• Facebook
• Twitter
• Email

זאת עיר של עניים ושמחי לבב. או מדוכאי לבב. או משהו בין לבין. יש לנו הכל; את בתי הקפה, המועדונים והחנויות, אבל אין לנו כסף. זאת סוגיה זעירה – כסף – בעיקר כשיש לו תשובה כמו חינמים, אשראי ופנטזיות על ביטקוין. כל האין, השפע של האין, הוא גן המשחקים שלי – ללכת בלי, להרגיש עם. לעבוד, לעבוד, לעבוד, להוציא חשבוניות, לדווח למס הכנסה, לשלם לביטוח לאומי, לגלות שלא נשאר כלום, לגמור את היין הלבן של סופר קופיקס. איזה לופ משגע. וצריך להגיד: זה לא מצג שווא של סבל וגם לא סבל ממשי, זו בחירה מודעת שיש לה לא מעט אלטרנטיבות. בין היתר לגור בראשון לציון, לאכול תבשילים מהבית ולהפסיק להתנחם בשיתופיות המדומיינת של העוני המודרני ובמשפט "אבל כל החברים שלי ככה". למי לעזאזל אכפת?

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי לעשות ספורט כל יום
כשהחלטתי להיות צמחוני
כשהחלטתי להיות נחמדה

אז המצב בקאנטים, ונעים בקאנטים. אף פעם לא לבד, תמיד משכר. הפזרנות היא תנאי ראשון – להזמין חבר לדרינק, לחזור במונית כי יורד גשם, לעצור בסופר כי המאנץ' מטמטם, לקנות טבעול תירס למחר כי אין אוכל, לברוח מהמדפים הבוהקים של הטיפוח כי מסנוור. להיתקל במדפי הניקיון, להיישיר מבט לספוג הפלא, לרצות אותו כל כך – קצ'ינג. תנאי שני: שום דבר טוב לא ייצא משום דבר – אז תיהני. תיהני חזק. תיהני הרבה. תיהני כל הזמן. תיהני הכי. תיהני מהר. תנאי שלישי: לשמור מרחק סביר מפרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג (שוחטי דור ה־ Y), שנושפים, פיזית, בעורפי. זה מענה כמו שזה נשמע. תנאי רביעי: לעצור מדי פעם. לא להתגונן. לשאול אם אפשר להמשיך בדיוק ככה (כי כיף), אבל קצת אחרת. זה נקרא, במילים של אימא ואבא, "להיות שקולים".

שנת 2018 היא שנה ככל השנים. היא העתיד. היא ההווה. היא העבר. היא מספר. היא תעבור בנמנום. היא תעבור בשקיקה. היא תעשה אותנו אומללים. היא תעשה אותנו שמחים. היא גם הזדמנות נוספת למנוע אוברדרפטים ובהלות. משימת העל: להוזיל את ההוצאות החודשיות ב־ 1,000 ש"ח. משימת ביניים: לא לדבוק עוד באידיאולוגיה של אי סדר. האמצעים: יצר ההתבודדות, מצרכים זולים, מבצעים, ספרים, נטפליקס וחברים ביתיים. אמצעי חירום: כרטיס גירוד זוכה מ־ 2015 , מזל גדי.

לפני שמתחילים, צריך להודות – החיים הם שערורייה. יש ברוקרים בני 25 שמסתובבים בקונסיירז' בדיזנגוף ומתאמנים לוול סטריט. יש מהמרים. הרפתקנים. משקיעים. לוקחי סיכונים. מכורים לאקזיטים. ויש, מה לעשות, לייט בלומרים ממערב ראשון לציון שנחמתם טמונה בכרטיס גירוד ישן. עכשיו זהו צו השעה: טבעול תירס אאוט, קציצות הום מייד אין (חיסכון של 30 ש"ח). גט טקסי נטמן בבית הקברות האנדרואידי, אופני העיר שומנו (חיסכון של 29 ש"ח לכל צד). יציאות תדירות שייכות לעבר מעורפל (חיסכון של 100 ש"ח). החיובים המשונים באשראי – מנורה, פניקס, הראל, מגדל – נעצרו (חיסכון של 150 ש"ח). עלי אקספרס כבר לא במקוצרים של הדפדפן (חיסכון של 50 ש"ח). אפילו צ'ק הזיכוי מהאוניברסיטה הופקד בהצלחה.

