על הנייר, המשחק "Star Wars: Outlaws" נשמע כמו החלום הרטוב של כל מעריץ – אתם משחקים שכירת חרב עם מצפון מפוקפק שמנסה לשרוד בעולם הפשע העשיר של יקום "מלחמת הכוכבים". עוד לפני שהמשחק יצא הוא קיבל מטח של ביקורות שליליות מהקהל המעריצים, ונדמה שהיו יותר חששות מאשר התרגשות. הגעתי אליו בלי ציפיות אחרי ששמעתי על אנימציות גרועות, גליצ'ים ובאגים בלי סוף, וקרבות רפטטיביים ומשעממים שלא מחדשים כלום. למעשה, כבר חשבתי לוותר עליו מראש, אך הופתעתי לטובה. די נהניתי ממנו.

>>

הפער הזה בין ההנאה שלי לבין הרעש מסביב למשחק היה נראה לי מוזר, אז הלכתי לבקר באתר Metacritic, הRotten Tomatoes של משחקי המחשב, וראיתי פער די משמעותי בין ציון המבקרים (76) לבין ציון הקהל (54). האם המשחק מושלם? לא. האם השנאה שהוא מקבל מוצדקת? גם לא, אבל זה לא מפתיע כשמדובר במעריצים של היקום הקולנועי הוותיק.

זה ידוע שקשה מאד לספק את מעריצי "מלחמת הכוכבים". למרות הצלחות מועטות כמו "רוג אחת", "המנדלוריאן" (בשתי העונות הראשונות) ו"אנדור", היו לא מעט כשלונות בשנים האחרונות – כולם בהובלתה של קתלין קנדי, הקווין פייגי של "מלחמת הכוכבים". לא מעט מעריצים ותיקים רואים בקנדי את המייצגת לכל מה שרע בדור החדש של "מלחמת הכוכבים", ואם מעיינים קצת בטוויטר או ברדיט (או אפילו בפרק של סאות' פארק שהוקדש לה), כמעט ובלתי אפשרי למצוא מעריץ אחד שאומר עליה משהו טוב. כולם כבר ציפו שקנדי תפוטר, אבל נראה שהיא עדיין שולטת בעניינים ויש עוד לא מעט פרויקטים באופק. אז למה המעריצים כל כך שונאים אותה?

אם מסתכלים על הדמוגרפיה של מעריצי "מלחמת הכוכבים" (במחקרים שנעשו בשנת 2019,כאןוכאן), מגלים ש-60 אחוז מהצופים הם זכרים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם מצפון אמריקה, כאשרמחקר אחרמ-2015 מצא כי 75% מהמעריצים הם לבנים. זאת אומרת, יש לנו כאן קבוצה של גברים לבנים שגדלו על הסרטים האלה, בין היתר כי הם ראו גיבורים שאיתם הם יכולים להזדהות, aka גברים לבנים. כדי לשרוד בתרבות ה-PC של היום, הסרטים והסדרות זנחו את הגיבור הגברי ובהיר העור, ועברו להתמקד בדמויות נשיות כמו ג'ין ארסו ("רוג אחת"), אסוקה וכמובן, ריי מהטרילוגיה האחרונה. המוצלחת מביניהן היא ג'ין ארסו, וכשמסתכלים עליה ביחס לדמוגרפיה, אפשר להבין למה.

ג'ין ארסו היא דמות יותר קשוחה מהאחרות, כזו שמזכירה שילוב בין האן סולו ללוק סקייווקר. התוצאה היא גיבורה מחוספסת וצינית שקל לגברים לבנים לאהוב, כי מייחסים לה תכונות שנחשבות לגבריות. מאז "רוג אחת" היה די קשה לדיסני למצוא גיבורה שיש עליה קונצנזוס באותה מידה. הנסיון האחרון שלהם היא קיי ווס, גם היא דמות בהשראת האן סולו שמככבת במשחק החדש, אבל רוב הקהל של "מלחמת הכוכבים" פשוט לא מצליח לראות את עצמו נכנס לנעליה של אישה שחורה. זאת לא בעיה חדשה, גברים לבנים מרבים להתלונן שהם לא מוצאים את הייצוג של עצמם בתוך התרבות של "הגל הפרוגרסיבי", אבל אחרי כל כך הרבה שנים בהן רק גברים לבנים קיבלו ייצוג, זה משמח לראות שעדיין מנסים לשנות את זה.

למרות שרבים מהמעריצים חושבים כך, קשה להאמין שעזיבתה של קתלין קנדי תפתור את הבעיות של המותג. גם בעוד חמישים שנה, כשתצא הטרילוגיה השישית והשביעית ועוד כמה ספינאופים ומשחקים – מעריצי "מלחמת הכוכבים" ימצאו על מה להתלונן, אבל כשכל מוצר מקבל גל שנאה עוד לפני שהוא יצא, הרבה מעריצים שהיו יכולים להנות ממנו פשוט יפספסו.

