Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
קי הוי קוואן הוא לא רק זוכה אוסקר. הוא גם פליט לשעבר
הדרך הארוכה מסירת פליטים לבמת האוסקר. קה הוי קוואן ב"הכל בכל מקום בבת אחת"
המסע של קי הוי קוואן החל בסירת פליטים ונגמר על במת האוסקר, עם זכייה על סרט שכולו מדבר על העובדה שאין גורל כתוב מראש אלא אינסוף אפשרויות. אבל רק יקום שמקבל פליטים, ומעניק לילדים כמו קוואן את מגוון האפשרויות - יכול להצמיח סיפור כזה
"המסע שלי התחיל בסירה, עברתי שנה במחנה פליטים, ואיכשהו הגעתי לכאן, לבמה הכי גדולה בהוליווד". במילים המרגשות האלו פתח קי הוי קוואן את הנאום שלו כשקיבל את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו בסרט "הכל בכל מקום בבת אחת".
כמה סמלי ומרגש שדווקא סרט כמו "הכל בכל מקום בבת אחת" הביא פליט לשעבר, איש סירות, לבמה הגדולה ביותר בהוליווד. סרט שאולי המסר העמוק ביותר שלו הוא שאין גורל כתוב מראש – יש אינסוף אפשרויות, שמתפצלות בכל רגע נתון בהתאם לכל צעד שאנו עושים. ביקום שלנו, המסע של קי הוי קוואן התחיל בבריחה של משפחתו ממלחמת ויטנאם, בסירה, ובקבלת מקלט בארצות הברית. ביקום אחר, יתכן והם לא היו שורדים את המסע המסוכן בים, וביקום שלישי אולי הוא ומשפחתו קובעים ברגע זה את גורלם של פליטים ממלחמה אחרת?
גם ישראל קלטה אנשי סירות כמו משפחתו של קי הוי קוואן: הייתה זאת ההחלטה הראשונה של מנחם בגין כראש ממשלה, שלושה ימים אחרי השבעתו. "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה", הוא אמר אז. אי שם בשלהי מלחמת ויטנאם, בסוף שנות ה-70 שנראות היום כמו יקום אחר, קם ראש ממשלה ישראלי ואמר דבר פשוט – האנשים שבורחים ממולדתם בסירות, הם פליטים, ועלינו לקבל אותם. זהו.
תל אביב נגד גירוש הפליטים, הפגנה ב-2018 (צילום: גטי אימג'ס)
כשלושים שנה לאחר מכן החלו להגיע לישראל פליטי רצח העם בדארפור ופליטי הדיקטטורה הדכאנית אריתריאה. הם עדיין מחכים שישראל תחליט מה יעלה בגורלם. קצת פחות מחמישים שנה אחר כך, ביקום שבו אנו חיים היום, מלחמה פרצה בלב אירופה וישראל קבעה מכסות לכמה פליטים היא מוכנה לקבל באשרות תייר זמניות שלא מעניקות להם שום זכות. כתבי חדשות עמדו במעברי הגבול ודיווחו בפנים המומות על פליטים על אדמת אירופה. אולי ההלם שלהם נבע מההבנה שבחיים אחרים, ביקום מקביל, כל אחד יכול להפוך לפליט. אולי לרגע אחד, מסלול החיים הזה, של בריחה וחוסר וודאות, יצא מנחלתם הבלעדית של אזרחי "העולם השלישי" והפך לאפשרות ממשית גם עבור מי שנולדו "בצד הנכון" של העולם.
המסע של קי הוי קוואן החל בסירה ונגמר על במת האוסקר. רק יקום שמקבל פליטים, ומעניק לילדים כמו קוואן את מגוון האפשרויות – היה יכול להצמיח סיפור כזה. "אומרים שסיפורים כאלה קורים רק בסרטים, אני לא מאמין שזה קורה לי", אמר קוואן, "זה החלום האמריקאי".
הזכייה של "הכל בכל מקום בבת אחת" בפרסים הגדולים באוסקר מרגשת ומיוחדת מהמון סיבות, אבל אולי הנסתרת אך החשובה שבהן היא שמדובר בסרט שבסופו (וסליחה על הספויילר) ניצבת הבחירה בטוב, באנושי, באימהי – כפתרון למשבר שמאיים להרוס את כל היקומים המקבילים כולם. אל מול הבחירה בפחד ובסגירת הדלת – ניצבת הבחירה באומץ, בסיכון, שיכול להפוך גם לסיפור סינדרלה כמו של קוואן. האחריות היא שלנו.
