ב"ג'וקר", כשחואקין פניקס יצא לרקוד על גרם מדרגות בברוקנס לצלילי "Rock and Roll Part 2" של גרי גליטר, כולם מתו על זה, והמוני תיירים החלו לפקוד את המקום כדי להצטלם על המדרגות. אבל כשב"ג'וקר: טירוף בשניים" פיניקס וליידי גאגא גם התחילו לשיר,זה כבר היה יותר מדי. רוב האנשים אוהבים שירים וריקודים, אבל אין להם סבלנות למיוזיקלס. הם פתוחים, ואף שמחים, לסצנות מוזיקליות כשהן באות לבד, לא בצרורות. קולנוענים רבים, לעומת זאת, אוהבים את השפה המסוגננת של המחזמר, ונוהגים לעטר את סרטיהם בסצנות מוזיקליות, שהן לרוב מאתגרות מבחינה הפקתית. לפעמים הסצנות האלה מייצגות את הלך הרוח של הגיבור, או פנטזיה במלוא מובן המלה, ולפעמים הן פשוט הזדמנות לפרוק עול. לא פעם אלה הסצנות הכי זכורות והכי אהובות בסרטים שאינם מוגדרים כמיוזיקלס. בחרתי עשר כאלה להנאתכם.

>>מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

אקווריוס | בתול בן 40 (2005)

סטיב קארל היה קומיקאי מוכר למדי, אך עדיין לא כוכב, כשכתב יחד עם ג'ד אפטאו את התסריט לסרט שהקפיץ אותו מדרגה. זאת קומדיה רומנטית על בחור ביישן שעובד בחנות אלקטרוניקה, ומקבל עצות אחיתופל בענייני רומנטיקה וסקס מעמיתיו סת' רוגן ופול ראד. אחרי כמה התנסויות לא מוצלחות הוא מתאהב בקתרין קינר, ובחברתה הוא סוף סוף נגאל מבתוליו, ממש בסוף הסרט. משום שחיכינו לרגע הזה מרגע שהתיישבנו באולם, סצנת סקס קונבנציונאלית לא היתה מספקת את הריגוש הנדרש. במקום זאת, קארל המסופק והמאושר מתחיל לשיר במיטה את "אקווריוס" מתוך "שיער", ומשם "בתול בן 40" חותך לריקוד בפארק עם כוריאוגרפיה משוחררת שמאזכרת את זו של הסרט המוזיקלי מ-1979. זאת סצנה מצחיקה ומלבבת שנותנת ביטוי מושלם לפרץ הרגשות של הגיבור, ומסיימת את הסרט בהיי.

You Make My Dreams Come Trueי| 500 ימים עם סאמר (2009)

האמת היא שהמעבר מהמציאות לסצנה המוזיקלית מזכיר מאוד את מה שנעשה ב"בתול בן 40" ארבע שנים לפני כן, אבל זאת גניבה מקסימה ביותר. מרק ווב ביים קומדיה רומנטית שמתרוצצת קדימה ואחורה בזמן, בין רגעי אושר עילאיים לאכזבות רומנטיות. טום (ג'וזף גורדון לוויט) מתאהב עד הגג בסאמר (זואי דשנל). ביום ה-35 ליחסיהם סאמר סוף סוף מזמינה אותו למיטתה. במקום להראות לנו מה קורה שם, הסרט חותך – עוד לפני הנשיקה – לסצנה שאחרי, כשטום יוצא מהבניין וחיוך גדול שפוך על פניו. בפסקול נשמעים צלילי "את מגשימה את חלומותי" של דאריל הול וג'ון אוטס מ-1980, ובהולכו ברחוב נדמה שכל העולם מחייך אליו (אפילו האן סולו המשתקף אליו כשטום מביט במראה בחלון ראווה). בהדרגה הוא מתחיל לרקוד, והאנשים מסביב מצטרפים אליו בתנועות מתואמות. עוד ועוד אנשים מצטרפים לאורך הדרך, כולל תזמורת של כלי נשיפה, וגם ציפור מצוירת שהתעופפה לכאן מסרטי דיסני. רק סגירת דלתות המעלית בהגיעו למשרד מחזירה את טום למציאות.

