>> הטור פורסם לראשונה בינואר 2019, כחלק מפרויקט מיוחד של "טיים אאוט" שהוקדש למילים שיעשו את השנה הבאה. הטקסט מובא כאן בדיוק כפי שפורסם אז, ללא שינויי עריכה

בחודש אפריל תעלה העונה השמינית והאחרונה של "משחקי הכס". כעת, אחרי שהמהלכים הלבנים חצו את החומה אל עבר ווסטרוז, בילד אפ של שבע עונות יתנקז לאירוע מפואר אחד – מלחמה. מיליוני צופים ברחבי העולם יתקבצו בחרדת קודש מול מסכי הטלוויזיה לאירוע הסיום של הסדרה הגדולה בכל הזמנים כדי לחזות בתוצאות מלחמה עתירת אפקטים, חרדים לראות מה יעלה בגורלן של הדמויות האהובות.

למתוח קו מקביל בין צפייה בסדרת טלוויזיה למצב הגיאו־פוליטי במזרח התיכון יכול להיות רעיון מופרך, שלא לומר מגוחך, אבל בחרדה ובציפייה לבאות מזדקק עצם הקיום שלנו, אזרחי מדינת ישראל. שם פרצו את החומה באמצעות דרקון ואצלנו מתכוונים לעשות זאת באמצעות מנהרות וטילים מדויקים על מרכזי ערים. ברקע, ההבטחה הגדולה היא תמיד אותה הבטחה – מלחמה בלתי נמנעת. המלחמה הגדולה של החורף, אמנם, לא הגיעה.

"אנחנו נגבר על אויבנו, הדבר יהיה כרוך בהקרבה", הבטיח ראש הממשלה נתניהו רגע לפני חשיפת פרויקט המנהרות של חיזבאללה לציבור בנובמבר, במה שהפרשנים הגדירו כאקט למניעת הבחירות. טיבה של מלחמה הוא הקרבה מהולה בתקווה לשיפור המצב, או לפחות שימור פוזיציה קיימת. כרגע יש בעיקר בילד אפ וחרדה של שנים. נסיגת האמריקאים מסוריה, ההתבססות הרוסית והאיראנית בצפון, מנהרות של חיזבאללה, מנהרות של חמאס, טילים. מתי יבוא השיא? מתי תבוא המלחמה?

"משחקי הכס" היא אלגוריה מקיאווליסטית לטיבו המוסרי של האדם. איומים מבחוץ תמיד קיימים, הפחד מפני הלא נודע תמיד שריר, אבל המלחמה האמיתית היא תמיד בפנים, בתוך החומות. ישנו מוסר, וישנו מוסר השליטים. חודש לאחר "נאום ההקרבה" התבשרנו על המלחמה האמיתית – מערכת הבחירות בישראל שתתקיים גם היא באפריל. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא גם המכנה המלכד ביותר.

בישראל השבטית, המפוצלת, המשוסעת, הסנטימנט המתעורר מהחשש ממלחמה יכול לעשות קסמים. זה הדרקון האמיתי, זה הנשק שובר השוויון האמיתי. בטיבו לשנות את התמהיל של מהדורות החדשות, להוציא מכיול את המצפן המוסרי הטבוע בנו, לשבש תהליכי חשיבה רציונליים. מלחמה היא הרי לא רציונלית, בדיוק כמו הבחירה באדם החשוד בשחיתות כמנהיג, שצוטט בעיתון המזוהה עמו כאומר שגם אם יוגש נגדו כתב אישום הוא אינו מתכוון לעזוב את כס המלכות. מה יהיו תוצאות המלחמה הפנימית באדם שנאבק בין בחירה לא רציונלית אחת לבחירה לא רציונלית אחרת?

