אל ג'ימבו ג'יי נחשפתי בזמן השירות הצבאי. הפואטרי סלאם היה בשיאו וחבר שאמרתי לו שאני נורא נהנה מהקטעים של עמית אולמן, דאז פדרו גראס, הכיר לי את חברו ג'ימבו ג'יי (עומר הברון). כך הכרתי את "המופע של ויקטור ג'קסון", הלהקה של השניים עם המוזיקאי והמפיק המוכשר להפליא איציק פצצתי. המילים, החריזה, המודעות העצמית והתחכום בתוך הנונסנס קסמו לרבים מהצפוי.

>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור": נועם ענבר מספר מה עומד מאחורי שיריו
>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש

התלהבתי עוד יותר כשהוא התחיל להוציא חומרים עצמאיים והצליח לעשות מצד אחד ראפ פואטי ומצד שני לשמור על פלואו וחריזה מדויקים. אבל אז התחילו לצאת אלבומים נוספים, והכיוון שלו הלך למקום הרבה יותר גלגלצי והרבה פחות אותנטי. לא התלהבתי כשחבר שלח לי לפני שבוע הודעה שיצא לו אלבום חדש בשם "הכל טוב". אפילו ניסיתי להתעלם מקיומו. אבל יותר ויותר אנשים דיברו עליו ולשבח את האלבום והחלה לפעפע בי התחושה שאולי אני מפספס כאן משהו. נגיד כבר עכשיו תודה לתחושה הזאת.

הזמן שלי להנות ממוזיקה הוא באוטו, אז הנחתי שהזמן הנכון לשמוע את האלבום הוא כשאני עומד 40 דקות בפקק בדרך חזרה מהעבודה. לא ידעתי עליו הרבה מלבד שהוא עוסק בשבעה באוקטובר, ולכן גם הופתעתי כששמתי את השיר הראשון באלבום, "מאז שזה קרה". הביט שפותח את האלבום הזכיר לי מיד את Feels Like Summer של צ'יילדיש גמבינו ונותן גרוב של אדישות רגועה, בעוד המילים נועצות את המאזין בישראל של אחרי האסון. השיר לא מדבר רק על חוויית הישראלי בישראל, אלא על חוויית הישראלי בעולם ומדלג בין אסוציאציה אחת לשנייה בקצב מסחרר שבו הכל לא מרגיש קשור אבל הכל מתקשר בעת ובעונה אחת, בין אם הוא מדבר על תיירים שבאים למתחמי הנובה ולקיבוצי העוטף ובין אם בהידרדרות המוסרית בפרשת שדה תימן.

השיר התנגן כשאני הרכב הראשון בצומת חסומה ומאחורי שורת רכבים שצופרים בקולי קולות. אין סיטואציה מתאימה יותר מזאת לשיר כזה, שמסכם בתוכו את החברה הישראלית כולה – אנשים זועמים שתקועים בקיפאון. השיר מסתיים במעין קטיעה. זה נשמע כאילו ג'ימבו מתכוון להמשיך את השיר אבל נקטע, ומשאיר מעין תחושה לא שלמה מעיקה.

מכאן מתחיל המסע של ג'ימבו ג'יי במלחמה, תוך התמקדות בחוויית המגורים בעוטף עזה, כשמעבר לגדר מלחמה ופיצוצים. בשיר "מטורף" הוא מדגים זאת באמצעות המילה ששמעתי הכי הרבה אצל ישראלים מאז המלחמה – "מטורף". בפזמון הוא אומר: "כמה מטורף להתרגל" ומתאר את המצב ההזוי שבו האזרחים פשוט השלימו עם העובדה שזאת השגרה שלנו ושזה לא ייגמר לעולם. בשיר הזה, כמו בשאר השירים באלבום, הוא משתמש בהמון רפרנסים תרבותיים אבל גם צה"ליים, והמעבר הזה בין האזרחות לצבא החוזר לכל אורך האלבום הוא מוטיב חוזר, עד שהגבולות מטשטשים כמעט לגמרי בין השניים.

ג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו

האמת שאפשר לכתוב מאמרים נפרדים לכל שיר ולרפרנסים הרבים ששזורים בו, גם על השירים החלשים יותר באלבום כמו "שוב נא הביתה" (שם הוא מסמפל את השיר "בלדה למחפשים" של רומן שרון ומוותר כמעט לחלוטין על החריזה). גם חפלות כמיטב המסורת יש באלבום הזה, ועוד עם חיים אוליאל בכבודו ובעצמו בשיר "בואו תראו". קובי אוז מתארח בשיר "אוטוטו" ויש את "לא קניתי לך פרחים", עם פזמון שמחזיר אותנו מיד למערכון האקדח ב"ארץ נהדרת", שם כמה חברות במסיבת רווקות קונות לכלה מתנה שתעזור לה להתגונן מפני בעלה (מולי שגב, סליחה שהרסתי את הפאנץ'). בשיר הזה ג'ימבו לוקח את אותו האקט בדיוק של נתינת אקדח כמתנה, משנה את ההקשר ואת מטרת המתנה ומגיע לנקודה כואבת להפליא על רקע מדיניות הנשק המופקרת והמפקירה של בן גביר.