"Star Wars Outlaws" הוא דוגמה מצוינת לכך – משחק שמצליח לייצר חווית משחק די מהנה שטרם קיבלנו. עד ש"מלחמת הכוכבים" תמצא את הדרך הנכונה לספר סיפור טוב עם יסודות חזקים ודמויות מורכבות (לא באמת משנה באיזה מין וצבע), נסו להיות צופים חכמים ובעלי דעה עצמאית, אבל קודם כל תצרכו תוכן, ותנסו לראות אותו בעיניים נקיות, גם אם יש בהם פגמים (ויש). רק כדי שלא תסיימו כמו אותם 75% ממעריצי "מלחמת הכוכבים" שקצת עצוב להם שהם כבר לא מקבלים ייצוג בגלל "הגל הפרוגרסיבי", אז שורפים את הכל. עכשיו אם תסלחו לי, אני אעלה על הספידר שלי, מחכים לי בקזינו הגלקטי.

• המסך
• מלחמת הכוכבים
• גיקים
• דיסני+

• Facebook
• Twitter
• Email

הקיץ שודרה בחדשות 10 סדרת כתבות בשם "נקמת החנונים" תחת הכותרת: "איך הפכו הגיקים למלכי האקזיט ולכוכבי הבנות?". לא נעים לומר, אבל הפרויקט הזה הגיע באיחור רציני. מעמדם של החנונים, שכבר יותר מעשור נהנים מהסטטוס הלא ממש חדש הזה, דווקא הולך ונשחק. המציאות היא שהם תמיד נהנו ממעמד מקודש בתרבות הפופולרית, בעיקר הודות לתסריטאים שחלקם, אפשר להניח, לא בילו את שנות התיכון שלהם בנבחרת הפוטבול – מעמד שחלחל ליחס אליהם גם במציאות. הרווק הסיטקומי משמש תמונת מראה לרווקוּת האולטימטיבית (הסטרייטית והלבנה) של התקופה, וזאת של החנון טוב הלב מתחילה להיסדק.

בימים אלה משודרת העונה האחרונה של "המפץ הגדול". ב־11 השנים האחרונות זכתה הסדרה להצלחה מסוג נכחד במציאות הטלוויזיונית של היום, וסיומה מסמל את סוף עידן הגיק בקומדיות (הכולל, על קצה המזלג, את "עמק הסיליקון", "פריקים וגיקים", "צוות איי.טי" וכמובן "שלדון הצעיר"). זאת מבלי להיכנס בכלל לעולם הקולנוע, לפופולריות העולה של סדרות וסרטי מארוול/די.סי ופנטזיה, ולעלייתן של נשים גיקיות על המסך (וזה כבר נושא לכתבה אחרת). "המפץ הגדול", העוקבת אחרי ארבעה מדענים חכמים אך חסרי כישורים חברתיים בכלל ורומנטיים בפרט, תסיים את דרכה לאחר שארבעתם הצליחו לגשר על הפערים ונמצאים בשלבים שונים של מערכות יחסים זוגיות. כלומר, בדומה לכמעט כל סרט נעורים שראיתם, החנון זוכה בבחורה.

עוד כתבות מעניינות:
בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את "המפץ הגדול"?
השנה 2018, איך לעזאזל "חברים" זה עדיין קטע?
למה בוטלה אחת הקומדיות המרעננות על המסך?

אחת ההשפעות הניכרות של הסדרה על המציאות, חוץ מפופולריות עולה של סרטי גיבורי על, היא אופנתית – חולצות גיבורי העל הצבעוניות של שלדון חדרו מזמן אל המיינסטרים, וכשהטרנד הגיע אל רשתות האופנה הגדולות אפשר היה לסמן את גסיסתו. ללבוש חולצה של סופרמן היום כבר לא בהכרח מסמל הערצה אלא יותר "זה מה שהיה ב־H&M".

אבל הגיק לא תמיד היה מושא התשוקה הסיטקומי הגברי. קומדיות מצבים שבהן הדמות הראשית אינה איש משפחה אהבו להציג דמויות של רווק מוצלח – כזה שכמאמר הקלישאה נשים רוצות אותו, גברים רוצים להיות כמוהו. מי שהניח את היסודות לעלייתו של הגיק היה דווקא בארני סטינסון ב"איך פגשתי את אמא". עם עליית הסדרה ב־2005, ניל פטריק האריס היה מוכר בעיקר בתור דוגי האוזר, הדמות שחשפה אותו לעולם. הליהוק שלו לתפקיד רווק מצליחן – גבר נחשק ורודף שמלות – הצליח לשוות לבארני וייב בלתי מזיק וריכך מעט מעשים די נוראיים שדמותו עשתה לנשים. למרות העובדה שבארני היה היפי בצעירותו, זו דווקא החנוניות המתקתקה של האריס שאפשרה לדמותו לפרוח כדוש משחר לטרף ולהישאר חביב ואהוד.

