ישנם מעט מאוד יוצרים שאובדנם מורגש גם בחלוף שני עשורים כמו דודו גבע ז"ל. הקריקטוריסט, הקומיקסאי והאמן יצר כמה מהדימויים המפוכחים ביותר של התרבות הישראלית – לרבות הברווז, שאם לא ידעתם אף זכה לתואר אזרח כבוד של העיר תל אביב-יפו, לציון הקשר הסימביוזי בין העיר ליוצר. ואנחנו עדיין זוכרים, גם אם כבר פחות אופטימיים. בסוף החודש (28.10) גם בבית אריאלה יזכרו את גבע באירוע מיוחד הכולל תערוכות קריקטורות, סדנאות, הרצאות, יריד פנזינים והענקת אות ברווז הזהב לקומיקס ויצירה עצמאית.
>>ביחד בחושך: 8 תערוכות להתחבא בהן בסופ"ש, חג, חול ומועד

האירוע, שזכה לשם הראוי "עדיין אופטימי", יתקיים בחללי בית אריאלה בניהולם האמנותי של שאול בצר ושרון קנטור, ויכלול מגוון פעילויות בחינם לקהל הרחב, ביניהן שוק פנזינים שיציע דוכני פנזינים ישראלים באוצרות ג'קי פאנק וברוח הברווז, הופעה של הרכב הג'אז New Horizon Trio, סדנת פנזין אישי של חבורת A4 (שזה אומר שיעור לא פרטי בבניית סיפור עם יוצרי הקומיקס הנהדרים גלנדון ואיזבלה), הרצאה של צחי פרבר על המדור המיתולוגי "שירת הברווז" של גבע, הרצאה של מנהל ספריית הקומיקס בבית אריאלה גבי טרטקובסקי על דמותו של יוסף הפקיד ביצירתו של גבע. ואם אתם לא זוכרים מיהו יוסף, במהלך החודש תוכלו למצוא בתחנות האוטובוס ברחבי העיר מבחר מעבודותיו של גבע, יחד עם קובי ניב, מתוך רצועת הקומיקס "יוסף ואחיו", שפורסמה בעיתון "העיר".

לאורך הערב גם תוכלו להביט בתערוכת קריקטורות פוליטיות מאת דודו גבע ומיצירתו המשותפת עם קובי ניב, כי מה הטעם בלי כמה סטריפים מיוצר עצמו. בנוסף, תתקיים סדנת יצירת ספרון קומיקס אישי עם דנה בר לב באופן בלעדי למחזיקי דיגיתלובתשלום סמלי של 20 ש"ח. בשיאו של הערב, ב-21:00, יתקיים בפעם השלישית אירוע הענקת אות ברווז הזהב ע"ש דודו גבע לקומיקס ויצירה עצמאית, בעלות קלה של 40 ש"ח. הפרס, שמוענק לפועלים ופועלות בשדה הקומיקס הלא מי יודע מה מתגמל, יוגש בערב שחוגג את קהילת הקומיקס, הקריקטורות והיצירה העצמית בהנחיית רועי אלעני, ובהשתתפות זאב טנא, רחלי רוטנר, קרן כץ ויואל רון, עופרה רודנר, רומן אייזנברג, רונה ישראל קולת, חגי פרשטמן ודניאל סינאיסקי, שגם יעניקו את האות לזוכה שיוכרז במהלך הערב. חיפשתם אופטימיות תל אביבית חבוטה? זמן טוב לחזור למקור.
"עדיין אופטימי" – 20 שנה ללכתו של דודו גבע, 28.10, 18:00-23:00, בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל אביב
לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• דודו גבע
• קומיקס
• בית אריאלה

אם אתם אוהבים קומיקס ויצירה עצמאית, תקשיבו איזה כיף הולך להיות לכם היום (שלישי, 21.6): תחרות ברווז הזהב ליצירה עצמאית ע"ש דודו גבע תשתלט בין השעה 12:00 ל-20:00 על דיזנגוף סנטר, וליתר דיוק על המעבר שבין הסופר פארם למאק בקומה מינוס אחת, עם שלל הופעות, תערוכות, דוכנים ועניינים.

האירוע, שמנציח את פועלו הדגול של גבע, כולל מגוון התרחשויות כמו תחרות הסיפור הקצרצר (פרטים כאן), סדנת קולאז'ים עם זאב אנגלמאייר (פרטים והרשמה מראש כאן), הקרנת הסרט "הריאיון האחרון עם דודו גבע" (כניסה חופשית), ופאנל מסקרן עם יוצרי Zoo ארץ Zoo, אפרים סידון וחנוך מרמרי על מאחורי הקלעים של היצירה פורצת הדרך.