מלחמה משבשת את אורחות החיים. אפילו מפקד פיקוד העורף, אלוף תמיר ידעי, הבטיח ש"במלחמה הבאה לא ישתו קפה בתל אביב". אי אפשר לשתות קפה במלחמה, אי אפשר ללכת לסרט, לעשות פיקניק, לבקר את הנכדים. ההבטחה הגדולה של "משחקי הכס" היא מלחמה, ההבטחה הגדולה של בנימין נתניהו היא מניעת מלחמה. בלעדיו, הוא אומר, אנחנו אבודים. אבל מה על טיבה המוסרי של מדינה שמרכינה ראש בפני שחיתות? והאם בחירה כזו תבטיח את החוסן הנדרש מול טילים מונעי שתיית קפה?

אנחנו כבר נמצאים במלחמה, והלמות תופי הקרב רק יתעצמו בחודשים הבאים. מלחמה בסמולנים, מלחמה בתקשורת, בהמלצות המשטרה, בבתי המשפט. מלחמת שבט בשבט. ב"משחקי הכס" יש דמות אחת, בראן סטארק, הרואה לרחוק, שבו הצופים תולים תקווה. אך דמותו מסתורית וכך גם מניעיו – האם יכריע לכאן או לשם? מה יהיה אחרי כל זה? האם היועמ"ש יפרסם את המלצותיו לפני או אחרי הבחירות? ומה אם ימליץ אחרי ואז תבוא מלחמה? מה אז?

בכל מקרה מערכת הבחירות הזאת תדמה באכזריותה יותר למלחמה מאשר לחגיגה של דמוקרטיה. בילד אפ של 12 שנות כהונה מצטברות המתנקזות לאירוע מכונן אחד – המלחמה הגדולה של בנימין נתניהו. אנחנו כלי המשחק, המדינה היא לוח. באיזה צד אתם במלחמה?

• מלחמה
• משחקי הכס
• המילים של 2019
• בחירות 2019
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן יעל.

"בוא׳נה, את ראית כבר רית׳ם אנד פלואו?".

מה זה, ה׳אייל גולן קורא לך׳ של ההיפ הופ שאת לא מפסיקה לכתוב עליו בפייסבוק?

"כן נו, זה מדהים".

תפסיקי, בואי נגיד כמה מילים על שבוע המעורבות.

"התכנסנו כדי לדבר על מועדון כתב 19 שייערך ב־13.11 בבית ביאליק ויהיה חלק משבוע המעורבות של עיריית תל אביב־יפו. אנחנו פועלות בעיר זה שלוש שנים, התחלנו כהפקת גרילה בגדה השמאלית, מעט כסף והרבה תקווה. היינו מזמינות אנשים מהמעגל הכי קרוב אלינו להופיע, אלה שחשבנו שיגידו כן".

המון סירבו. למה אנשים לא עונים להודעות? זה ממש לא יפה.

"אחרי שנה בערך קיבלנו פנייה מבר אליקים ממרכז רוטשילד, שהציעה שנתארח אצלם לרגל יום האישה ואז הפכנו למופע קבוע אצלם. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית כי פתאום היה לנו בית ותמיכה תקציבית".

נשמע חלומי. כל הבעיות שלנו נפתרו בעצם?

"בערך. קודם היינו עסוקות במלחמת הישרדות ופנינו לאנשים שהתפללנו שיסכימו לקחת סיכון עם פורמט שהם לא מכירים, ולא ידענו כמה קהל יגיע ואם נצליח לכסות את ההוצאות כל ערב".

לא הצלחנו.

"לא, ואז רוטשילד הגיעו ואפשרו לנו להתרכז בשאלה מעניינת יותר וקשה לא פחות – איך אנחנו מרחיבות את המעגל הראשוני, מגוונות אותו ומעשירות אותו באנשים נוספים וברעיונות נוספים".

שכחנו לדבר על שבוע המעורבות.

"שנייה, אני בונה את זה. עם הביטחון הכלכלי והפיזי בא הרצון להרחיב ולגוון את המשתתפים וגם לצאת מאיזור הנוחות לאיורים שקודם לא הייתה לנו גישה אליהם, וזה הוביל להרפתקאות מעניינות מאוד…".