את האלבום סוגר ג'ימבו ג'יי עם בוקס בבטן בצורת השיר "למה אבא", וכאן הוא מסמפל את מיקי גבריאלוב בשיר "אבא סיפור", וכאן הבת שלו שואלת שאלות על המלחמה והוא אומר הכל חוץ מלענות, כי כבר אין מה להגיד. אין דרך שבה ניתן לתווך לילדים מציאות של מלחמה כזאת.

בסוף ההאזנה הראשונה נשמתי לרווחה. כל שיר הרגיש כמו עוד משקולת על הלב, במיוחד לאור המסקנה שעולה מההאזנה: לא הגיוני לחיות במדינה הזאת. זה לא רק יוקר המחייה. אנחנו אוהבים להתלונן שיקר פה (וממש בצדק, פאקינג יקר פה), אך הבעיה הרבה יותר שורשית – המציאות התעקמה לחלוטין. אנחנו חיים בתודעה הישרדותית כרגע, וג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר לנו רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו. היום כולם מנסים לפרוט על מיתרי הרגש עם מלודיות מרגשות על רקע מילים דביקות. ג'ימבו ג'יי יוצא למאבק על החיים של כולנו.

באלבום הזה יש הרבה ממה שהופך את ג'ימבו ג'יי לאמן שהוא – חריזה מצוינת (לרוב), גיוון מוזיקלי עם ראפ מתובל בחפלות ים-תיכוניות מצד אחד וברוק כבד מצד שני, אבל יותר מכל, בפעם הראשונה מזה שנים, אני שומע אותו שר בכנות ואומר את מה שקשה לנו להגיד: אי אפשר יותר לחיות כאן. הוא חושף את האבסורד שבמציאות הישראלית, דרך הלופ המוזר של צבא חיי יומיום ופוליטיקה, ומראה לנו חברה שחוקה, אדישה וזועמת כאחד. את האלבום הוא חותם בנימה הרבה יותר אישית שמרגישה כמו בוקס בבטן, עם מחשבות על דור העתיד שכבר לא מרגיש כל כך מבטיח. אם יש משהו שהתחדד בכל האזנה, זה שהמדינה שלנו צריכה שינוי כיוון דחוף. אם נחכה לא בטוח שיישאר כאן מה להציל.

• ביקורות מוזיקה
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• שבעה באוקטובר
• ❤ תרבות

>> גרב (אייל רגב, 30,כדאי שתעקבו) הוא ראפר ויזם שהקים בגיל 25 יחד עם ליאור נוימן את Redefine.dev, חברת ייעול תהליכי פיתוח. החברה, שמכרה לחברות מובילות בארה"ב, התקשתה לעמוד בקצב השינויים של שוק הפיתוח ונסגרה בסוף 2024. החרוזים והמקצבים ששימשו את גרב בעיקר לצחוקים עם החבר'ה הפכו לדרך לעבד את החוויה שלו, ויחד עם מפיק-העל רועי דורון (שהפיק את ג'ימבו ג'יי, אילן פלד, נטע וינר ועוד) הביאו לעולם את "פירסט טיימר", אלבום שעוסק בחלום היזמות ושברו, בחשבון נפש ובכל מה שלא מספרים לכם עליו בהייטקס. מופע ההשקה של האלבום יתקיים ב-7.1 במועדון המרץ 2 ואתם כמובן רוצים להיות שם.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. רמת החייל

באלבומו הראשון עמית אולמן (אז פדרו גראס), ענה על השאלה "מאיפה אני בא?" – ובכן, אני בא מרמת החייל. אל התיכון שבו למדתי ברמת גן הייתי מגיע באוטובוס, בערבים הייתי יוצא לערים השכנות, ובין לבין הייתי מבלה עם חברים בפארק הירקון. מאז, המקום שינה את פניו ומלבד משפחה או המיקרו-קוסמוס הכלכלי שנבנה ברחוב הברזל בו עסקים ניזונים מעסקים אחרים, אין הרבה סיבות להגיע. עם זאת, בכל רכיבה לבית הוריי אני נזכר בקו 20, בחברים שעבדו באוונגרד בגיל 16, או ביציאות כיתה למקס ברנר – שכבר איננו.