סך הכל, בחישוב מפוקפק, העלויות של ינואר צומצמו ב־ 370 ש"ח. נותרו רק עוד 630 ש"ח שצריך לגרד מהאין ב־ 14 ימים לערך. וממה להוריד, אם נשארה רק התשתית ההישרדותית? שכר דירה, חשבונות, לימודים, קולה זירו ואפל מיוזיק. תקראו שוב: שכר דירה, חשבונות, לימודים, קולה זירו ואפל מיוזיק. תקראו את החיים הקטנים. המיניאטוריים. חיי מיקרו. מיקרו־ מיקרו. תקראו ותראו איך הם זוהרים. החסכנות מספקת דמי כיס יותר מאשר נחת. הפזרנות (היחסית מאוד) מייצרת עונג יותר מאשר חרדות. במה תבחרו?

• כסף
• חיסכון
• ההחלטה
• הפעם באמת

• Facebook
• Twitter
• Email

כשקיבלתי על עצמי את ההחלטה לבשל יותר ולאכול יותר אוכל שאני הכנתי – התרגשתי. אמרתי לעצמי שהנה סוף סוף יש גורם שמכריח אותי להנחיל את חדוות הבישול במטבח דירת השותפים שלי, אותו מטבח שיכולים לעבור ימים שלמים בלי שאכנס אליו. קפה אני קונה בבית קפה, סנדוויץ' לבוקר מהמסעדה המתוקה בבניין שהמשרד נמצא בו, ארוחת צהריים כנ"ל וארוחת ערב היא בדרך כלל קורנפלקס שאני אוכלת ישר מהקופסה. בקיצור, הרבה מאוד הרגלים רעים שאני מנסה לדרבן את עצמי להיפטר מהם כבר הרבה זמן. לכן, כאמור, התרגשתי. דמיינתי את עצמי צועדת בשוק הכרמל, מלווה בעגלה מקושטת, מפזרת חיוכים לרוכלים ובוחרת עגבניות בקפידה. לא כך היה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי לעשות ספורט כל יום
כשהחלטתי להיות נחמדה
כשהחלטתי להיות צמחוני

ביום הראשון להחלטה החדשה והבריאה לשנה החדשה כבר ויתרתי לעצמי ופקדתי את ה־ AM:PM במקום את השוק. התחלתי לדמיין את הפסטה ברוטב שמנת עם ערמונים ופטריות שאכין, כבר קרו מקרים דומים בעבר שבהם הגעתי ל־ AM:PM עם מתכון שאפתני פתוח באייפון. אלא שאז לאחר בחירת המצרכים הייתי בוחנת את המחירים ומתחרטת מיד. בשביל מה להשקיע כל כך הרבה כסף ומאמץ בארוחה אחת אם יש מישהו שיכול לעשות את זה במקומי בלי שאשטוף כלים בסופה, תמורת אותו סכום? מלאכת הבישול תמיד נראתה לי כסדר פעולות טכני מדי, כדורשת יותר מדי מאמץ – ללכת לסופר, לסחוב את השקיות הביתה, לפרוק את הקניות אל המקרר, להתחיל לחתוך שום ובצל שהריחות שלהם יידבקו לאצבעות למשך יומיים, לאכול ולשטוף כלים.

