למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג

"תרבות הביטול" היא הקופירייט השלילי שהודבק לתופעת MeToo והשלכותיה, וכבר אפשר לקבוע שבמובנים רבים היא נכשלה. היא איתנו כבר שמונה שנים ובמישור המקומי בולט במיוחד המקרה של אייל גולן, שלמרות כל הדברים המזעזעים שאנחנו יודעים ממשיך למלא אצטדיונים, כשבמישור הבינלאומי עבריין המין המורשע דונלד טראמפ הפך לאיש החזק בעולם למרות כל הפוסי'ז שקיבלו את הגראב שלו.

>> "זה עידן של בולשיט, ולכן חשוב שנתבונן בעין מפוכחת בהיסטוריה"
>> "פורטובלו": HBO עושה לאיטלקים ולביביסטים בית ספר לדמוקרטיה

נכון שיש גם לא מעט דמויות שנשארו מחוץ למסכים שלנו אחרי שנחשפו בקלקלתם, הבולט ביותר הוא אולי קווין ספייסי שמנסה לשקם את עצמו ללא הצלחה לאחר שזוכה. אבל המקרה המעניין ביותר הוא של ג'סטין רוילנד, אחד היוצרים של "ריק ומורטי", שהפך לפרסונה נון גראטה בהוליווד. עכשיו השם שלו עולה שוב בעקבות יציאתו של המשחק החדש High on Life 2 שיצא בסוף השבוע שעבר כשהשאלה המרכזית היא האם ביטול היוצר בהכרח מהווה גזר דין מוות על הפרנצ'ייז שבו הוא מעורב?

המקרה של רוילנד מעניין כי הוא היה מעורב בכל כך הרבה פרויקטים. המוכר ביותר מביניהם הוא "ריק ומורטי" כמובן, שמתקשה להחזיק מעמד ללא רוילנד. דן הרמון וצוות הכותבים בחרו שלא להתייחס להיעדרו ופשוט להחליף אותו בשני מדובבים שלא מצליחים להגיע לרמתו. בסדרה אחרת שהוא מעורב ביצירתה, "הפכים סולריים" הקורעת, הם פשוט בחרו להכין מהלימונים לימונדה והחליפו את הקול של הדמות שגילם בטענה שמדובר בוירוס משנה קולות, והתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. כתסריטאי די הסתדרו בלעדיו.

המקרה של "High on Life" הוא דוגמה מעניינת, במיוחד, כי לא מדובר רק במשחק, אלא בחברת משחקים שלמה בשם Squanch Games שרוילנד עצמו ייסד והתפטר ממנה לאחר שפורסמו ההאשמות באלימות במשפחה והטרדה מינית.במשחק הקודם הוא דובב את האקדח, ואת היעדרו פתרו בהסבר קומי קצר. העניין הוא שמדובר במשחק שלם של חברת משחקים שכל הסגנון וההומור שלה מבוסס על הסגנון וההומור של רוילנד. זאת לא רק שאלה של "האם הפרנצ'ייז ישרוד", זאת שאלה גדולה יותר: האם החברה תשרוד?

מהמעט ששיחקתי, ארבע שעות מתוך עשרים, אני יכול להגיד שחלק גדול ממה שהפך את המשחק הראשון למה שהוא עדיין שם ועל מה (או מי) שלא, הם מפצים עם חידושים כמו סקייטבורד שמשוחק מגוף ראשון, נשקים חדשים, כולל משימה שדורשת ממך ליצור אקדח מראש שאתה כורת בעצמך, ומשימות שדורשות ממך לעשות קצת יותר מללכת לנקודה מסוימת ולהרוג פושע גלקטי שמעשן בני אדם (כמו משימת שיט תענוגות-תעלומת רצח שבו אתם משחקים בתפקיד הבלש).

המקרה של רוילנד מדגים באופן מושלם שבעניין האימפקט של תרבת הביטול, הכל תלוי מה ואיך עושים. יש לא מעט דוגמאות לזה כשהזכורה ביותר היא "בית הקלפים", שלאחר ההסתבכות של ספייסי העבירה את רובין רייט עברה לתפקיד הראשי כדי לסיים את הסדרה בכבוד. דוגמה מוצלחת נוספת היא "זגורי אימפריה", שלא החזירה את משה איבגי ועדיין זכתה לשבחי המבקרים. זה לא תמיד עובד.