אירוע השיא צפוי להיות כמובן טקס פרס ברווז הזהב ליוצרי קומיקס מצטיינים שיעניק פרסים בקטגוריות הבאות: ספר הקומיקס של השנה (מבוגרים וילדים), קריקטוריסט השנה, ספרי הפרוזה והשירה האלטרנטיביים של השנה, ההוצאה לאור העצמאית של השנה, הגרפיטי הטוב של השנה ופרס הסיפור הקצרצר של השנה – בשיתוף אתר "מעבורת" – כשהשנה את שורת הפתיחה לסיפור כתבה הסופרת נורית זרחי.

הליינאפ המוזיקלי של האירוע מרשים לא פחות: יובל מנדלסון, גיאגיא, יעל ופתק, נוודי האוכף, רומן אייזנברג, שוהם סכנה מנלה, pink witch ועוד שלל אירועים מיוחדים ברוח הברווז הנצחית ואהבת עולם לגבע עצמו.עוד פרטים בעמוד האיוונט, כמו שאומרים אצלנו.

• ❤ תרבות
• קומיקס
• דודו גבע
• דיזנגוף סנטר
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

דמותו הצהובה של הברווז של דודו גבע הפכה עם השנים לאחד הסמלים של העיר תל אביב. במשך שנים הוא היה כוכב מדור "שתיקת הברווז" של המקוון "העיר" ובספר "שתיקת הברווז חודדה דמותו כתל אביבי מריר ולא מצליח. גם לאחר מותו של גבע, ב-2005, לא נזנחה דמותו של הברווז בנוף המקומי. שלוש שנים לאחר מכן הוצב בלון ענקי בדמותו של הברווז על גג בית העירייה בכיכר רבין, במה שהוגדר כיריית הפתיחה לחגיגות ה-100 לעיר.

ב-2008 העניק לו ראש העירייה רון חולדאי תואר אזרח כבוד של העיר, וב-2009 הוצב פסל רשמי של דמות הברווז הצהוב בכיכר מסריק שבלב העיר. בחודשיים האחרונים נעדר הפסל מהכיכר ובמקומו נותרה לוחית שעליה נכתב: "הלכתי לרופא, אחזור בחודש הבא, הברווז", אך הוא טרם חזר ושכניו מתגעגעים.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
לאן נעלמו הכספומטים בתל אביב?
המדריך המלא למתארגן התל אביבי
למה הבריכות העירוניות כל כך יקרות?

מורן מלכה, שעוברת באופן קבוע דרך כיכר מסריק, נזכרת בערגה בחברה הצהוב. "אני מכירה אותו כבר שנים, יש לי אפילו תמונה איתו. לפני חודשיים ראיתי את השלט הזה, שמצביע על זה שהוא איננו, ומאז הוא עדיין לא שב למקומו". בנצי ארבל ממפגש אושר, הסמוך לכיכר, מרגיש גם הוא בחסרונו של הנסיך הצהוב. "לפני זמן מה שמתי לב לשלט שמצביע על חסרונו של הברווז, הוא חסר לנו מאוד בכיכר. איך אפשר שלא להתגעגע אליו?".

אז מתי יש הברווז לביתו לצד הקשישים מאכילי היונים והכלבים שותי האספרסו? "פסל הברווז של דודו גבע עדיין נמצא בשיפוץ", נמסר לנו מעיריית תל אביב-יפו. "השיפוץ כולל יציקה מחודשת של הפסל, והוא יוצב מחדש בכיכר מסריק בעוד מספר שבועות".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• עירוני
• דודו גבע

• Facebook
• Twitter
• Email

לא קל להיות ילדים של. תמי ואהרון גבע, ילדיו של המאייר, הפובליציסט, הקומיקסאי, האנרכיסט והחומוסאי המנוח דודו גבע, מבלים המון זמן, הרבה יותר ממה שאפשר לצפות, בהתעסקות בעיזבון של אביהם. העובדה שהעיזבון הזה כולל מספר עצום ולא ידוע של עבודות רק מוסיפה למלאכה – וזה עוד הצד הקל. הצד הקשה הוא התמודדות יומיומית עם האובדן דרך עיסוק קבוע ביצירה שלו ובאנשים (קולגות, מעריצים) שרוצים חלק ממנה. נראה שלכל זה הם התרגלו, אבל לפעמים יש דברים שמעוררים גם בהם תדהמה: למשל גילוי של ספר ילדים חדש לגמרי, "בובוש והירח", שהופך עכשיו לעבודה האחרונה של גבע שיוצאת לאור, 12 שנים לאחר מותו.