לנוכח ההחלטה שלקחתי על עצמי החלטתי לא לוותר הפעם ולגרום לפסטה הזאת לקרות. את סדר הפעולות המתיש הצלחתי לעבור הרבה בזכות פלייליסט באפל מיוזיק בשם "Cook Like Grandma "שכלל הרבה קלאסיקות צרפתיות. חשבתי שהנה, זה לא כל כך נורא, אפשר לבשל ואפילו ליהנות מזה. תחושת האופוריה התחילה להתפוגג כשהבנתי שנשארתי עם חצי סלסילת פטריות ויותר מדי שום שאני לא יודעת עד היום מה לעשות איתו. לא עמדתי במשימה, רק ארוחה אחת הצלחתי לבשל. יכול להיות שההחלטה הטובה ביותר שאני יכולה לקבל השנה היא להשלים עם העובדה שבזמן הקרוב, לנוכח העובדה שאני רווקה שצריכה לבשל אך ורק לעצמה, לא אגיע עם קופסאות אוכל לעבודה ואמשיך להתלהב מהמנות החדשות בג'ירף.

פסטה ברוטב שמנת עם ערמונים ופטריות ליחיד

המצרכים:

1/4 חבילת פסטה, מבושלת אל דנטה
3/4 שן שום
1/4 בצל קצוץ
קצת פחות מ־ 1/2 מכל שמנת מתוקה
3־4 פטריות שמפניון חתוכות
כמה ערמונים קלופים משקית ואקום, קצוצים
מעט אגוז מוסקט מגורר
מלח (או דמעות) ופלפל

ההכנה:

בזמן שהפסטה מתבשלת מטגנים את הבצל והשום במעט חמאה. כשהבצל הופך שקוף מוסיפים את השמנת ומביאים לרתיחה. מכניסים את הפטריות, הערמונים והתבלינים. לאחר 2־ 3 דקות הרוטב מוכן.

• פסטה
• ההחלטה
• הפעם באמת
• אוכלים שותים

השעה היא 2:30 בלילה, ואני מקיץ מקול של בכי חרישי. בת זוגי משננת לי מנטרה חתומה, ללא חריגות טונליות: "כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן". אנחנו מתקשרים למוקד של מכבי שירותי בריאות. אחות חסרת סבלנות עונה. "כואב לי כל הזמן, לא רק כשאני נושמת, כל הזמן, כל הזמן", היא שבה ואומרת לה, אבל האחות מסתפקת בהפניה מכסת"חת למוקד בבני ברק ומנתקת לנו בפנים (למעשה היא הוסיפה "תרגישי טוב" וניתקה, כדי להרגיש טוב יותר).

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי ללמוד את שפת האהבה
כשהחלטתי לחסוך
כשהחלטתי להיות נחמדה

אינני דובר את שפתם של העומדים על ערש דוויי, אך על שידת הלילה מונח מכשיר הקינדל, ובתוכו פתוח ספרו של גארי צ'פמן "חמש שפות לאהבה", שבמשך שבוע אמור היה ללמד אותי דבר מה על השפה שבה מדברת אליי בת זוגי. זו, כנראה, מתעקשת שלא להתיישר לפי תלמודי הניו אייג', והיא פולטת כעת מקבץ של הברות סתמיות, משוללות כל היגיון תחבירי. האצבע מרקדת באמוק על הקורא האלקטרוני, ואף על פי כן איננה מזהה בדבריה לא את שפת ה"נתינה", לא את שפת ה"חיזוקים חיוביים" וגם לא את השפה העברית, האנגלית או הצרפתית. האם ד"ר צ'פמן ניתב אי פעם את דרכה של בת זוגו בנפתולי שירותי הבריאות הישראליים?

"חמש שפות לאהבה" הוא להיט שיצא לאור בארצות הברית בשנת 2014 ותורגם לעברית בהוצאת מעוז ישראל. צ'פמן, גורו זוגיות בהתהוות, טען בו שאנשים נוטים להשתמש בשפות שונות של אהבה, ועל כן בבואנו לתחזק זוגיות ארוכת שנים, מעבר לשלב ההתאהבות (הנמשך לדבריו כשנתיים), עלינו ללמוד את שפת האהבה של בן או בת הזוג, לגלות את שלנו ולדבר בהתאם. לאהבה חמש שפות: שפת המילים (לבני זוג החובבים חיזוקים חיוביים), שפת המגע הפיזי (לאלו הסופגים חום בעיקר מתוך מגע), שפת המתנות, שפת זמן האיכות ושפת הנתינה (הבאה לידי ביטוי בהענקת דברים בעלי אופי שירותי: סידור הבית, תשלום חשבונות וכן הלאה). ברגע שנחשוב מתי ומדוע בני הזוג כעסו עלינו, התאכזבו מאיתנו או אהבו אותנו במיוחד – נגלה את שפת האהבה שלנו ושלהם.