Can't Take My Eyes Off Youי| 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך (1999)

בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים היה גל של סרטי נעורים שהרימו את העלילות ממחזות של שייקספיר. אחד האהובים שבהם הוא הקומדיה הרומנטית על פי "אילוף הסוררת". אחת הסיבות העיקריות לאהדה לסרט היא הסצנה שבה, במסגרת חיזוריו אחר ג'וליה סטיילס, הית' לדג'ר מגייס את המסורת העתיקה של שירת סרנדה מתחת לחלונה של האהובה. אלא שהוא עושה את זה בגדול, במגרש הספורט, מלווה בתזמורת בית הספר. לדג'ר שר ורוקד ביציע את "לא יכול להוריד את עיני ממך" של פרנקי ואלי, ואפשר לשאול אם זה ריאליסטי שבן עשרה אוסטרלי בסוף המילניום בכלל מכיר את השיר הישן מ-1967. אבל עונג המיוזיקל גובר על הריאליזם, ולדג'ר כובש בקלילות את סטיילס ואת הצופים. לסיום מגיעים שני שוטרים לקחת אותו משם, וזה יכול להיתפס כחיווי לרגע במחזמר הקלאסי "שיר אשיר בגשם" שבו שוטר ניגש את ג'ין קלי הרוקד ברחוב בגשם – כאילו יש משהו לא חוקי בלהיות כל כך מאושר.

You Don't Own Me | מועדון האקסיות (1996)

שלוש סטאריות בשנות החמישים לחייהן גויסו לקומדיה על חברות מהקולג' שנפגשות בלוויה אחרי שנים רבות, ומחליטות לנקום בבעליהן שנטשו אותן לטובת נשים צעירות. בסצנת הסיום הן חוגגות את ניצחונן בנשף הפתיחה של מועדון שהקימו לטובת נשים במשבר. אחרי שכל האורחים עוזבים, בט מידלר, גולדי הון ודיאן קיטון קמות על רגליהן ושרות יחדיו את "You Don't Own Me", הלהיט הפמיניסטי (שנכתב על ידי שני גברים) של לזלי גור מ-1963. כשהן מתחילות לרקוד מצטרפת אליהן תזמורת נעלמת, וגם קולות רקע – בדיוק כמו במחזמר. ואז הן יוצאות אל הרחוב בלילה, וממשיכות לשיר ולרקוד על רקע כותרות הסיום. הסצנה המעצימה, שבה שלוש נשים לא צעירות שרות ורוקדות יחדיו, תרמה רבות להפיכת הסרט ללהיט גדול. 13 שנים אחרי כן הוא אף עובד למחזמר בימתי במלוא מובן המלה.

Always Look on the Bright Side of Life | בריאן כוכב עליון (1979)

הקומדיה הפרועה של חבורת מונטי פייתון על רקע חיי ישו מסתיימת על גבעה מחוץ לירושלים, שם בריאן (גרהם צ'פמן) נצלב לצד פושעים וחסרי מזל כמותו. כשהכל נראה חסר סיכוי, צלוב שמח וטוב לב מנסה לרומם את רוחו בשיר "תמיד תביט על הצד המואר של החיים". בהדרגה מצטרפים גם כל שאר הצלובים לשיר ולשריקה החוזרת, וחלקם אף מנסים לרקוד, עד כמה שאפשר כשאתה תלוי על עמוד גבוה. הם מלווים בצלילים של תזמורת שמיימית. אריק איידל כתב את השיר ומבצע אותו בעליצות מדבקת. על רקע כותרות הסיום הוא מוסיף שניתן לרכוש את התקליט. השיר, המהווה פרודיה על הרוח הבריטית שאינה נרתעת מסכנה, מושר בשלל אירועי ספורט (בהם טקס הסיום של אולימפיאדת לונדון), ובוצע גם על ידי הפייתונים בהלווייתו של צ'פמן.

Day-O | ביטלג'וס (1988)

קומדיית האימה של טים ברטון מספרת על רוחות מתים, שמנסות לגרש מביתן את הדיירים החדשים והמעצבנים. אבל הפולשים לא ממהרים להיבהל. סצנה זכורה במיוחד עושה שימוש אבסורדי בשיר עם מג'מייקה, שהתפרסם בביצועו של הארי בלפונטה מ-1956. בארוחת ערב חגיגית, המארחת (קתרין או'הרה) מנסה לדבר, אך מפיה בוקע "שיר סירת הבננה" בקולו של בלפונטה, שמהדהד בחלל החדר. בהדרגה מצטרפים גם שאר הנוכחים, כשהם מונעים על ידי כוח בלתי נראה, ורוקדים בתנועות מוזרות. מילות השיר מתארות את סבלם של עובדי רציף שחורים, שמעמיסים בננות כל הלילה ומחכים לאור היום כדי ללכת הביתה. השיר על עוולות הקולוניאליזם ועל חוסר שליטה בגורל, מקבל משמעות חדשה כשהוא בוקע מפיהם של סנובים ניו יורקים שמאבדים שליטה על גופם לדקות ספורות. נראה שלרוחות יש חוש הומור מקברי. ברטון שילב את אותו שיר גם ב"ביטלג'וס ביטלג'וס", הפעם בביצוע שמיימי של להקת ילדים בהלוויה.

