עם כניסתה של שנת 2024, חייבים להודות שהייתה לנו שנה די שלילית, ולא רק בגלל המלחמה, אלא גם בגלל מה שראינו על מסך הטלוויזיה שלנו. והאמת היא שראינו יותר מדי. אלו כל האנשים שהיינו רוצים לראות פחות-עד-כלום מהם במהלך השנה, אם אפשר. לא בקטע רע, פשוט קצת נמאס, וזה יעשה לנו קצת יותר טוב בלב ובעין.

טום קרוז

אתם ידעתם שטום קרוז בן 61? הבן אדם עבר חצי מחייו, ועדיין קופץ מבניינים ומטוסים כאילו כלום. טום קרוז עשה מעל ומעבר בקולנוע, ועדיין מתחזק את סדרת הסרטים שמזמן הייתה צריכה להיגמר "משימה בלתי אפשרית". והאמת? יש גבול לכמה אפשר לראות את טום קרוז קופץ מכל מקום אפשרי. מעבר לעובדה שהוא כבר על המסך הרבה יותר מדי זמן מבלי שהוא מתפתח יותר מדי כשחקן, הוא גם חבר של כבוד בכת הסיינטולוגיה. האנרגיה שלו תמיד מוזרה בראיונות, ואם יחליט יום אחד להפסיק לסכן את חייו על המסך, אני בהחלט לא אתנגד. שב טום, תנוח. תפסיק לנסות להתאבד על המסך.

ניקולס קייג'

אם יש שחקן שקרע את התחת שלו בשלושים השנים האחרונות זה ניקולס קייג'. ברפרטואר של השחקן האהוב יש מעל למאה סרטים בהם שיחק מגוון רחב מאד של דמויות, כולל לאחרונה את עצמו. הוא אפילו היה סופרמן לאיזה שנייה וחצי. זה לא שיש משהו רע במיוחד בניקולס קייג', אבל אם יש לו הרבה הופעות מביכות, אולי זה סימן שאנחנו צריכים לראות אותו פחות. חוץ מזה, אחרי "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", למישהו באמת חסר עוד מניק קייג'?

ג'ארד לטו

היו ימים שבהם לטו נחשב לאחד השחקנים הכי מבטיחים בהוליווד, במיוחד לאחר תפקידו ב-"מועדון הלקוחות של דאלאס", שגם זיכה אותו באוסקר. אבל אז הוא החליט לגלם את הג'וקר ב-"יחידת המתאבדים" (2016), ומשם הכל הלך והתדרדר. DC האמינו בגיוסו של הכוכב המצליח לכוחותיהם, כי עוד לפני שיצא הסרט כבר הוכרז על סרט ספין-אוף משלו, ועל אחד נוסף שיעסוק ביחסים שלו עם הארלי קווין (מרגו רובי). מיותר לציין שדבר מזה לא קרה. אחרי יותר מדי סיפורים על "משחק טוטאלי" שיוצא מגבולות הסביר, וגרסה באמת גרועה לדמותו של הג'וקר, כבר היה ברור שלטו לא יחזור לתפקיד הנסיך הליצן. מאז הוא ערק למארוול, גילם את מורביוס, וזכה לכישלון מצלצל. נראה שלטו הגיע לנקודה שבה הוא צריך לעצור, והנקודה הזו היא אי שם ב-2016.

הייתם רוצים לראות עוד מזה? ברור שלא. ג'ראד לטו בתור "הג'וקר". צילום יח"צ

אסי עזר

לפני יותר מעשור, כש"האח הגדול" היתה בעונתה הראשונה, השילוב בין אסי עזר לארז טל היה מפתיע ומרענן. עכשיו כבר כמעט בלתי אפשרי לסבול אותו על המסך. גם אם נשים בצד את ההאשמות בזמנו על ניצול מעמדו להטרדה מינית (ובקשת בהחלט שמו אותן בצד), דמותו הטלוויזיונית מאוסה – הוא מתאמץ להצחיק ללא הצלחה, מלא וגדוש בעצמו להתפקע וחושב שהשטויות שהוא עשה אי שם באקזיט יעבדו גם היום. אבל לא רק שהחינניות אבדה, בכל פעם זה מגיע עם חציית גבולות מסוימת, בין אם הוא מפלרטט בבוטות עם מתמודדים בתכניות שהוא מנחה ובין אם הוא משמיע ברדיו את השכנה שלו גונחת. כבר אמרנו את זה כאן בעבר, אבל חלאס עם לתת לו את כל זמן המסך הזה.