שירה עבו היא דוברת המוקד לפליטים ולמהגרים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לילה של דרמה: "הכל בכל מקום בבת אחת" זכה בשבעה אוסקרים
כל הפרסים בכל קטגוריה בבת אחת. טקס פרסי האוסקר (צילום: שאטרסטוק)
ג'יימי לי קרטיס ומישל יאו הן זוכות אוסקר מעכשיו וגם שני סיפורי קאמבק אדירים של קה הוי קואן וברנדן פרייז'ר הסתיימו בפסלון. סרטים גדולים כמו "טאר", "הפייבלמנים" ו"רוחות אינישרין" חזרו הביתה בידיים ריקות
טקס האוסקר ה-95 הסתיים היום לפנות בוקר עם יחסית מעט הפתעות, או הפתעה אחת גדולה, תלוי איך מסתכלים על זה. "הכל בכל מקום בבת אחת" אמנם היה פייבוריט לזכות במירב הפרסים, וכך היה – עם לא פחות משבע זכיות לקומדיית-דרמת-מד"ב-אמנויות-לחימה-מימדים-מקבילים הזאת, אבל אם חושבים על העובדה שהוא לגמרי לא עשוי מהחומרים מהם בדרך כלל עושים "סרטי אוסקר", עדיין מדובר באירוע מסעיר למדי.
מעבר לזכייתו בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא גם סידר אוסקר ראשון בקריירה לג'יימי לי קרטיס (שחקנית המשנה) וגם הפך לרגע שיא בקאמבק המופלא והבלתי צפוי של קה הוי קואן, שהתפרסם בגיל 12 בתפקיד משנה ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ובין השנים 2002 ו-2021 כלל לא עסק במשחק אלא בבימוי פעלולים. סיפור קאמבק נוסף הסתיים באוסקר עם זכייתו של ברנדן פרייז'ר בפרס השחקן הטוב ביותר על "הלוויתן", מה שמוכיח בפעם האלף שאין כמו שינוי פיזי קיצוני (גם אם הוא הושג באמצעות חליפת שומן) בשביל להשיג לשחקן את הפסלון.
"הכל בכל מקום בבת אחת" סידר זכיה ראשונה גם לכוכבת שלו, מישל יאו ושני אוסקרים לצמד הכותבים-במאים שלו הדניאלים (דניאל קוואן ודניאל שיינרט – הישג מופרע ביחס לעובדה שזהו סרטם השני, ולפני כן הם היו בעיקר במאי קליפים) בשתי הקטגוריות הרלוונטית. הם גם הפכו בזאת לצמד השלישי בתולדות האוסקרים שחולק את פרס הבמאי – אחרי ג'רום רובינס ורוברט וייז על "סיפור הפרברים" ב-1957 וגם, כמובן, האחים כהן ב-2007 על "ארץ קשוחה". את האוסקר השביעי שלו קיבל "הכל בכל מקום", כצפוי, בקטגוריית העריכה.
במקום השני הגיעו ארבעה פסלונים לעיבוד הקולנועי לרומן המלחמה הקלאסי "במערב אין כל חדש", שזכה בפרס הסרט הזר, הפסקול, הצילום ועיצוב ההפקה. גיירמו דל טורו יכול להוסיף למדף האוסקרים המכובד שלו (שלושה אוסקרים על "המבוך של פן" ב-2006 וארבעה על "צורת המים" ב-2017, כולל הסרט הטוב ביותר) אוסקר נוסף על העיבוד שלו ל"פינוקיו", שזכה בסרט האנימציה הטוב ביותר – אחת הפעמים המעטות במאה ה-21 בהן הפרס לא הלך לסרט של דיסני. "RRR", אפוס האקשן ההודי המופרע זכה בפרס השיר הטוב ביותר על "Naatu Naatu", בעוד שני שוברי הקופות הענקיים של 2022, "אווטאר: דרכם של המים" ו"טום גאן: מאווריק" הסתפקו בפסלונים בודדים, על אפקטים חזותיים וסאונד, בהתאמה.
