסרט היא אכן אסון משפחתי מחריד, מהסוג שלא מתאוששים ממנו – אבל בתוך זמן לא רב, הוא צועד בביטחון מוחלט לתוך טריטוריית האימה. בלי הפחדות זולות, וגם ברגעים הכי אלימים שלו – הוא אף פעם לא קורץ לצופה, אף פעם לא מתייחס לאלימות כמשהו אדג'י או פרובוקטיבי, אלא פשוט כחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה שלו. סרט שמרגיש כמו אלבום בלאק מטאל שטני מהניינטיז. ׁ(עמית קלינג)

אנחנו (2019)

גם סרטו השני של ג'ורדן פיל לא בדיוק מתארגן תחת אחת הקטגוריות המוכרות של הז'אנר, ומתחת להומור המקברי מבצבצת אירוניה פוצעת. דרמה קומית חביבה על משפחה שיוצאת לנופש ליד הים הופכת למותחן הישרדות כשלביתם פולשים כפילים שתקניים. הסרט משפריץ דם וקומדיה במינונים שווים, אך גם ברגעיו המותחים ו/או המדממים ביותר הוא אינו מאבד את האנושיות שלו. תעלומת הכפילים מייצרת אווירה מוזרה ומלחיצה, כשמתעצמת כשהתופעה הולכת ומתרחבת. שלא כמו ב"תברח", הפוליטיקה של יחסי הכוחות אינה מתחלקת על פי צבע העור. הביסוס המדעי של המטאפורה המרכזית אינו שלם, אך הוא מנסח מחדש את השאלה הקלאסית לגבי מה משפיע יותר – תורשה או סביבה – והסרט מתגבש סביב הופעתה האדירה של לופיטה ניונגו בשני התפקידים הראשיים.(יעל שוב)

המגדלור (2019)

רוברט אגרס חצב מעשיית מסתורין בשחור לבן מרהיב, המספרת על שני גברים המגיעים לתחזק מגדלור על אי סלעי בניו אינגלנד בסוף המאה ה-19. סערה לוכדת אותם על האי ובהיותם מנותקים מהעולם הם לא יודעים כמה זמן חלף, או שאולי שומר המגדלור הוותיק תומאס (ווילם דפו) מנסה להטריף את דעתו של המתלמד תומאס (רוברט פטינסון) ולכן מטעה אותו בסיפורים סותרים. הגשם הכבד, העבודה הסיזיפית, הבדידות המרה ורגשות אשמה מערערים את יציבותו הנפשית של תומאס הצעיר, והוא רואה חזיונות של בתולת ים צווחנית ומראות מסויטים נוספים. הדואט של שני שחקנים במרחב הסמלי מעוטר במיני דימויים תנכיים ומיתולוגיים, והסרט מפתה אותנו עם יופיו האפל, שמזמין אותנו לצלול לתוכו בלי להציע פתרון לתעלומה.(יעל שוב)

מי שעומד מאחורי (2019)

מידסומר (2019)

פלורנס פיו אולי מוכרת לכם יותר בתור האלמנה השחורה ביקום הקולנועי של מארוול, אבל לפני כן היא הייתה דני, תלמידת קולג' אמריקאית שנוסעת עם חבריה לשוודיה לטיול לכבוד חגיגות אמצע הקיץ. רק שם היא מגלה שהריטריט הופך לתחרות של כת פגאנית עתיקה. הסרט בויים על ידי ארי אסטר, שביים גם את "תורשתי" שבמעלה הרשימה. היופי של מידסומר נמצא באופן שבו אסטר תופס את האימה. לדוגמה: אם בדרך כלל סרט אימה יתרחש בלילה, חלק גדול ממידסומר מתרחש דווקא ביום, אם צריך ג'אמפ-סקר בסרט אימה, אז הנה, הפעם נפחיד אתכם בלי. האימה מונעת מההתרחשות על המסך, ובעיקר מכל מה שלא ידוע. ההשפעה של במאי האימה רוברט אגרס מורגשת מאד בסרט הזה, שמספר לנו סיפור איטי ומותח ועל הדרך גם מצליח לעורר שיח בנושא כתות, ולמה כל כך קל להישאב לתוך אחת.(לירון רודיק)

• סרטי אימה
• סרטים
• המסך
• פחד
• האלווין
• ג'ורדן פיל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022