"לי יש ילד קטן בן שנה וארבעה חודשים", מספרת תמי. "לכבוד זה שהוא נולד השגתי את כל ספרי הילדים של אבא מההוצאות לאור, שהוא אייר וכתב עם קובי ניב: 'ברטה השמנה', 'עצרת הינשופים' ו'הפיל מניו יורק'. בתור ילדה חשבתי שהם סיפורים אדירים, וכשהשגתי אותם התחלתי להקריא את זה לבן שלי וזה היה קשה. פתאום הם נראו לי ארוכים ומייגעים ולא זכרתי אותם ככאלה. אז הם פשוט שכבו בבית. לא הרבה זמן אחר כך קיבלתי טלפון מגדעון שפירא, המו"ל של הוצאת דומינו, הוצאה ותיקה, והוא אמר לי: 'יש לי משהו ששייך לכם'".

ומה זה היה?

"ספר שחיכה לנו במעטפה. הוא מצא אותו בנבירה בחומרים ישנים. סתם, עשה סדר. ספר מאוד מוקדם, לפני העבודה עם קובי ניב, כמעט מושלם לגמרי".

"בובוש והירח" הוא סיפור ילדים מוקדם יחסית (ההערכה של משפחת גבע היא סוף שנות ה־70, לכל המאוחר סוף שנות ה־80), שיוצא כעת מחדש במהדורה מוגבלת של 1,000 עותקים בלבד (בתור התחלה). הספר, שמאויר בצורה מינימליסטית ("בהתחלה חשבנו להוציא אותו בתור חוברת צביעה", אומרת תמי), בקו נקי וללא צבעים למעט הכריכה, מספר את סיפורו של הכלב בובוש, שהחליט לגנוב את הירח. בניגוד לרוב העבודות של גבע, אין פה התרסה או ביקורת או פרודיה ישירה על שום דבר, אבל בדומה לרוב העבודות שלו, בעלי החיים לא יוצאים כאן כשידם על העליונה.

אין פחד להוציא ספר כל כך מינימליסטי? הרי הילדים שיקראו אותו לא יודעים מי זה דודו גבע והוא עומד עכשיו להשוואה מול ספרי ילדים של כותבים ומאיירים מודרנים.

תמי: "מעולה, אז עכשיו הם אולי מגרדים את הביצים של אבא מבחינת הרמה".
אהרון: "זה כן נאיבי, ואין פה טכניקה, אבל זה מה שיכול לקרוץ לילדים, ואם לא אז להורים. משהו תמים שיזכיר להם את הילדות שלהם. זה כמו שהורים משמיעים לילד מוזיקה שלהם, זה געגוע למשהו ישן".

אבל הסיפור המעניין ביותר סביב הוצאת הספר הוא לאו דווקא נסיבות הופעתו הפתאומית אלא אירוע המכירה שבו הוא יוצג לקהל. הספר יוצע במסגרת התערוכה "אני אופטימי", שבה יימכרו פריטים מעיזבונו של גבע. באופן לא מפתיע, הספר החדש הוא אולי הפריט הכי שולי שם ובוודאי הכי זול (50 ש"ח). רוב תשומת הלב תתרכז בעבודות אחרות שנמכרות במחיר שבין 500 ל־50,000 ש"ח. זה קצת שונה מהרוח של מי שהקים את חבורת 4A (שדגלה ב"קומיקס בשקל") והיה מוכר עבודות שלו תמורת עשרות שקלים אם לא בחינם. לדברי תמי ואהרון, ההוזלה הזו הייתה אחד הטריגרים לפתיחת התערוכה.

תמי: "ראינו כתבה בערוץ 2, סתם ריאיון, ופתאום על הקיר של המרואיין יש ציור של אבא שמעולם לא מכרנו ואבא לא מכר, וקלטנו שיש שוק שמתנהל מתחת לאף שלנו כי אבא היה מחלק המון ציורים כמתנות ואנשים היו מוכרים אותם הלאה. אז הבנו שעדיף לעשות את זה רשמי. אני כל הזמן חוזרת למשפט שאבא היה אומר – מי לא היה רוצה פיסה של צבע על הקיר? הוא היה מחלק כל הזמן ציורים. אז יש קונפליקט בין הערך הסנטימנטלי לשמור את זה לבין הרצון לשתף את זה".

