אני זוכר כל ביס בארוחה הזאת. אני זוכר את הטעם המדויק של כל מנה. אני זוכר את הצבעים ואת הניחוחות. אני זוכר את בלוטות הטעם שלי מופתעות. שזה יפה וגם משונה מאוד, בהתחשב בכך שזה היה אי שם ב-1996 או 1997, תקופה שנבלעה בבליל לילות התבוללות והתהוללות ומאוכסנת כעת במוחי במצב רביכה.

המקום היה מסעדת כפות תמרים, אחד העם 60, היכן שהבר השכונתי החביב אוקטובר ממוקם בימינו. השף עופר גל, כיום שף קונדיטור ובעלים של בוטיק סנטרל, הקדים שם את זמנו עם פיין דיינינג שניסה להמציא את המטבח הישראלי מחדש הרבה לפני שזה נהיה טרנדי. מרבית מסעדות היוקרה של אותן שנים – תפוח זהב של אהרוני, קרן של חיים כהן ואירית שנקר, ויורם ניצן במול ים – משכו חזק אל הכיוון היוקרתי-קלאסי עם וייב צרפתי עשיר ומושחת. כפות תמרים, יחד עם פיטנגו של איתמר דוידוב והתרווד הוורוד של צחי בוקששתר, היו כוח החלוץ שחיפש ולפעמים מצא שפה קולינרית ישראלית גבוהה ומתחדשת. ואני הייתי מאוהב.

שלא תהיה טעות: לא הייתי מאוהב באוכל. גם לא במסעדה. הייתי בן 21 וקצת, עורך מדור המסעדות של עיתון "תל אביב" ז"ל, והגסטרונומיה המקומית של אותם ימים אמנם ריגשה והסעירה ברצף של גילויים וחידושים, אבל לא כמו השותפה לאותה ארוחה. היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים שנראו אז משמעותיות וזאת הייתה יום ההולדת שלה. היינו מיודדים מאוד ורציתי יותר. וחשבתי שאולי גם היא. הזמנתי אותה לארוחת ערב חגיגית ונדמה היה לי שברור לחלוטין שמדובר במחווה רומנטית. זאת הייתה ההזדמנות שחיכיתי לה.

אני לא זוכר למה לא אמרתי בסוף שום דבר. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני לא זוכר לאן היא המשיכה אחרי הארוחה ולאן הלכתי אני. אבל אני זוכר טוב מאוד את הפתיח שנקרא "קפוצ'ינו חומוס פול", מעיין מרק מוקצף וקטיפתי בשני צבעים, כמו ין ויאנג, מוגש בכוס קפה. אני זוכר בדקדוק ופירוט את התדהמה מכך שחומוס ופול יכולים להפוך למשהו מעודן, אוורירי ועשיר כל כך. אני זוכר באותה חדות מנה עדינדינה באסתטיקה יפהפיה של לשון ומוח, מחווה למטבחים הצפון אפריקאיים עם טעמים לימוניים-חרפרפים ופרופיל מרקמים שנמסים על הלשון. אני זוכר את קרם המלבי שהרים את קינוח הקורנפלור העממי לגבהים של מסעדת מישלן וזכה למעמד אייקוני מוצדק. וזה כל מה שאני זוכר. באמת תודה, מוח, על סדר העדיפויות. איזה אידיוט.

יחד עם כל הטעמים האדירים שנחקקו בי באותו לילה, נחרת גם טעם של החמצה שנשאר שנים, התבלין הסודי שהפך את הארוחה ההיא לבאמת בלתי נשכחת. כאילו ההתרגשות, הפרפרים, הסומק בלחיים, המתח הבלתי ממומש, הוגשו כולם כתוספות לצד המנות שאכלנו. זאת הייתה אהבה כבושה, מוחמצת, מותססת באיפוק, מוגשת על מצע הפיגור הקל של גיל 20 וקצת. פשוט אי אפשר לשכוח כמה שזה טעים.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• כפות תמרים
• מסעדות בתל אביב
• עופר גל

דניס בירך אותנו לשלום בלבביות אמריקאית קלאסית. הוא היה העובד היחיד, ובמקרה גם הבעלים, של Scoops – הדיינר/גלידרייה בו אכלתי את הארוחה הכי טובה בחיי. דניס, גבר חסון וחייכן בעשור השביעי לחייו, לבש חולצת הוואי מכופתרת וכחלחלה, מעוטרת בפרחים לבנים. כובע המצחיה שעל ראשו והפרצוף העגלגל נתנו לו מראה של תייר אמריקאי, אבל הוא בכלל היה בן בית, ואנחנו התיירים פעורי העיניים.