סטינסון הצליח להפוך את העיסוק באופנה, ובאופן ספציפי בחליפות – בגדים שאמריקאים רבים, המעדיפים מכנס חאקי וחולצת פלאנל, נאלצים ללבוש לעבודה – לעניין גברי ולגיטימי גם עבור מצ'ואים קשוחים. "איך פגשתי את אמא" הקצינה את העיסוק הזה עד כדי שהקדישה לו את הפרק ה־100 של הסדרה, שבו נאלץ בארני לבחור בין חליפותיו לאישה. בסופו של דבר הוא הפך את החליפות מסמל של דושים בוול סטריט לפריט לבוש שכל גבר צריך להשקיע בו.

גרסה פחות מתוחכמת של הרווק המצליחן הופיעה שנתיים קודם ב"שני גברים וחצי" של מפיק העל צ'אק לורי, מיוצרי "המפץ הגדול". צ'רלי הארפר, בגילומו של צ'רלי שין, הוא מוזיקאי שעשה הון מהלחנת ג'ינגלים וחי חיי בטלה ותענוגות בבית חוף במאליבו, שמופרים עם הגעתו של אחיו הלחוץ ובנו הבעייתי. הניגוד הקוטבי בינו לבין אלן (ג'ון קרייר) היה הבסיס הקומי של הסדרה – אלן גרוש פעמיים, תפרן וכושל ברוב תחומי החיים. הוא קרוב יותר במאפיינים לסטריאוטיפ החנון האומלל והלא מובן, זה שהתרגלנו לראות כבחור טוב הלב שהגיבורה מנפנפת פעם אחר פעם עבור הספורטאי, או הצ'רלי (לג'ון קרייר עצמו היה חלק בכינון הסטריאוטיפ עם דאקי של "יפה בוורוד"). אך ייתכן שאם "שני גברים וחצי" הייתה נוצרת כמה שנים מאוחר יותר, הוא דווקא היה נהנה מדימוי של רווק מוצלח בעוד צ'רלי היה עובר לתקן הנלעג.

גלגוליו של סיינפלד

מי ששיחקה היטב על התפר שבין הנלעג לנחשק הייתה "חברים". מההתחלה סומן רוס כמושא האהבה המרכזי כחלק מסאגת רוס ורייצ'ל. הוא חנון סיטקומי אולטימטיבי: בעל תואר דוקטור במקצוע אזוטרי, מתקן את חבריו בדקדוק, קורבן מושלם של הנשיוּת לאחר שאשתו העדיפה אישה אחרת על פניו. לעומתו, ג'ואי היה החתיך שובר הלבבות – אם כי בפועל כמעט לא ראינו אותו עם נשים, וכשזה קרה הוא היה מעוניין בהן יותר משהיו מעוניינות בו, או שהן עזבו אותו לטובת חברו הטוב ושותפו לדירה. בעוד ג'ואי נשאר עם תדמית של וומנייזר, היה זה דווקא רוס, הלוזר האהוב והרגיש לכאורה, שהתייחס לנשים ברכושנות אובססיבית תוך שימוש במניפולציות ובתחושת בעלות אינהרנטית. שתי הדמויות המנוגדות האלה הותירו מקום לצ'נדלר להפוך, בסופו של דבר, לבן הזוג הכי טוב בתולדות הסדרה.

אבל גם צ'נדלר התחיל כרווק מתוסכל והיה כמעט שכפול של דמות אחרת שחלקה עמו יום שידורים: ג'רי סיינפלד. בזמן שצ'נדלר התלבט אם להזמין לדייט קולגה עם ראש גדול מדי, ג'רי סיינפלד כבר זרק אותה, אולי בגלל הראש, אולי כי אכלה את האפונים שלה אחד אחד. ג'רי היה רווק שמעולם לא באמת ביקש לסיים את רווקותו. הנשים שיצא איתן כמעט בכל פרק לא נשארו שם לפרק זמן ארוך מזה, והמבנה העלילתי של הסדרה, שמיעטה למשוך סיפורים מפרק לפרק, שירת היטב את הדפוס הזה.

זאת פנטזיה גברית שאפיינה את אותה תקופה בניינטיז: הגבר שאפילו לא בורח ממחויבות כי הוא מעולם לא אפשר לה להתקרב אליו. ג'רי הוא ילד עם ליבידו של גבר (מה שמזכיר כי בזמן שידור הסדרה ניהל סיינפלד, אז בן 38, מערכת יחסים עם תיכוניסטית בת 17): בחייו הרומנטיים הוא בררן, קטנוני ומתנהל לפי היצרים ומצבי הרוח שלו, בעוד שבשאר תחומי החיים הולך לו דווקא לא רע. לנהל קריירה מצליחה, ליהנות מפופולריות וכל זאת בלי לקחת אחריות על כלום? זה החלום היאפי שתדלק את האייטיז והניינטיז.