דוגמה טובה לסרט שלא צלח את תרבות הביטול גם היא סרט של ספייסי, "כל הכסף שבעולם", בבימויו של רידלי סקוט. כשהתחילו להגיע תלונות על ספייסי בשנת 2017, מיהרו להחליף אותו בכריסטופר פאלמר ולצלם מה שאפשר מחדש. הסרט נכשל ודי נשכח מאז. גם סרט בכיכובו של לואיס סי.קיי בשם "אני אוהבת אותך, אבא" היה אמור לצאת רגע לפני פרסום ההאשמות נגדו, אך לבסוף הוקרן פעם אחת בפסטיבל טורונטו ונגנז. זאת כנראה בחירה טובה עבור פרויקט שעוסק ביוצר קולנוע מבוגר שמנהל רומן עם נערה בת 17. למרות שניתן לצפות בו לאחר שהקומיקאי המבוטל רכש את ההפצה, הוא לא זכה להצלחה ודי נשכח מאחור.

אפשר להתווכח על תרבות הביטול ועל הקביעה שנכשלה, ובינתיים נראה שהוליווד ושאר תעשיות הבידור עוד לומדות איך להתמודד עם התופעה (או למסמס אותה), אבל זה כבר לא אותו גזר דין מוות לפרנצ'ייזים כפי שהיה בהתחלה. לא כל פרויקט אפשר להציל, לא כל פרויקט משתלם להציל וסביר להניח שבהמשך נראה עוד פרנצ'ייזים מתרסקים ונופלים בגלל האלימות המינית של יוצריהם וכוכביהם, אבל לפחות בינתיים מסתמן שגם המהפכה הזאת לא תשודר בטלוויזיה, אולי גם לא על שום מסך אחר.

• טור דעה
• ריק ומורטי
• גיימינג
• ❤ תרבות
• תרבות הביטול

ב-2018 הוציאו צ'רלי ברוקר ונטפליקס את "מראה שחורה: בנדרסנאץ'", פרק אינטראקטיבי פורץ דרך שהתרחש בעולמות הגיימינג האלימים והיה מיינדפאק נאה לשעתו.העונה החדשה של "מראה שחורה" שעולה ממש היוםמציגה את הפרק "Plaything", שמתרחש באותו עולם שבו התרחש הפרק ההיסטורי ההוא, ועוסק במשחק דמוי טמאגוצ'י שיוצרו האגדי גנז אותו ב-1994. העלילה מתרחשת 40 שנה אחר כך, כשהיוצר מואשם ברצח ומגולל את סיפורו של המשחק, "Thronglets" שמו, שגרם לו ליטרלי לצאת מדעתו. והמשחק הזה זמין עכשיו במציאות בחנות האפליקציות החביבה עליכם.

>> הפלישה האמריקאית: גרסה בריטית של סאטרדיי נייט לייב תעלה ב-2026
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> חובה עליכם: 14 הסדרות הלוהטות שכולם ידברו עליהן באפריל

את היוצר הגאון שמשחזר את טירופו לאחור מגלם פיטר קפאלדי המצוין תמיד, ואת הגרסה הצעירה שלו מגלם וויל פולטר הנהדר ששיחק את הדמות גם ב"בנדרסנאץ'" (עכשיו גם ב"יחידת העילית" של אלכס גרלנד), ובין שני צירי הזמן הולך ומתפתח סיפורו המקריפ של המשחק "Thronglets", שבו השחקן מתחיל לטפל בדמות צהבהבה חמודה טמאג'וצי-סטייל. והיא מתרבה. ומתרבה. ומתרבה. והטיפול בת'רונגים הקטנים נעשה תובעני יותר. והם לומדים. והם מתחילים לתקשר עם השחקן. והם מאוד לא אוהבים כשמזניחים אותם. ואתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא ייגמר טוב.