הבנתי מה את עושה שם.

"שהקרובה שבהן היא 'מועדון כתב מעורב' בבית ביאליק, עם אנשים שבעינינו יש משהו בכתיבה שלהם שמתבונן על החברה והסביבה. גם ברובד של בחירת המילים עשינו הפעם ניסיון לגעת בשאלות המהותיות שנוגעות למה שקורה סביבנו. אחד הצמדים הוא חוק מול צדק".

איך באמת אנחנו בוחרות מילים וצמדים? רבים שואלים.

"יש לנו קובץ דוק משותף שאנחנו כל הזמן מוסיפות לו מילים. ואנשים כל הזמן מציעים עוד".

אבל די להציע כלב או חתול.

"לגבי הצמדים – כותבים קודם כל מאשרים השתתפות. אחרי שסגרנו שישייה אנחנו מתחילות לזווג וחושבות את מי יהיה מעניין לשים מול מי".

ואת המילים אנחנו תופרות לבן אדם לפי אופיו, אף שנכחיש אם ישאלו.

"הרבה פעמים כן, השאלה שבעיקר מעסיקה אותנו היא אם להקל על האדם ולתת לו מילה שברור שישחה בה, או להקשות עליו ולתת לו נושא שיאתגר אותו".

הרבה אנשים חושבים שהמצאנו פה משהו, אבל למעשה, בעוד שהיינו שמחות לקחת קרדיט, פורמט בשםWrite Clubעם שישה דוברים, שלושה צמדי מילים, שבע דקות לכל אחד וקהל שמכריע מי המנצחים מתקיים בארצות הברית זה כמה שנים. את בעצם ראית אותו באטלנטה.

"ושנה אחרי זה אמרתי "היי מיכל מה המצב, רוצה לצאת להרפתקה שהיא או אסון כלכלי או משהו יותר טוב?".

מישהו כתב בטוויטר שכבר הפכנו לקלישאה של עצמנו.

"נכון, ואז התחלנו להביא אנשים קצת אחרים וגם לנסות לעודד את המשתתפים לכתוב מתוך עולם המושגים שלהם, ולא לראות סרטונים של המועדון ולהביא משהו דומה. הרבה אנשים מכירים את התכנים שלנו רק מהסרטונים, ואני תמיד אומרת שהחוויה של להיות בערב היא אחרת לגמרי, יש קסם שקורה שם".

איך היית מתארת אותו?

"שעה שבה אנשים לא מדברים ושמים את הטלפונים בצד היא דבר מאוד נדיר. ההבטחה היא שזה מחולק לפרקים ולא ארוך, אבל אתה בא כדי לשמוע אנשים. זה לא האנג ודרינקים, זו גלולה מאוד מרוכזת של תוכן בה מקדשים את מי שעומד על הבמה".

וגם אווירה של חוסר ציניות ופרגון. הקהל ממש נמצא עם הדובר, רוצה שהוא יצליח.

"מהרגע הראשון ידענו שהלקוח הראשון שלנו הוא הכותבים. אלה האנשים הראשונים, ולפעמים היחידים, שקיבלו כסף. אנחנו מלוות אותם בכל רגע בתהליך כי אנחנו יודעות כמה זה מלחיץ וקשה וחשוב לנו שתהיה להם חוויה חיובית".

ויש גם תחרות שמוסיפה דרמה לכל הסיפור.

"דווקא לנוכח הפרגון והאהבה הגדולים שיש בחדר, התחרות מאזנת קצת. בסוף כל ערב יהיו תמיד זעקות שבר על קנוניה בשיפוט ומשחק מכור וקללות לשופט המתנדב".

נסיים עם פנינו לעתיד?

"בבקשה".

נו.

"אנחנו בתחילתו של שיח מעודד עם עיריית תל אביב־יפו שתומכת מאוד בפרויקט ונראה את זה גם בינואר ב'מועדון כתב' לרגל שנת אלתרמן. בא לנו להופיע במלא מקומות בארץ, לגלות שהפורמט יכול להימתח ולהישבר ועדיין להחזיק ולהפתיע, ואנחנו רוצות המון המון כסף אם מישהו מהקוראים הנפלאים בדיוק שאל את עצמו מה ההשקעה הפילנטרופית הבאה שלי".

• כתיבה
• המילים של 2019
• ספרות
• מעורבות חברתית
• דורית רביניאן
• בית ביאליק

• Facebook
• Twitter
• Email

בשלוש השנים האחרונות המושג Fake News הופיע בבולטות הולכת וגוברת באמצעי התקשורת הממסדיים וברשתות החברתיות ברחבי העולם. בספטמבר 2018 האקדמיה ללשון אף קבעה מילה חדשה בעברית למושג הלועזי – "חדשות כזב".

חדשות כזב היו חלק מסדר היום הציבורי והפוליטי מאז ומעולם. תשאלו את גלילאו גלילי, שניסה לשכנע ציבור רחב שמרכז היקום הוא לא כדור הארץ. גם אצלנו – הערבים לא נעו בכמויות אדירות לקלפי בבחירות 2015, אימא של שמעון פרס לא הייתה ערבייה, ממשלת איראן לא שיתפה פעולה עם הקרן של ג'ורג' סורוס, שחקני סכנין כן עמדו דום בשירת "התקווה" באפריל 2018, ואין רובוט שמסוגל לחסל את ראשי החמאס ושאי אפשר לחסל אותו. אבל אלה דוגמאות קלות. הביטוי חדשות כזב קצת מטעה, כי לא תמיד מדובר רק בתכנים. חדשות כזב יכולות להופיע בגוונים שונים, החל מסאטירה, מסגור מניפולטיבי של מידע, חשבון מזויף, תוכן פרשני וכותרת לא מתאימה, ועד לתכנים המערבים מעט מהכל. את גוני האפור קשה לאתר בעין בלתי מזוינת.

חדשות כזב מעניינות היום יותר מתמיד. בעזרת רשתות חברתיות הן מתפשטות מהר יותר, להרבה יותר אנשים ולקהלים מגוונים יותר. כמה מהר? במדינה קטנה ודחוסה כמו ישראל יש צורך בדקות ספורות בלבד. הסיכוי שנחשף לחדשות כזב הוא גדול. מה הסיבות לכך? חדשות כזב נוטות להיות יותר בוטות, צהובות וקיצוניות. חייבים להודות בצער שבדרך כלל הן מעניינות אותנו, הקוראים, יותר מידיעות אפרוריות. בעלי אינטרסים משתפים את חדשות הכזב בניסיון לייצר תהליך ויראלי שיסחוף עוד קהל קוראים. ולבסוף, הפלטפורמות משחקות תפקיד קריטי בעניין. ביד אחת הן מאפשרות זרימה של מידע כוזב בצורה טובה יותר, כי הוא מייצר יותר עניין ולכן מגדיל את תעבורת המידע, מה שמיתרגם לעלייה בנתח הפרסומות ובהכנסות. ביד השנייה, בשל לחץ גובר מצד הממשלות, הפלטפורמות מודיעות שהן נלחמות מלחמת חורמה בחדשות כזב. פייסבוק, למשל, מחקה יותר מ־1.5 מיליארד חשבונות מזויפים בין אפריל לאוקטובר 2018 – ומספר המשתמשים החודשיים שלה עומד על 2.27 מיליארד.

השאלה היא לא כמה ואם יש חדשות כזב אלא מה ההשפעה שלהן עלינו כחברה וכפרטים. מאז ומעולם בעלי אינטרסים הפיצו חדשות כזב שהיו אמורות לשרת את מטרותיהם. עם זאת, הבחירות בארצות הברית ב־2016, כמו גם אלו בבריטניה, גרמניה וצרפת ב־2017, הביאו עדויות רבות שמראות כיצד מימון פרסומות כוזבות, שימוש בפרופילים מזויפים ובבוטים והפצת חדשות כזב באופן ויראלי על ידי בעלי עניין (פוליטיקאים, קמפיינרים ומדינות זרות) אפשרו לשנות ולעתים אף לשלוט בשיח ובסדר היום הציבורי, ובכך להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעים לא הולמים. היכולת לייצר מסר שמתאים לנרטיב של בעל העניין, להדהד מסרים שקריים כנגד יריבים במטרה להכפיש אותם, לשכנע ציבור שמידע אמיתי הוא בעצם כזב, לחנוק דעות לא רצויות ולהניע לפעולה – כל אלה השפיעו ומשפיעים על ההתנהגות שלנו, על סדר היום שלנו, על התודעה ועל ההעדפות שלנו. על כן חדשות כזב מאתגרות משטרים דמוקרטיים באופן כללי ואת מוסד הבחירות בפרט, כעת יותר מתמיד.

ומה עם פתרונות לצמצום התופעה? אין פתרון קסם. ייתכן שחלק מאיתנו מספיק ביקורתי כדי לזהות ידיעת כזב, אך לרובנו אין עדיין את המיומנויות והאוריינות הדיגיטלית הרצויות בעניין, והחינוך בנושא משתרך מאחור. טכנולוגיית בדיקת עובדות, זיהוי חשבונות מזויפים בעזרת בינה מלאכותית, דרישה לשקיפות מצד הפלטפורמות, הדהוד עובדות על ידי גורמים מוסמכים – אלה רק כמה מארסנל הכלים שימשיך להתפתח לנגד עינינו. מה שבטוח, עד אז הרבהתוכןכוזב יזרום ברשת. אם חשבנו עד עכשיו שהפייק היה הרסני, 2019 תוכיח שעוד לא ראינו כלום.

פרופ' קרין נהון, המרכז הבינתחומי הרצליה ונשיאת איגוד האינטרנט הישראלי

• 2019
• המילים של 2019
• פייק ניוז
• עירוני
• דונלד טראמפ

• Facebook
• Twitter
• Email

זה התגנב אליי בישיבה סתמית של יום שלישי. קולגה התלוננה על דיכאון עונתי, ואני גערתי בה שהיא לא עושה מספיק ספורט, אז איך בדיוק היא תהיה מאושרת. לפתע זה הכה בי: נעשיתי אחת מצדקניות ה־wellness. אחת מאותן מטיפניות שחושבות שכולם צריכים קודם כל לעשות את הכישופים ולקחת את תוספי התזונה שהיא לוקחת, אחר כך נדבר.

ובאמת, מה מאפיין את 2018 הגוועת יותר מאשר צדקנות איומה. כל אחד רוצה למכור איזו תפיסת עולם עלק אחרת. אם אתם לא מתנגדי חיסונים, אתם טבעונים, ואם אתם לא טבעונים, אתם עושים מיינדפולנס כל בוקר וזה שיפר את היחסים שלכם עם אבא פלאים, או שאתם לא אותו בן אדם מאז האיוואסקה, או שאתם רצים חמש פעמים בשבוע אבל עם הדספייס באוזניות. אולי נהייתי גווינת פאלטרו, אבל אני לא לבד. גם אתם. הצדקנות היא לא רק צו השעה, אלא גם מוטציה של הסגברה ישראלית. אין הבדל בין לשלוח אדם מדוכא לרוץ לבין להגיד "לא, מה פתאום הכל כלול באנטליה? אתה חייב לנסוע לבאקו".

אבל יש לזה עוד צד. הוולנס הצדקני הוא הדובדבן בקצפת המגה טרנד של העידן הנוכחי, שהוגדר ממש בעיתון זה, אי שם בתחילת העשור, כעידן המיתוג העצמי. אלא שכבר רואים את רולר הקרדיטים של העשור הזה רץ, ולא נותר אלא להספיד את המיתוג העצמי עם מילים שאמר אחראי משמרת למלצר בנוכחותי השנה, ועל הדרך צילק אותי לנצח: "אני צריך אותך רפוי אחי, תבוא רפוי".

תרפו שנייה. אנחנו לא חכמים כל כך, לא צודקים כל כך ולא פיצחנו משהו לגבי החיים שטרם פוצח. כולנו כולה דגים במערבולת שמנסים לפענח מה הם מים. לבוא רפוי, אחי, עלול לעורר בנו מחשבות מהצד המיטתי, אבל באנו לדבר על הנשמה. בואו נסתכל על השנה המתקרבת – בעוד כמה שבועות יהיו בחירות, ואתם יודעים מה יקרה: זאת תהיה סערה של התרגשות וחרדה, ריבים שורפים עם קולגות וקרובי משפחה. דוח האו"ם על האקלים וגם ההיגיון הצרוף אומרים שיהיו כמה אסונות טבע גדולים ממש בחודשים הבאים. בערך ביוני יתחיל המירוץ הנשיאותי בארצות הברית להתגלגל ותועפות של שנאה ישפריצו ממנו לכל הכיוונים. לא משנה מה המזל שלכם, המותג שלכם יהיה בסכנה, הסטורי שלכם ישדר דאונריות, שלא לומר הייטריות, תרגישו לא טוב, ושום ניקוי קמבו בעולם לא יושיע אתכם.

מול המתקפה הזאת על המותג העצמי לא מספיק לדעת שרצפת האגן במקום ושהתודעה נקיה ומבהיקה ממדיטציה עד שאפשר לאכול ממנה נשנושים טבעוניים ללא גלוטן. מיצינו את בי דה בסט סלף יו קן בי. חאלס. לא עוד מאבק ללא פשרות לשיפור עצמי, תוך צקצוק על הסביבה. כדי לשרוד, לא פחות, אנחנו חייבים לחבק את הרכות. לשהות בכל השדה הסמנטי שלה – מנדיבות ועד נועם.

האנושות ניצבת בפני כמה מהאתגרים הגדולים שחווינו מאז ירדנו מהעצים. הישראלים צועדים לכמה מרגעי המשבר הקשים ביותר מאז ירדנו מאלטלנה. הגיע השעה לפנות לרכות. חייבים. זאת השנה לתת לגבולות שלנו לנוע, בעדינות. לא לוותר עליהם, רק להביט בהם. מכאן ואילך אין קידום עצמי. אין מנוס אלא להקפיד להיות רכים – כלפי אוכלי בשר, אוכלי גלוטן, עצלנים או סתם אנשים עם דעות רחוקות עד מאוד משלנו. לחפש את עמק השווה, הרחוק מאוד מהמקום שבו אנו צודקים, שבו, כזכור, לא יפרחו לעולם פרחים באביב.

אני צריכה אתכם רכים, אחים שלי. תבואו רכים.

הכותבת היא עיתונאית בחטיבת הדיגיטל של כאן ומגישת ההסכת "חיות כיס"

• 2019
• המילים של 2019
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בכל דור ובכל שנה האדם חושב שהגיע הסוף. אנחנו תמיד הדור האחרון וכל התרחשות גדולה היא סממן לבואו של משיח, של יום הדין, של המבול, של האור המוחלט. ב־2011 היינו בטוחים שזהו, זה קורה – כולם מתחברים עם כולם, רעיונות נפוצים לכל עבר מהר יותר משהם נחשבים, אנחנו הופכים להיות אחד. החוצה, זה היה הכיוון. שלחנו זרועות לצדדים, הבלטנו את החזה והרמנו את הסנטר לכיוון השמש. אח, אוויר! אחווה! עולם! אלא ש"סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח". מאותו קיץ מופלא עד היום אנחנו מתכנסים לתוך עצמנו. פרצנו החוצה רק כדי לעמוד מול השמש המסנוורת שאיננה חסה על דבר. ריבוא הרעיונות (אנרכיזם סינדיקליסטי, לאומיות ערבית, מרקסיזם פסיכדלי, איפה הכספ־יזם) עמד באור החשוף ואנחנו נצרכנו לבדיקה. אט אט התחלנו מתכנסים יותר ויותר.

פנימה, זה הכיוון. מדינות מתכנסות לתוך עצמן, חוסמות את גבולותיהן; חברות הופכות לאומניות יותר, חשדניות יותר; סנטימנט האנטי גלובליזציה בשיא. האני הפנימי האמיתי הכי הכי שלי באמת הוא הסחורה הכי חמה, וגם בה אנחנו סוחרים בעיקר עם עצמנו. אנחנו עושים מיינדפולנס כדי להיות מחוברים יותר לעצמנו, ומאמינים יותר ויותר בדברים שהם הכל חוץ מ"אמת משותפת" – אולי הקונספט החשוב ביותר לאיתנותן של חברות.אסטרולוגיה,טארוטותקשור חווים את תור הזהב שלהם, תיאוריות קונספירציה פורחות והסם בעל הפופולריות הגואה ביותר לאחרונה הואDMT, חומר ששולח את המשתמש בו למסע פנימי אל יקומים מקבילים. מגינות קהילתיות הלכנו לסיילים של סוקולנטים כדי לקשט את הגינה הקטנה במרפסת, מהחלום הקואופרטיבי (זוכרים את בנק אופק? ואת הבר קיימא?) לא נשאר הרבה וביטקוין הוא עוד סחורה להשקעה לריפוד הכיס הפרטי. 2019 תהיה השנה שבה ההתכנסות פנימה תגיע לשיא. לבחירות נגיע בסופו של דבר עם 120 מפלגות, אחת לכל פוליטיקאי שהאמת הפנימית האמיתית שלו היא באמת הכי הכי. לא יהיה מפתיע לגלות שהטרנד הקוסמטי לשנה החדשה יהיה טיפולי יופי לכבד וללב ושהסצנה הקולינרית תתרכז בחלקי פנים של חיות מתות.

באחד הפרקים המבריקים בסדרת האנימציה "המופע של רן וסטימפי" מגלה החתול הטיפש סטימפי עד כמה כיף לחטט בפופיק של עצמך. הוא מחטט וחופר, מחדד ותוקע, עד שקול ממעבה הטבור קורא לו: טפס פנימה, סטימפי. זה מה שקרה לעולם המערבי ולישראל בשנים האחרונות – אנחנו מחטטים וחופרים בזהות שלנו, בייחודיות שלנו, במה שמחבר אותנו לעצמנו (לכל היותר לאימא שלנו) – הפופיק. בתוך הטבור סטימפי מוצא את ג'רי, שדון המוך הטבורי, והופך אט אט לעבד הנרצע שלו עד שהוא נאכל על ידיו לגמרי. אם לא ניזהר ונמשיך להתכנס פנימה, זה מה שצופן לנו העתיד.

אפשר להתנחם בעובדה שאחרי שנאכל על ידי שדון הפופיק שלנו נצא מהצד השני עם כוחות מחודשים, אולי עם קצת מוך על דש הבגד. הנפילה לבאר, הקפיצה לתוך המנהרה, החיטוט בפופיק – הקריאה מטבור העולם אל הגיבור מתרחשת תמיד ובכל מקום, ואחרי היציאה לדרך כנראה אין ברירה אלא להמשיך. מקצה המנהרה כבר אפשר לראות את החוץ מבצבץ שוב. חיבור לטבע, חמלה, מחשבה על כדור הארץ,שמאניזם– הנהייה אחר החיבור לעולם, אחר היציאה החוצה, כבר מורגשת.

בסופו של דבר מי שמתכנס מספיק פנימה מבין – אין אני וזולת, גוף ונפש, סובייקט ואובייקט, אטמן ובהרמן, פנים וחוץ. יש רק דבר אחד חסר צורה ושם שבתוכו אנחנו מתגלגלים שוב ושוב. גם ההבנה הזאת לא אומרת שהגיע הסוף, זה רק עוד גלגול.

• המילים של 2019
• עירוני