2. השכן

אלו שעובדות ועובדים רוב השבוע מהמשרד יודעים שיום העבודה סובב סביב ארוחת הצהריים. מסעדת השכן של גדעון בן עזרא באבן גבירול הפכה את ארוחת הצהריים להרבה יותר מהפסקה. חבריי משלל חברות ומשרדים התקבצו מדי יום במסעדה כדי לקבל עוד טעימה של בית במהלך היום – אוכל טעים, יחס משפחתי, ותפריט משתנה מיום ליום שינו את השיח מ"איפה נאכל היום?" ל"מה יש היום בשכן?". גם היום, אחרי שסגרנו את המשרד, אני מקפיד לקבוע כל פגישה באזור הבימה, קפלן ושאול המלך בתקווה שגדעון שמר לי אוכל הודי וקארי טופו.
אבן גבירול 8 תל אביב

3. הנגב 4

סביר להניח שהכתובת לבדה לא תגיד לכם כלום, אבל תסמכו עליי, אתם מכירים את המקום. אי שם בין מגזינו לשוק לוינסקי מסתתר לו מפעל המוזיקה החשוב בתל אביב. המוני אמנים ומפיקים עברו בשער הכסוף שבכניסה וזכו למקום של כבוד בהיכל התהילה הישראלי – שאנן סטריט, ג'ימבו ג'יי, ג'יין בורדו, טדי נגוסה, רועי דורון, מיכאל סוויסה, איתמר ציגלר ועוד. עד היום לא הצלחתי לפענח אם הקסם שדבק בכל אחד מהשירים שהוקלטו שם נובע מג'ונגל הבטון של נווה שאנן או מהאקוסטיקה באולפן, אבל אני יודע שעבורי – זה להכנס למקום שאני יודע שכל תפקידו – הוא מוזיקה.

4. קומיקאזה

מאז שאני זוכר את עצמי ספרי פנטזיה ומדע בדיוני היו חלק בלתי נפרד ממי שאני ועולמות הקומיקס תמיד סיפקו לי נקודת מפגש בין המדיום הסיפורי לבין המדיום הויזואלי. ההתנגשות הזאת מייצרת חדשנות ויצירתיות יוצאת דופן. לפעמים אלה גיבורי על, פעמים אחרות אלה סיפורים על מהפכנים במסיכה ולפעמים אפוס מד"ב נוגע ללב. כשבן דודי, דניאל, לקח אותי לקנות ביחד קומיקסים במבוך התל אביבי שמכונה בפשטות "הסנטר", את רוב זמננו שם כילינו בחיפושים אחר החנות "קומיקאזה", שמאז הספיקה לשנות לוקיישן למקום קצת יותר קל לאיתור. גם עכשיו בלוקיישן הכבר לא כל כך חדש שלהם, הם עדיין הבית לאוהבי הקומיקס בארץ ואני תמיד יכול לסמוך על זה שאני אמצא שם משהו טוב לקרוא.
דיזנגוף סנטר, קומה 2

5. המרץ 2

בינואר 2024 עבר מועדון הבארבי מרחוב קיבוץ גלויות לנמל יפו – למרחב חדש, מפנק ורחב – עבור האומניות והאומנים הגדולות בארץ. את המקום שלו בלב תרבות האינדי של תל אביב הוא פינה למועדון המרץ 2. מאז הקמתו בשנת 2021 הפך המקום הפך למרכז תרבות השוליים התל אביבית וליצירה עצמאית, עם אמנים מוכרים יותר ופחות. הוא הוכיח לי ולרבים אחרים שאין דבר שקהל תל אביב אוהב יותר ממוזיקה טובה ורחוב קיבוץ גלויות דרך הופעות של אמנים כמו טדי נגוסה ואפרת רפפורט. באופן ברור, המרץ הוא המקום הנכון שמשלב סאונד אנרגטי ואווירה אינטימית – דברים שעבורי הם הכרחיים למופע השקת האלבום שיתקיים ב-7 בינואר 2026.יאללה, בואו.