בדירתנו המשותפת תוכניתה של מיכל צפיר "לבחור נכון" נצפית תדיר, ולא בכדי: הבחירה הנכונה היא נר לרגלנו. אנחנו מחליפים לחם בפריכיות ומכריזים באופן סדרתי שבשבוע הבא נעביר את המודם מחדר השינה לסלון פן יתכלה פוטנציאל הפוריות שלנו. מבחינה זו מוזר היה לגלות שדווקא ההחלטה לאמץ את עקרונות המדריך של צ'פמן עלתה בתוהו: במשך ימים ניסיתי להבין את שפת האהבה של בת זוגי, עד שלא היה מנוס מלהכיר בצ'פמן כשרלטן ולהכתיר את עצמי כמחליפו המיועד בתוכניות האירוח האמריקאיות. כשדיברתי את שפת החיזוקים המילוליים ("אני מעריך מאוד את זה שהגשת לי את חבילת הטישו") נעניתי בגיחוך, כשדיברתי את שפת המגע הכאבתי לה, שפת הנתינה שלי צלעה עם מרק ירקות דלוח, וזמן האיכות שבילינו הצליח להיבלע בתוך פרק של הסדרה "כיפת ברזל" ומעברי הסקסופון התמוהים שלה.

אך באותו לילה נטול שינה – לילה רווי במלמולים חסרי פשר ותחינות החומקות מכל פרשנות סימבולית – הבנתי ששפת האהבה היא כל מה שקורה במילים המשובשות, במשפטים הסותרים ובהמחזות בוטות של פרינג'. האהבה איננה שפה, מר צ'פמן, אלא ריקוד שבטי שלעולם אי אפשר להבינו או לנסחו באמצעים לשוניים, רק לחבור אליו, להתפלש בצעדיו, עד שהם נחרתים על הגוף והופכים מובנים מאליהם. אחרי כמה שעות של שינה טרופה נדבקתי בשפעת של בת זוגי והאוויר התחלץ מריאותיי בכאב רב, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן. כעת אני מבין את כל מה שאמרה לי.

• אהבה
• יחסים
• ההחלטה
• הפעם באמת

• Facebook
• Twitter
• Email

מי מאיתנו לא מצא את עצמו במהלך חייו עומד בפני פרשת דרכים, מתלבט לפני קבלת החלטה גורלית ומשנת חיים. המצב הזה מוכר לכל אדם, וגם התקווה שמישהו יגיע, ייקח אותנו ביד ויראה לנו את הדרך להחלטה אינה זרה עבור רבים מאיתנו. זה הרעיון העומד מאחורי ״ההחלטה״, סדרת התעודה של ערוץ 10 בה מובילים מירי נבו ואלי אילדיס משתתפים בנבכי הדילמה בה הם נמצאים, עד להחלטה הדרמטית.

אילדיס ונבו מגיעים בוואן מהודר, ובמשך 48 שעות דחוסות הם יבלו עם איש או אישה לפני החלטה גורלית ויפגישו אותם עם מומחים, אנשי מקצוע, וסתם אנשים רגילים כמוהם. כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה אנשים שמשליכים מעצמם על חוויה של אדם אחר, שלא לדבר על המצלמות שמסביב. איך אפשר לקבל החלטה בתוך סיר הלחץ הזה? מסתבר שאפשר, והמפתח לקבלתה הוא ההבנה שכל התחקיר שבעולם לא ימנע את אי הוודאות שבכל מקרה תהיה.