פאנל השופטים של הכוכב הבא

בעצם לא רק המנחה צריך לעוף, אלא כל הפאנל. כן, אפילו אסף אמדורסקי. העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" היא ניסיון לוחץ לפרוט על מיתרי הרגש, ואם אתם לא רוצים להתרגש, אל דאגה – השופטים יכריחו אתכם. הם ישירו ביחד שירי אחדות, ויפסלו שירים כי הם לא ברוח התקופה, הם ימחו דמעה בדרמטיות לפני שהם ילחצו על כחול רגשני. והם בעיקר שכחו שמוזיקה יכולה להיות כיפית ושיש תגובות נוספות לשיר מאשר להתרגש ולבכות. היה יכול להיות נחמד לראות שופטים שמזכירים לנו למה מוזיקה חשובה בזמנים כאלה, ולא רק כדי לסחוט מאיתנו דמעות. המציאות גם ככה עושה את זה מספיק.

גל גדות

בסדר בסדר, אז היא התגייסה לטובת ישראל במהלך המלחמה, אבל שמעו אותנו רגע: גל גדות לא שחקנית טובה. בכלל. בסדר, היא נבחרה להיות וונדר וומן, אבל כולנו ראינו איך זה נגמר. מאז היא רק מופיעה בכל מיני סרטים בינוניים ומטה בתפקידים משמימים ועושה לנו קצת פאדיחות. אני מבין שאמריקאים מתים על המבטא המזרח תיכוני, אבל יש מספיק שחקניות ישראליות מוכשרות שאפשר לייצא להוליווד – למה אתרע מזלנו לשלוח דווקא את זאת שלא יודעת לשחק? כבר עדיף שתישאר בתחומי ההסברה.

קניה ווסט

אנחנו באמת צריכים להרחיב? מדובר באדם עם מחלת נפש לא מטופלת, ואין סיבה לייחס לדבריו חשיבות – לא כשהוא רצה להיות נשיא, ולא כשהוא אמר שיש בהיטלר גם צדדים חיוביים. לפחות קיבלנו על זה פרק נחמד של סאות' פארק, אבל נראה לי שמיצינו.

ינון מגל

הפטריוט היה צריך לעוף מהמסך כבר לפני שנים, עוד כשרחלי רוטנר פרסמה על השיט שאמר לה והובילה להקאתו מהזירה הפוליטית. גם בלי זה – ינון מגל הוא מכונה משומנת של פייק ניוז ושופר גאה ובריוני של מכונת הרעל, והוא ממש לא מתכוון לעצור עד שיחזור לכנסת, בטח לא כשערוץ 14 נמצא בלב השיח הציבורי. הלוואי שהתשובה הייתה להתעלם מכל השטויות רפות השכל שהוא פולט בקצב לא שפוי, אבל כנראה שזה לא יעזור. שמישהו יחביא לו את המפתחות לאולפן.

פוליטיקאים. כן, כולם

דווקא בתקופה הזאת זה מרגיש כאילו הפוליטיקאים נמצאים על המסך יותר מאי פעם. בטח יותר משהם בעבודה שלהם. והפעם, זה לא רק ביבי – זה כל הפיאסקו שנהיה סביב המלחמה. חברי הכנסת שמגיעים להתראיין, הדלפות מישיבות קבינט, חוסר יציבות מוחלט. בכל פעם שפוליטיקאי מופיע על המסך אי אפשר שלא לתהות – אין לכם מלחמה לנהל? אין לכם ציבור לעבוד בשבילו? זאת לא בקשה מהפוליטיקאים, הם גם ככה לא שמים עלינו, אלא מערוצי התקשורת – תפסיקו לתת במה לגן החיות המבחיל הזה שמתנהל בכנסת. אולי אם הם יהיו פחות עסוקים על המסך, יתפנה להם זמן לנסות לנהל את המדינה.