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב הרכבת/יהודה הלוי.לרחוב הרכבת יש את כל הנתונים להיות רחוב שוקק בעיר עם מסעדות מובילות כגון טאיזו, מגזינו וטאקריה, חניון דו קומתי גדול לעסקים ובילויים, מקומות בילוי ליליים כמו הכולי עלמא וקרבה ללב ליבה של העיר – רחוב רוטשילד. עם זאת – מדובר במפגע תברואתי. תל אביב עשתה מאמצים רבים ומתמשכים להטמיע אדריכלות עוינת ברחבי העיר על מנת להסתיר את בעיית מחוסרי הבית ההולכת וגדלה – ודחקה אותם לאיזורים פחות אטרקטיביים, שנמצאים מרחק רחוב "בצלאל יפה" אחד ממרכזי הבילוי העירוניים. מדובר בכישלון מתמשך של העיר לספק תמיכה לאלו שצריכים אותה, ומגורים ומחסה לאלו שלא מצליחות או מצליחים לצאת מהמעגל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מועדון כתב – אמאל'ה ואבאל'ה. טובות וטובי הכותבות והכותבים של העיר (ולפעמים אף מחוצה לה!) מגיעות לתת 7 דקות חדות, נוקבות ומצחיקות פיפי על מילה שנבחרה מראש עבורן. המילים מתחרות ראש בראש (לדוגמה בר מול מסעדה, עונש מול פרס) והמנצחת זוכה באהבת הקהל (ונחש גומי).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני סאקר למחזות זמר, ומאז פרוץ המלחמה ראיתי את המילטון פעמיים (נוספות) ואת "אשתו של הנוסע בזמן" בלונדון, את "היי אוון הנסן" ו'חב"דניקים' בקאמרי ואת Hazbin Hotel ב-Amazon Prime שפרץ לחיי ולא עזב את הספוטיפיי שלי מאז. יחי האקספיזם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
העין השביעית ("שקוף", "המקום הכי חם בגהינום"). בשנים האחרונות לא ניתן לדעת כבר מה אמיתי ומה לא בתקשורת. המסקנה המתבקשת היא שכל מערכת עיתונאית שכפופה לקבלת החלטות כלכלית (כולל כלל ערוצי החדשות בטלוויזיה) היא כזו שנגועה בפייק או עיתונות מטעם. שורש הבעיה הוא פשוט: תפקידה הבסיסי של עיתונות היא להיות אנטגוניסטית לשלטון באשר הוא ולמצוא ולדווח על בעיותיו (ולא חסרות כאלו) – והשלטון הוא אותו שלטון כמעט לאורך שני העשורים האחרונים. העין השביעית היא לא ערוץ פופולרי ונגיש בשלט וזה מה שהופך אותה לטובה – מדובר במערכת עיתונאית שעוסקת בעיתונות אמיתית – תחקירים, שליחת שאילתות, מחקר עובדות, הרכבת פאזל ודיווח על כשלי השלטון ועל כשלי העיתונות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רועי דורון. "First Timer", אלבום הבכורה שלי שרועי הפיק היה האלבום האחרון שהופק על-ידו בנגב 4 לפני שיצא לכבוש את מדריד. רועי הוא הבסיסט של להקת ספא (זו שבאה אחרי ה"ג'ימבו ג'יי ו") ואחד האומנים, המוזיקאים והמפיקים המוכשרים, היצירתיים והמבריקים שנראו בארץ. איך אמר נג'י מהאגודה לתרבות הדיור? המפיק הכי טוב בארץ, ואם הוא לא בארץ – כנראה הוא המפיק הכי טוב במדריד.

מה יהיה?
תהיה מוזיקה טובה אם נכתוב על הדברים שבאמת מעסיקים אותנו ביום-יום. אני שומע בעיקר ראפ, ומאוד אוהב הרבה ממה שאני שומע, מהוותיקות והוותיקים יותר עד המוזיקה הכי חדשה ופורצת דרך. אבל רבאק, דיי עם ראפ על ראפ ועל וויד. בואו נהיה טובים יותר.

• העיר שלי
• היפ הופ ישראלי
• רמת החייל
• השכן
• קומיקאזה
• המרץ 2
• העין השביעית

כשתמיר בר הגיח לחיינו לפני בערך עשור הייתי בעדו. הוא היה מצחיק, קצת מוזר ויצירתי מאוד. כשהוא התחיל לעשות ראפ בתור סבא אורי ב"ארץ נהדרת" זו הייתה קונטרה די חזקה לדודו פארוק: ראפר פיקטיבי שלא אמור לעשות ראפ, אבל הוא עושה וזה אפילו מוצלח. ההצלחה האמיתית של בר הגיעה עם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", אופרת ראפ קצרה עמוסה במיטב הראפרים הישראלים. כולם עפו על זה. הייתי היחיד בעולם שלא סבל את זה. החריזה הייתה בינונית ומטה, העלילה דלה עד לא קיימת ותמיר בר לא השתמש בכישרונות סביבו כדי ליצור משהו באמת איכותי. אתמול חזר לחיינו שם טוב האבי עם סרט קצר, שממשיך את העלילה של הראשון והפעם ביהוד. ולא רק שאין שיפור, זה רק ממשיך להתדרדר.

>> שורו הביטו וצפו: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

הסרט, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, ממשיך את הסיפור – אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה – של הסרט ראשון, וכעת שם טוב האבי שינה דרכיו, ברח לארה"ב והקים משפחה. כשזהותו נחשפת מתחיל מרדף שבעקבותיו הוא מגיע ליהוד ונקלע לסכסוך בין התושבים על אפליקציית ווייז, ובסוף – הוא הופך לשליט של יהוד. אחר כך, בעקבות האיחוד בין נווה מונסון עם יהוד, מתפתח סכסוך עם המנהיג של נווה מונסון שרוצה להדיח את שם טוב האבי מכס המלוכה שלו.

