עלייתה של "האמריקאים" ברשת 13 מסמנת את ההיקסמות של ערוצי המיינסטרים מז'אנר הדוקו ריאליטי, וכמה שיותר נמוך יותר טוב. חזרנו בזמן כדי לבחון איך הגענו עד הלום, מהפורמט שהמציא את הקרינג' עוד לפני שהייתה מילה כזו ועד הפורמט שכמעט הרס לנו כוכב פופ גדול, אלה סדרות הדוקו ריאליטי שהכי אהבנו לשנוא
עם כל הכבוד לדרמות, קומדיות, דוקו ואפילו חדשות – אין שאלה שהז'אנר הבולט ביותר בטלוויזיה הישראלית הוא תוכניות המציאות, או בשמן האהוב יותר, "ריאליטי". דווקא בתקופה שבה המציאות עצמה הפכה לקשה לעיכול, המסך התמלא בגיבורים מהחיים. תכניות שלא מבוססות על שחקנים או טאלנטים (למעט עונות VIP) אלא על אנשים מהיישוב שמייצרים הזדהות. השאלה האם זו מציאות אמיתית או מהונדסת כבר מאחורינו (מהונדסת ומתוסרטת, במקרה שחייתם על הירח בעשור האחרון), אבל הז'אנר קנה לעצמו אהדה רבה – מ"הישרדות" ו"האח הגדול", עד "חתונה ממבט ראשון" ו"מאסטר שף".
אחת ההתפתחויות המעניינות שקרו בז'אנר היא ההסתעפות מתוכו של תת-ז'אנר הדוקו-ריאליטי, הלחם בין הז'אנר הדוקומנטרי שמתיימר (ולא תמיד מצליח) לתעד מציאות אובייקטיבית, יחד עם האנשים הפשוטים כגיבורים שהתרגלנו לקבל בתחרויות הריאליטי הגדולת. שמים מצלמה בבית, ודברים מתחילים לקרות, ואם הם לא קורים אז עוזרים להם. היו לז'אנר הצלחות לא קטנות בישראל – "מחוברים/מחוברות" זכורה במיוחד, אבל גם "אמא מחליפה", "סופר נני" ובוודאי להיטים עכשוויים יותר כמו "בייבי בום" או "חתונה ממבט ראשון".
ובז'אנר הזה במיוחד, לצד הצלחות שקנו לעצמן את אהדת הקהל, היה גם הרבה מאוד טראש. המון טראש. מלא מלא מלא טראש. למעשה, לפעמים זה נראה כאילו כמה שיותר טראש – כך הסדרה תצליח יותר. זה כמובן לא נכון, רק תעיפו מבט אל"האמריקאים" הגרועה באמת שעלתה השבוע ברשת 13והוכיחה שגם טון וחצי טראש לא יצילו פורמטים מסוימים. אבל זה הספיק כדי להחזיר אותנו אל הארכיון ולסמן איך הגענו אל התחתית הזאת. קחו נשימה, אין הרבה אוויר בתהומות שאליהם נצלול.
>> איך לסחוט מדינה: ארץ נהדרת החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> כן, "כן!" ואלף פעמים כן: את הסרט הזה כל תל אביב צריכה לראות
"הדוגמניות" // למדנו מה זה קרינג'
הימים הם ימיו הראשונים של ערוץ 10 שחיפש בנרות להיט גדול, משהו שיצליח לדגדג את פערי הרייטינג המטורפים מערוץ 2. היו שם כל מיני ניסיונות בכיוון, רובם כשלו כישלון חרוץ, עד שבאה הסדרה הזו: תרגום ישראלי של פורמט מצליח בארה"ב, "America's Next Top Model" בהובלת טיירה בנקס. בארץ זה הרגיש פחות טיירה בנקס ויותר קרלטון בנקס. המטרה: להכיר את הדוגמנית המובילה הבאה של ישראל, מי שתיכנס לנעליהן של אגדות התקופה, בר רפאלי ואסתי גינזבורג.
גלית גוטמן הובילה את התכנית (לפני שתגיע למקומות הרבה יותר ראויים) שזכורה פחות בגלל הקריירות הגדולות שלא צמחו מתוכה, והרבה יותר בגלל רגעי טראש מביכים בואכה דוחים. מההתבטאויות חסרות הרגישות של השופטת בטי רוקאווי, ויכוחים פנימיים שהקדימו את עידן "עקרות הבית מאטלנטה", ועד הלעג לטמטומן של חלק מהמתמודדות (לפנתיאון נכנס משפט המחץ היפהפה של הדוגמנית כריסטין פרידמן, "עוף זה ציפור, ופרה זה חיה"). שלוש עונות השיט הזה החזיק מעמד, אבל ההישג הגדול של הפורמט היה להביא את הקרינג' למסך עוד לפני שמישהו המציא את המילה.
