אי שם בחלקה המזרחי של תל אביב שוכן לו פארק אדית וולפסון. מי? מה? כן, בדיוק. אל תגלו לאף אחד שסיפרנו, אבל מדובר באחד המקומות הכי יפים בעיר. הוא ממוקם בין דרך השלום, דרך הטייסים ורחוב לה גווארדיה. בהיותו כזה שפועל בין נתיבי תחבורה ציבוריים, הוא קודם כל ריאה ירוקה שמאפשרת לנוח קצת מהווייב הסואן של העיר. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

הדובדבן שבקצפת הוא הפסל הסביבתי "כיכר לבנה" שתכנן האמן דני קרוון, ולאחרונה שופץ ושודרג – עניין שהיה נחוץ בעיקר הודות לצבעו הלבן הבוהק שהלך והטשטש עם השנים. היצירה הוצבה בפארק ב-1989 ונחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות שמפארות את תל אביב, חלק ממכלול היצירה שהפך את קרוון לאחד היוצרים הנחשבים בעולם בתחומו. מדובר בפסל סביבתי עשוי בטון לבן שתוכנן על ידי האמן דני קרוון לכבוד מקימי העיר תל אביב והעיר הלבנה. המיצב מזמין את הציבור לשוטט בו ועליו וילדים לשחק בין האלמנטים השונים בו, שמסמלים את נופי העיר בראשיתה ואת האידיאה התל אביבית.

לאחרונה שופץ הפסל – שיפוץ שכלל שיקום בטון, צביעה, החלפת תאורה ושדרוג אסתטי של כל חלקי הפסל ונעשה בשיתוף ותיאום עם משפחת קרוון ועל ידי אנשי מקצוע מובילים בתחום. עכשיו הוא נפתח מחדש, בדיוק בעונה הנכונה, ועכשיו גם אתם יכולים לעלות אל מגדל תצפית שממנו אפשר לצפות על חלקים רחבים מהעיר שנפרשת למרגלותיו (כולל הים). יש בו גם פירמידה שמדמה אוהלים ואמפיתיאטרון שקוע. אתם יודעים מה אתם צריכים להביא איתכם, נכון? יפה מאוד, יין! אל תשכחו פותחן, כדי שתוכלו להרים כוסות אי שם למעלה לחיי העיר הלבנה, שאמן שיבואו עליה רק ימים טובים.

כיכר לבנה, להשיג בפארק אדית וולפסון.

לאתר Porta 6;מידע על היין באתר שקד

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• ❤ תל אביב
• אמנות
• אמנות רחוב
• פארק וולפסון
• דני קרוון

בית הספר תלמה ילין ברחוב יגאל אלון

תל אביב מתחילה עבורי בתלמה ילין – בית הספר לאומנויות על גדתו המזרחית של האיילון שמוכן היה לקבל תלמיד עם תעודה של "בלתי מספיק" מרעננה. כל בוקר, במשך ארבע שנים הייתי מהגר יומי ממציאות של בית בין פרדסים ברעננה אל העיר הגדולה. יורד מהאוטובוס בתחנת רכבת צפון, ומשם ברגל אל עבר בית הספר. נתיבי איילון היו אז רק רעיון על הנייר והאיילון – נחל אכזב, יבש בקיץ ובחורף נחצה על גשרים שבנינו מקרשים שנערמו על גדותיו. בבית הספר פגשתי את בני גילי רוויי התרבות שהעניקה להם העיר והבנתי מייד שזהו מקומי. תל אביב פתחה בפני את הדלת ואני נכנסתי בשער.

צבי שפירא 19

את נועה פגשתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי. היא הייתה חיילת שהתגוררה בבית קטן ברחוב צבי שפירא 19. ואני, בתוך שבועיים מיום היכרותנו עברתי להתגורר ביחד איתה. הבית הזה היה בתינו הראשון, בית ילדותו של אביה, שם למדנו אחד את השנייה, את הקושי ואת התענוג של לחלוק חיים, זמן ומקום יחד. במקום הזה נעצתי את סיכת המחוגה שלי וסביבו שרטטתי מעגלים דמיוניים דרך מסעותיי בגילוייה של העיר. ביתנו היה פתוח לכל חברינו באירוע בלתי פוסק של שיחות, שירה, הרבה צחוק ולעתים גם עצב. הבית הקטן נהרס לפני שנים, במקומו הוקם בית קומות. כשאני עובר לידו אני יכול להריח בדמיוני את ריח הביוב הממוסך בבליל ריחות הצמחים ששתל שם סבא של נועה לפני שנים.