כמו הסרט הראשון, גם הפעם יש לא מעט הופעות אורח, רק שסצנת הראפ לא קיבלה בלעדיות. טל ראשון ומתן פרץ זורקים מילה פה מילה שם, נגה ארז מדברת על התחת שלה לשנייה, אמיר חצרוני קיבל חצי שנייה וכיסא לפרצוף ואור בוטבול גם הרוויח שם חצי משפט. בקיצור, תמיר בר הקיף את עצמו בכישרון ומה הוא עושה איתו? לא הרבה.

בתחילתו, הסרט נראה מבטיח. דניאל חן עושה שם תפקיד מעולה, ברי סחרוף מקבל תפקיד משמעותי בשיר השני, ואז זה מתחיל להימרח. ותמיר בר שוב נתקע ללא חרוזים. המשורר ערן צלגוב, שלימד אותי שירה, ציטט לא פעם בשיעוריו את דבריו של רבי אברהם אבן עזרא שאמר "לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו. שלח תשלח את השור למישור ואת החמור לארץ המור". זה שיעור שתמיר בר וכל יוצרי הראפ הישראלי צריכים ללמוד: לא כל דבר שמסתיים ב"ים" מתחרז. קונים, מוכרים, מערבבים, טעים – לא חרוזים.

אני יודע שזה ראפ, אני מאד אוהב את הז'אנר, ואני יודע שכל הקונספט של שם טוב האבי אמור להיות מצחיק בסך הכל, אבל גם לא צחקתי, אז לפחות שהחרוזים יהיו טובים. ובאמת לא קשה למצוא אמנים שיודעים לחרוז בסצנת הראפ. בסרט הקודם השתתף ג'ימבו ג'יי, אשף חרוזים מהטובים בארץ, אי אפשר היה להתייעץ איתו? או עם מיכאל סוויסה שמופיע גם בסרט הזה ורוב הזמן נמצא ברקע כמו עציץ? ואם החריזה גרועה בכוונה ובקטע אירוני – זה לא עובר. זאת לא התקטננות על החריזה, זה סימפטום למשהו הרבה יותר גדול: הנרקסיזם של תמיר בר שמונע ממנו להתקדם.

חרוזים אינם הבעיה היחידה של הסרט הזה, אלא גם העובדה שאין פה באמת הבנה של איך בונים סיפור. סיפור לא נבנה סביב דמות, אלא סביב אמירה, ואם האמירה לא מספיק חזקה או ברורה, הסיפור הולך לאיבוד. הבנתי את הקטע, "שם טוב האבי 2" מנסה לדבר על יהודה וישראל, לקשר את הנונסנס שלו (שמחוץ לשם טוב האבי הוא מצוין) למצב הפוליטי. יופי, אבל מה הוא אומר על זה? שצריך להתאחד? סירייסלי, זה המסר? ואם זה סתם לכיף ולצחוקים – אז למה ככה? ובכן, כי תמיר בר הוא, כאמור, נרקסיסט.

לשם הבהרה, אני מדבר על תמיר בר האמן, לא תמיר בר האדם, כי באופן גורף כל מי שדיבר איתי עליו, עבד איתו או הכיר אותו מקרוב אומר שמדובר באדם הכי מקסים שיש. אני מאמין לזה. אבל תמיר בר האמן הוא נרקסיסט ששם את עצמו במרכז ובונה את היצירה סביב עצמו. האם הוא חשב בכלל לתת שיר שלם לדמות שלא הוא משחק? האם הוא חשב בכלל לפתח תהליך לדמויות מסוימות? אני לא יודע, כל מה שאני יודע זה שהתבזבזו לי 25 דקות מהחיים שבהן לא נאמר שום דבר בעל ערך.

"שם טוב האבי 2" אולי מתפאר בהפקה מרשימה (באמת מרשימה, כולל שימוש נרחב ב-AI), אבל כשהסיפור כל כך לוקה בחסר והחריזה, שהיא אחד מהמרכיבים המרכזיים בראפ, כל כך חסרת מעוף, מה ההבדל בין זה לבין לראות את אחד מהסרטים הגרועים להחריד של זאק סניידר? ברור שהקהל יעוף על זה, וכמובן שהמוני אנשים ישירו בזמן הקרוב על יהוד, ומן הסתם זה יהפוך לקונצנזוס כמו הסרט הראשון. מצער אותי להגיד שזה מעיד על הקהל הרבה יותר ממה שזה מעיד על תמיר בר כאמן.

תמיר בר בסך הכל עשה שוב את מה שעבד לו בעבר. זה לא הופך את זה לטוב ואהבת הקהל לא מצביעה על איכות. לא סתם התעקשתי על החריזה לאורך הביקורת. זה כלי מרכזי ביצירה כאן, ותפקיד האמן בחריזה, בכתיבה, בבניית הסיפור, הוא לאתגר את הקהל. לתת לו עלילה כתובה היטב שתגרום לו גם לצחוק וגם לחשוב. כי להדביק הופעות אורח רנדומליות וחסרות משמעות זה לא מספיק. ב"שם טוב האבי 2" לא צחקתי, ולא חשבתי, וגם לא חידשו לי כלום. איזה בזבוז.