גם סאם מאלון מ"חופשי על הבר" ("Cheers"), שעלתה לאוויר בתחילת האייטיז (כמה שנים לפני "סיינפלד"), חלק תכונות דומות עם ג'רי. שחקן הבייסבול לשעבר, שהקריירה שלו נקטעה בעקבות התמכרות לאלכוהול, כבר לא שותה, אך את ההתנהגויות שמגיעות עם סטטוס של כוכב ספורט הוא לא מצליח להשאיר מאחוריו. הוא מתהדר בכיבושיו וממשיך בשגרה של רווק סדרתי, אבל מאוד רוצה למצוא אהבה. העונות הראשונות של הסדרה מוקדשות בדיוק למאבק הבלתי אפשרי הזה, שבו האהבה נראית כמו פשרה. בצעד שלמרבה הצער לא רואים בהרבה סדרות, מאלון לא מסיים את הסדרה כשהוא מוצא אהבה אלא בטיפול.

עשור אחורה, לקראת אמצע שנות ה־70, העולם קיבל את ארתור פונזרלי, פונזי מ"ימים מאושרים" ("Happy Days"). עם התקדמות הסדרה, שהתרחשה בשנות ה־50, זכתה דמותו לפופולריות הולכת וגוברת: פונזי היה התגלמות הקוליות, עם גריז בשיער, מעיל עור ויכולת להפעיל מכונת תקליטים באמצעות אגרופו בלבד. הניגודיות בין דמותו של פונזי לזו של חברו הטוב והנאיבי, ריצ'י קנינגהם, היא בדיוק זו שמתקיימת בין צ'רלי לאלן ובין רוס לג'ואי. הילד הטוב מול הילד הרע, כשהרוחות החברתיות מסמנות בכל פעם אחד מהם כנחשק.

אפשר רק לנחש מה יהיה אפיון הרווק הסיטקומי הנחשק הבא. הסיטקום במתכונתו הנוכחית גווע ומפנה מקום לקומדיות שאולי עושות שימוש באמצעים סיטקומיים אך מבקשת להציג דמויות פחות שבלוניות, כאלה שמערערות על הסכמטיות שאפיינה את אלו שהיו להן רק 22 דקות בשבוע להתפתח. האנטיתזה המתבקשת עבור "המפץ הגדול" היא "עמק הסיליקון", שגם היא מעמידה במרכזה גיבורים מהקשת החנונית. אך אף שהיא לא כתובה ולא מצולמת כמו סיטקום, הארכיטיפים של הרווק הסיטקומי טבועים גם בה: ארליך באכמן היה הדושבאג שלא מנסה להסתיר את היותו דושבאג, ריצ'רד הוא הביישן החרדתי, והניגוד ביניהם ייצר מתחים של גבריות גם בסיטואציה שמציגה, לכאורה, ספקטרום גברי מאוד צר. החנונים, כך נראה, ייאלצו לחזור לשוליים, או לחלופין לסגל לעצמם עוד תכונות אופי חוץ מלאהוב "סטאר טרק".

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• תרבות
• המסך
• המפץ הגדול
• גיקים

• Facebook
• Twitter
• Email

לפי הסיפורים, יפן היא החלום של כל גיק: מדינה שבה האנימה והמנגה הן חלק מהתרבות בדיוק כמו סמוראים וגיישות, שמשחקי מחשב מככבים בשלטי החוצות שלה ושלכל חברה, עיר או אפילו שמורת טבע יש קמע מצויר וחמוד (שכמובן מככב בחנויות המזכרות). אבל האמת היא שכשמגיעים ליפן, מגלים שהיא יותר קרובה לחלום של גיק מהניינטיז, או יותר נכון למציאות אלטרנטיבית בסגנון "בחזרה לעתיד 2" שבה העולם נראה כמו סרט אייטיז/ניינטיז על העתיד. הערים היפניות מפוצצות בקניונים, חנויות ומרכזים מסחריים כאילו אין אמזון בעולם, יש בהן חנויות עצומות של טאוור רקורדס כאילו אין ספוטיפיי ונטפליקס, ויש מכונות שאתה מזמין מהן ראמן כאילו זה משהו שבאמת צריך.

אחרי שמתרגלים למציאות האלטרנטיבית הזאת מגלים למה גיקים אוהבים את יפן כל כך. בעוד ברוב העולם גיקיות היא עניין לילדים (או במקרה של ארצות הברית למבוגרים אינפנטיליים), הגיקיות מלווה את היפנים לאורך כל חייהם. אנשים מבוגרים ואפילו קשישים קוראים קומיקס ברכבת, משחקים בארקייד או מחזיקים בובות של דמויות אהובות. כדי לספק גם את הקהל הזה, המוצרים הגיקיים היפניים אינם ילדותיים. לפעמים אפילו להפך. זה הופך את המסע בעקבות הגיקיות היפנית למסע של אפשרויות בלתי מוגבלות.