אחרי "תברח" ו"אנחנו", שני סרטי אימה שנונים ומצמררים שעסקו ביחסי כוחות ושליטה, ג'ורדן פיל חוזר עם סרט שלישי גדול יותר, יקר יותר ועם אפקטים ספקטקולריים, אבל עם סיפור פחות מעניין. מקור האימה ב"אין מצב" נשמר בסוד בכל הפרסומים המוקדמים, וכשהוא נחשף בסרט מתברר שמדובר בווריאציה מבהילה אך קצת מאכזבת על נרטיב אימה בסיסי. עם זאת, על עלילת ההישרדות הולבשו רבדים של רפרנסים סמליים לראשית ימי הקולנוע, ולצורך האנושי לתעד ולהנציח רגעים חולפים. עד כדי כך שלפרקים הסרט נחווה כמו דיסרטציה בתולדות הצילום, עם הבהלות אפקטיביות שקופצות בין הדפים.

נקודת המוצא המסקרנת נחשפה בטריילר הראשון שיצא לפני חמישה חודשים. הצלם האנגלי אדוארד מויברידג' נחשב לאבי הקולנוע משום שהיה הראשון שהצליח ללכוד תנועה אי אז ב-1877. הסיפור על הסוס הדוהר, שהונצח בסדרת תצלומים שהוזמנה על ידי איש עסקים אמריקאי כדי להוכיח שארבע רגליו של הסוס מתנתקות מהקרקע במהלך הריצה, מוכר היטב. אך לרוב אנחנו מפספסים את העובדה שהרוכב בתצלומים האלה הוא שחור.

זהותו האמיתית של הרוכב אינה ידועה, אבל פיל העניק לו שם ושושלת. האח והאחות או.ג'יי. (דניאל קלויה מ"תברח") ואמרלד (קיקי פלמר) הייווד, הם לכאורה צאצאיו של אותו רוכב, ומנהלים חוות אילוף סוסים לסרטים, אותה ירשו מאביהם שנהרג בתאונה מוזרה. או.ג'יי. מתקשה לשלוט בסוסים ונאלץ למכור חלק מהם לפארק שעשועים בסגנון מערבונים. הפארק הוקם על ידי ג'ופ (סטיבן יאון מ"המתים המהלכים") שבילדותו היה כוכב טלוויזיה, ושרד התקפה של שימפנזה טורף באחד הפרקים של סיטקום שבו השתתף (הסיקוונס מעורר החלחלה הזה שפותח את הסרט, הוא היחידי שמתאפיין בהומור המקברי שצבע את סרטיו הקודמים של פיל – פרט לחולצות הטריקו המגוונות של הגיבורים).

יום אחד סוס בורח בבהלה, וכשאו.ג'יי. יוצא לחפשו הוא חושב שהוא רואה צלחת מעופפת בין העננים. אמרלד האנרגטית אומרת שהם חייבים לצלם את מה שזה לא יהיה כדי להתעשר ולהגיע לתוכנית של אופרה ווינפרי, וכך השניים פוגשים את טכנאי המצלמות איינג'ל (ברנדון פראה בהופעה כובשת), שבא לחוותם להתקין מצלמות דיגיטליות, ואת הצלם הוותיק אנטלרס הולסט (מייקל ווינקוט בעל הקול הצרוד, שמרבה לגלם נבלים).

הולסט, שנודע בהצלחתו לצלם דברים בלתי ניתנים לצילום, עוצב בדמותו של מויברידג', שסרט תיעודי מרתק עליו הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. כמותו, הולסט אובססיבי ברמות התאבדותיות בדרכו להשיג את הצילומים המושלמים של תופעות טבע קיצוניות, ולצורך כך הוא בונה לעצמו מצלמות טרום חשמליות שמופעלות ביד. ואכן, כשהמצלמות הדיגיטליות כושלות, המצלמות שמופעלות בטכנולוגיות ישנות נכנסות לפעולה.

תמה נוספת שעולה ב"אין מצב" היא היכולת של הצילום לגלות לנו דברים שלא הבחנו בהם כשהבטנו בהם. המבט לעבר ענן בשמיים מעלה בזיכרון את "יצרים" ("Blow Up"), סרטו הסמינלי של מיקלאנג'לו אנטוניוני מ-1966, המספר על צלם שמגלה בתמונות שהוא מפתח דברים שלא הבחין בהם כשצילם אותן בפארק.