כיכר התרבות

בילדותי, כשהיינו נוסעים בפורד אנגליה לדוד של אמא בתל אביב, היה אבא מחנה את המכונית בכיכר התרבות. לא מתחתיה, אלא במרכזה. בתחילת שנות האלפיים, התגוררנו בפריז, שם עבדה נועה עם אביה, הפסל דני קרוון. כיכר התרבות ניצבת הייתה כמודל על שולחן בסטודיו בשעה שדני חג סביבה, גורע, מוסיף, מתקן, בוחן ובסופו של דבר חותם. הכיכר אותה עיצב הפכה למקום מעצב. מקום שמגדל ילדים, מפגיש אנשים. משמש במה לקולות מחאה ולמוזיקה. מקום שהינו לב פועם של עיר חיה ותוססת. היום מאוימת הכיכר בידי מתכנני המטרו והיא מיועדת להפוך לעיי חורבות – שטח התארגנות בדומה למה שהפכה להיות כיכר רבין זה מכבר. בתום העבודות, שמועדן אינו ברור, מתוכננות להיווסף לכיכר יציאות של תחנת המטרו, תוספות שללא ספק יפרו את שלמותה של הכיכר כפי שאני מכיר ואוהב אותה.

יסוד / מיכה אולמן

מעט לפני סופן של שדרות רוטשילד בואכה כיכר התרבות, מקועקעת האדמה בצורת בטון רבועה מחולקת לארבעה חלקים שווים המדמים את קווי המתאר של דירה בת ארבעה חדרים. העבודה גלויה וסמויה מהעין באותה עת, בולטת בלחישתה אל מול העיר הרועשת והזקורה סביבה. עבורי זהו מקום של גילוי מתמיד. האומן הנפלא מיכה אולמן, יצר חידה שמצליחה לשמר את ההפתעה שבגילויה בכל פעם מחדש. זהו מקום שבו עולה חיוך של הסכמה אצל נועה ואצלי, הסכמה על קיומו של נהר תת קרקעי של יצירתיות, של אנשים אהובים שחיים ויוצרים במקום הזה אל מול התגברותם של קולות המאיימים על המשך קיומו.

חוף פרישמן

במרחק של 12 דקות הליכה מהבית בגינת רות פוגשת העיר את הים בחוף פרישמן. שם גם אני פוגש אותו בבקרים. בבגד ים וכפכפים אני חוצה את דיזינגוף לאורכו של רחוב פרישמן עד אשר נגלה האופק מבן יהודה. ברחוב הירקון כבר אפשר לאמוד את גובה הגלים. כאני מוחץ את הכפכפים בין עמודי הגדר שסביב סוכת המציל, אני כבר יודע כמה פלסטיק יורק הים בחזרה בפניה של העיר כפוית הטובה. ההליכה על החול שנוגע במים מגדירה את גבולות הבועה השבירה שבה אני חי. האופק מאפשר לנשום ולחלום על מה שנמצא מעברו השני. אני מסיים את ההליכה בחזרה מהחוף שהיה הדולפינריום, מודה לים שהגיע לפגישה ומטפס בחזרה אל העיר, נזהר שלא לגעת בדופן הבועה, שלא תתפוצץ.

יזהר כהן הוא המאייר של הספר "דני קרוון–האיש שגרם למקומות לדבר", שכתבה גיא עד. הספר יצא בהוצאת אסיהועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות,65 עמ', 74 ש"ח. את הספר ניתן לרכושרכישה ישירה במחיר הנחה בלינק הזהוניתן לרכישה גם בחנויות הספרים העצמאיות וברשתות ברחבי הארץ.

• העיר שלי
• דני קרוון
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד
• חוף פרישמן
• היכל התרבות
• תלמה ילין

אל קדחת השיפוצים העירונית שכוללת את עבודות הרק"ל, עבודות התחדשות עירונית ועבודות תמ"א 38 ועוזריהן, מצטרף עכשיו גם פארק וולפסון הנהדר ששוכן לו בצנעה במזרח העיר, אבל הפעם מדובר בשיפוצים טובים: הפסל הסביבתי "כיכר לבנה" של הפסל דני קרוון ז"ל, החולש על ראש הגבעה של הפארק ומספק הנאה רבה למבקרים בו, הולך סוף סוף לקבל את הרמונט שמגיע לו.

היצירה "כיכר לבנה" הוצבה בפארק ב-1989 ונחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות שמפארות את תל אביב, חלק ממכלול היצירה שהפך את קרוון לאחד היוצרים הנחשבים בעולם בתחומו. מדובר בפסל סביבתי עשוי בטון לבן שתוכנן על ידי האמן דני קרוון לכבוד מקימי העיר תל אביב והעיר הלבנה. המיצב מזמין את הציבור לשוטט בו ועליו וילדים לשחק בין האלמנטים השונים בו, שמסמלים את נופי העיר בראשיתה ואת האידיאה התל אביבית. מדובר גם באחת מנקודות התצפית היפות ביותר של העיר. בשנים האחרונות נמצא הפסל במצב תחזוקתי ירוד יחסית חרף הניסיונות לשמור על נקיונו.