עוד כתבות מעניינות:
הסדרה היפנית הכי מוזרה (ונהדרת) בנטפליקס
באיחור אופנתי, ילדי ישראל גילו את הקומיקס
הכירו את השכונה הכי מגניבה בטוקיו

איך להפוך לטינאייג'רית יפנית

אף שבתחום קונסולות המשחק יפן (עדיין) לא הפסידה לקוריאה וסוני ונינטנדו ממשיכות להוביל את התעשייה, הערים הגדולות ביפן מפוצצות במשחקיות (ניינטיז או לא ניינטיז?). אבל תשכחו מאוסף המכונות הדביקות שאתם זוכרים מקניונים ובתי קולנוע, המשחקיות ביפן הן מבנים בני חמש או שש קומות שאפשר להעביר בהן שעות עוד לפני שמתחילים לשחק. הקומות מסודרות לפי נושאים כמו משחקי מוזיקה שבהן צעירות נותנות בראש בגיטאר הירו, קומות של משחקי מכות חדשים וישנים (ניסינו להתחרות באנשים. זה נגמר בטבח שטרנטינו יכול לעשות לו הומאז') ואפילו קומות של משחקי הימורים שמאכלסים אנשים אומללים שיושבים עם סיגריה ודרינק ומנסים להבין איפה הם לקחו את הפנייה הלא נכונה בחיים.

בכלל, בניגוד לדימוי של משחקיות בארץ, שמיועדות כביכול לאנשים נטולי חיי חברה, במשחקיות היפניות יש קומות ומכונות שמיועדות להוציא אתכם מהאינסטגרם (אבל רק לטובת צילום שאחר כך תוכלו להעלות). המכונות האלה הן בעצם סטודיו לצילום שמלמד כל מה שצריך בשביל להפוך לטינאייג'רית יפנית. אפשר לבחור בין מסלול יחיד, זוגי או קבוצתי, ואז מקבלים הוראות איך לעמוד ומה לעזאזל לעשות עם הידיים. בשלב הבא המכונה תפטשפ את התמונות שלכם בצורה אוטומטית כדי להפוך אתכם לקוואי. התוצאות, אגב, מפתיעות לטובה ומוכיחות שבכל אחד מתחבאת ילדה יפנית בת 14, פשוט צריך לדעת איך להוציא אותה.

המשחקיות הללו כוללות גם, כמובן, קומות שלמות שמוקדשות למכונות שבהן אפשר לזכות בבובות ענק או בפרסים אחרים, בדיוק כמו בקניונים הישראליים רק עם סיכוי אמיתי לזכות. ואם אתם מגיעים לאוסקה, אל תפספסו את Silver Ball Planet, משחקייה קטנה יחסית שמוקדשת אך ורק למכונות פינבול ישנות וחדשות, בכמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת.

לזרוק שריון של צב על המתחרים

הרבה מהמשחקיות בערי יפן כוללות מכונות מציאות מדומה, אבל בשביל ליהנות מהחוויה כמו שצריך עדיף ללכת לארקיידס שמתמחים בנושא. גם אם יש לכם ערכת VR בבית, המשחקיות האלה לא דומות לשום דבר שאתם מכירים והן מצוידות באביזרים וחיישנים שיכניסו אתכם לסיטואציה באופן טוטאלי. אפשר לשחק בחדר בריחה או להטיס מטוס ובחלק מהמתחמים יש גם זירות למשחקים מרובי משתתפים עם טורנירים ואירועים. אל תנסו להתחרות בהם. זה לא ייגמר טוב.

משחקיות ה־VR מציעות תשובה מושלמת לתלונה "אתה צריך להפסיק לשחק ולצאת יותר", שמטיילים חובבי גיימינג ביפן עלולים להיתקל בה לא פעם. אם מישהו אומר לכם דבר כזה, תציעו לו להתנסות במכונות שמדמות קיר טיפוס, הליכה על קורה בין שני גורדי שחקים, ראפטינג קבוצתי ואפילו סימולטור דיג. כל דבר שיעסיק אותו לכמה דקות וייתן לכם לשחק באמת.

כי המשחקים האמיתיים הם הריל דיל. VR ZONE בשינג'וקו שבטוקיו, למשל, מציע משחקים חדשים וגם קלאסיקות כמו Mario Kart. המשחק מתנהל ברביעייה והוא אותו מירוץ קלאסי שאתם מכירים, רק שהפעם אתם בתוכו. העולם והמסלול יפהפיים, הסנכרון בין התנועות למה שקורה בתוך הקסדה מעורר התפעלות, אבל מה שמנצח הכל זאת האפשרות לקטוף שריון של צב ולזרוק אותו על מתחרה כדי לעצור אותו. וזה לא עוצר שם. במשחק שמבוסס על סדרת מנגה נלחמנו בשד כדי להציל את העולם ובגרסת VR של המשחק הקלאסי גלגה, שבה קיבלנו ליד רובה כבד, נשלחנו להילחם בנחיל חייזרים. השינוי בזווית המשחק דרש התאמה והכריח אותנו לזוז במהירות שלא ידענו שקיימת. כמו הסרט "פיקסלים" רק מצחיק.