מנגד, הכוח והסכנה של המבט מפותחים לתמה בפני עצמה, כשבשלב מסוים או.ג'יי. מבין שאסור להביט במקור האימה (שלעיתים נראה כמו צמצם של מצלמה). לאיסור הזה יש מקורות במיתולוגיה היוונית – כידוע, מי שהביט במדוזה הפך לאבן. הוא עשוי גם להדהד לימים שבהם עבדים שחורים נדרשו להנמיך מבטם בעומדם מול אדוניהם. אבל יכול להיות שקצת הגזמתי, כי בניגוד לסרטיו הקודמים, הפעם נראה שאין מסרים פוליטיים מובהקים – אלא אם אנחנו מייחסים משמעות לכך ש"אין מצב" הוא סוג של מערבון, שגיבוריו הם שני שחורים (שלאחד מהם קוראים דווקא או.ג'יי.), קוריאני והיספני, ולבן וותיק אחד בתפקיד משנה. כלומר, בני המיעוטים כובשים את המעוז האחרון של הגבר הלבן (קלויה מגלם את או.ג'יי. כגבר אטום מבע שממעט במילים, בדומה לג'ון וויין).

פרט לפארק השעשועים ולמרכזיות של הסוסים (הסרט מחולק לפרקים שמוקדשים לסוסים השונים), הרובד המערבוני הבולט הוא אתר ההתרחשות המדברי. "אין מצב" צולם במדבר אגווה דולצ'ה שבקליפורניה, והוא מספק מראות רחבי ידיים ומרהיבי עין. הצלם הויט ואן הויטמה ("דנקרק") עשוי לזכות במועמדות שניה לאוסקר על העבודה שהוא עושה כאן.

"אין מצב" בהחלט מספק מראות אימתיים מרשימים (כמו גשם של "מטבעות מן השמיים", כמאמר השיר הישן) ומייצר לא מעט רגעי לחץ. לאורך 130 דקותיו הוא גם מפזר דימויים חידתיים – כמו נעל נטולת רגל שעומדת זקופה – שיציתו את דמיונם של חלק מהצופים. אותי העלילה פחות עניינה, ומצאתי שההיגיון הנרטיבי פגום, ולכן לא נסחפתי. אבל כשרונו הוויזואלי של פיל ללא ספק ניכר בסרט, והרובד התמטי מאפשר לנבור בו. כך או כך, "אין מצב" יצא בארה"ב לפני שלושה שבועות וכבר הכניס מספיק כסף כדי להיחשב ללהיט פוסט קורונה.

3 כוכבים
Nope בימוי: ג'ורדן פיל. עם דניאל קלויה, קיקי פלמר, מייקל ווינקוט, ברנדון פראה. ארה"ב 2022, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אימה
• סרטי אימה
• ג'ורדן פיל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 908 // תל אביב בזול

היצ'קוק, קרפנטר, קרייבן, ריימי, קרוננברג. אלו, ככה בשליפה, כמה מיוצרי האימה הגדולים. אבל הנה אתגר עבורכם: מנו חמישה יוצרי אימה ידועים, אבל מהטלוויזיה. זה בסדר, אתם לא לבד. רוב האנשים מקשרים את ז'אנר האימה עם מסך הקולנוע, ואם כבר מאזכרים את הטלוויזיה, אז מונים לכל היותר שתי שמות: "אזור הדמדומים" ו-"דברים מוזרים". אולי דווקא כאן, בין צמד הסדרות הללו, מסתתר השינוי שעברה ועוברת עדיין האימה הטלוויזיונית – מסדרות אנתולוגיה לשעת לילה מאוחרת ללהיטי סטרימינג מסוגננים וקאמפיים.

https://www.youtube.com/watch?v=yQEondeGvKo

מאז עלייתה של "דברים מוזרים" לפני כ-6 שנים, כ-28 סדרות אמריקאיות מוגדרות כסדרות אימה. לשם ההשוואה, אחרי עלייתה של "איזור הדמדומים", בין 1959 ועד 1970, רק שבע תכניות אמריקאיות נוצרו בז'אנר, מתוכן 3 היו בכלל קומדיות עם כמה אלמנטים מקריפים – "משפחת אדאמס", "The Munsters" ו-"סקובי-דו". אם כך אין ספק שלפחות מבחינה מספרית – מעריצי האימה יכולים לנשום לרווחה. אבל עד כמה השינוי עליו בישרה "דברים מוזרים" הוא שינוי אמיתי, או אפילו לטובה? רגע לפני שששת הנערים והנערות חוזרים למסך הגיע הזמן לבדוק – איך הגיעה האימה הטלוויזיונית למצבה הנוכחי, ולאן היא הולכת מכאן.