• המסך
• דמויות וירטואליות
• פוליטיקאים
• אסי עזר
• ינון מגל
• ניקולס קייג'
• טום קרוז
• ג'ארד לאטו

המעבר מן העולם הפיזי לווירטואלי זכה לתנופה בעקבות הכרזת מנכ"ל פייסבוק על המטאוורס – יקום וירטואלי המבוסס על טכנולוגיה של מציאות מדומה – כעתיד החברה והאנושות; עולם שהולך וממזג בין הממשי והווירטואלי. אך למעשה, כבר בתקופת סגרי מגפת הקורונה, חיינו כולנו ביקום הווירטואלי. עבודה מהבית דרך הזום גם היא עולם וירטואלי ולא ממשי, שמאפשר לנו לפעול מכל מקום כאילו היינו במקום אחר. אפשר לחשוב גם על תקשורת באימייל בצורה כזו, כשמידת הווירטואליות באה לידי ביטוי במעורבות ובהיטמעות שלנו בתוך המרחב הדיגיטלי. החידוש בהכרזת המטאוורס הוא ברתימת התעשייה לטובת חזון שעד כה נחשב ניסיוני, ושימש בעיקר לחוויות בידור או אמנות.

התערוכהמטאוורס – לקראת עולמות ריקים, שתיערך בגלריה בנימיןבין התאריכים 25.11-25.12חוקרת את המצב הבתולי של המרחב החדש, האתיקה, האסתטיקה, האקולוגיה והגנטיקה של עתיד שבו אנו מאבדים את הפיזיות והאנושיות המוכרות לטובת הבלתי-ידוע. התערוכה מציגה עולמות שבהם המנצלים לא מביטים בעיני הקרבנות, הפיזי נכנע לשינויי האקלים, הטבע מתרוקן מבני-האדם ושב לבעלי החיים, המלאכות הפיזיות מוחלפות בווירטואליות ועוד.

כמו בכל סוגיה טכנולוגית, הקהל נחלק לשני מחנות עיקריים: אלו הממהרים להתלהב ולאמץ את הטכנולוגיה, לפעמים מתוך הנחה שזה ישתלם להם כלכלית, ומנגד אלו המפנים עורף לטכנולוגיה, נרתעים ממנה, ומציגים אותה כמנוגדת לטבע. אנחנו מציגים עמדה שלישית, סייבר-סקפטית, שמכבדת את שתי העמדות הפופולריות, אך גם מבקרת אותן. כשטור דעה של מבקרי קידמה מבשר על כך שהטכנולוגיה לא יצרה שום דבר חיובי, והכותרת מעליו מציגה את הצלחת חיסוני הקורונה, קשה לקחת ברצינות את הפניית העורף. מאידך, כשעולם הטכנולוגיה נשען בצורה כה הדוקה על רווחים כלכליים, ואנחנו שומעים עדויות על ליקויים מוסריים, כמו שאיפה חמדנית לעודד מריבות ופילוג כדי להרוויח עוד ועוד, אין ספק שהמבנה הכלכלי-חברתי שלתוכו אנו צועדים הוא בעייתי.

אנחנו מבינים שההתפתחות הטכנולוגית היא התפתחות תרבותית, ושהמציאות המדומה אינה שונה באופן מהותי מרשת החשמל או מרשת האינטרנט. הגישה הסייבר-סקפטית מנסה להבין את העולם הטכנולוגי ולא להתנער ממנו, ללמוד אותו כדי להצביע על כשלים ולנתב אותו לכיוונים טובים יותר. בראש ובראשונה, התערוכה מזמינה את הקהל להתבונן בטכנולוגיה לא מנקודת מבט של צרכנות או יצרנות, אלא מעמדה חיצונית, ביקורתית, שמאפשרת לנו להתבונן בתמונה הגדולה.