שלושה חיילים משוחררים בטיול הגדול, תשושים מלילה של התברברות בכבישי מונטרה המבודדים. למעשה, יצאנו בדיוק סיימנו ארבה ימי קמפינג בשטח פארק יילוסטון העצום – קפאנו, הזענו, אכלנו המבורגר-שטח-מצ'וקמק, ראינו דוב גריזלי, סיימנו. אבל מה שלא ציפינו לו זה שביציאה מיילוסטון, נצטרך לנסוע 8 שעות בכבישים דרך הר מושלג כדי להגיע למוטל הראשון שאנחנו מוצאים, מבלי לראות בכלל איפה אנחנו, רק ב-3 בלילה. התרסקנו לשינה הכי ארוכה בהיסטוריה. כשהתעוררנו בשעות צהריים מוקדמות, התגלה לפנינו מחזה מהאגדות – עיירה אמריקאית קטנטנה ומושלמת שאף אחד לא מכיר. גלויה אמריקאית אין ריל לייף.

לעיירה הזו קוראים רד לודג' (Red Lodge), וכמו בקלישאה – היא היתה עיירת כורי פחם, והיום בעיקר משמשת כעיירת נופש לתושבי האזור. היו שם כ-2,000 תושבים כשביקרנו שם ב-2009, עכשיו יש אפילו פחות. הלומים מהעושר שנפל בחילקנו, צעדנו לבדנו ברחוב הראשי – והיחיד – של העיירה. לבדנו, כי זו לא עונת התיירות, ורוב העסקים פה בעיקר מתחזקים את עצמם עד לעונה הבאה. רק כשעברנו ליד Scoops הבנו עד כמה אנחנו מורעבים. הדיינר הקטנטן קרא לנו, ונכנסנו לפגוש את דניס. כלומר, ליטרל רק את דניס, כי אף אדם אחר לא היה בסביבה.

אז כאמור, למרות המראה שלו, תייר הוא לא. אבל הוא גם לא יליד העיירה, טכנית. דניס בכלל נולד בלוס אנג'לס, וגדל בהוליווד בשנות ה-60 וה-70 – כנראה התקופה הטובה ביותר לחיות כאמריקאי – אבל מצא את עצמו משתוקק לקצת טבע. לכן החליט לחזור לעיירה הקטנה בה נולד אביו, שעזב אותה כשסבו של דניס נהרג בתאונת כורי פחם ענקית ב-1943 (הכי גדולה בתולדות מונטנה, ו-43 הכי גדולה בארה"ב. נשבע לכם) שכמעט וריסקה את רד לודג'. דניס קנה את הבית שהיה של סבו, ושם פתח את Scoops, שהיה הכלאה לא ממש ברורה בין דיינר לגלידרייה.

את סיפור חייו שמענו בעודו מכין לנו מול העיניים שלושה סמאש-צ'יזבורגרים, שהיו מגרים גם אם לא היינו מורעבים כל כך, אחרי ארבעה ימי אכילה בשטח. יש רגעים בחיים שדווקא בגלל שהם כל כך חשובים, דווקא שם הזיכרון מתערפל, אז אני לא זוכר בדיוק מה היה בבורגר – אולי בייקון, בוודאות גבינה – אבל אני זוכר איך הוא גרם לי להרגיש. זה היה ההמבורגר הכי קלאסי שאכלתי, כמו לאכול את ההמבורגר הראשון שנוצר. הרגשתי לרגע מה זה להיות חלק מהסיפור האמריקאי, גם אם רק כאווטאר המבורגרי. השיחה עם דניס, בפה מלא, היתה מבדרת ומהנה, והכל הרגיש כמו מסרט של טרנטינו, מינוס הדם והרגליים.