• ביקורת טלוויזיה
• תמיר בר
• שם טוב האבי
• כאן 11
• היפ הופ ישראלי

זה לקח חמש שנים, אבל סוף סוף זה קרה – אצל לא מעט אנשים בארץ הזמן עצר באמצע היום, כי סוף סוף הגיע "שם טוב האבי 2". החלק השני של אופרת ההיפ-הופ הפופולרית, שעלתה לראשונה ביולי 2020 (אלוהים, כמה עבר מאז), נחת במפתיע אל תוך היוטיובים ולסטרימינג של כולנו.

"עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי" המקורי היתה יצירה חדשנית למדי, שגם מצאה לעצמה קהל ענק שהתאהב בה. זה היה רגע הפריצה הגדול של תמיר בר למיינסטרים, אבל יחד איתו – זה אולי גם היה רגע מפתח בתולדות ההיפ-הופ הישראלי.תאגיד השידור הישראלי (זה שקם על חורבות רשות השידור) החליט לתת את הבמה שלו ליצירת היפ-הופ די מטורללת, בהובלת קומיקאי יחסית אלמוני אז – אבל גם עם דור שלם של ראפרים שבא מאחוריו. רביד פלוטניק, לוקץ', ג'ימבו ג'יי, מיכאל סוויסה ועוד שמות נוספים היו שם – וזה היה הרגע שבו קהילת ההיפ הופ כולה פרצה ישר ללב המיינסטרים.

>> שורו הביטו וצפו: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

"שם טוב האבי" הראשון היה להיט לא קטן בקרב דור מאוד מסוים – שורות כמו "מאני מאני דיק מאני דיק וג'יינז", "משתנה של מדינה" ו"אני לא מרגיש ת'פה שלי" הפכו לא רק למטבעות לשון – אלא גם לסטיקרים טובים בווטסאפ. בעיצומה של הקורונה, כשכולנו עוד התלבטנו אם לצאת מהבית בכלל, באה יצירה מדהימה שפרצה את כל הגבולות אבל גם קבעה רף פסיכי לנסות ולעבור שוב."שם טוב האבי 2", כמו כל סרט המשך טוב לשלאגר, נתקלת באתגר לא פשוט – היא צריכה לנסות ולהתעלות על יצירה אהובה מאוד, חמש שנים אחרי הפעם הקודמת (בכל זאת, באמצע היתה איזו טראומה לאומית ומלחמה של שנתיים), והיא גם יוצאת לתוך למדינה אחרת, עם פחות מצב רוח לדאחקות ויותר צלקות על הלב.

זה הדבר הראשון שמורגש ב"שם טוב האבי 2" – יש בה הרבה פחות נונסנס. סצנת הפתיחה של החלק הראשון הצטלמה במרפאת שיניים, בסצנה מוזרה בין שם טוב לבין הרופא שלו (מאיר סוויסה) והזיות מתודלקות בחומר הרדמה. בסיקוול סצנת הפתיחה מתרחשת כביכול בחו"ל, בדירת מילוט ששם טוב, גיבורנו, בורח אליה, אחרי שהצליח להיחלץ מהכלא ובנה לעצמו חיים חדשים. עכשיו הוא בורח מאמריקה וחוזר לישראל – או במילים אחרות, "וולקאם טו יהוד" – ומגלה שהעיר מרוסקת ומלאה בריבים פנימיים. הוא משתלט עליה כדי לצבור כוח והשפעה מטורפים – עד שהוא מבין שאין דרך אלא לאחד כוחות.

קצת מוזר להסתכל על יצירה שבאה לשעשע ולנסות למצוא בה סימבולים – אבל כאן אפילו לא צריך יותר מדי להתאמץ. "שם טוב האבי 2" מכירה במציאות המורכבת וגם שולחת מסר לקהל שאליו היא מגיעה: המלחמה הפנימית, בין ישראלים לישראלים, היא אסון מטורף שדורש התגייסות של כולם כדי להימנע ממנו. "מי מפחד פה מהחושך?/ אתם לא לבד/ מי ייגע לנו בחופש?/ כולם אגרוף אחד/ אל תשכחו מה שעברנו/ עד שהגענו לכאן/ כיפה אחת מברזל/ ואחת מבד". פתאום, מתוך היצירה המצחיקה, פורצת איזו אמת החוצה ישר ללב. וכשקולטים לשנייה את אור לוי, החטוף שחזר מהשבי, בקהל ששומע את הנאום של שם טוב, המילים מקבלות משמעות הרבה יותר מצמררת.