המוצגים הדיגיטליים בתערוכה מפותחים בפלטפורמות תוכנה ומנועי משחקים, ואנו חוזים בהם "רצים". זוהי הצגה חיה של תיאטרון המכונות, שבאמצעות בינה מלאכותית, מציאות מדומה וממשקים פיזיים, מכניס אותנו לעולמות תלת מימד. המשקפות, המסכים והטלפונים, שהפכו לחלק מרכזי מהנוף שלנו, מציגים את תמונת המצב האמיתית, ומספרים לנו על התפקיד המיועד לנו במשחק המחשב האוניברסלי שהם החלו לנהל.

התערוכה חושפת מנגנונים של העולם הדיגיטלי החדש, כמו הצורה שבה אנחנו מתפקדים בו: הגוף מאבד מתפקידו, ולעתים מצומצם לכדי ידיים, שמבצעות פעולות, ועיניים ואוזניים, שקולטות באמצעות החושים את התגובות לפעולות. הממשק הזה, שמוכר לנו ממשחקי מחשב, מעודד פעולות אינסטינקטיביות של הידיים: לירות ולנגן. יצירות רבות עוסקות בהיבט האקלימי והאקולוגי של העולם החדש, שבו אנחנו מפנים את המרחב לבעלי-החיים, אך מבזבזים כמויות אדירות של משאבי טבע כדי לאפשר את האנרגיה הנדרשת לפעולות החישוב המרובות. יצירות אחרות עוסקות במה שמתרחש מאחורי הקלעים, במוח האנושי ובבינה המלאכותית, ומציבות זרקור על המידע שייאסף מאיתנו אם טרם נאסף בסביבות הנוכחיות.

התרבות הפופולרית אינה מתעלמת מן הטכנולוגיה, אך היא מייחסת לה הילה עתידנית. יחד עם זאת, באוניברסיטת תל-אביב הוקם ב-2016מסלול מדיה דיגיטלית באמנויות(תואר ראשון ושני) שעוסק בדיוק במציאות המדומה ובמטאוורס שנובע ממנה, ושני בוגרים של המסלול (משני המחזורים הראשונים) מציגים בתערוכה. שלוש עבודות אחרות הן של בוגרי התואר השני בעיצוב ופיתוח משחקים בשנקר. כך שהתחום הוא כבר לא בחיתוליו, ולא שייך רק לחלוצות ולחלוצים בתחום. ועדיין, יש צורך להגביר את הקול הביקורתי, כך שיוכל לאזן את הקול המסחרי שלוקח אותנו אל העתיד.
הכותבים הם אוצרי התערוכה "מטאוורס – לקראת עולמות ריקים" שנפתחה השבוע בגלריה בנימין. נעילה: 25.12. משתתפים: פיפין באר | ערן הדס | שי-לי הורודי | איתמר לוי | שלו מורן | ארז מור – אביב היילוייל – דינה לוי | שי סגל – יובל עוזרי | לאוניד ריבקובסקי | שאנטי שטיגליץ

• טור אישי
• תערוכה
• דמויות וירטואליות
• פייסבוק

אחת המגמות הבולטות בשנת 2019, שככל הנראה תמשיך ותתפוס תאוצה בשנים הבאות, היא סוף עידן הבעלות. אתר האופנה והכלכלה Business of fashion תיאר את התקופה ככזאת שבה חפצים מאבדים לאט לאט ממשמעותם, ובהתאם אנחנו לא ששים להיות בעליהם. אחרי חנויות השכרת הבגדים הממותגים ותחום היד השנייה המשגשג, מגיע תורו של ענף חדש ומסקרן המבקש לקרוא תיגר על עולם האופנה כמו שאנחנו מכירים אותו – אופנה וירטואלית.

https://www.instagram.com/p/BRLWyOJA4xG/

בגד וירטואלי, כיאה לשמו, מעוצב, מיוצר ונלבש בעולם הוירטואלי בלבד. איך זה עובד? הלקוחות בוחרים פריט לרכישה, שולחים למותג תמונה ומקבלים חזרה תמונה שלהם לבושים. כמה זה עולה? עשרות עד אלפי דולרים, תלוי בחברה. בעולם שבו המציאות הדיגיטלית היא זו שנישאות אליה העיניים, השאלה המפורסמת מקבלת תוקף חדש: אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? אם לבשנו בגד מרהיב שלא נצרב בזיכרון הדיגיטלי וגרר לייקים, האם באמת לבשנו אותו?