Land of Hope and Glory | קינגסמן: השירות החשאי (2014)

הסיקוונס הזה יוצא דופן ברשימה, במובן זה שאין בו אנשים מזמרים שיוצאים במחולות, ועדיין הוא כל כולו מחווה סוחפת למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים. קומדיית הריגול החצופה של מתיו ווהן מסתיימת במופע סוריאליסטי של ראשים מתפוצצים בשלל צבעים, בקצב שיר הלכת הפטריוטי "Land of Hope and Glory" של אדוארד אלגר מ-1901, שהפך למעין המנון שני של בריטניה. הכוריאוגרפיה הקלידוסקופית, והתאמתה לתנועות המצלמה הזורמות ולזוויות הצילום העילית, הורמו היישר מהמיוזיקלס של בזבי ברקלי משנות השלושים, והתוצאה היא חיזיון מוזיקלי פוער פה.

Twist and Shout | שמתי ברז למורה (1986)

ביום אביבי בשיקגו, פריס ביולר (מתיו ברודריק בן ה-16) מחליט לחמוק מבית הספר, ומשכנע שניים מחבריו להצטרף אליו. סרטו של ג'ון יוז עוקב אחר השלושה במהלך טיוליהם בין אתרים מפורסמים בעיר. בסצנת השיא הם מגיעים למצעד שנתי החוגג את תרומתו של ברון גרמני, שתמך בגנרל וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות. פריס מקפץ על במה ניידת המקושטת בדגלי ארה"ב, ועושה ליפ סינק ל"Twist and Shout", בביצוע הביטלס. אליו מצטרפות הרקדניות על הבמה, וגם כל האנשים ברחוב – פועלי בניין, אנשי עסקים בחליפות, חבורת שחורים בחולצות צבעוניות, תינוקות. וכך פריס מפורר את הפומפוזיות של התהלוכה. כעשרת אלפים ניצבים השתתפו בצילומי הסצנה. הם הגיעו לשם בעקבות פרסומים ברדיו, שהזמינו אותם להצטלם לסרט של ג'ון יוז, שנודע כמלך סרטי הנעורים. יוז היה משוגע על הביטלס, מה שמסביר את הבחירה בשיר פרוע שלהם למצעד שנועד לחגוג דווקא את המלחמה בבריטים. אבל הרוח של השיר מתאימה לאנרכיזם של גיבורו.

ואלס גראנד סנטרל | פישר קינג (1991)

על בסיס תסריט מאת ריצ'ארד לה-גרוואנס, טרי גיליאם יצר סרט נפלא בטעם גיליאמי מובהק. הוא מספר על שדרן רדיו מצליח הנתון במשבר נפשי, שמתיידד עם הומלס – פרופסור להיסטוריה שאיבד את שפיותו בעקבות אובדן. ג'ק (ג'ף ברידג'ס) נסחף לעולמו ההזוי של פארי (רובין וויליאמס), ויוצא איתו לסדרת הרפתקאות במנהטן. פארי מאוהב מרחוק בלידיה הביישנית והגמלונית (אמנדה פלמר), אך אינו מעז לגשת אליה. בסצנה יפהפייה ומרגשת מאוד, הוא עוקב אחריה בתחנת הרכבת גרנד סנטרל, ודרך עיניו המקום הופך לאולם נשפים שבו המוני העוברים ושבים רוקדים ואלס, ולידיה משייטת ביניהם באלגנטיות. כשהוא מאבד אותן בהמון, הריקוד נפסק באחת וצלילי הוואלס שהלחין ג'ורג' פנטון מתפוגגים מהפסקול. הסצנה צולמה במהלך לילה אחד, והשתתפו בה אלף ניצבים שגויסו מבתי ספר למחול.

I'm Just Ken | ברבי (2023)

פסקול סרטה של גרטה גרוויג מלא שירים, אבל היחידי שמקבל טיפול מלא של מחזמר הוא "I'm Just Ken" בביצועו קורע הלב של ריאן גוסלינג. אחרי שחווה משבר זהות, הבובון שר בלדת רוק (פרי עטם של מרק רונסון ואנדרו וויאט) על כמה זה קשה להיות מספר 2. המוני קנים מלווים אותו בכוריאוגרפיה מאצ'ואיסטית, שמדמה את הפלישה לחוף נורמנדי במלחמת העולם השנייה, רק שהחוף ורוד והם לבושים בבגדי ספורט בכל צבעי הקשת. ואז, כשקן שר "אני לא חולם", הסרט נפרד מהמציאות הוורודה של ברבילנד, והופך לחלום שבו כל הקנים לובשים שחור. הריקוד בחלום הוא שילוב שנון של סצנת "אני ספרטקוס!" מ"ספרטקוס", הבלט החלומי מ"שיר אשיר בגשם" (התפאורה כמעט זהה) והכוריאוגרפיות של בזבי ברקלי (ראו למעלה). בחלום, הקנים רוקדים בתיאום ומוצאים איזון באחווה גברית, לפני שהם חוזרים למציאות הוורודה המרה, ומגלים שאיבדו את השליטה על ברבילנד.