סינקדוכה הונג קונג

המשחקייה האחרונה שאליה הלכנו לא נמצאת בטוקיו אלא בעיר קווסאקי, אבל לגמרי שווה את חצי שעת הנסיעה ברכבת. Anata No Warehouse ("המחסן שלך") הוקמה ב־2009, ושלוש הקומות הראשונות שלה, כמו גם הצורה החיצונית שלה, בנויות כמו Kowloon Walled City, הסלאמס המפלצתיים בהונג קונג שפורקו בשנות ה־90 ושליפנים יש איתם קטע. מבחוץ הבניין נראה כמו מבנה ברזל חלוד ונטוש, אבל כשמתקרבים אל דלת הברזל בכניסה היא נפתחת בלחישת אוויר ומכניסה אתכם אל מה שנראה כמו רחוב הונג קונגי מוזנח כולל גרפיטי, פוסטרים מתקלפים על הקירות ואפילו דוכן לממכר עוף בגריל. את המקום הקים מעצב תפאורות ששחזר בצורה כל כך מדויקת את הסלאמס עד שאפשר לגמרי לשכוח שכל מה שנמצא מסביב, כולל האבק וכתמי השמן, לא אמיתי. מה שכן אמיתי הן מכונות המשחק שמוצבות להן בנונשלנט בין הבניינים. מבחינת היצע המשחקים יש כאן כמעט את כל מה שתוכלו למצוא במשחקיות הרגילות, אבל עדיין שווה להגיע ולו בשביל ההזדמנות לשחק באחת האווירות הביזאריות שאפשר להעלות על הדעת.

גן עדן לאינסטגרם

שכונת אודיבה בטוקיו היא אי מלאכותי שהוקם מערמות פסולת, ואולי רק הולם שיש בו בעיקר חניונים וקניונים שביניהם גשרי זכוכית מקורים שמקנים לכל המקום הרגשה של חוות נמלים; בעיקר, אבל לא רק. בשכונה גם מוצגת אחת התערוכות הקבועות הפופולריות ביותר בטוקיו. התיאור היבש של "Borderless" הוא תערוכה של מיצגי וידיאו אינטראקטיביים שמזמינה אתכם לחקור ולגלות, אבל בפועל מדובר במקום שיוציא לכם את תמונות האינסטגרם המטורפות ביותר שראיתם. עם קומפלקס של 10,000 מטר רבוע, 520 מחשבים ו־470 מקרנים, התערוכה מורכבת מחללים וחדרים חשוכים שבהם מוקרנים קטעי וידיאו על הרצפה, התקרה, על מראות ועל קירות, מה שיוצר חוויה פסיכדלית עותקת נשימה. לכל חדר יש נושא והעבודות ארוכות מספיק כדי שגם אם תבלו בכל חדר דקות ארוכות הן לא יחזרו על עצמן. גם הזוגות היפנים שמסתובבים בתערוכה הופכים במידה מסוימת למוצגים שמצטלמים 50 פעם ליד כל עבודה (היה חשוך, הם לא שמו לב שהסתכלנו). מבחינה אמנותית לא ברור אם יש כאן ערך אמיתי. בשלב כלשהו מבינים שההתלהבות היא מאנימציה של פרחים על רקע מוזיקת מעליות יפנית, אבל הקנאה של אנשים מהתמונות שצילמנו שם היא ערך אמנותי שאסור לזלזל בו.

אור צהוב פירושו "מהר מהר מהר"

כמובן טוקיו היא לא רק ארקיידים ועולמות של גיקים. אפשר גם לצאת לאור השמש ולהסתובב באתרי התיירות וברחובות העיר. אבל אפשר להרוויח פעמיים ולעשות גם את זה בצורה גיקית. Mari Car, אחת החברות שמציעות סיורים בעיר, מציעה סיור במכונית קארטינג בזמן שאתם לבושים בתחפושות של דמויות מצוירות. זו לא החוויה הבטוחה ביותר שיש (אין קסדה ובתדריך לפני הנסיעה מצוין שאור צהוב פירושו "מהר מהר מהר"), אבל אין ספק שמדובר באחת הדרכים המגניבות ביותר לראות את העיר, בייחוד בלילה. האורות, התנועה והמקומיים שמנופפים לכם מכל צומת (גיקים, כאמור) אולי לא ילמדו אתכם על ההיסטוריה של טוקיו, אבל לפחות תוכלו להגיד "עשיתי סיור קארטינג בטוקיו לבוש כמו מריו" בפעם הבאה שלא יהיה לכם משהו מעניין להגיד. אם זה לא מספיק יש גם סיבוך משפטי. לאחרונה החברה הפסידה במשפט לנינטנדו שתבעה אותה על שימוש לא חוקי בדמויות שלה. נראה שכרגע החברה עובדת כרגיל, אז אם יוצא לכם להגיע לטוקיו דעו שאתם יכולים במחי התנעת סוויץ' להרגיז מאוד את אחת החברות הגדולות ביפן. גם זה משהו.