שתי החלוצות בתחום הביגוד הווירטואלי הן החברה הסקנדינביתCarlingsוהחברה ההולנדיתThe Fabricant. הראשונה השיקה בנובמבר האחרון קולקציה וירטואלית בת 19 דגמים שמחירם נע בין 10 ל־30 אירו, והשניה מכרה לאחרונה את שמלת הקוטור הראשונה שלה ב־9,500 דולר.

משונה ככל שתהיה, קשה להתעלם מיתרונות התופעה בכל הקשור בקיימות. הנזקים האקולוגיים האדירים שגורמת תעשיית האופנה לכדור הארץ, החל בגזל שטחי אדמה ענקיים ושימוש מסיבי בהדברות, צביעת בדים בחומרים מסוכנים ועד תנאי העסקה לא ראויים – כל אלו הופכים לא רלוונטיים. חומרי גלם, עלויות, מפעלים, שינועים – כולם לא מתקיימים בעולם הבגדים הוירטואליים. אצל הלקוח נעלמת סוגיית המידות, למעצב ניתן חופש עיצובי מוחלט.

עם זאת עולות נוכח המגמה שאלות לא פשוטות. מה יעלה בגורלן של רשתות האופנה והמעצבים? מה יהיו ההשפעות הכלכליות והחברתיות של אופנה דיגיטלית? מה יעשו מעצבים שאין להם את היכולת או המשאבים לפתוח בקולקציות וירטואליות משלהם? הדיון מציף מין אפקט "מראה שחורה" שבו נוצר טשטוש מציאות – אין מידות, אין עונות, אין פריט שהוא אמיתי.

לא מחייבת, לא אמיתית

לדעתו של חוקר האופנה לירוי שופן מדובר בהרבה מעבר לטרנד. "העובדה שאנשים יכולים להתלבש בבגדים וירטואליים היא חלק ממגמה שקשורה לכך שבעלות על בגדים הולכת ונעשית הרבה פחות חשובה. פעם היה חשוב שבגד מסויים יהיה שלי, והיום חשוב לי שיראו אותו עליי באינסטגרם. נוצרת מערכת יחסים אחרת עם בגדים, והיא מחייבת הרבה פחות. זה בהכרח יביא לכך שמעצבים יצטרכו להמציא בגדים הרבה יותר אקסצנטריים, בין שאמיתיים ובין שווירטואליים. הכל יכול להיות מופרע ולא פרקטי, הרי אנחנו לא צריכים להתחייב אליו לזמן ארוך".

כתבת האופנה והאינסטגרמרית אביב וינברגר חיה את השימוש המהיר בבגדים, ולדעתה בקרוב כל מותג גדול יאמץ את המגמה. "בתור מי שמצטלמת במיוחד לאינסטגרם עם אאוטפיטים, אני משאילה או מוציאה על בגדים הרבה מאוד כסף. לרוב אין לי מה לעשות עם הבגדים המוגזמים אחר כך, אז הרעיון בו אני יכולה להלביש את עצמי וירטואלית הוא מדהים", היא מסבירה. "מותגים צריכים לאמץ שירות כזה, מבחינה אקולוגית וגם מבחינת המשאבים שהם משקיעים בבגד. הריגוש של לקנות בגד עובר אחרי 20 דקות, ואז הוא סתם שוכב לי בארון. יש בגדים אוונגרדיים שאין להם חיים מחוץ לתמונה ואין להם שימוש ביום יום, הלוואי והם היו וירטואליים".

אולי אין כלל מקום להשוואה בין בגדים וירטואליים לבגדים אמיתיים, ומדובר בשני קווים מקבילים העונים על צרכים שונים. בסופו של דבר להתכסות בבגדים אמיתיים נצטרך תמיד. "בסופו של דבר אנחנו רוצים להרגיש בגד עם הגוף", טוען בלוגר האופנה והסטייליסט אביחי דעי. "לא מדובר בנגזרת של תרבות הצריכה האינטרנטית משום שגם אחרי קניות אונליין אנחנו נראה את הבגד עלינו. יש סיפוק פסיכולוגי שלא עובר בתמונה".