כמו תמיד, האוסקר הוא גם סיפור של המאוכזבים ולא רק של הזוכים, וכך סרטים אהובים ורבי-מועמדויות כמו "רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה, "הפייבלמנים" של סטיבן ספילברג ו"טאר" של טוד פילד חזרו הביתה בידיים ריקות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סטטיסטיקות מטורפות, קולנוע בינ"ל שולט ועוד הערות על האוסקר הבא
מישל יאו, פוסטר ל"הכל בכל מקום בבת אחת"
הייתם מאמינים שזו הפעם הראשונה מאז 1935 (!) שקטגוריית השחקן הטוב ביותר מלאה בפרצופים חדשים? וגם: איזו מועמדות מוכיחה שגם בהוליווד (או אולי בעיקר בהוליווד), הדבר הכי חשוב הוא שיהיו לך הרבה חברים מפורסמים?
לפני שנתיים יונג יו ג'ון הקוריאנית היתה השחקנית האסיאתית השנייה אי פעם שזכתה באוסקר – הראשונה היתה מיושי אומקי היפנית, שזכתה על הופעתה ב"סיונארה" ב-1958. נראה שזה שחרר את הפקק. השנה ארבעה שחקנים אסיאתיים זכו במועמדויות – הכי הרבה אי פעם בשנה אחת. שלושה מהם – מישל יאו, סטפני הסו וקי הוי קוואן (הילד מ"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" שרשם את אחד הקאמבקים הכי מפתיעים מעולם) – מועמדים על "הכל בכל מקום בבת אחת". הרביעית, הונג צ'או, משתתפת ב"הלוויתן". מישל יאו – שכזכור, זכתה בתפקיד שג'קי צ'אן דחה – אף רושמת תקדים, כאסיאתית הראשונה שמועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית. ויש עוד מועמד אסיאתי בולט – קזואו אישיגורו, הסופר הבריטי ממוצא יפני, קטף מועמדות על התסריט שכתב לסרט "לחיות". אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017, כך שאם יזכה באוסקר הוא ישווה את ההישג הכפול של בוב דילן, שזכה בנובל וגם באוסקר על השיר שכתב ב-2000 ל"נערי הפלא".
גרמניה ושבדיה בצמרת
עם תשע מועמדויות (בהן לסרט, לסרט הבינלאומי ולתסריט המעובד) "במערב אין כל חדש" נרשם כאחד הסרטים הבינלאומיים שזכו בהכי הרבה מועמדויות. לפניו ברשימה, עם עשר מועמדויות כל אחד, נמצאים רק "נמר דרקון" ו"רומא". סרט בינלאומי נוסף שקטף זר נאה של מועמדויות הוא "משולש העצבות" (דובר האנגלית) של רובן אוסטלונד השבדי. אמנם מדובר בשלוש מועמדויות בלבד, אבל כולן בקטגוריות הראשיות – סרט, בימוי ותסריט. הלהיט ההודי "RRR", לעומת זאת, השתלב רק בקטגוריית השיר הטוב ביותר (במגזין "ווראייטי" צופים לו זכייה). למי שתוהה מדוע הוא לא קטף מועמדות בקטגוריית הסרט הבינלאומי, התשובה פשוטה: ההודים שלחו לתחרות סרט אחר – "הצגת הקולנוע האחרונה", שעולה היום למסכים. בכל אופן, "במערב אין כל חדש" ככל הנראה יזכה בקטגוריה הבינלאומית, ויש לציין שב-1931 העיבוד ההוליוודי לספרו של אריך מאריה רמארק על מלחמת העולם הראשונה היה לסרט השלישי אי פעם שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.
פנים חדשות בקטגוריית השחקן הראשי
זאת הפעם הראשונה מאז 1935 שכל השחקנים בקטגוריה הזו מועמדים בפעם הראשונה בחייהם. צעיר המועמדים הוא פול מסקל בן ה-26 ("אחרי השמש"), והזקן שבהם הוא ביל ניי בן ה-73 ("לחיות"), ולצידם מועמדים אוסטין באטלר ("אלביס"), קולין פארל ("רוחות אינישרין") וברנדן פרייזר ("הלוויתן"), שזכה לקמבק השני הכי גדול אחרי קי הוי קואן. בכלל, עבור 16 מבין 20 השחקנים המועמדים השנה מדובר במועמדות ראשונה, וזה בהחלט יוצא דופן בתחום שבו יש לא מעט מועמדים כמעט אוטומטיים (ראוי לציין שלמריל סטריפ לא היה סרט השנה).