• המסך
• סרטים
• הג'וקר
• מחזמר
• מחזות זמר

לפני שנתחיל, אני יודע מה אתם חושבים: "מי זה הטמבל הזה שמדבר ככה על הית' לדג'ר?". לכן, נתחיל מהכרה בעובדות – ההופעה של הית' לדג'ר בתור הג'וקר בסרט "האביר האפל" מ-2008 הייתה הופעה מצוינת של שחקן יוצא מן הכלל. אם תשאל אנשים היום מי הג'וקר האהוב עליהם, כנראה שהם יענו שהית' לדג'ר, ואין ספק שמכל השחקנים שגילמו את הדמות, הוא הזכור ביותר. סביב יציאת "הג'וקר: טירוף בשניים", שעורר מחלוקות עוד לפני שיצא, הגיע הזמן להעלות את השאלה – האם הג'וקר של לדג'ר יכול בכלל להיות הכי טוב, אם קשה בכלל לקרוא לו ג'וקר? כיהוא פשוט לא הג'וקר.

>>עונת העוטף של "אינדי סיטי" בחוץ – והיא יפהפיה ושוברת לב מתמיד

הג'וקר הופיע לראשונה כדמות בחוברת הקומיקס הראשונה של באטמן, תחת אותו השם, בשנת 1940. הוא הופיע כרוצח אכזרי שהורג אנשים באמצעות גז צחוק קטלני, מה שהשאיר את גופות קורבונותיו עם חיוך מבחיל על פניהם, אימיג' מצמרר שהפך לסימן ההיכר המרכזי של הג'וקר. מאז דמות הליצן הפסיכופת הפכה לאויב המושבע של המיליונר בחליפת העטלף, ויש מקום לטעון שהוא צבר יותר מעריצים מבאטמן עצמו. במהלך השנים הוא התקדם מימי גז הצחוק לפשעים חולניים של ממש – רק תציצו בעלילת הרומן הגרפי מ-1988"באטמן: הבדיחה ההורגת", שם הוא יורה בבת של המפקח גורדון, מפשיט, מצלם ומראה למפקח הותיק. כך הג'וקר הפך להיות דמות מורכבת פסיכולוגית, לעתים תיאטרלית וחולת תשומת לב, לעתים קרה ומחושבת – ולעתים פסיכפותית לחלוטין ללא כל הצדקה. במיוחד בקו העלילה בה הוא תולש את הפנים של עצמו, רק כדי לחטוף אותםמחדר הראיות ולחבר מחדש. עם היסטוריה מטושטשת ואופי לא צפוי, הג'וקר הפך לאחת הדמויות הכי מאתגרות עבור שחקנים, שעד היום מתקשים להביא גרסה אמינה ונאמנה לחומרי המקור.

ראינו המון גרסאות לייב אקשן לדמות – חלקן מעולות כמו זה של חואקין פניקס, וחלקן פחות, כמו הג'וקר הגרוע מכולם ג'ארד לטו. הגרסה של לדג'ר היא אהובה מכולן, לפחות בעיני, בעיקר כי הוא מת אחריו. רבים טוענים כי "התפקיד היה מה שהרג אותו", מה שנותן ללדג'ר מעמד פולחני משהו. הבמאי כריסטופר נולאן רצה ג'וקר שיתאים לעולם הריאליסטי, כביכול, שבנה – כך שהוא הפך את הג'וקר לטרוריסט של ממש. כל מה שמאפיין את הג'וקר כמעט ונעלם לחלוטין, ובמקום חיוך נצחי שנשאר גם כשהוא סובל, אנחנו מקבלים טרוריסט מאופר לליצן שלא קשור לדמות המקורית.

אין כמובן בעיה עם ההחלטה להתרחק מחומרי המקור, אבל בשנת 2019 גם ראינו שאפשר לעשות את זה ועדיין לתת כבוד להיסטוריה הרחבה של הדמות – עם "הג'וקר" של חואקין פניקס וטוד פיליפס. רציתם פרח יורק חומצה? אין את זה. רציתם את הצחוק האייקוני? תקבלו גיחוך מטופש. רציתם גז צחוק קטלני? נחשו מה – גם זה ירד. ואם קיוויתם לראות את הפנים של הג'וקר מחומצנות מהחומרים של Ace Chemicals, אז קיבלתם איפור לבן בשם הריאליזם. וגם אם לג'וקר של פניקס יש פנים מאופרות, לפחות שם הריאליזם מוצדק יותר – לעומת הריאליזם הלא כל כך ריאליסטי של כריסטופר נולאן. יודעים מה? הייתי מוכן לספוג את הויתורים הללו אם רק היו משתמשים בארכיטיפים של הג'וקר, שמפורטים יפה בסיפור "באטמן: שלושת הג'וקרים" – רומן גרפי חדש יחסית בקאנון הג'וקרי, משנת 2020, שמחלק את הג'וקר לשלושה ארכיטיפים.