כן, אין ספק ש"שם טוב האבי" התבגר כמו כולנו, לא רק מבחינת המסר שהוא נושא והתחושה הקצת יותר כבדה שאופפת אותו. זה נכון גם מבחינת המשתתפים בו, כשאם בחלק הראשון ראינו בעיקר את קהילת ההיפ-הופ הישראלית (על גווניה), ההצלחה הגדולה משכה פנימה גם שמות מעניינים אחרים, כולל כמה אגדות מוזיקה ישראלית של ממש.

ברי סחרוף (אלוהים איזה וורס!), נגה ארז, אורי רוסו ואפילו ארקדי דוכין. גם קומיקאים כמו דניאל חן, מתן פרץ, תומר יוסף – אפילו אור בוטבול ("חרטטוני", "אושר צרוף") קופץ לשנייה לרגע מטא חמוד – כולם מתבלנים את היצירה בתור משהו הרבה יותר מיינסטרימי, משהו שבא מהשוליים אבל היום כבר מנסה לדבר לכולם.

היופי הגדול של "שם טוב האבי" – על שני חלקיו – היא העובדה שהוא פשוט עובד בשתי רמות. מצד אחד הוא כיפי וקל לעיכול, עם לא מעט בדיחות, עם הקומדיה המעולה שתמיר בר מביא למסך ועם סגל עמוק של כישרון. הוא גם עובד בתור משהו שאפשר להאזין לו עם טקסטים חכמים, ביטים מעולים (ההפקה של ישי סוויסה וניר דנן, שמוכרים לכם מהעבודות עם רביד פלוטניק וטונה), ווייב אמריקאי עם מסר כל כך ישראלי מבולגן. אידיליה.

זה מעורר מחשבה גם על על תאגיד השידור הציבורי כמקום שלכאורה היה אמור להיות מבוגר או ממוסד, אבל הופךמתפקד באופן הרבה יותר צעיר, פרשי ומעיז מהטלוויזיה המסחרית. קשה לדמיין את קשת מפיקה יצירה בד-אסית וחתרנית כמו "שם טוב האבי", וכמעט בלתי אפשרי היה לדמיין את רשות השידור הישנה (זאת עם הג'ובים והצוותים המנופחים ומסמכי נקדי) נותנת את המנדט לכזה דבר. כמה טוב שיש את התאגיד הזה – שמסוגל לתת קול ליצירה ישראלית מגניבה ורעננה שגם מוצאת קהל גדול.

"שם טוב האבי 2" הוא מתנה קטנה שישראל 2025 מקבלת בתקופה קשה. יצירה כיפית, מרקידה, מצחיקה, אבל גם כזו ששולחת אותך עם קריאת כיוון לגבי המקום הזה. ישראל האמיתית, שקצת מזכירה את "יהוד" המפורקת שמתוארת בסרט, פנטזיה על שני שבטים שמסתכלים אחד על השני כשהלילה בוער – ומבינים שאין להם ברירה אלא להיות עיר אחת. אצלם זה הוויילד וויילד ווסט – אצלנו זה הוואה וואה וואה.

• ביקורת טלוויזיה
• שם טוב האבי
• תמיר בר
• היפ הופ ישראלי
• כאן 11

אורי בלופרב, בן 29, הוא שחקן וראפר. הוא משחק בימים אלה בתיאטרון באר שבע במחזה "האמת", וישחק שם גם בהצגה "פינק ליידי" על פי סרטה של מינדי ארליך שתעלה ממש בקרוב. ביום שבת הקרוב (9.8) יראה אור האלבום של "ווירדוס", הרכב ההיפ הופ שלו ושל אחיו אילן, ושמו בישראל "ביצים חומות" ("זה לא משחק מילים, אנחנו מכינים את הביצים החומות הכי טובות בעיר. אז אולי שחקן, ראפר ושף של ביצים").חכו לו כאן בספוטיפיי, כדאי לכם.

1.בלנבי קריוקי

אין על המקום הזה, מרגישים שם בתאילנד. אני מאוהב בקובי בעל המקום, הילדים שלו שמנהלים איתו את הבר והקריוקי ובאנשים שמגיעים לשם מדי לילה. כולם חמודים! מומלץ לסיים שם כל ערב בחוץ. מומלץ גם לאירועים סגורים של חברים. חלום. הם בדיוק פתחו מחדש אחרי שהמקום נהרס מנפילת טילים איראנים. תגיעו.
אלנבי 35 תל אביב

2. מוזמביק

בר הדייטים שלי, למרות שאני לא צריך אותו יותר בהקשר הזה למה אני תפוס ומאוהב עד מוות. אבלללל זה בר מושלם, נעים, פשוט, קצת קלאס קצת שבור ואפשר לעשן בפנים.
נחלת בנימין 29 תל אביב

3. הגג של הסנטר (אחרי סרט)