שנת הקאמבקים
לצד שני הקאמבקים שכבר מניתי, גם הקולנוען טוד פילד רושם קמבק מרשים. ב-2002 מי שהיה שחקן לא מאוד ידוע הפתיע עם "בחדר המיטות", סרטו הראשון כתסריטאי/במאי, שזיכה אותו במועמדות על התסריט. חמש שנים אחרי כן הוא חזר על ההישג עם מועמדות על התסריט של סרטו השני "ילדים קטנים". אבל מאז חלפו 16 שנים, שבמהלכן הוא לא הצליח להרים אף פרויקט, וזה לא שהוא לא ניסה. סרטו השלישי "טאר המנצחת" אמנם כשל בקופות, אבל הוא גרף שש מועמדויות בקטגוריות חשובות – סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, וקייט בלנשט שכנראה תזכה (אלא אם "הכל בכל מקום בבת אחת" שמוביל במועמדויות ייתן רוח גבית למישל יאו). בכל אופן לא הרבה קולנוענים יכולים לספר שהם זכו במועמדויות לאוסקר על כל הסרטים שיצרו.
מאיפה צצה אנדריאה רייסבורו?
המועמדות של מישל וויליאמס על "הפייבלמנים" לא היתה בטוחה משום שהיא החליטה ללכת על הקטגוריה הראשית, ולא הסתפקה בקטגוריית המשנה שאליה קל יותר להשתחל (זה לא עבד לה בבאפטא). גם המועמדות של בריאן טיירי הנרי כשחקן משנה על "Causeway" לא היה צפויה במיוחד. אבל למרות הביקורות המשבחות, כמעט אף אחד לא חזה את מועמדותה של השחקנית הבריטית בת ה-41 על "לזלי היקרה", סרט נטול תקציב שכמעט אף אחד לא ראה (הוא חלף על המסכים בארץ לרגע קט). אז איך זה קרה? מתברר שיש לרייסבורו חברים מפורסמים, בהם אדוארד נורטון, גווינת' פאלטרו ושרה פולסון, שהיללו את הסרט ברשתות החברתיות בדיוק בזמן שהחלו ההצבעות לאוסקר. וזה עבד.
סרטי המשך מעוטרים
סרטי המשך לרוב לא זוכים להערכה אומנותית, אלא נתפסים בעיקר כהשקעה פיננסית משתלמת. רק שבעה סרטי המשך זכו עד כה להיות מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, בהם "הסנדק 2", "שר הטבעות: שיבת המלך", "צעצוע של סיפור 3" ו"מקס הזועם: כביש הזעם". השנה, לראשונה, מתמודדים זה מול זה שני סרטי המשך – "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אווטאר: דרכם של המים" (גם "אווטאר" הראשון היה מועמד). גם "הפנתר השחור: ווקאנדה לנצח" רשם חמש מועמדויות, בקטגוריות אחרות, בהן זכיה כמעט בטוחה לאנג'לה באסט, ששלושים שנה חלפו מאז מועמדותה הראשונה על "טינה – מה זה בכלל קשור לאהבה". אמנם סיכויים של הסרטים הנ"ל לזכות נמוכים (הבמאים שלהם לא מועמדים) אבל נראה שהרחבת הקטגוריה לעשרה סרטים, שנועדה לפנות מקום לשוברי קופות, מתחילה להוכיח את עצמה.
ובנימה אישית
כשהוכרזו המועמדויות לגלובוס הזהב חשתי אכזבה מסוימת, משום שהשנה השתתפתי בהצבעה אך רבות מהבחירות שלי לא באו לידי ביטוי. בין השאר הצבעתי לג'אד הירש על הופעתו הקצרה ונהדרת ב"הפייבלמנים" ולג'יימי לי קרטיס הכה מצחיקה ב"הכל בכל מקום בבת אחת", ולכן אני שמחה שהם זכו במועמדויות לאוסקר, שזה פיצוי הולם. עבור הירש זאת מועמדות שניה אחרי 42 שנים (ב-1981 הוא היה מועמד על "אנשים פשוטים"). ואילו קרטיס מועמדת בפעם הראשונה, ובכך מצטרפת להוריה טוני קרטיס וג'אנט לי שהיו מועמדים פעם אחת כל אחד. אני שמחה גם בשביל ברנדן גליסון ("רוחות אינישרין") וביל ניי ("לחיות") שזוכים במועמדות ראשונה אחרי קריירות ארוכות וטובות.