המשחק עומד במרכז הפרק הפך היום למציאות בזכות חברת האינדי-גיימינג נייט סקול, שנרכשה על ידי נטפליקס ב-2021 ופיתחה אותו בעבודה צמודה עם יוצרי הפרק, צ'רלי ברוקר והבמאי דיוויד סלייד לאחר שצילומי הפרק הושלמו. ברוקר וסלייד כל כך אהבו את האפליקציה, שהם שכנעו את נטפליקס לאפשר להם ימי עריכה נוספים כדי להשתיל דיגיטלית את המשחק עצמו בתוך הפרק (במקור, קטעי המשחק שנראים בפרק נשענו על גרפיקה אחרת).

המשחק עצמו, אם תבחרו להוריד אותו לפון שלכם, אינו מצריך בהכרח צפייה מוקדמת בפרק, אבל הצפייה בפרק משדרגת אותו, ובלעדיה יהיו לכם רגעים מעט מבלבלים. זה מתחיל כמו כל משחק טמאגוצ'י עם יצור חמוד שצריך להאכיל, לשעשע ולנקות בתכיפות גבוהה. כשהוא מרוצה מהחיים, הת'רונג מתפצל כמו אמבה והופך לשני ת'רונג'ים. תוך דקות ספורות אתה חולש על עדר ת'רונגים קטן, והמשחק הולך ומתפתח כשמדי פעם מתרחש משהו מטריד (הת'רונגים מגלים שהם כלואים על שטח קטן, הת'רונגים שואלים את השחקן איך קוראים לו, הת'רונגים שואלים אם תסכים לקחת אחריות על שלומם ועל האבולוציה שלהם), ותוך זמן קצר הם כבר רבים מכדי שאפשר יהיה לדאוג שכולם ישארו בחיים, והטרלול האפל רק מתחיל. שיחקו אותה נטפליקס.

• המסך
• מראה שחורה
• נטפליקס
• גיימינג

מעניין איך זה מרגיש ליצור משהו כל כך מצליח עד שהוא שורד יותר מכל אחד אחר, והופך לוותיק ביותר בתחומו. אפשר להניח שאם תשאלו את יוצרי "פילדלפיה זורחת", הסיטקום המצולם הכי ארוך בהיסטוריה, התשובה בטח מורכבת. מצד אחד, היצירה הכי קרובה לליבם שרדה 16 עונות, עשתה היסטוריה ועדיין מצליחה להיות הסדרה הכי בועטת על המסך. מצד שני, מעטים היוצרים שמסתפקים ביצירה אחת ב-20 שנה. כנראה שזו הסיבה ששניים מהיוצרים – רוב מקאלהני וצ'ארלי דיי – השיקו סדרה שנייה לפני כ-4 שנים באפל TV, פרויקט צד מתוק ומצחיק בשם "מסע אגדי".

>>

השבוע הסתיימה עונתה הרביעי של "מסע אגדי", שעוקבת אחר האנשים שמרכיבים סטודיו למשחקים שמנסה להפוך את משחק הוידאו שלו ללהיט. ולאורך ארבע העונות האלו, נסחפנו למעללי איון המנכ"ל האסרטיבי (מקאלהני, מבריק כהרגלו) ושותפתו היותר צנועה פופי. הקשר הייחודי שנרקם בין השניים, כמו הלב הענק של הסדרה (אלוהים אדירים, אנחנו עדיין בוכים מפרק הקורונה המיוחד) הפכו אותה לסוג של נווה מדבר על המסך – קומדיה עם לב שלא מרגישה כאילו היא מזלזלת בצופים. אבל כנראה שזה לא מספיק, כי יוצרי מסע אגדי בחרו לצאת לפרויקט צד מתוך פרויקט הצד הזה, ויצרו ספין אוף אנתולוגי. סליחה, יצרו "Side Quest", מונח מעולמות הגיימינג שהושאל לצורך שם הסדרה החדשה.