לקינוח – כי אנחנו בכל זאת בדיינר שהוא גם גלידרייה – דניס הכין לנו Root Beer Float, כלומר בירת שורשים סמיכה שהוא מכין וגוזז במקום, עם כדור גלידה שצף מעליה. נכון, זה נשמע משוגע, אבל בירת השורשים מעט מתקתקה יותר והרבה יותר סמיכה מהבירה השחורה שאתם מכירים. זה משקה מוגז וכל כך אמריקאי, שאיכשהו, עם כדור גלידה עליו, הופך לאחד הקינוחים הטעימים שאכלתי. זוכרים בירצפת מהארי פוטר? ככה זה מרגיש. קינוח שנלקח הישר מהפיפטיז, בדיוק כמו Scoops ודניס עצמו. לא בטוח שהבורגר היה טעים יותר מויטרינה, וסביר שהקינוח לא עמד מול העוגות של מגזינו. אבל אוכל זה ממש לא רק הביס, זו החוויה המלאה. ואנחנו קיבלנו את החוויה הכי אידיאלית שאמריקנה יודעת להציע.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• המבורגר
• אוכל אמריקאי

השנה היא 2015, אני חיילת משוחררת שגרה בבית ההורים בירושלים, ומיכל חברתי בדיוק נכנסה לשירות קבע. חלק מהבונוסים של שירות הקבע, כך מסתבר, היה כרטיס חבר טעמים, שהבטיח לה 30% הנחה במגוון מסעדות. היא הציעה שלרגל שחרורי מצבא ההגנה, ולרגל כניסתה אליו לעוד נצח, נחגוג במסעדה תל אביבית די חדשה שעונה לשם טאיזו. היא שמעה שהיא פשוט מדהימה. 'כמה פעמים כבר חיים?' חשבתי, ועליתי על קו 480, תמימה וטובת לב, מבלי לדעת מה מחכה לי.

מיכל, שתמיד ידועה בבחירותיה הנבונות, הזמינה לנו מקום על הבר, כך שישבנו נרגשות בצפייה לתפריט. כשהגיע, נוכחנו לגלות שמעולם לא ראינו דבר דומה – הן מבחינת יסודות הבריאה (התפריט מחולק למים, אוויר, אש ואדמה), והן מבחינת המחירים, שגם 30 אחוז לא עושים איתם חסד לזוג צעירות בנות עשרים שהולכות למסעדת יוקרה מבלי לחשוב יותר מדי.

ובכל זאת, אמרנו, כבר הגענו עד הלום, אז ייאלה. ניגשנו למלאכת ההזמנה, מנסות להיצמד למנות בטווח הנמוך בתפריט, כשמיד אחריה ניגש אלינו לפתע מנהל המסעדה, הציג את עצמו, ואמר את המשפט היפה ביותר בשפה העברית: ״בנות, אני מצטער. יש זוג שמאוד רוצה את המקום שלכן על הבר. אני אעביר אתכן למרפסת, ובתמורה תקבלו את כל הארוחה על חשבון המסעדה״.

המומות ולא מאמינות שהדבר הזה קורה לנו, עברנו החוצה. מרוב תדהמה אפילו לא הסתובבנו לראות מי הזוג שעשה לטאיזו בית ספר. לא הספקנו לצבוט עצמנו מהחלום, משום שהמנות החלו לזרום בזו אחר זו, וכל ביס היה טעים מקודמו. לראשונה אכלתי ביסק סרטנים, שהתגלה כשמיימי, והתנסיתי במנה שלמה מתוך כף אחת שהעיפה לי את הסכך. טעמתי כיסונים רכים ומבורכים, כמו שאלוהים התכוון, וגיליתי עולם שלם של ניחוחות, מרקמים וטעמים שטרם הכרתי.

>>כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>>8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

הכל בארוחה הזו היה מושלם, מדויק ובסטנדרט חדש לחלוטין מכל ארוחה שאכלתי לפניה. אה והיא הייתה בחינם – מה שמין הסתם הפך אותה אפילו לטעימה יותר.החלק שהכי זכור לי היו הקינוחים, מהם הזמנו שניים כי אפשר, כי חינם וכי נו, קינוחים. ומי שאכל/ה בטאיזו יודעת שהקינוחים שם הם בגודל של מנה עיקרית, אבל איך אומרים? לקינוחים יש בטן נפרדת, ולקינוחים בחינם יש שתיים. ואגיד לכם משהו, קינוחים בחינם הם אפילו מתוקים יותר.