מצד שני, אני מרוצה מכך ש"בבילון" האימתני נותר מחוץ לקטגוריות המרכזיות – מלכתחילה הופתעתי מהאהבה לה זכה בקרב מצביעי גלובוס הזהב (הצבעתי רק למרגו רובי). בקיצור, בסך הכל אני מסכימה עם רבות מהמועמדויות לאוסקר (אין מועמדויות לבמאיות, כי השנה לא היו סרטים ממש חזקים של במאיות), וחבל לי רק ש"החלטה לעזוב" הקוריאני של פארק צ'ן ווק נותר מחוץ לקטגוריית הסרט הבינלאומי. מה לעשות, אי אפשר הכל.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הוא חתרני. הוא מחתרתי. עכשיו הוא גם הזוכה הגדול של אוסקר 2023
מישל יאו ב"הכל בכל מקום בבת אחת"
מתחת לעוגת השכבות של היקומים המקבילים, המכות, האפקטים, ההומור האבסורדי, הפעלולים וההתפלספויות הקיומיות, "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סיפור אנושי, פשוט ומוכר. זה לא היה עובד בלי הגרעין הזה, אבל איזה כיף שיש גם עוגת שכבות קולנועית מעליו
ב-1946 יצא למסכים "אלו חיים נפלאים" של פרנק קפרה, המספר על גבר מתוסכל שלא הצליח להגשים את חלומותיו. בשיא דכאונו מלאך מראה לו איך העולם היה נראה אלמלא היה קיים, וכך הוא מגלה שהוא הותיר חותם ושחייו הפשוטים הם בעצם נפלאים. הסרט הפך לאחד הטקסטים האייקוניים והמצוטטים בתרבות האמריקאית, ומאז כל דור ודור זוכה ל-"אלו חיים נפלאים" משל עצמו, מותאם לצייטגייסט של התקופה.
"הכל בכל מקום בבת אחת" – מהבחורים המגניבים שהביאו לכם את "איש האולר" – הוא "אלו חיים נפלאים" לדור ה-Z (זה שמתפעל המוני מסכים במקביל) ולעידן "ספיידרמן: ממד העכביש". בבסיס יש נרטיב אנושי, פשוט ומוכר, אבל הוא מוגש לנו עם המון תוספות וטעמים מתנגשים, כמו בננה ספליט שהוכן על ידי ילד שקיבל חנות גלידה ליום הולדת. בשלב מסוים זה מתחיל להיות קצת יותר מדי מכל דבר – או כשם הסרט "הכל בכל מקום בבת אחת" – אבל כל כך הרבה מההכל הזה מקורי, פרוע ומתפוצץ בפה, שאני לא מתלוננת.
מה גם שבכל זאת לא ילד אחראי על תפיסת העולם הניהיליסטית-אבל-לא-באמת של הסרט, אלא צמד יוצרים בוגרים ומחוננים שגדלו על קולנוע אמריקאי (ועל בייגלס ונקניקיות). לכן גם אם ברצף מטמטם החושים של דימויים מתחלפים נדמה לפעמים שהסרט עומד להתפרק לרסיסים, דן קוואן ודניאל שיינרט אף פעם לא מאבדים שליטה. רוב הזמן ריבוי ההמצאות (אבסורדיות, וולגריות, מחוכמות, מטופשות, מסעירות) והשילוב שלהן יחדיו מייצר תחושה שראינו הכל, אבל כזה סרט עדיין לא ראינו.
כמו ג'ורג' ביילי מ"אלו חיים נפלאים", אוולין וואנג היא אישה טרודה שפעם היו לה חלומות גדולים (בין השאר היא חלמה להיות כוכבת קונג פו, כמו מישל יאו), אבל חייה נכנסו ללופ. יחד עם בעלה שפל הרוח וויימונד (לו היא נשאה למרות התנגדות אביה) היא מנהלת מכבסה, ובתחילת הסרט שקועה עד הצוואר בהכנת המסמכים לביקורת מס הכנסה. במקביל היא צריכה לטפל בקליינטים ובאביה שהגיע מסין (ג'יימס הונג הוותיק), ולהסתיר ממנו את העובדה שהידידה של בתה (השחקנית העולה סטפני הסו) היא בעצם בת זוגה.