הקונפליקט הזה הוא לא רק של הילדים, הוא גם קונפליקט בין שני עולמות מאוד שונים – שאולי היחיד שיכול לאחד ביניהם הוא דודו גבע. מצד אחד עולם האמנות הקר, הנובורישי והמלא בפוליטיקה, ומצד שני בועת הקומיקס, זו שנגד כל מסחור, גם אם הדבר מונע לפעמים מהעוסקים בתחום הכנסה נורמלית. באמצע נמצאים תמי ואהרון, שרוצים לוודא שהעבודות של אביהם יקבלו סוף סוף תמחור מתאים לאמן בסדר הגודל שלו. הם גם חרדים מהעובדה שהשוק החופשי מתמחר את אבא שלהם במחיר שלעולם יהיה נמוך יותר מהערך הסנטימנטלי.

אהרון: "המחירים לא גבוהים כי אנחנו תאבי בצע. במכירה כזו אתה 'קובע' את הערך של אבא, אז אתה לא יכול למכור בזול כי זה משפיע על המעמד שלו. אבל אתה לא יכול למכור ביקר כמו שהוא יקר לך. זה המוניטין שלו, השם שלו, זה מה שמשפיע בעיני שוק האמנות. אז אין ברירה, אתה משחק את המשחק. זה הלכלוך בתחום".

תמי: "יש ויכוח אם קומיקס זו אמנות גבוהה או נמוכה. אבא היה אחד מאלה שעזרו ליצור אותו, אז זו הדילמה. אם יש מישהו שיכול לקחת את הבועה הזו, שבאמת נלחמת על חייה, ולהגדיר שאמנות כזו שווה אלפים, זה חייב להיות אבא. זה אמור להיות לטובת מי שעושה קומיקס. גם אם קומיקסאים הם אנדרגראונד ובועטים ואוהבים לקטול, זה בסופו של דבר תורם לתחום ולאפשרות להתפרנס. לא משנה כמה אתה אנרכיסט".

אצלכם יש עוד רובד במכירה. זה לא רק ספר אבוד אלא ספר לילדים. זה משהו מאוד אבהי.

תמי: "זו נקודה כואבת. אבל בשבילי היה עוד רובד: זו גם מתנה מסבא לנכד שלו, זה הגיע כמעט באותו זמן. נכון שכולם מכירים את דודו גבע בתור סטלן בועט ומגניב, אבל זה ספר שמוציא את מה שאנחנו מכירים ממנו כילדים שלו. משהו יותר עדין ויותר אינטימי. היה לו צד של אמן מאוכזב שלא מבינים אותו. גם בספר כולם שפופים, יוספים כאלה".

"אני אופטימי" – עבודות מקוריות מהעיזבון, מרכז נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, חמישי (16.2) 10:00־19:00, שישי (17.2) 10:00־14:00.

"בובוש והירח" (38 עמ', 50 ש"ח) למכירה בתערוכה בלבד

• קומיקס
• דודו גבע
• ספרי ילדים
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"קומיקסאי הוא חיה מתבודדת. אתה יושב ומצייר בחדר וההורים שלך לא מבינים את מה שאתה עושה וזה לא מעניין אותם, ופתאום יש מישהו בגיל שלהם שמסתכל על זה, מבין את זה, ואומר לך 'תתקן את הפאנץ' פה'. מישהו אחר יכול להגיד לך את זה בכלל?". כך מתאר גלנדון (רני לבנון) את אחת הסיבות שהובילו את הנהגת הקאמבק של חבורת A4, שבשנת 2003 שינתה את הדרך שבה קומיקס הגיע לקהל הרחב. החבורה, שכללה גם את שותפתו ובת זוגו איזבלה (אבישג לבנון) ואת הקומיקסאים ניר מטרסו, יובל כספי ואורן ג'קמן התאחדה תחת ההנהגה של דודו גבע זצ"ל והתחילה להוציא קומיקס בפורמט שאז נחשב לחדשני מאוד: דף A4 מקופל לכל יוצר, מחיר אחיד (שקל אחד), בלי צנזורה, בלי סינון ובלי בושה. החבורה פעלה במשך שנתיים ונתנה במה לקומיקסאים שהיו אז צעירים וצעירים מאוד: ניב מג'ר, יונתן השילוני ואריאל ויסמן, בצד במה מפתיעה לאושיות קומיקס ותיקות כמו רותו מודן או אורי פינק, שחיפשו מקום שבו יוכלו לפרסם חומרים שצונזרו על במות אחרות. אחרי הפירוק, שנבע מחילוקי דעות של הגרעין הקשה, נפטר גבע בשנת 2005, ופתאום, עשור לאחר מכן, הם מתאחדים. למה?