"מסע צדדי", בשמו הלא רשמי, עוסק בדמויות השוליים של "מסע אגדי", כאשר כל פרק מתמקד בדמות צדדית אחרת. אבל החלק המעניין הוא יותר בעד כמה צדדיות הדמויות – לא מדובר בהרחבת סיפור של דמות משנה, אלא דמויות מהקצה של העולם המית'יק קווסטי – הארט דיירקטור הממורמר שרק מנסה למצוא חופש קצר מהעבודה המתישה מול איון, מעריצי המשחק שנמצאים במאבק תמידי למצוא את המרצ' הנדיר, האנשים שמנגנים את המוזיקה שמופיעה במשחקים וחבורת ילדים שמגלה תקלה במשחק. את חלק מהדמויות פגשנו, חלק מעולם לא – ובמקום סדרה רגילה, ארבעת הפרקים של סייד קווסט (כן, זה מסע קצר) מספקים הצצות לסיפורים מתוך העולם ומסביב למשחק של מית'יק קווסט. בקיצור, הם באו לשחק, ואנחנו יצאנו מורווחים.
"Side Quest", כל 4 הפרקים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• גיימינג

הקרקע הקומית הפורה שהיא עולם הגיימינג לא מנוצלת מספיק בעולמות הטלוויזיה והקולנוע. תחשבו על זה ככה – עולם שמשלב בין גאוני מחשבים מופרעים של תעשיות הטק עם אופי ילדותי באופן אינהרנטי, ומכסה את הכל באינטרס קפיטליסטי מובהק. הפוטנציאל לצחוקים אינסופי. ובכל זאת, כמה יצירות מצחיקות ראיתם על גיימינג? אך ורק ממים וטיקטוקים, כמעט שום טלוויזיה. כמעט, כי לשמחתנו קומדיית הגיימינג של אפל TV מכסה פחות או יותר את כל האבסורד שבתעשייה הזו, ועושה זאת בשנינות, פרעות ולמרות הכל – המון אהבה לעולם התוכן עליו הם צוחקים.

>>דאבל פארקינג: 7 דברים שחובה לדעת על הסדרי החניה בתל אביב

"מית'יק קווסט" (או "מסע אגדי", אם נתקעתם על התרגום העברי) היא הבייבי של צ'ארלי דיי ורוב מקלהני מ"פילדלפיה זורחת", אחת הקומדיות המבריקות ביותר על המסך, ולמרות שקשה להגיד שזה נכון על הסדרה הזו – היא עדיין מצוינת, מלאת לב ומצחיקה לאללה. היא עוסקת בסטודיו גיימינג שמייצרת משחק מצליח, ובחבורת האנשים שיוצרת אתה: אייאן הגאון המשוגע והאגומניאק שהגה את המשחק, ופופי גאונת המחשבים העכברית שממש רוצה לצאת מהקופסה שלה. לצד קאסט דמויות נהדרות (הפייבוריט שלנו זה דייוויד, גם הוא אחד מיוצרי "פילדלפיה זורחת") מדובר באחת הסדרות המתוקות על המסך, מבלי לשחות יותר מדי במחוזות הקיטש.

העונה השלישית של הסדרה עשתה בלאגן מוחלט במצב הסטודיו והאנשים בו, כאשר בסיומה אייאן ופופי חזרו הביתה, כאשר צוות דמויות צדדיות התאחד כדי לצאת לפרויקט חדש, ולפי הטריילר של העונה – הפרויקט הזה צלח יותר מכפי שכולם יכלו לחשוב, וזה אומר שקנאה מקצועית עוד תגיע. מעבר לכך, פופי פגשה בחור (שנראה קצת כמו גרסה אסייתית לאייאן), מה שיהפוך את השותפות המתוחה שלה עם הגאון המשוגע לעוד יותר מתוחה, ובהתאם, גם מצחיקה. אי שם כשתסתיים העונה במרץ, צפוי להגיע שלב בונוס בדמות 4 פרקים של סדרת הבת "Side Quest" שעושה בדיוק את זה – מציעה עלילות צד לכמה דמויות מהסדרה המקורית. בואו לשחק.
Mythic Quest עונה 4, שני פרקים ראשונים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• גיימינג
• סיטקום