עיריית תל אביב-יפו הכריזה על תחילת העבודות בפארק סביב הפסל והודיעה כי "בימים אלה מבצעת העירייה שיפוץ מקיף בכל האלמנטים. השיפוץ כולל שיקום בטונים, צביעה, החלפת תאורה, תיקון חלילי הרוח ושדרוג אסתטי של כל אלמנטי הפסל. השיפוץ נעשה בשיתוף ובתיאום עם משפחת קרוון ועל ידי אנשי מקצוע מובילים בתחום". הצפי לסיום העבודות הוא פברואר 2023.

• הבועה
• פארק וולפסון
• העיר הלבנה
• דני קרוון
• עיריית תל אביב

הפסל והאמן דני קרוון הלך לעולמו הבוקר בחיק משפחתו וביתו בתל אביב והוא בן 90. קרוון היה אחד האמנים החשובים בישראל ואחד המצליחים שבה בזירה הבינלאומית. פסליו הסביבתיים המונומנטאלים פזורים ברחבי הארץ והעולם כולו וחלקם הוכרזו כאתרי מורשת.

לפני כחודשיים בלבד זכה קרוון בפרס יקיר העיר תל אביב, האחרון בשורה ארוכה להפליא של פרסים בהם זכה לאורך חייו, ביניהם גם פרס ישראל ב-1977. בין עבודותיו שעיצבו את פני העיר אפשר למצוא את כיכר התרבות השוכנת למרגלות היכל התרבות ותיאטרון הבימה, וכמובן את הפסל הסביבתי היפהפה "העיר הלבנה" בפארק וולפסון.

בשבועות האחרונים מציג בקולנוע לב "דני קרוון", סרטו התיעודי של ברק היימן על השנים האחרונות בחייו של האמן, ורק בסוף השבוע הנוכחי כתבה עליו מבקרת הקולנוע יעל שוב שמדובר ב"רישום חי וסוחף של אמן גדול, שעיקשותו מייצגת את דור מקימי המדינה, ועם זאת הוא ניחן באישיות ספציפית מאוד, מרתקת וכובשת לב".

קרוון ז"ל נולד בתל אביב בשנת 1930. אביו, אברהם קרוון, היה האחראי על הגינון בתל אביב במשך 40 שנה ומי שעיצב במידה רבה את פארק הירקון, גן העצמאות ואדריכלות הנוף ברחבי העיר.

בשנת 2018 עיצב קרוון את שער גיליון האמנות השנתי של "טיים אאוט" ובריאיון נרחב לעיתון סיפר אז על תפיסתו כאדם פוליטי, תקף את שרת התרבות דאז מירי רגב, והגן בחירוף נפש על יצירתו השנויה במחלוקת בכיכר הבימה. קרוון היה תל אביבי בכל רמ"ח איבריו ועם מותו ספד לו גם ראש העיר רון חולדאי.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• דני קרוון
• כיכר הבימה
• אמנות
• אמנות ישראלית
• פסלים בתל אביב

איך עושים סרט תיעודי על אמן מהולל? עוברים על כל חומרי הארכיון ובוחרים היילייטס, פונים למומחים שינתחו את יצירתו ולמכרים שיספקו את הפן האישי ועורכים טקסט ויזואלי מקיף על תרומתו לתרבות. איך ברק הימן עושה סרט תיעודי על דני קרוון שזכה בפרס ישראל, בתואר "אמן השלום" של אונסק"ו, בפרס "טבעת הקיסר" הגרמני ובפרס הקיסר של יפן? הוא מתעלם מתולדותיו ומהשפעתו וכל אלה, ובמקום זאת מסתובב עם קרוון בין כמה מהמרחבים המפוסלים שיצר בארץ ובעולם, ומדי פעם שולח לעברו שאלה שנועדה לעצבן אותו. זה לא מסובך לעצבן את קרוון. כך עשה הימן עם דב חנין בסרט "החבר דב" וכך הוא עושה שוב, בסרט שצולם על פני חמש שנים. וזה עובד.