בסןף הארוחה המלצרית ניגשה לשולחן שלנו, ואמרה ביעף ״בנות החשבון שלכן שולם״. השארנו טיפ ששווה לארוחה זוגית במקדונלדס, והתקשרנו לכל האנשים שאנחנו מכירות כדי לספר שזה קרה לנו.ארוחה חינם היא דבר מרגש גם בנאפיס חולון, אבל פייר – הרבה הרבה כפול 200 פעמים יותר מרגשת כשהיא בטאיזו. ועוד בפעם הראשונה. אגב, לקח לי עוד בערך חמש שנים לשוב לטאיזו, לשלם – ועדיין להנות בטירוף מכל ביס.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• טאיזו
• יובל בן נריה

ל-La Latteria הגעתי בערב יום העצמאות, אחרי שאני גרה כבר 3 חודשים במילאנו ועוד לא אכלתי במסעדה באמת באמת טובה.
זו עובדה ששמרתי לעצמי בלבד, כי פאדיחות, והשאירה אותי חדורת מטרה למצוא את מסעדת הבית שלי. באותו היום, הבית היה חסר לי יותר מתמיד. ממרחק, הימים המשונים האלה שמכילים כאב גדול מהול בשמחה גדולה קיבלו משמעות אחרת. היינו כבר בתחילתו של הקיץ, אבל היה יום קר וגשום, ולמרות הכל הצלחתי לשכנע את רוני לצאת איתי לחגוג.

את המסעדה מצאתי במדריך טיולים של פעם שקניתי באחד המוזיאונים בעיר, כזה עם המלצות, מסלולים וסיפורים. כבר מהתמונה, זה הרגיש לי כמו מקום כלבבי – כוך קטן ומשפחתי שנוסד ב-1965, ונראה כאילו עצר מלכת אי שם, כמעט 60 שנה אחורה. ציורים של פרחים ותמונות משפחתיות תלויות על הקיר, כסאות מתכת שחורים, ושבעה שולחנות קטנים עם מפות לבנות.

הגענו לשם בשעת ערב מוקדמת והמקום היה כבר מלא לחלוטין. על הדלת, תלוי ׳תפריט היום׳ שמשתנה כל ערב בהתאם לעונה, מלבד הקבוע היחידי, מנה אחת אגדית שתמיד מופיעה בו, והיא ספגטי לימון. אחרי המתנה קצרה מתחת לסככה האדומה, מריה הזמינה אותנו להתיישב בשולחן ומזגה לנו קראף של יין הבית. המסעדה שייכת לה ולבעלה ארתורו. הוא מבשל והיא מארחת, כל ערב, כבר 60 שנה. הם מדברים איטלקית בלבד ומארחים כל לקוח כאילו הוא בן משפחתם. למרות שלא הבנו מילה ממה שמריה אמרה לנו, ידענו שאכפת לה מאיתנו, סתם ככה.

https://www.instagram.com/p/BMXXeM9AML6/

ביקשנו להזמין סלט קפרזה, ספגטי לימון, וסוג של ניוקי עם בולונז לבן מבשר חזיר. סלט הקפרזה הגיע ראשון. את העגבניות, הם מגדלים בעצמם על אדמה מחוץ למילאנו שארתורו מטפח בבקרים, את המוצרלה, הם קונים בשוק שבשכונה, ושמן הזית מיוצר במשפחה. מריה לא מסכימה להוסיף לסלט דבר מעבר, כי ככה בדיוק הוא צריך להיות. והאמת, שהוא היה סלט הקפרזה הטוב ביותר שאכלתי. כי עגבניות שגדלות על אדמה טובה, לא צריכות כלום.

>>כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>>8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

מנת הדגל של ארתורו היא ספגטי לימון. את הספגטי כמובן הוא מכין כל בוקר, והוא דקיק ועשוי מושלם, עטוף באמולסיה יוצאת דופן בין מיץ הלימון לשמן הזית, מלווה בפטרוזיליה ופלפל ירוק חריף קצוצים קטן קטן. זאת פסטה להתגעגע אליה. מאוזנת, מרעננת, מפתיעה, ובעיקר, עשויה באהבה שמרגישים בכל ביס. הניוקי היה יחסית גדול ואת השילוב בינו לבין הבולונז הלבן לא הכרתי. המראה האנמי היה מתעתע כי את הטעמים העמוקים והעשירים של המנה הזאת, לא אשכח בחיים.