ראשית כדאי להבין איך האימה הופיעה בכלל האימה לראשונה בטלוויזיה. בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה המדיום התבסס על תיאטרון מצולם, בעיקר של עיבודים ספרותיים קלאסיים, כשסיפורים דוגמת "פרנקנשטיין" ו-"דרקולה" התאימו כמו כפפה לטון הנדרש. עם זאת, התקציב הזעום של המסך הקטן מנעו ממנה להשקיע כסף באיפור ואפקטים, ודחקו אותה לפתח סיפורי מתח המבוססים על אלמנט פסיכולוגי. כך קיבלנו את המודל שילווה את טלוויזיית האימה לעשורים רבים (ולמעשה, עד היום) – סדרת האנתולוגיה. סדרות כמו "בגבולות המסתורין" (“The Outer Limits”), "Night Gallery", "סיפורים מופלאים" ("Amazing Stories") וכמובן, "איזור הדמדומים".

התוכניות האלו הציגו בכל שבוע סיפור מצמית אחר על עולם מקביל, יקום אבסורדי או חזרה בזמן ששימשו כמשל למה שהטריד את אמריקה באותה התקופה – יחסי הגזע רעילים, הפחד מהמלחמה הקרה, התערבות הממשל ושנאת הזרים. בשנות ה-80 ז'אנר האימה ראה עלייה בפופולאריות – בין אם בסרטי סלאשרים וזומבים ובין אם בספרי סטיבן קינג ומעשיותיו מתודלקות הקוק ברחבי מיין. אותה פופולאריות אופיינה בסיפורים קלילים וקאמפיים יותר (במקביל לעלייה במדד ה-Gore – כלומר, האיברים המרוטשים – שהפכו למגוחכים הרבה יותר), מה שהוביל גם לשינוי בחומרת הסבר של סדרות האנתולוגיה, והפנתה אותם למקום מיינסטרימי בהרבה. בהתאם, עד שנות ה-90 נוצר תת-ז'אנר חדש של תוכניות אימה לילדים, דוגמת "צמרמורת" ו-"מי מפחד מהחושך?". לבסוף הריקון מהפחד הושלם ושנות ה-2000 הביאו את התגלמות הקאמפיות באימה האנתולוגית – עם יצירתו של ריאן מרפי (שהיא כל כך ריאן מרפי, לטוב ולרע), "אימה אמריקאית" – שהציגה ליצנים רצחניים לצד סצנות שמרגישות כאילו הועתקו מ-"אהבה מעבר לפינה".

מנגד, הצד היותר אבסורדי של סדרות האנתולוגיה הישנות, לצד עלייתם של קולנוענים עצמאיים, הולידה חשיבה אחרת כלפי אימה: לא בהכרח מה שאתה רואה או מרגיש מפחיד אותך, אלא דווקא מה שאתה לא רואה. תיקחו את התפיסה הזו, תוסיפו קולנוען בלתי מובן בשם דיוויד לינץ' ותקבלו את מה שלעזאזל היה "טווין פיקס". הסדרה המצויינת הזו לא רק פתחה את השערים לתור הזהב של הטלוויזיה האיכותית, אלא גם הפכה את ז'אנר האימה – או לפחות את פן המתח הפסיכולוגי – לז'אנר לגיטימי לחלוטין שיכול להשתלב בשמחה בין סדרות הדרמה, קומדיה או המד"ב מבלי להוזיל מערכן (דוגמת "פני דרדפול", "תיקים באפילה" וכו').

https://www.youtube.com/watch?v=Vpqffgak7To

עכשיו שלבו את שתי גישות אלו, זרקו פנימה את "אני והחבר'ה", ומה יצא לכם? דברים מוזרים. "מכתב אהבה לתור הזהב של סטיבן ספילברג וסטיבן קינג – חתונה בין דרמה אנושית לפחד על-אנושי", כתבו בפיץ' הראשוני האחים דאפר, המוחות מאחורי הסדרה. מהציטוט הזה אפשר להבין איך "דברים מוזרים" היא התגלמות היסטוריית האימה בטלוויזיה – חבורת הילדים, סוד הגדול שהם חושפים, התסבכות עם גופי הממשלה ואייטיזיות נוסטלגית; לצד זה יש את היחסים בין ג'ויס (וינונה ריידר, עוד אייקון אייטיז) להופר (דיויד הרבור) והמתח הפסיכולוגי שצץ לו פה ושם, שבבירור מכוונים למשהו בוגר יותר, "טלוויזיוני" יותר. אבל לאן ממשיכים מכאן?