"שלושת הג'וקרים" מפצל למעשה את הדמות האייקונית לשלושה ג'וקרים שונים: הראשון הוא "הפושע" – הג'וקר הקר והמחושב מעידן הזהב, שמזכיר יותר מאפיונר בהתנהגות שלו, וצחוק מכאיב לו. יש מי שיגיד שהג'וקר של הית' לדג'ר רציני יותר מגרסאות אחרות, לכן מתאים לדמות הפושע, אבל זה לא נכון – הוא מאד ציני, ויש לו מידת של תיאטרליות שרחוקה מהקור של הג'וקר "הפושע"; הג'וקר השני הוא "הליצן" – חובב המתיחות מעידן הכסף, שגם ככל הנראה היה הג'וקר שרצח את ג'ייסון טוד aka "רובין", ומטרתו היא לזרוע כאוס. וזה נכון שגם הג'וקר של הית' לדג'ר רוצה לגרום כאוס, אבל במקום להשתמש במתיחות ותיאטרליות מוגזמת (ולא, מדי אחות זאת לא תיאטרליות מספקת), הוא משתמש בטרור ופיגועים;השלישי והאחרון הוא "הקומיקאי" – הג'וקר המודרני, אותו אחד ששיתק את ברברה גורדון בסיפור של "הבדיחה ההורגת", קומיקאי כושל שאיבד את אשתו ואת בנו בתאונת דרכים, וכדי להמשיך להתקיים הוא הופך לפושע שמוצא את עצמו פנים אל פנים מול באטמן. הוא הג'וקר הסדיסט והפסיכופת, זה שמתואר בתור המרושע מכולם. זה סיפור טרגי שהופך את הדמות לפגיעה ומזוויעה כאחד, אלמנט שמאד חסר בזו של הית' לדג'ר, ששמר על פוקר פייס אדיש לאורך כל הסרט.

הג'וקר הנולאני לא באמת מתאים לאף אחד מהארכיטיפים האלה. זאת דמות מצוינת של טרוריסט, אין ספק, אבל כמו ש"באטמן" של מאט ריבס הראה לנו – זה טייק מעניין יותר על הרידלר, שהפך עם השנים לנבל די מעפן. אם נולאן היה מזהה את המוטיבים האלה בדמות של הג'וקר לפני שהיו צריכים לפרט לו את זה בקומיקס, אולי היינו מקבלים ג'וקר אחר – אבל בואו, הגופה התקררה. הרבה מים עברו בנהר, אפשר להודות בזה – הית' לדג'ר הוא לא הג'וקר הכי טוב. הוא אפילו לא הג'וקר. מי הוא כן הג'וקר הכי טוב? זה קל – מארק האמיל. ואם להיות ספציפיים, מארק האמיל בסדרת משחקי Arkham, שם אנחנו מקבלים ג'וקר מדהים עם כל מה שאנחנו אוהבים בליצן הפסיכופת. לא צריך אפילו לשחק במשחק כדי להנות מכל הטוב הזה, מספיק לראות את מארק האמיל מדובב את הדמות מול קווין קונרוי, בסרטון מאחורי הקלעים של Arkham City, תאמינו לי – לא תתחרטו.

• המסך
• הג'וקר
• באטמן
• קומיקס

ב-2019 "ג'וקר" הימם את העולם. טוד פיליפס כתב וביים אותו כסרט שעומד בפני עצמו, ולא כפתיח לסדרה קולנועית, והקהל נענה לו בהמוניו. והנה, כמקובל בהוליווד, חמש שנים אחרי כן אנחנו מקבלים סרט המשך. אבל לא רק שהוא אינו דומה בשום אופן למה שמקובל בסרטי המשך, הוא גם מבהיר באופן ברור שכאן זה נגמר. פיליפס, שהיה מזוהה בעיקר עם קומדיות שטותיות על מסעות גבריים, מתגלה שוב כיוצר אמיץ ונבון שמעז לנתץ ציפיות. קשה להאמין ש"ג'וקר: טירוף בשניים" יזכה להצלחה קופתית דומה, ויש להניח שאף יאכזב לא מעט אוהדים של הסרט הקודם, שלא יקבלו כאן את מנות הדם והאדרנלין שהם מחכים להן (יש רק שתי רציחות, ואחת מהם מתרחשת מחוץ למסך). יש להוסיף שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים בתוך מוחו המעורער של גיבורו.