• חו"ל
• יפן
• גיימינג
• גיק
• גיקים
• טוקיו
• מריו
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

אם לפני 20 שנים היינו אומרים לכם שסדרה על אבירים ודרקונים תהיה מגה פופולרית יום אחד – סביר להניח שהייתם צוחקים עלינו ואומרים לנו לחזור לשחק D&D עם החברים הדמיוניים שלנו במרתף. נכון לכתיבת שורות אלה, תוכנית הטלוויזיה "משחקי הכס" שברה את כל השיאים האפשריים, כולל שיאי ההורדות הפיראטיות, וכמעט שלא תמצאו אדם שלא מכיר את שמה של קאליסי, אם הדרקונים, מלכת האנדלים וראשוני האדם, מנתצת השלשלאות ו… הבנתם את הקטע. בעשור האחרון סרטי הקומיקס משתלטים על הוליווד, הסרט "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" שיצא ב-2015 שבר 40 (!) שיאים בהכנסות בארצות הברית ותעשיית משחקי הוידאו הפכה לתעשיית ענק, לא פחות. כל אלו הם חלק מתהליך של כניסתה של תרבות שוליים – תרבות הגיק – אל תוך המיינסטרים. הכוונה היא לתרבות של מדע בדיוני ופנטזיה, קומיקס וגיבורי על, וגם גיימינג. קבוצות של מעריצים שצורכים את התוכן וגם יוצרים אותו, בדיוק כמו צופי משחקי הכס.

כסף כסף כסף

איך תרבות שוליים גיקית נכנסת אל לב המיינסטרים? התשובות, כמובן, לא מפתיעות – זהירות, ספויילר. הסיבה הראשונה היא הברורה ביותר – כסף. בעבר סרטי מד"ב ופנטזיה היו נחשבים לסרטי הז'אנר הירוד ביותר בקולנוע וזלזלו בהם בהתאם (ראו ערך סרטי אד ווד, באטמן 1966). המפנה החל בתחילת שנות ה-70 לאחר צאת הסרט "2001 אודיסאה בחלל", של הקולנוען הגאון סטנלי קובריק. אודיסאה בחלל היה אחד מסרטי המד"ב ההוליוודיים האיכותיים הראשונים, הגדיר למעשה מחדש את הז'אנר, ובעקבותיו בהוליווד התחילו להתייחס ברצינות לפוטנציאל הקולנועי הגלום במד"ב. כמובן שגם ז'אנר גיבורי העל הושפע מהשינוי, והסרט "באטמן", של טים ברטון משנות ה-80, הוא אחד מהנגזרות שלו. הסרט הציג דמויות מורכבות ותסריט מתוחכם, ולוהקו אליו שחקני קולנוע טובים ומוערכים כמו ג'ק ניקולסון ומייקל קיטון, ולא שחקנים עלומי שם. בנוסף לכך, בתחילת שנות ה-2000 החלו להופיע עוד סרטי גיבורי על, כמו "אקס-מן" ו"ספיידרמן", שהצליחו יפה בקופות. הולדת האינטרנט הביאה לעלייתו של שיח דיגיטלי – לא רק על הסרטים האלו, אלא על כל הז'אנר בכלל. כשהתפתחו הרשתות החברתיות, התאגידים ידעו לשים עין על טרנדים, וזיהו פוטנציאל בתרבות הגיק.

עמודי הפייסבוק והטוויטר והאתרים הרשמיים משתמשים באותו שיח, כך שהמשתתפים בו עושים למעשה קידום לסרטים האלה. ומכיוון שסרטי גיבורי על, מדע בדיוני ופנטזיה שברו קופות מאז שנות ה-80, אולפני הענק בהוליווד החלו להגביר את קצב הייצור של הסרטים האלה, כך שאם פעם יצא סרט גיבורי על פעם בשנה או בכמה שנים, היום, כמעט כל חודש (!) יוצא סרט גיקי אחר, שגם מצליח לשבור קופות. כשכמות גדולה כל כך של אנשים צורכים תוכן מסויים, החברות הגדולות מתחילות להבין שלהיות גיק (או, לפחות, לייצר תכנים גיקיים) – זה משתלם. בתאגיד הענק "דיסני", לדוגמה, הבינו את זה בזמן – ב-2009 הם רכשו בסכום עתק את חטיבת הבידור של מארוול, אשר אחראית לרבים מסרטי גיבורי העל אותם אנו רואים על המסך הגדול. ב-2012 הם רכשו את "לוקאספילם", חברת ההפקה שאחראית לסרטי "מלחמת הכוכבים" ו"אינדיאנה ג'ונס". בעולם משחקי וידאו – תעשיית הגיימינג גלגלה בשנת 2016 כ-91 מיליארד דולר. אין ספק, כסף מסובב את העולם כמו דרקון על גג פח לוהט.

טכנולוגיה טכנולוגיה טכנולוגיה

כבודו של הכסף במקומו, אך ההתפוצצות של תרבות הגיק לא הייתה מתרחשת לולא הסיבה השנייה – התפתחות הטכנולוגיה. אם בעבר יכולנו לצלול לתוך ספרים שמתארים מילולית עולם פנטזיה שלם, היום זה קורה ממש מול עינינו. הפנטזיות הריאליות שהסרטים והסדרות מסוגלים ליצור בזכות אנימציה ממוחשבת, עולות על כל דימיון!