>> ריאיון עם יעל קרוון, בתו של דני קרוון ואלילת ילדי הניינטיז

התוצאה מוקרנת בהצלחה מזה זמן מה בקולנוע לב, והצופים נענים לאישיותו של האמן הזקן שבמקום לנוח על זרי דפנה – הוא בכל זאת כבר בן תשעים – הוא מתכעס שוב ושוב למול עוולות פוליטיות (שאת תוצאותיהן אנחנו חווים בימים אלה) ולמול ההזנחה של יצירותיו. ברבות מהן יש אלמנט חי של מים זורמים או תאורה או פרחים בצבעים ספציפיים, ואם העיריות של תל אביב ובאר שבע או של ננטר שבצרפת אינן מקפידות על התחזוקה, משהו בחוויה שלהן נפגע. וכך, במקום שנחזה באתרים המרהיבים והמזמינים שעיצב לצלילי חליל נוגה, כמקובל בסרטי אמנות, הם מלווים בטרוניות של האמן.

קרוון רגוע יותר במפגש עם ידידו, הקולנוען הגרמני וים ונדרס, בתוך יצירה המכונה "מפגש" ומוצבת באתר פסטורלי בברלין. ונדרס תורם הרהור על כך שקרוון משאיר ביצירותיו מקום לכל אחד לדמיין את עצמו בתוכן. "אני יכול לבוא לפה כל יום, ולשבת כאן ולהיות מאושר", אומר ונדרס ביושבו על אחד מכיסאות השיש שמרכיבים את היצירה.וזה חלק מהיופי של הסרט מרחיב הלב הזה – הניגוד בין השלווה שמשרים המרחבים המפוסלים היפהפיים שמגיבים לטבע שסביבם, לבין העצבנות של האיש שיצר אותם. "הטבע הוא הבוס הגדול שלי", אומר קרוון בבקרו באנדרטת הנגב. "אני בא למקום, והמקום אומר לי. אני שומע את המקום". אפשר להקשות ולשאול לגבי הציפיה של קרוון שהטבע לא יפעל את פעולתו על עבודותיו המוצבות בשטחים פתוחים. אבל האמנות מלאה סתירות – זה חלק מטבעה.

אחד הוויכוחים שקרוון מנהל, או בעצם מסרב לנהל, הוא בנושא המחסור בצל בכיכר הבימה. כשבאמצע צילומים בכיכר ניגש אליו עובר אורח ומתלונן (הימן אומר שזה לא היה מתוכנן), קרוון מתחיל להסביר ואז מתעצבן והולך. אחר כך במכונית הוא מתלונן על הנודניקים שמטרידים אותו עם שטויות – "פרגולה הם רוצים". והוא ממשיך ומתעצבן גם בבית על אשתו חוה, כשזו אומרת למצלמה, בשיחה שלא נועדה לאוזניו, שהוא יכול היה למצוא פתרון לצל. כאן אני חייבת גילוי נאות: אני גרה סמוך לכיכר הבימה ומאוד אוהבת אותה כמו שהיא, בלי צלונים ושאר פתרונים דחוקים. המוני המשפחות שעולות אליה לרגל רוב ימי השנה הן עדות להצלחתה. רוצים לשבת בצל – תעברו לשדרות הסמוכות או תחכו לשעות אחר הצהריים, כשהקיר האטום של תיאטרון הבימה יטיל צל על הכיכר. אני רק חוששת מה יקרה כשקרוון כבר לא יהיה כאן להתעצבן שלא מקפידים לשתול את הפרחים בצבעים שהוא תכנן.

רק פעם אחת בסרט קרוון משתתק, וזה רגע כואב. זה קורה כשהוא קולט ששכח משהו שכבר ארע. זה החלק הכי קשה בזקנה שהוא מתמודד איתה. קשיי ההזדקנות והמודעות למוות המתקרב ארוגים אל תוך הסרט, כמו גם המחויבות הפוליטית של קרוון, שאחת מעבודותיו המוקדמות מתנוססת על הקיר מאחורי דוכן הנואמים במליאת הכנסת. הוא חתם עליה את שמו בעברית ובערבית אי אז ב-1966.

אז אם אתם מעוניינים בתולדותיו של קרוון – ילדותו כבנו של האיש שעיצב את גני תל אביב, חייו בקיבוץ הראל שפורק בהוראת התנועה, שנותיו באיטליה ובצרפת – תצטרכו לחפש אותן במקום אחר. הסרט הקצר הזה (66 דקות) מציע רישום חי וסוחף של אמן גדול, שעיקשותו מייצגת את דור מקימי המדינה, ועם זאת הוא ניחן באישיות ספציפית מאוד, מרתקת וכובשת לב.

"דני קרוון" מוקרן בקולנוע לב הערב (חמישי 27.5) ובמהלך הסופ"ש.פרטים וכרטיסים כאן.מאוחר יותר ישודר הסרט בכאן 11

• ביקורת סרטים
• דני קרוון
• דוקומנטרי
• ברק הימן
• אמנות
• אמנות ישראלית
• סרטים מומלצים