>> ג'ורג' קלוני ובראד פיט התאחדו לסרט. וזה כיף כאילו זו שנת 2005
>> הסנדק של הקולנוע: דירגנו את הסרטים הכי גדולים של פרנסיס פורד קופולה

"ג'וקר" סיפר על ארתור פלק, גבר שפוף ומוכה עם היסטוריה של ילד מעונה שיום אחד מתפוצץ, ורואה כי טוב – מה שעורר לא מעט טענות שהסרט פונה לרגשות מסוכנים של גברים לבנים. כשארתור אימץ את דמות הג'וקר שעושה מה שבא לו ורוצח את מי שבא לו, הוא יצא לרקוד על גרם המדרגות שהפך מאז לאתר תיירות. הסצנה האייקונית הזאת היא הבסיס לסרט החדש, שהוא מיוזיקל כמעט במלוא מובן המילה (פרט לפתיח שהוא בז'אנר מפתיע אחר). וזה למה ליידי גאגא נמצאת שם.

ארתור (חואקין פניקס שב לתפקיד שזיכה אותו באוסקר) הוא עכשיו אסיר/מאושפז בארקהם, או בשמו המלא "המוסד לפושעים בלתי שפויים על שם אליזבת׳ ארקהם". לאורך רוב עלילת הסרט הוא נע בין המוסד לבין בית המשפט, שם הוא נתבע על ידי התובע המחוזי החדש הארווי דנט (הארי לוטי מ"התעשיה") באשמת רצח חמישה אנשים. אף אחד, פרט לצופים, לא יודע שהוא רצח את גם אמו.

עורכת הדין של ארתור (קתרין קינר) מקווה להשיג את זיכויו בטענה שהוא סובל מפיצול אישיות, ושלא הוא ביצע את הרציחות אלא הג'וקר שהשתלט עליו. אבל מעריציו של הג'וקר לא אוהבים את התאוריה הזאת, שבעיניהם הופכת אותו מגיבור לשבר כלי. זה כולל את הארלין קווינזל (ליידי גאגא), מאושפזת נוספת בארקהם, שדלוקה על הג'וקר מאז שצפתה בסרט שעשו עליו, ובחברתו היא מפתחת אלטר אגו משל עצמה – הארלי קווין.

באופן סמלי, ארתור והארלין נפגשים במהלך הקרנה בארקהם של המחזמר הקלאסי "קרון הלהקה", והיא מנצלת את ההזדמנות להבעיר את המקום ואת ארתור. "קרון הלהקה" מ-1953 הוא הסרט שעבורו נכתב השיר "That's Entertainment!". מאוחר יותר הארלי תחזור על המילים "העולם הוא במה, הבמה היא עולם של בידור" – כשהפעם הדגש הוא על העולם שמחוץ לבמה, ויחסו לרצח כסוג של בידור.

גם ארתור שר שירים מוכרים שמייצגים את מה שמתחולל בעולמו הפנימי. את "For Once in My Life" (הזכור כשיר של סטיבי וונדר אף שהוא לא היה הראשון שביצע אותו) הוא מבצע כשהוא טועה לחשוב שסוף סוף מישהי אוהבת אותו כמו שהוא, ואת "If You Go Away" (במקור של ז'ק ברל) הוא שר כשהוא חושש שהיא עומדת לעזוב אותו. ארתור, או שמא הג'וקר, שר גם דואטים עם הארלי, ואילו היא מגישה בעוצמה הולכת וגדלה כמה קלאסיקות של מיוזיקלס, בהן "Get Happy" של ג'ודי גרלנד, ולהיט מתוק של הקרפנטרס שהיא מתבלת בפלפל. השירים בביצועם הישן לצד זה החדש הועלו לספוטיפיי, ואני מאזינה להם בהנאה תוך כדי הכתיבה.

חלק מהשירים מסומנים באופן ברור כהזיות של ארתור, וחלקם נדמים לחלק מהמציאות המרה שבה הוא כלוא, בזמן שתומכיו מפגינים מחוץ לארקהם (ורוב הזמן גם מחוץ לפריים). כמעט כולם מבוצעים בשלמותם, והכל מצולם ומבוים לעילא. מתחתם זוחלת המוזיקה המעולה והלא משמחת לב של הילדור גות'נאדורטיר, שזכתה באוסקר על הפסקול שהלחינה לסרט הקודם. כחובבת מיוזיקלס אהבתי את הכיוון שאליו הלך הסרט, אבל אפילו אני הרגשתי שהוא קצת התאהב ברעיון יותר מדי, ושאפשר היה לקצץ שיר או שניים לטובת העמקת הדרמה. ועדיין, ליידי גאגא מצדיקה לגמרי את הליהוק שלה בכל רגע שהיא על המסך. פניקס מצוין בהופעה טיפל'ה יותר מאופקת מאשר בסרט הקודם (הוא עדיין צוחק ללא שליטה), והשניים נהדרים יחד.