בימינו, טכנולוגיה – מגרש המשחקים של הגיק – היא שם המשחק. אנחנו מתארים לעצמנו שיש לכם סמארטפון שנקנה בשנתיים האחרונות, או שאתם מחכים בקוצר רוח לאייפון או לגלקסי החדשים. אנחנו גם מתארים לעצמנו שבמכשיר הסלולרי של חלקכם מותקנים משחקים כמו "קנדי קראש" או "קלאש רויאל", או משחקים אחרים. כמו כן, סביר להניח שאם נתלווה אליכם לנסיעה באוטובוס ונפזול לתוך המסך שלכם, נראה את אחד המשחקים האלה בפעולה. ברכותינו! אם אתם מתאימים לתיאור – אתם גיימרים. המשחקים האלה, ועצם היותכם גיימרים, גם אם לא שמתם לב, הם חלק משינוי שעובר העולם. תאגידי הגיימינג שמו עין על פלטפורמת הסמארטפונים – מכשיר שכל אוכלוסיית העולם משתמשת בו. המשחקים בסמארטפונים נשלטים באמצעות מחוות מגע ולא רק בצרופי כפתורים, וכך הממשק מנגיש את עצמו כמעט לכולם. המשחק "אנגרי בירדס" הוכיח זאת כשהיה סנסציה ביציאתו, דבר שהוביל ליצירת משחקים דומים, ולאט לאט ז'אנר משחקי הקז'ואל כבש את הסמארטפונים ואת האצבעות. אז בפעם הבאה שיבקשו מכם לדמיין גיימר, תזכרו שהוא לא חייב לשבת במרתף חשוך – יש מצב שבדיוק כמוכם, הוא משחק בסמארטפון בדרך לשיעור.

עוד פן מעניין של התפתחות הטכנולוגיה, הוא שהיא גרמה לכך שהיחסים הבינאישיים השתנו – כי הרשת היא כלי מאוד המוני, אבל בו-זמנית גם מאוד אישי. כותבי בלוגים, לצורך העניין, משתפים את כל העולם בסיפורים שלהם – אבל הם לא פוגשים את אותו העולם פנים מול פנים. כל אחד יכול לכתוב בבלוג, להעלות סרטון ליוטיוב, או לצייץ בטוויטר על דברים שמעניינים אותו, על משחק שהוא שיחק או על סרט שהוא ראה. אותם פוסטים מגיעים לכל מיני אנשים שונים בעולם, שכנראה הם בעלי תחומי עניין משותפים, ונוצר ביניהם שיח שמצד אחד הוא המוני – אך מצד שני מתנהל באופן אישי מול מחשב. השיח הגדול והמגוון באינטרנט, יוצא החוצה ומקבל תוקף כאשר קהילות שלמות מתכנסות על מנת לחגוג את הגיקיות שלהן. כן, כנסי גיקים כמו אייקון בארץ או קומיקון בחו"ל אמנם היו קיימים עוד לפני שהרשת התפתחה, אך הקהילה האינטרנטית תרמה להם רבות.

יתכן וחלקכם יגיד עכשיו "היי, זה לא נכון, אנחנו סתם צופים בסדרת פנטזיה/משחקים בנייד/אוהבים את קפטן אמריקה, זה לא הופך אותנו לחלק מקהילה!". אז תנו לנו לספר לכם על משהו שנקרא בקרב הגיקים פאנדום. הפאנדום, בדומה לקהילת אוהדי הפועל, מורכב מאוהדים של סרט מסוים, סדרה, משחק וכן הלאה. כוחו של הפאנדום טמון בעיקר בהשתתפות המעריצים בו. הם אמנם צורכים את התוכן, אבל הם גם יוצרים אותו. החל מסרטונים ברשת או באתרים באינטרנט ועד לספרות חובבים (פאן פיק) שניתן למצוא בפורומים שונים. אחד הפאנדומים המפורסמים יותר הוא פאנדום משחקי הכס, וסביר להניח שאתם חברים בו מבלי לשים לב בכלל. התיאוריות שאתם כותבים ברשתות החברתיות, סרטוני הפרשנות שאתם צופים ביוטיוב, וכניסה לאתרי מעריצים הופכים אתכם לחלק מאותה הקהילה וגם ליוצרי התכנים בה. או במילים אחרות, חלק מתרבות הגיק.

אז לאן אנחנו הולכים מכאן? האם גיק זה המגניב החדש? כי בסופו של דבר, כולנו מכירים אותם. אם זה החבר ההוא שמתלהב מכל הסרטים של מארוול, או הבחורה ההיא שתמיד בעד ערב על הפלייסטיישן, או החבר'ה האלה שמתלהבים מקומיקס חדש שיצא. וגם ההוא שרואה משחקי הכס. וההיא שאוהבת את איירון-מן. אנחנו ביניכם, ואנחנו בדרך להשתלט על העולם. Brace yourselves – החורף מגיע.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• גיק
• גיקים