כשמריה ראתה שאנחנו חולקות את המנות, מה שלא נהוג לעשות באיטליה, היא התעקשה שנעשה זאת כראוי. היא ערבבה היטב כל מנה וחילקה לנו שווה בשווה בצלחות נפרדות, אחרי שהוציאה קללה על זה שאנחנו מפרות את ההרמוניה, כי כל מנה היא בפרופורציה המדויקת עבור הטעם שלה, קפסולה של שלמות. הקינוח הנבחר היה פאי אוכמניות ושקדים שמריה מכינה בעצמה, שהוכיח שגם היא בורכה בידי קסם, ולא רק ארתורו. הפעם, היא לא הסכימה לנו לחלוק את אותה הפרוסה, והאכילה אותנו בכפית כשהרגישה שאנחנו מתעייפות במלאכה.

מריה היא כמו הסבתא המעיקה הזאת שבחיים לא הייתה לי. זאת שמכריחה אותי לסיים מהצלחת, זאת שחשוב לה לדעת ששבעתי, וזאת שתדאג מזה שאני יורדת במשקל, ולא עולה. ב- La Latteria מקבלים חוויה של משפחה, חוויה של ארוחה. וחוויות, נצרבות בלב, בחיך, ובזכרון יותר מכל ביס מושלם. או אולי בעצם, הן אלו שהופכות אותו לכזה מלכתכילה. למריה חזרנו בכל יום שישי לארוחת ערב, והיא הפכה להיות הבית שלנו, הרחק מהבית.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• מילאנו
• אוכל איטלקי

אף פעם לא הייתי טיפוס של ארוחות בוקר. אולי אם הייתי נולד באמריקה, שם המסורת היא לדחוף כמה שיותר פחמימות וסוכר לפה כמה שיותר מוקדם ביום, המצב היה שונה. הייתי קם כל בוקר, אוכל דונאט או וואפל או ערימת פנקייקים, מחייך, ומת מהתקף לב בגיל צעיר מאוד.

אבל נולדתי בישראל ואף פעם לא התחברתי למסורת ארוחת הבוקר הישראלית מלאת הגבינות והביצים. כשהייתי צעיר יותר, הייתי אוכל דגנים מסוכרים עם חלב, דבר שאני מתגעגע אליו כל יום – אבל ביום-יום שלי כאדם מבוגר אני אוכל בדרך כלל יוגורט מעפן, שותה קפה, וממשיך בשגרת היום המשעממת שלי.

אבל יש ארוחת בוקר אחת שאני תמיד אזכור. ארוחת בוקר אחת שראויה לכינוי "הארוחה החשובה ביום", או אפילו "הארוחה החשובה בחיי". זה היה היום האחרון של הטירונות שלי. סוף של תקופה נוראית בה אחרי 18 שנה של חיים שלווים (ופריביליגיים יחסית) נפגשתי לראשונה עם המערכת האטומה של צבא ההגנה לישראל, תקופה בה כל יום שהתעוררתי, נזכרתי איפה אני נמצא, והרגשתי תחושת ייאוש אדירה.

>>כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>>8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

זו היתה תקופה בה לא זכיתי ליחס מהמערכת בבסיס, שנראה שנועדה רק לרמוס את הרוח שלי, אך אולי גרוע מכל – זו תקופה בה לא היה אוכל טעים, בכלל! במשך חודש חייתי על לחם יבש עם ממרח צימקאו דביק, או מה שזה לא היה שהגישו בארוחות הערב. וביום האחרון הזה, אחרי שהשאירו אותי שעה ביציאה על החטא הגדול של אובדן מימייה, יצאתי מהבסיס הארור של מחנה שמונים הישר לזרועותיה של אמא שלי, ונסענו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת בבית קפה שלא אזכור את שמו גם בעינויים.

פתאום היה מבחר. היה לחם רך, קרואסונים, שוקולד אמיתי למריחה ומיץ תפוזים שהרגיש טרי יותר מכל מה שטעמתי בחיי. ולהכול היה טעם מיוחד של חופש. כי למרות שידעתי שתוך כמה ימים אתחיל את השירות הלא-פחות-טראומטי שלי בצבא עצמו, הרגשתי ברגע הזה חופשי. חופשי מהמפקדים הצועקים, החוקים הנוקשים, וחוסר האכפתיות הכללי.

מאז אכלתי ארוחות ברחבי המדינה הזאת, ובעולם כולו. אכלתי במסעדות יוקרה, גם במסעדות נחשבות שקיבלו ביקורות אוהדות גם בטיים אאוט. אבל שום דבר לא משתווה לארוחת הבוקר המאוחרת הזאת שאכלתי עם אמא שלי, אי שם בבית קפה באזור עפולה-חדרה. זה עדיף על חדר האוכל במחנה שמונים.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• צבא
• בתי קפה