לפני שבועיים כתבתי כאן על "הסנדק 2" שהוא מפרק בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה. זה גם מה שעושה "ג'וקר: טירוף בשניים", שבוחן את ההתמודדות של ארתור עם מה שחולל בסרט הקודם (בהקשר זה מהותית ההופעה הקצרה והנוגעת ללב של לי גיל בתפקיד קולגה לשעבר). לא פחות מכך זה סרט על הצופים, ועל תגובתם לסרט הוא, בלי לאזכר ישירות את ההסתערות על הקפיטול ב-2021. זה מתבטא באופן סמלי בסצנה שבה הארלי מנפצת חלון ראווה של חנות וגונבת טלוויזיה שבה משודר המשפט של ארתור. וזה מה שהופך את "ג'וקר: טירוף בשניים" לסרט מהורהר, רלוונטי ובסופו של דבר נורא עצוב.

4 כוכבים
Joker: Folie à Deux בימוי: טוד פיליפס. עם חואקין פניקס, ליידי גאגא, ברנדן גליסון, קתרין קינר. ארה"ב 2024, 138 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים מומלצים
• הג'וקר
• חואקין פיניקס
• ליידי גאגא

הג'וקר הוא הנבל האולטימטיבי: סיפור העבר שלו מטושטש, הוא אינטליגנט באופן יוצא דופן, הוא כאוטי, לא צפוי והרבה יותר חזק ממה שהוא נראה. עד היום קיבלנו כל כך הרבה גרסאות של נסיך הפשע של גות'האם סיטי: ג'ק ניקולסון מהסרט ב-1989, הג'וקר של מארק האמיל מהסדרה המצוירת (מארק האמיל גם דיבב את הדמות בסדרת משחקי "ארקהם"), הית' לדג'ר שזכה לאחר מותו באוסקר על התפקיד שלו ("האביר האפל"), ג'ארד לטו הזכור לרעה עבור רוב המעריצים, וכמובן יש את חואקין פניקס שזכה באוסקר על הופעתו.

אז אם השחקנים הטובים בעולם רוצים לשחק את סוכן הכאוס האולטימטיבי, מה הפלא שעוד אנשים רוצים ליצור סיפורים נוספים בהם הוא מופיע? יש לא מעט סרטי מעריצים כאלה, אבל בדרך כלל הם נשארים במעמקי יוטיוב, רובם בצדק – הם פשוט לא טובים. אבל סרט אחד הצליח בכל זאת לצאת החוצה ולקבל קצת תהילה, גם אם לזמן קצוב מאד. הסרט הזה נקרא "The People's Joker" (תרגום חופשי: "הג'וקר של העם" או "הג'וקר העממי") ומדובר בגרסה שלא נראתה בעבר: הפעם הג'וקר הוא אישה טרנסג'נדרית והסרט הוא בעצם סיפור יציאה מהארון, רק עם איפור אפילו יותר קיצוני.

ורה דרו היא במאית טרנסג'נדרית שמוכרת יותר בשל עבודותיה כעורכת, כולל "מי זאת אמריקה?" של סשה ברון כהן, סדרה מוקומנטרית בה ברון כהן מגלם מספר רב של דמויות ומנסה לחשוף את הפנים האמיתיות של הפטריוטיזם האמריקאי (דרו גם הייתה מועמדת לאמי על העבודה שלה בתוכנית). גם הסרט החדש שלה הוא סאטירה חברתית חדה, שממציאה מחדש את הג'וקר (הדמות שלה כאן מאופיינת ויזואלית בתור סוג של הכלאה בין הג'וקר להארלי קווין) כלוחמת אנרכיסטית נגד באטמן, המוצג כאן כסוג של פאשיסט דכאני, אפור ומשעמם.

https://www.youtube.com/watch?v=UL4bCYIiOuQ

הסרט, שהוקרן פעם אחת בפסטיבל טורונטו לקולנוע (TIFF) לפי שמכתבי התביעה הגיעו, נראה בו זמנית כמו סרט קומיקס דל תקציב וגם כמו תוכנית מערכונים ב-Adult Swim (וזה לא צירוף מקרים: דרו עבדה כעורכת גם בתוכניות מערכונים כמו "Comedy Bang Bang" ו-"I Think You Should Leave" של נטפליקס, וזה גם מסביר איך היא הצליחה להביא לסרט שלה כוכבי אורח כמו בוב אודנקירק).