הרצון הראשוני של הטלוויזיה היה, כרגיל, לעשות שוב את אותו דבר – תוכניות האימה שצצו אחרי "דברים מוזרים" הרגישו כגרסה אסקפיסטית עוד יותר לסיפור ה-"ילדים רצים ברחוב ומגלים מפלצת": נטפליקס הימרו על "זה מה שחסר לי עכשיו", בכיכובם של שניים מכוכבי הסרט "זה" (שחייב גם הוא לא מעט ל-"דברים מוזרים", שבעצמה חייבת המון לסיפור של סטיבן קינג), אך כשלו בניסיון לשלב בין עוד-מאותו-הדבר לבין מסר גדול יותר על ייצוג; "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה", לעומת זאת, לקחה את הנטייה של "דברים מוזרים" להציג דברים תמימים מהעבר בקונטקסט אפל, ונתנה לאותה מכשפה מהקומיקס – שרק לפני שני עשורים עוד דיברה עם חתול בפריים טיים – צדדים שטניים ומעט קרינג'יים. התוצאה מתישה.

במקביל, השובה של האימה למיינסטרים – שאמנם החל עם "דברים מוזרים", אבל התרחש גם בזכות סרטי האימה המסוגננים של "A24" וסרטיו הטעונים פוליטית של ג'ורדן פיל – נתנו שוב לגיטימציה לסדרות אימה איכותיות שעוסקות במשהו מעבר: "קאסל רוק" החזירה את היקום של סטיבן קינג למקורות הפסיכופתיים שלו; "מיינדהאנטר" של דיויד פינצ'ר התמקדה בפסיכופתים מסוג אחר, והראתה שפחד לא חייב לבוא ממפלצת בחושך; "טווין פיקס" חזרה לעוד סיבוב בו דיוויד לינץ' חולם על מוניקה בלוצ'י; "מי מתגורר בבית היל" ו-"מי מתגורר באחוזת בליי" החזירו לאופנה סיפורי רוחות; ו-"ארץ לאבקראפט" (והחייאת "איזור הדמדומים" – שניהם ע"י ג'ורדן פיל, הפעם בכיסא המפיק) החזירו את האימה מבוססת הגזענות למסך הקטן.

אחרי שתסיימו את העונה הרביעית של "דברים מוזרים" אתם יכולים לחכות גם לעונה החמישית, שתהיה גם האחרונה של הסדרה. אבל לאן ממשיכים מכאן? האם מיצינו את שלב הנוסטלגיה והסינת'ייזרים על רקע התבגרות ואהבה ראשונה, או שמא זו רק ההתחלה? האם הקבלה של האימה חזרה לחיקינו תמשיך להביא איתה קולות חדשים וצעירים שרוצים להגיד דבר מה יותר משמעותי מסתם עוד ג'אמפ סקר (כפיי שהם עושים בהצלחה בקולנוע העצמאי בשנים האחרונות)? העובדות מדברות בעד עצמן – "ארץ לאבקראפט" קיבלה כתף קרה מפרסי האמי ובוטלה אחרי עונה אחת בלבד (למרות ביקורות מהללות), ואילו "זה מה שחסר לי עכשיו" הייתה בין הניסיונות האחרונים של נטפליקס לעוד "דברים מוזרים". האם "דברים מוזרים" הבא יהיה דומה יותר ל-"טווין פיקס"? אלוהים יודע, אבל עד אז נתענג על הפחד שהטלוויזיה כבר יצרה לנו.

העונה הרביעית של "דברים מוזרים" תעלה לנטפליקס בשני חלקים – הראשון מחר (27.5) והשני ב-1.7

• סרטים
• אימה
• דברים מוזרים - Stranger Things
• נטפליקס
• סטרימינג
• טווין פיקס
• ג'ורדן פיל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 897 // הנה הקיץ