לנוכח יתרונותיהם של הבגדים הווירטואליים קשה שלא לתהות אם רכישת בגד דמיוני שוות ערך לאכילת קורנפלקס תוך כדי צפייה ב"משחקי השף". המנה המהבילה והצבעונית נראית נהדר בטלוויזיה, אך היא נטולת ריח, טעם וערכים תזונתיים. בסופו של דבר אין מדובר בדבר האמיתי, ותמיד נישאר רעבים.

• אופנה
• רשתות חברתיות
• שופינג
• החיים היפים
• דמויות וירטואליות

• Facebook
• Twitter
• Email

"התפיסות הנוכחיות שלנו מבוססות על נקודת מבט הומניסטית שבמסגרתה יחסים מיניים רלוונטיים רק בין בני אדם", טוענת ד"ר כרמל ויסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב. "כשאדם נקשר לבובת מין דוממת אנחנו ישר חושבים שיש לו איזו פתולוגיה, קושי לתקשר עם נשים אמיתיות. האם יש כאן מיניות חדשה? לא בטוח בכלל. אם מישהו מצדיק את הצורך שלו בכך שלא תמיד בא לו להתייחס לפרטנרית שלו בכבוד או להתייחס לצרכים שלה, כי הוא יודע שאי אפשר להתייחס כך לאישה חיה ולכן הוא זקוק לבובה – אז זהו אותו מקום גברי ישן של החפצת נשים. גבר בן ימינו יודע שהוא כבר לא יכול לכפות על אישה, וזה מתועל לחפץ הדומם.

“אהבה עם רובוטים או דמויות וירטואליות מורכבת יותר. גם כאן ייתכן שברוב הפעמים לא מדובר בגבר שמתקשה עם נשים, אלא בתופעה שמתרחשת בדור שמנהל יחסים מתווכים ומתחמק מהמועקה, מהאחריות ומהמחויבות להסתדר עם אדם שונה ממנו. הטכנולוגיה המונפשת של ימינו יכולה לספק רמות גבוהות יותר של תחושת חיות, הפתעה ו'אחרות', אבל לא יותר מדי, רק מספיק כדי להרגיש שיש לך משוב. זה בוודאי יותר מאוננות גרידא, אבל זו עדיין לא מיניות חדשה".

“עם זאת, אני חושבת שיש כאן פוטנציאל לתפיסה מינית חדשה בקרב אוכלוסיות קצה שמגדירות את עצמן כטרנס־הומניסטיות ומאמינות שלטכנולוגיה יש סוג של אנרגיית חיות. אם זה משהו חי, אז אפשר להיות ביחסים איתו, אבל אין לצפות ממנו שיהיה כמו אדם. יש לו חיות והיגיון משלו. כמובן שמנקודת מבט אנושית נשפוט אותם כלא-יחסים ונקרא לפרטנר דומם, חפץ, אבל מנקודת מבט טרנס־הומניסטית, גם האדם הוא בסך הכל מכונה שעשויה מפחמן וחשמל. מה ההבדל ממכונה שעשויה מסיליקון וחשמל? בעיניהם מה שאנחנו קוראים לו הנפשה מתוכנתת הוא אינטליגנציה לכל דבר, והתכנות רק ימשיך להתפתח למערכות מורכבות ולומדות, ויהיה קשה יותר לדבר על חיקוי ומקור. החיקוי של הדבר הוא כבר דבר בפני עצמו. מי שמאמין בכך באמת נמצא ביחסים משמעותיים עם דמות וירטואלית או עם רובוט, כפרטנר מלא, וזה בהחלט סוג חדש של מיניות".

• דמויות וירטואליות
• רובוטים
• עתידנות
• מיניות
• האמת העירומה
• סקס
• טכנולוגיה
• סקס ויחסים
• החיים היפים