אל המסקנה הזו מגיעה מירי חי בערך באמצע הפרק ששודר אמש (א'). מירי היא נשאית של גן המעלה משמעותית את סיכוייה לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. היא בת 34, רווקה, ומתלבטת אם לעבור כריתה מונעת של השדיים והשחלות, או למצוא אהבה ולהביא ילדים, ורק אז לעבור את ההליך המניעתי. הזמן משחק פה תפקיד קריטי: למירי סיכוי של 80% לחלות בסרטן השד ו- 50% לחלות בסרטן השחלות, וזה יכול לקרות בכל יום. עם הידיעה הזו היא נאלצת לחיות ולעמוד בפני החלטה קשה עד בלתי אפשרית.

אז הולכים לאילדיס ונבו, שני אנשים שמנחים ביחד כבר 18 שנה את ״חדשות הספורט״, אבל יש מי שחשב שהם המתאימים ביותר להוביל את חי ואת שאר המשתתפים בתכנית אל עבר ההחלטות החשובות בחייהם. תפקידם בתכנית לא לגמרי ברור: בעוד חי נשלחת אל רוב הפגישות לבדה, אילדיס ונבו צופים בהן מתוך הוואן ומפרשים עבור הצופים את מה שלא נזקק כלל לפרשנות. מה שאולי הכרחי בשידורי ספורט, מיותר לחלוטין כשזה מגיע למפגשים כל כך חד פעמיים ששום דבר בהם לא נאמר בין השורות. אין סאבטקסט, הכל מובא לצופים פשוטו כמשמעו. זה מותיר את אילדיס ונבו ישובים ברכב, לבושים שניהם בחולצות פולו בצבע נייבי, מתבוננים במסך ופולטים לחלל הוואן משפטים סתומים כמו ״איזה חבורה מדהימה של נשים״, ״הן מדהימות״. בשביל זה לא צריך מנחה, ובוודאי שלא שניים.

האיזון בתכנית בין הגורמים הרגשיים של ההחלטה לאלו המדעיים, האובייקטיביים לכאורה, נעשה בצורה פשוטה וחכמה, כזו שיכולה לגרום לצופה לקוות שזה מה שיעשה כשיצטרך לקבל החלטה חשובה. חי נפגשת עם רופאים, אבל גם עם קבוצת תמיכה של נשים נשאיות הגן, בעל שאשתו הייתה נשאית אף היא ונפטרה מסרטן, ועם אישה שהייתה במקום דומה לשלה וקיבלה כבר החלטה. החלק המעניין ביותר הגיע לקראת סוף הפרק, בו נפגשת חי עם פרופסור יוסי יסעור, מומחה לתורת קבלת החלטות. יסעור ביקש להכניס את הדילמה לתוך נוסחה מדעית, אך במקביל נשאר מכבד ורגיש לכובד האמוציונלי שלה.

לאחר המפגש הזה מתקיים ״מעמד ההחלטה״, בו מתבקשת המשתתפת להכריז על החלטתה ברוב הוד והדר מול המצלמות. וכאן אנחנו נזכרים שאנחנו בסך הכל בתכנית ריאליטי. משפטי מפתח מתוך המפגשים שערכה חי חוזרים כפלאשבקים בשחור ולבן, קרובות משפחתה נאספות ומקריאות לה קטעים שכתבו לכבודה. ואז, ברגע השיא, נאספים כולם ביחד עם צמד המנחים על מנת לשמוע ממירי חי את מי היא מעמידה להדחה. סליחה, מה החליטה.

השפה הטלוויזיונית של הריאליטי השתלטה כבר מזמן על ז׳אנרים נוספים בטלוויזיה, וחבל — זה מעולם לא תרם ערך מוסף לאף תכנית. לא ש״ההחלטה״ היא יצירה דוקומנטרית טהורה, אבל במסגרת הגבולות שהציבה לעצמה — תכנית שפוגשת אנשים על פרשת דרכים ועוזרת להם לקבל החלטה — היא מתפקדת לא רע, ואין שום סיבה להרוס עם טקסיות מזויפת של מועצת השבט בפרק של ״הישרדות״.

• ביקורות
• ערוץ 10
• ההחלטה
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות