*הביקורת פורסמה במקור ב6.7.2023, ומפורסמת מחדש לרגל הגעתו ל-VOD של yes ושל סלקום טיוי*

זה היה ממש מזמן שאחד קוראים לו ג'ון/ כתב וביים את סרטו הראשון/
"הנץ ממלטה" כלל לא סיפר על הציפור/ אלא על בלש קשוח שיוצא לחקור/
לאן נעלמה אחותה של רות היפה/ האם ברחה או נחטפה/
רק שאז הוא מגלה שרות היא שקרנית ורוצחת/ שניסתה להפילו בפח ובפחת/
למרות שהתאהב וליבו מבולבל/ הוא מסגירה לידי החוק, כי כך ייעשה לפאם פטאל/
אותו סרט שהציג עולם צללים נטול מוסר/ הניח את היסודות לז'אנר הפילם נואר.

בחלוף שנים רבות בארץ קטנה מעבר לים/ שם השמש זורחת ותמיד חם/
החליט בחור צעיר/ לעשות מעשה לא זהיר/
וליצור פילם נואר נטול תקציב/ בקצב ראפ, ובעיר תל אביב/
הוא חזר לסרט על הנץ, הבלש והרוצחת/ וגולל אותו מחדש בעברית מצוחצחת/
התוצאה, אולי תתקשו להאמין/ היא אבטיח מתוק ואדום, על הסכין.

ועכשיו, תסלחו לי, את שאר הביקורת אמשיך ללא חריזה, כי זה מה זה קשה (מי שכבר ראה, יודע שמסתתר כאן עוד חרוז). "העיר הזאת" יצא לדרך כהצגה שרצה על הבמות מ-2012 ועד השנה שעברה, וזכתה במעמד של קאלט. הבמאי והכוכב עמית אולמן, שכתב והלחין עם עמיתיו הראפרים עומר הברון (ג'ימבוי ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי), שאף מלכתחילה ליצור גרסה קולנועית. את תקציב ההפקה הוא גייס באמצעות הדסטארט, ו-1640 אוהדים נלהבים של המופע הבימתי מיהרו לתרום 325,756 ש"ח. במונחים של קולנוע זה סכום זעיר – הסרט נראה ונשמע כאילו נעשה בתקציב הרבה יותר גבוה. מדובר בסוג של פלא קולנועי, כי על פי כל האינדיקציות הז'אנר ההוליוודי הישן והמסוגנן לא היה אמור לעבוד בישראל, לא כל שכן בלשון הקודש.

"העיר הזאת" מתחיל כמו "הנץ ממלטה" של ג'ון יוסטון, עם הבדל בולט אחד שהופך אותו לכה ישראלי – האישה המפתה שנכנסת למשרדו של הבלש בליל סערה, מזכירה לו שהם למדו יחד בתיכון (בדומה למערכון של "החמישייה הקאמרית" על הרוצח הסדרתי המתוסכל). וכך הוא הסרט כולו – תרכובת ייחודית ומגובשת של מותחני בלש אפלים בנוסח ההוליוודי עם הגיון ישראלי פרוע אך גם, וזה מהותי, מוקפד עד לפרט האחרון. והכל בקצב היפ הופ ובחריזה מלאת השראה.

השירים – חלקם מושרים, חלקם מדוקלמים – מרוצפים ברפרנסים שנונים ליצירות אופל זרות ולטקסטים ישראלים, כמודואט על אהבה שבורה שמורכב מציטוטים של שירים רומנטיים. עם זאת, הם מצליחים לפתח חיים משל עצמם, מה שהופך את הסרט ליותר מפרודיה. זהו מין חלום על חלום על אמריקה, שמסובב את המבט לתרבות הישראלית שבה הוא נטוע. ובימים אלה התחושה שהכל מושחת וחסר תוחלת תואמת לגמרי את המציאות המקומית.

כמה מילים על העלילה: הבלש ג'ו חלפון (אולמן, גם יָפֶה וגם אופֶה) הוא תערובת מטורללת של סם ספייד ושרלוק הולמס. הוא נוהג לפענח רמזים באופן מילולי, או להסתמך על ניחושים פרועים, מה שמעצבן את השותף שלו ג'ק מקנמרה (הברון) שלא מבין את שיטותיו. זה מוביל לבאטל ראפ רצוף עלבונות נהדרים מכל הבא ליד ("אם אתה בלש, אז קריסטל זה פפסי"). הקטע הוא שהאיגיון הזה דווקא עובד לג'ו. כשצמד הבלשים מתחילים לחקור מה קרה לאחותה של שרה בנט (מוריה אקונס), מצטרפים לסיפור מפקח המשטרה שלומי מקמרפי (אלון נוימן) וברנבי שמעוני (עידן אלתרמן). האחרון הוא שליחו של מנשה המסתורי, מלך העולם התחתון, שיש עליו סיפורים מפה ועד אמריקה, בעיקר משום שאף אחד לא יודע מיהו.