"חי ב-LA LA לנד" // החלום האמריקאי ושברו
מדובר בסיפור עתיק שסופר פעמים אינספור לאורך ההיסטוריה – סיפורו של "הדג מחוץ למים". מה קורה כשלוקחים אדם מסביבה חברתית אחת, ושמים אותו בסביבה אחרת ולא מוכרת? אם תשימו לב, זה הסאבטקסט של לא מעט יצירות שנתקלנו בהן בתרבות המודרנית – מקלאסיקות כמו "המלך והעני", דרך סרטי הבורקס ועד הטלוויזיה של ימינו. אבל אז הגיע הפורמט שבו, כמאמר שיר הפתיחה הבלתי נשכח, הכל קורה בגדול. שנים לפני "הבוזגלוס", yes ניסו לקלוע לקהל העממי עם סדרת הדוקו-ריאליטי שבה נלקחו שישה זמרים, רובם מהז'אנר הים תיכוני, והגיעו למקום שבו הם לכאורה לא אמורים להסתדר. אמריקה.
ההיבט התחרותי היה הזדמנות להתחרות על חוזה בחברת גפן רקורדס (ספוילר: אף אחד מהם לא הפך לג'ון לנון, אפילו לא לדניס לויד), אבל עיקר האקשן היה במריבות המוגזמות בין המתחרים ובסצנות שבהן הסובייקטים לא ממש יודעים לדבר אנגלית. בדרך, היה גם ניסיון לשקם קריירות של אמנים כמו זהבה בן, מאיה בוסקילה ואפילו הראפר אלון דה לוקו שזכה בעונה הראשונה. כי אתם יודעים, ראפר. יו יו כזה. אמRיקה. "חי בלה לה לנד" החזיקה מעמד שתי עונות, ואז מישהו גילה שלשלוח שישה אנשים עם צוות צילום לחודש בארה"ב יוצא ממש יקר – אז חיזלשנו. לא נורא בכלל.
"המאסטרו" // איך להרוס כוכב
תת ז'אנר מעניין בדוקו ריאליטי היה הדוקו-ריאליטי-סלבז, שהצליח מאוד בארה"ב (איפה שאשכרה יש חיי זוהר שמתוגמלים בעושר מופרך) עם הסדרה המצליחה על/של משפחת אוסבורן, ואחר כך כמובן עם הקרדשיאנס ועוד עשרות רבות של סלבריטאי טראש מכל הסוגים והמינים. בארץ ניסו לאמץ את המודל, חיפשו וחיפשו, ואז מצאו את הבנאדם היחיד שקצת גלאם נדבק עליו במדינה המאובקת שלנו: צביקה פיק.
אלה היו שנים של רנסנס עבור פיק והיצירה שלו. ב-2005, כשהדוקו יוצא, הוא שוב אמן פורה למדי; הוציא אלבומים, כתב שירים לאירוויזיון (כולל "נדליק ביחד נר" לשרית חדד) וחזר לתודעה בתור שופט נוצץ וקפדן ב"כוכב נולד", הלהיט הגדול של התקופה. במקביל למינויו כשופט ולאימוץ התואר "המאסטרו", הגיע גם הדוקו ריאליטי באחות הקטנה של קשת, ערוץ ביפ מנוחתו עדן.מה לקחנו משם? האמת היא שלא הרבה. 10 פרקים ועונה אחת היו לסדרה, והיא הכילה בעיקר כמויות בלתי נסבלות של לעג סמוי לפיק ומניירות הכוכב שלו, אבל היא כן קיבעה את פיק בזיכרונם של רבים כדמות די עצלה, כוכב מזדקן שמנסה להיתלות בתהילה ומחזיק באישה צעירה ממנו בהרבה שאת שמה אי אפשר לשכוח. שירררההההה. כמובן שהגיע לו הרבה יותר.
"מעושרות" // גועל נפש עשוי היטב
קיץ 2011 זכור בישראל כקיץ של מחאה, ההפגנות הגדולות והאוהלים שצצו בשדרות רוטשילד הציפו את רחובות תל אביב, וגם השיח הישראלי (לפחות למראית עין) קצת השתנה. הדוגמות הישנות קרסו והעם – לפחות עד שהתחיל לרדת גשם – דרש צדק חברתי. דווקא כמה חודשים אחר כך (אוקטובר 2011), מגיבה ערוץ 10 עם משהו שנע בין התעלמות ללעג למחאה העממית ששטפה את הרחובות. אורנה בן דור, הבמאית המוערכת, זרקה לנו בפרצוף סדרה עשויה לעילא שחגגה עושר מופגן ומתריס של נשים שרובן השיגו את הונן באמצעות נישואים, והפגינו דלות רגשית ותרבותית בכל פעם שחלפו בפריים. בידור.
טלי סיני ריקליס, לאה שנירר וכמובן ניקול ראידמן – שהיא אולי הדבר הכי בולט ומדכדך שיצא מהסדרה הזאת – חגגו את החיים על המסך של ערוץ 10 במשך שלוש עונות וחוללו קרקס טראש בלתי מתנצל שהביא רייטינג לא רע לערוץ המדשדש. "מעושרות" הצליחה מאוד בעונה הראשונה וחודשה לשתי עונות נוספות שהצליחו הרבה פחות. בסופו של דבר היא לא הותירה חותם משמעותי בז'אנר, למעט צופים זועמים וביקורות ארסיות, שהפכו גם הם במשך השנים לחלק מכל פורמט דוקו-ריאליטי שמכבד את עצמו.
"היחידה" // מיליטריזם מגוחך בשיאו
לפני 13 שנה HOT הצליחו להמציא פורמט מקורי שכבש את לב הציבור: "גולסטאר", דוקו-ריאליטי שבו שורת מפורסמים ישראלית מתגייסת לטובת הקמת קבוצת כדורגל וטסה למקומות חדשים בעולם כדי להתאמן ולהתגבש (אפרופו "דג מחוץ למים"). הסדרה הצליחה מאוד ומשודרת עד ימינו אנו, עם גיבורים כמו שייע פייגנבוים, ג'ובאני רוסו וירון ברלד. וכשיש הצלחה מנסים גם לייצר ספין אוף – פורמט באותו סגנון שינסה לשחזר את נתוני הצפייה. נוסחה. כך נולדה "היחידה" – כמו "גולסטאר", רק בלי הקטע הזה של הגולים.
גם כאן, שורה של סלבז ישראלים (בדרך כלל לא מהרמות הגבוהות) נשלחו למטרה מיוחדת – והיא לחדש את ימיהן של הלהקות הצבאיות במחנה אימונים צבאי לטירונים. ירון ברלד גויס גם למשימה הזאת, כמו גם פליטי ריאליטי מסוגם של מישל טרוני, טילטיל ושי חי שקיבלו הזדמנות לעוד כמה רגעים בזרקורים. מיליטריזם ושירה תמיד עבדו פה, וגם התוכנית הצליחה באופן סביר ושרדה במשך שלוש עונות, עד שירדה ב-2018 לבלי שוב. כנראה שבכל זאת אנשים מעדיפים את הטראש-קאלט שלהם עם קצת כדורגל ברקע.
"היפה והחנון" // מלכת הפיל-גוד-טראש
עוד תכנית שהייתה כנראה נכונה לזמנה, אבל לא היתה שורדת בשום אופן את מבחן הזמן. גם "היפה והחנון" היא תרגום של פורמט אמריקני – "Beauty And The Geek", סדרה שנוצרה והופקה על ידי אשטון קוצ'ר. המטרה הייתה לנסות ולחבר בין דוגמניות מסלול מרהיבות ובין, נגיד את זה בצורה פשוטה, חננות; אנשים עם אינטיליגנציה גבוהה וכישורים חברתיים נמוכים, לצד נשים יפות שאינן העפרונות הכי מחודדים בקלמר. תכנית פיל גוד מצחיקה, סטיגמטית ומטופשת עד כדי כאב ראש, שכיאה לעידן המטומטם שבו היא נוצרה שרדה ארבע עונות והייתה להיט לא קטן בערוץ 10 (איך זה שכל הסדרות האלה תמיד נחתו שם? באמת פלא גדול השהערוץ נכשל).
בדרך כלל, "היפה והחנון" התקיימה על אותו נראטיב: הדוגמנית לא צריכה להשתנות כלל, היא מתחילה מטומטמת ונשארת מטומטמת, אבל גם יפה, מה שהופך אותה למנצחת בסיפור המיזוגני הזה; מי שעושה את התהליך הוא כמובן החנון, שמהברווזון המכוער הופך לברבור היפה, יודע לרקוד ולשיר ומצליח להרשים את הנסיכה, שבדרך כלל פשוט צוחקת עליו ומעבירה אותו הלאה.מה נשאר מכל זה? כמה סצנות שבהן דוגמניות לא יודעות מי זה צחי הנגבי (ממש הפסד גדול), אלכס מורוזוב שאחר כך המשיך ל"גולסטאר" (והרביץ לברלד בשידור חי), ופורמט שגרם לנו להוציא את הג'יי לנו הפנימי שלנו ולשאול את היוצרים: על מה לעזאזל חשבתם?!