במהלך ראיון עם המגזין The Collider, קצת לפני הבלאגן בפסטיבל, ישבה ורה דרו עם שיער צבוע בירוק וחולצה סגולה (בהתאם לדמות) וסיפרה על איך היא הגיעה לרעיון על סרט פארודיה על ג'וקרית טרנסג'נדרית. כאשר המראיינת שואלת את השאלה הצפויה: "איך חשבת על הרעיון?" ענתה לה שגיבורי על בכלל ובאטמן והג'וקר בפרט הם היום במעמד של מיתוס מודרני. זאת תזה נפוצה כיום לגבי גיבורי/נבלי על, ואכן, באטמן והג'וקר הם הרבה יותר סמלים מאשר דמויות – אבל הבעיה היא שלעומת מיתוסים כמו אלו על הרקולס או על גילגמש, זכויות היוצרים שלהם עדיין נמצאות חזק בידיים של אולפני WB.

הסרט עצמו, כצפוי, לא קיבל את האישור של האולפנים ולמען האמת, לפי מה שדרו מספרת, לא נראה שהיא בכלל כיוונה לשם, הרי כל קמפיין הפרסום של הסרט התמקד בכך שמדובר בסרט "לא חוקי". המרכאות הן שם בגלל שדרו גם טוענת שלפי חוקי זכויות היוצרים בארצות הברית, הסרט שלה הוא חוקי היות והוא נופל בהגדרה של "פרודיה", כך שהתווית "לא חוקי" הייתה בסך הכל טריק פרסומי. אבל מהר מאד הסתבר שהיא טעתה, ולפי סוללת עורכי הדין הקשוחה של WB, הסרט שלה היה לא חוקי – בלי מרכאות.

סרטי מעריצים הם לא דבר חדש, קיימים כאלה כמעט לכל פרנצ'ייז גדול, אבל ברוב המקרים האולפנים הגדולים מניחים להפקות האלו, שלרוב נשארות נישתיות. המקרה המוכר האחרון היה בשנת 2015, אז CBS תבעו את ההפקה של סרט מעריצים קצר של "סטאר טרק". אחרי שנתיים הצדדים הגיעו להסדר והוסכם כי פרטים מסויימים בסרט המעריצים ישתנו, כך שהסוף של הסיפור לא חייב להיות רע – אבל השאלות שעולות מהמקרה של "הג'וקר של העם" הן שאלות מהותיות יותר.לטענת דרו היא בסך הכל עשתה שימוש הוגן בדמויות של WB ולפי הטריילר (הדרך היחידה לראות כרגע ולו כמה רגעים מהסרט),רואים בבירור שהיוצרת כיוונה עמוק למחוזות הפרודיים. מצד שני, אי אפשר להתעלם גם מהנסיון שלה לתת לדמויות גוון יותר אנושי מהמקובל בז'אנר. האם זה – או אולי המיסגור של הבאטמן ושל הממסד שהוא מייצג, כנבל – זה מה שסיבך אותה?

סרטי מעריצים הם מחוות. הם דרך של הקהל לתקשר עם החברות הגדולות ולהגיד להם "היי, תראו, אנחנו אוהבים את מה שאתם עושים, הנה, משהו קטן בחזרה", גם אם המשהו הזה גם מעביר ביקורת על היצירה המקורית. גם אם ורה דרו מזדהה (לפחות בהקשר של הסרט הזה) יותר עם הג'וקר והופכת את באטמן לנבל, עדיין אין ספק שהסרט כולו נעשה מתוך אהבה גדולה (ובקיאות) במיתוס של באטמן. הם גם הדרך של יוצרים-מעריצים לתת משהו למעריצים אחרים, משהו שהם בחיים לא יוכלו לקבל בסרט באטמן מיינסטרימי. אבל מבחינת WB,היחסים הנאותים היחידים בין מעריצים לאולפנים הם יחסים בהם אנחנו משלמים להם כסף כדי לבלוע עוד תוכן?

כרגע, הסוף של הסאגה הזאת נשמע קצת עגום. אבל ורה דרו יכולה לרשום לעצמה כבר עכשיו ניצחון קטן. בסופו של דבר היא באמת הפיקה בסוף סרט לא חוקי שהגיע לפסטיבל בינלאומי ונקלעה לסקנדל תקשורתי, שלא לדבר על אינספור מעריצים שמביעים עכשיו עניין ותמיכה בסרט. בתכלס, מה יותר ג'וקר מזה?

• המסך
• קולנוע
• באטמן
• הג'וקר
• להט"ב