אבל העלילה אינה העיקר כאן. היא מורכבת ממסמנים מוכרים (הווה אומר קלישאות ז'אנר מסובבות), ואף שהיא מצליחה להפתיע היא לא סוגרת את כל הפינות. זה לא מפריע, כי במהלך הצפייה תשומת הלב מושקעת במארג הדחוס של חידודים וחיוויים לשוניים וויזואליים. זה היה יכול להיות מעייף אלמלא רובם הגדול של החידודים היו מחודדים טיפ טופ, אחרי שנבחנו על הבמה במשך עשור. גם השחקנים החדשים שלוהקו לסרט (על הבמה הופיעו חמישה שחקנים בלבד) קלטו את הווייב, וכולם מצוינים. שלל ראפרים וראפריות מקומיים התייצבו לתפקידי אורח, מה שהופך את הסרט לחגיגה עבור חובבי הז'אנר. וגם אני, שלרוב מעדיפה אופרות מסוג אחר, מצאתי את עצמי נסחפת עם השירים והביצועים המעולים.

העיר הזאת שבכותרת היא תל אביב שאינה זו המוכרת. הסרט צולם ברובו בפלורנטין, וגם ברחבת הבורסה ברמת גן, ומשחקי תאורה מייצרים צבעוניות נוארית ("בעיר הזאת יש צבע רק לשמלות ולדם", שרה שרה). קשה להאמין שזה סרטו הראשון כצלם ראשי של מישה פלטינסקי. גם העורך איל סיבי והמנהלת האומנותית ניצן ציפרוט תורמים לשלמות הסגנונית. בפנייתם אל המשקיעים יוצרי הסרט העזו לטעון שמדובר ב"דבר שעוד לא נראה בעולם הקולנוע". הם עמדו בהבטחתם, ועשו זאת עם המון סטייל וכישרון.

לסיום, לפני שתקפצו לתקן אותי, שמה האמיתי של הפאם פטאל המניפולטיבית מ"הנץ ממלטה", שמציגה את עצמה בתחילת הסרט כרות וונדרלי, הוא בריג'יד אושונסי.

4.5 כוכבים
בימוי: עמית אולמן. עם עמית אולמן, מוריה אקונס, ג'ימבו ג'יי, אלון נוימן, עידן אלתרמן. ישראל 2023, 80 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• העיר הזאת

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

• Facebook
• Twitter
• Email

חציו הראשון של ספר השירה שמלווה את האלבום "חצי סוגריים" נפתח עם ציטוט של הראפר פלד, מתוך השיר "שאט גאן" מ-2007. "הֵם אוֹמְרִים לְךָ לקפוץ/ אַתָּה שׁוֹאֵל כַּמָּה גָּבוֹהַּ/ סְסְסְעֵמֶק/ פָּשׁוּט תַּגִּיד מֵאֵיפֹה אַתָּה בָּא". ככה, עם ניקוד. פדרו גראס (עמית אולמן) הוא ללא ספק האיש הראשון שניקד שיר ראפ ברצינות.

"זו הצהרת כוונות", מספר פדרו על הדקדוק בניקוד. "איך שהייתי רוצה שיתייחסו למילים באלבום. כשאתה מנקד את המילים הם מקבלים יותר כבוד. זה ישר נותן את הקונוטציה הזו שמדובר בטקסט לירי, שהוא שירה. ואז אתה מחויב לקרוא אותו בכמה רבדים, יותר עמוק".

ובכל זאת, בשורה התחתונה, אתה עדיין מנקד שירי ראפ.

"'ראפ' זה רידם אנד פואטרי. זו תזכורת שבסופו של דבר מדובר בשירה. בכלל, מה שהופך שירה לשירה זו ההתייחסות אליה כשירה, וזה באמת עובד. יש כל מיני פארודיות שעושים על שירה, שלוקחים טקסט של ביונסה ומנקדים אותו וזה קטע. אבל יש גם הרבה אמת מאחורי זה. כשאתה לוקח טקסט ונותן לו יותר כובד ומשקל למילים אתה יכול למצוא בו הרבה יותר".

נדמה שגם אתה יודע שזה קצת יומרני. אתה אפילו מגדיר את עצמך בשיר הפתיחה עם המשפט "השחקן/ המשורר/ הטרובדור היומרני".

"יומרני זו באמת מילה עם קונוטציות שליליות, אבל כתבתי את זה בשיר מתוך איזה מודעות עצמית. אני מודע ליומרנות שבזה, אבל בהתאם אני גם מאוד מחויב לעשות את זה ברמה גבוהה. לא משאיר את זה ברמת היומרנות ללא גיבוי. אני סבבה עם זה".

לאולמן יש כל זכות להתיימר. כחבר המופע של ויקטור ג'קסון (עם איציק פצצתי, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום, וג'ימבו ג'יי) הוא כבר יצר את להיט הבמות "העיר הזאת" ואת הלהיט בהתהוות "תיכון מגשימים". כאמן סולו אולמן הוא ממקימי אירועי ה"פואטרי סלאם", כיום מעצמת ספוקן וורד. כן, לפדרו יש יומרה, אבל עם גיבוי.

"ניסיתי כמה שיותר שמי שיקרא את האלבום ויקשיב לו לא יוכל לפספס מה שבאמת התכוונתי. יש את המקומות האלה שנתונים לפרשנות, אבל כן חשוב לי שיעבור משהו ספציפי. אני לא רוצה שיחשבו שהתכוונתי לשיר מסוים בציניות. אנחנו בעידן דיי ציני וניתן לקרוא הרבה דברים באירוניה. אז כבר בשיר הראשון אני אומר שזה לא ציני. שום דבר באלבום לא ציני. חשוב לי להבהיר את זה".

מעבר לניסיון לדייק, חלק גדול מהאלבום מתעסק בנושא השפה. מאיפה האובססיה הזו?

"יש לי רגישות מאוד גבוהה למילים מגיל צעיר. אני מאד רגיש לדברים שאומרים לי, מאמין בקלות. משם נולד לי רצון שאנשים יקפידו בדברים שהם אומרים. שיתייחסו לדברים כהווייתם, כי אני לרוב מאמין באיך שאומרים. עם השנים אתה לומד לקחת דברים בערבון מוגבל ועדיין התמימות היא משהו שתבוע בי. מזה הבנתי את האופן שבו השפה בוראת את המציאות שלנו, כמה כח יש לה. יש בזה גם משהו מאוד יהודי. חז"ל, התלמוד, יש המון התייחסות לאיך העברית טומנת בחובה המון סודות. אנחנו יכולים ללמוד המון על עצמנו מהשפה, בטח השפה שלנו שקדומה מאוד, שאפשר להבין דברים על אבות אבותינו ממנה. האטימולוגיה של מילים היא משהו מאד מסקרן. אפשר להבין המון עלינו כאדם לפי איך שאבותינו בחרו לנסח מילים".

לנסח מילים זו הגדרה מעולה למגוון התחומים הרבים שבהם פועל אולמן. שחקן, בימאי תיאטרון, משורר, ראפר, אמן ספוקן וורד ועוד. הוא מגדיר את זה כמספר סיפורים. "יש את המהות. את הדבר שאני יודע שאני רוצה להעביר. כשהמהות מאוד ברורה, את הכלים אפשר לבחור".

את השירים באלבום יצרת במקור כקטעי ספוקן וורד. איך מתרגמים אותם לשירים?

"מרגע שניגשתי להוסיף ליווי מוזיקלי לשירים האלו הבנתי שהקצב לא יכול להיות אחיד. לא ללכת מהקצב המכאני של המטרונום, אלא מהקצב הפנימי. קצב שיותר מתחבר לנשימה, לאדם. אחד המוטיבים המרכזיים באלבום הוא מוטיב הגל. דברים לא באים בקצב סדור, אלא בגלים שמגבירים את הקצב או הדינמיקה. הרבה דברים בטבע הם צורה של גל. רעש של אש בא בגלים, גשם בא בגלים. גם קול הוא גל. זה מוטיב שמאד הכווין אותי".

בין כל הסגנונות וההגדרות, יש משהו שאתה מרגיש שאתה יותר?

"אני אבוד בהגדרות האלו. בעיני גם משורר אומר את כל הדברים, גם שחקן אומר אותם, גם סטנדאפיסט אומר את כולם".

ובתוך כל ההגדרות האלו, יש את עמית אולמן, האיש מאחורי פדרו גראס. יש לי הרגשה שעמית פחות תקשורתי מפדרו. קצת באטמן מול ברוס וויין.

"אני לא יודע עד כמה אני באמת עושה את זה בכוונה, אבל בסך הכל הבמה היא המקום שלי לפורקן עבור כל הדברים שקשה לי לומר בחיים עצמם. זה מקום שאמת יכולה לצאת בו יותר בגדול ויותר בבירור. זה קשור לדפיקות, אם לא הייתי עם כל מיני שריטות לא היה לי צורך לנסח את זה באלבום".

אז אתה יותר פדרו או עמית?

"אני הולך לישון כעמית וקם בבוקר כעמית, אבל מופיע כפדרו. אבל לא משנה אם אני פדרו או עמית, כי בסך הכל פדרו אומר הרבה דברים שעמית חושב".

מופע ההשקה של "חצי סוגריים". בסקולה, הרכבת 72 תל אביב, יום רביעי (5.4), 60־75 ש"ח

• מוזיקה
• ספוקן וורד
• המופע של ויקטור ג'קסון
• פדרו גראס
• ויקטור ג'קסון
• עמית אולמן
• תרבות