חלומות קונג פו אבודים. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ
כצפוי, במשרדי מס ההכנסה בני המשפחה נתקלים במפקחת נוקשה (ג'יימי לי קרטיס בתפקיד הכי מצחיק שלה מעולם) שמטילה ספק בטענותיה של אוולין לגבי הוצאות מוכרות. מה שפחות צפוי זה מה שקורה במעלית – וויימונד כמו הופך למישהו אחר, גבר אלפא כזה, ומסביר לאוולין שיש אלפי יקומים מקבילים ושבכל אחד מהם יש להם חיים אחרים, ושיש טכנולוגיה שמאפשרת לחצות את היקומים ולקבץ מהם כישורים שדמויותיהם פיתחו בהתפצלויות האחרות של חייהם. ועכשיו אוולין חייבת ללמוד לעשות את הקפיצה, כי יש ישות שמאיימת על כל היקומים ורק אוולין על שלל פיצוליה ושכפוליה יכולה לעצור אותה. אם קודם היא חשבה שלנהל מכבסה ואת המשפחה שלה בו זמנית זה מסובך, עכשיו זה נעשה עוד יותר מסובך, במיוחד אחרי שנחשפים זהותה ומניעיה של הישות האימתנית שזוממת להשמיד הכל.
חלק מההיגיון האקסצנטרי של הסרט הוא ההתנגשות בין התחכום הנרטיבי לבין הפשטות של הטכנולוגיה המחתרתית, שמזכירה לנו שצמד היוצרים הגיעו לכאן מהקולנוע העצמאי (וגם הסרט הזה נוצר בתקציב לא גבוה של 25 מיליון דולר). כך, למשל, אחד השלבים בקפיצה בין היקומים הוא עשיית מעשה לא הגיוני – כמו להגיד למפקחת מס ההכנסה שאת אוהבת אותה – והיופי הוא שמה שלא הגיוני ביקום אחד, יכול להיות הגיוני לגמרי ביקום אחר.
אף אחד לא אוהב את מס הכנסה. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ
משום שהקולנוע עצמו הוא סוג של יקום מקביל (שמציע עוד ועוד ואריאציות על אותו הדבר), "הכל בכל מקום בבת אחת" משחק גם עם האופציה של גרסאות מקבילות לסרטים מוכרים כמו "2001: אודיסיאה בחלל" ו"רטטוי", שחלקם מקבלים כאן רובד מטאפורי נוסף. הסרט מייצר תחושה של תודעה מפוצלת על ספידים, וצריך יותר מצפייה אחת כדי להכיל את הכל.
חוץ מכל השאר, ההבדל בין "הכל בכל מקום בבת אחת" ו"אלו חיים נפלאים" הוא במסקנה הסופית לגבי מה מעניק משמעות לחיי היומיום. שני הסרטים חוגגים את נדיבות הלב, אך בעוד בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה הגיבור הקדיש את עצמו לרווחת האחרים ולהקרבה האישית שלו היה אפקט של מעגלים מתרחבים, בעידן ה-Me!Me!Me! המעגל מצומצם למשפחה הגרעינית.
התסריט המקורי ייעד את התפקיד הראשי לג'קי צ'אן, לפני שהסרט נכתב מחדש במיוחד עבור מישל יאו, וכמה טוב שכך. היא נואשת, ומצחיקה, ומעצבנת, ומרגשת, וכמובן בועטת היטב. לצידה, הליהוק של קה הוי קוואן כבעלה הוא הברקה. כשהיה ילד בשנות השמונים, קוואן גנב את ההצגה מהריסון פורד ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ומשם המשיך ל"הגוניס". אבל כשגדל גילה שבהוליווד אין תפקידים לשחקנים אסייתים ופרש ממשחק. חזרתו למסך אחרי שנים רבות, בתפקיד גבר שלא חי את החיים שתכנן בילדותו, מעניקה לסרט ממד אוטוביוגרפי, של כולנו.
★★★★✯4.5 כוכבים Everything Everywhere All at Once בימוי: דן קוואן ודניאל שיינרט. עם מישל יאו, קה הוי קוואן, ג'יימי לי קרטיס. ארה"ב 2022, 149 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![חלומות קונג פו אבודים. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/04/every4-1000x667.jpg "חלומות קונג פו אבודים. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ")
![אף אחד לא אוהב את מס הכנסה. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/04/every3-1000x667.jpg "אף אחד לא אוהב את מס הכנסה. "הכל בכל מקום בבת אחת". צילום: יח"צ")