גלנדון: "בדיוק דיברנו על זה. זה משהו שחוזר בתקופות שמרניות. גם אז הייתה תקופה מאוד שמרנית. הייתה מעט מאוד תחושה שאתה יכול להגיד את מה שאתה רוצה".

מצד אחד אנחנו בשיא של עידן של פוליקיטלי קורקט מצד אחד. מצד שני, העמוד של הצל.

"שמרנות זה אולי שנתיים אחורה. היום זה לא אם להגיד 'מזרחית' או 'מאותגרת אשכנזית', כבר עברנו את זה. עכשיו יש בעיקר רצון להתחנף לממסד".

איזבלה: "כל מי שלא מתאים לקאדר מסוים, לא נכנס".

גלנדון: "בסופו של דבר אנשים מתיישרים לפי מה שנקבע כדי לשרוד, ואנחנו לא. אנחנו לא מבקשים כסף מקרנות ומגופים, וזה ההבדל".

איך אתם שומרים על רוח אנרכיסטית וגם על מבנה מתפקד של קבוצה, זה לא סותר?

איזבלה: "הפורמט עצמו מאוד קשוח וגם הגעגוע וההערצה לדודו הם עוגנים שמאחדים את כולם".

גלנדון: "אנרכיזם לא חייב להיות לא מאורגן. להפך. אנרכיזם זו תפיסת עולם אנטי ממסדית שמדברת על הפרט ולא על המסגרת. כדי שזה יתפוס חייב איזשהו ארגון, אבל כזה שבו נקבע שאין מישהו אחד שקובע הכל. וככה התאחדנו, ממפגשים פתוחים שבהם לכל אחד יש דעה שווה. אנרכיזם לא שווה כלום אם אתה פונה למי שכבר בדעה שלך, הרעיון הוא לקבץ מראש כמות יפה של אנשים ולהפנות עשייה כלפי חוץ". בעניינו של גבע, גלנדון נזכר: "בסיבוב הקודם אנחנו רבנו איתו כל הזמן ועכשיו אנחנו עושים דברים שהוא עשה אז. הוא רצה להכניס את אורי פינק ואנחנו מחינו ואמרנו 'לא, הוא מיינסטרים'. עכשיו התעקשנו לפנות אליו".

היום פוסטים בפייסבוק מקבלים תהודה יותר גדולה מקומיקס ויש גם כאלה שמשקיעים עבודה עצומה במחאה דיגיטלית. מה הערך בערב בתל אביב?

איזבלה: "מפגש אנושי. קומיקסאים הם אנשים שספונים בבתים ולא נפגשים וזו הזמנות נדירה בשבילם להיפגש ולהכיר, זה אדיר בשביל העולם הזה. אנחנו לא יודעים מה יהיה הפעם, אבל בעיקרון עושים את זה כדי לראות אנשים, זו המטרה. אנשים שפספסו את זה בזמנו, היום הרבה יותר מעורבים בגלל זה".

גלנדון: "הפוסט בפייסבוק או הציוץ בטוויטר הרבה יותר זמניים".

אבל כמה שינוי זה כבר יעשה? אתם מדברים לאנשים שמחזיקים די באותה דעה.

"הקומיקס של איזבלה ושלי תמיד מדבר לאנשים שיש לנו חיבור אליהם, הוא מדבר על המדיום. זה מה שדודו קרא לו 'מהפכת הקומיקס העממי', במטרה להעיר את הקומיקסאים מרבצם ולשנות את חייהם כמו שזה שינה את חיינו. היום קומיקס זה דבר לא טריוויאלי, בתקופת דודו הייתה פריחה אבל הוא היה האחרון בארץ שקיבל משכורת חודשית בשביל להיות קומיקסאי. זה תחום שהולך ונעלם ואנחנו כמו כת שצריכה להכריז 'אנחנו כאן'".

חבורת A4 תקיים אירוע קאמבק בפסאז', אלנבי 94 תל אביב, שישי (21.10) 14:00־22:00

• קומיקס
• דודו גבע
• אורי פינק
• נונסנס
• אמנות
• תרבות