אני כמעט מתבאס לכתוב את זה שלא יתחילו להופיע לי שם אנשים, אבל אני תמיד עולה לגג של הסנטר אחרי שאני רואה סרט בקולנוע לב, מסתכל על המכוניות למטה וחושב על הסרט שראיתי.
דיזנגוף 50 תל אביב

4. כדורסל בגן מאיר

לאחרונה חזרתי לשחק שם קצת ונזכרתי כמה כיף ומרגש הפלירטוט הזה, שאתה מגיע עם כדור וזורק עם עצמך לסל ,ואז עוד מישהו מגיע וזורק עם עצמו, ופתאום יש איזה מבט קטן, ואז כזה מחזירים אחד לשני את הכדור שעף מהקרש… ככה עד שזה מבשיל לכדי זה שאחד מעז להציע את מה ששנינו כבר יודעים שיקרה ומתחילים לשחק אחד על אחד… ואז מגיעים עוד אנשים, ורק מסתכלים בהתחלה, ידה ידה ידה, עד שמהר מאוד נהיה משחק וזה פשוט כיף ומרגש אין לי מה להגיד.

5. הפסטה בלוינסקי

הפסטה הכי טעימה בעיר. אי אפשר לטעות. הייתי בשוק כשאכלתי שם לראשונה, הבנאדם מכין לך על המקום פסטה לפי בחירה שלך של בשר/דג/צמחוני וזהו, אתה בוחר והוא עף. זה באמת לא יאומן כמה טעים וסטייל.
נחלת בנימין 84 תל אביב

>> גריל-בר אותנטי וגעגוע לישראל נעימה יותר // העיר של מלווין מוריס
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

העיר. סתם אבל לא סתם. הכל הפוך, זה בלתי אפשרי. אלנבי, הרגתם את אלנבי. אי אפשר שלא לעשות עבירות תנועה, אני נוסע עם הטוסטוס, זה כמו הו צ׳י מין וייאטנם. ועוד מצלמים אותי, שולחים לי דו"חות בדואר, חוצפנים. קשה עכשיו הקלה אחר כך?? מתי?? קשר רעיל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא יודע אם אירוע אבל המקלט הציבורי מול העבודה 10. בלחימה עם איראן מצאנו את עצמנו יום-יום ולילה-לילה במקלט השכונתי. זווית לראות את הפרצופים מהקפה פתאום מתחת לאדמה, מי תופס איזו פינה, מי שקט, מי מדבר, מי מתחבר עם מי, מי מחלקות בראוניז… מי לוקחים מהבראוניז ומי מסרבים בנימוס. בכל מקרה הלב שלי נפתח ונסגר כמו משוגע בימים האלה, כל רגע קטן כזה מתחת לאדמה, מתיקות של מישהו או שבירות של מישהו, הלך איתי הרבה זמן אחרי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"תולעת שלא חייבת כלום לאף אחד", האלבום הראשון של הראפר אדמ שיצא ממש לא מזמן. הוא פשוט יוצר פצצה ומרענן ששר מהבטן ואני עף על מה שהוא עושה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל משפחות החטופים. לא מצליח לחשוב על מקום אחר להתנדב בו חוץ מלעזור למשפחות החטופים, בכל דרך זה טוב. עד שלא כל החטופים ישובו יהיה לנו פה מאוד עצוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
סבתא שלי, חוה אלוביק-שטיגליץ. חגגה 92 בשבוע שעבר! נשמה גבוהה, שמחה, מלאת צ'יל ושיק, היא לגמרי התל-אביבית שלי. 60 שנה פלוס שהיא גרה בטשרניחובסקי, ולאחרונה גם סבא יואל (92 בעצמו) חזר מסיבוב ארוך בארה"ב והצטרף אליה. תמצאו אותה בשוק הכרמל, לה מולאן כל שישי בבוקר, על ספסל בגן מאיר, עושה סידורים בסנטר, או לקראת הסופ״ש הולכת לקיוסק בבוגרשוב להביא לה את העיתון שהיא אוהבת. אני אוהב אותך סבתא את מהממת ומתוקה.(:

מה יהיה?
תראו התחלנו ממאה אחוז טוב ונסיים במאה אחוז טוב, זה קודם כל טוב לי לזכור. עכשיו הדרך לשם תלויה במלא בחירות קטנות עד גדולות של מלא אנשים. אני מנסה לחשוב על עצמי ועל הבחירות הקטנות שלי ואני מנסה בעיקר להיות אותנטי. הלוואי שכל אחד יעצום עיניים רגע ויבחר מהלב (אפשר גם בעיניים פקוחות), אמיתי לא אכפת לי מה, רק שנהיה כנים עם עצמנו.

• העיר שלי
• היפ הופ ישראלי
• קריוקי
• ברים בתל אביב
• דיזנגוף סנטר
• גן מאיר
• לוינסקי